רד ליין

פרק 1

מיקי

"היי לכולם, קוראים לי מיקי, ואני לוזרית."

"היי, מיקי..."

הייתי אמורה להיענות על ידי מקהלה של קולות עייפים, אבל לא היה מדובר במפגש אנונימי של המנודים מהחברה. ישבתי בבר. כך שבתגובה להכרזה שלי קיבלתי רק עוד שוט של טקילה.

"חרא של יום?" שאל בגיחוך קול נמוך.

הפניתי את ראשי והבטתי בבחור שישב לידי. הודות לתאורת הנאון המותקנת בתוך פני שטח הבר, עיניו הכחולות נצצו כמו עיניו של ת'ור הזועם מהסרט 'הנוקמים', ומבטו המהפנט הופנה ישירות אליי.

הצטמררתי.

לעזאזל, החתיך הזה היה לוהט אפילו יותר מכריס המסוורת'. שיער בהיר וסמיך עם פוני משוך לאחור, תווי פנים מסותתים ועור חלק ומושלם. לא הייתי מתפלאת לגלות שלבחור יש חוזה פרסום עם מותג קוסמטיקת טיפוח כלשהו. הסוודר בצבעי שחור וכתום הדגיש בהפגנתיות את שריריו המוצקים, והשעון השוויצרי שעל מפרק כף ידו השמאלית עלה בוודאי יותר משתי הכליות שלי יחד.

מעניין איך 'מר שלמות' הגיע לסאות' סייד בכלל? משהו השתבש בג'י־פי־אס שלו?

"חרא של חיים," עניתי לו, שלפתי את פרוסת הלימון מדופן הכוסית והורדתי בלגימה אחת את הנוזל השקוף בעל הטעם הדוחה.

"קוראים לי אש."

בזווית עיני שמתי לב שהבחור מקרב לעברי את הכיסא שלו.

"אתה סתם מבזבז את הזמן שלך, אש."

הנעתי את ראשי לפי קצב המוזיקה, שוקעת בהדרגה בטרנס. הזיכרונות המכוערים על אירועי היום התערפלו בהדרגה בעזרת הטקילה והתמזגו לכתם אחד שחור ואחיד. לא סתם בחרתי במשקה הזה. הטקילה הסתדרה לא רע עם הגוף שלי, ותמיד הצליחה לשגר את התודעה מוכת הבעיות שלי לארץ האלכוהול השמימית וחסרת הדאגות.

נופפתי לברמן והוריתי לו למזוג עוד אחת.

"זה עליי," הנשימה הרעננה־מתקתקה שלו דגדגה את אוזני הימנית, ועיוויתי פניי בגועל. "רד ממני."

קול צחוקו העדין של הבחור גבר על מוזיקת ההיפ־הופ מחרישת האוזניים.

הברמן הצעיר והכחוש זקף גבה בפליאה והביט בי כאילו התכסיתי לפתע בקשקשי דרקון קוצניים. הוא הניח על השולחן את השייקר המתכתי, רכן לעברי ולחש, "זה אש סנדרס. הנשר של שיקגו."

"אוקיי..." אמרתי באריכות ופניתי להביט לעבר אש הקרצייה. "אתה יודע, חבר, לא מעניין אותי מי אתה — נשר, ינשוף או תוכי מחורבן, אני עדיין אומרת לך — פאקינג רד ממני."

נראה שהמילים שלי רק שעשעו את הבריון המגודל הזה עוד יותר כי עכשיו הוא כבר ממש נחנק מצחוק, בעודו אוחז בכף ידו הענקית כמו כפפת בייסבול פחית של בירה.

שרוולי הסוודר שלו היו מופשלים עד המרפקים, חושפים אמות שריריות מלאות קעקועים ומעוטרות ורידים בולטים. השתדלתי לא ללטוש בו מבטים, אבל זה היה קשה.

"פאק, מאז חטיבת הביניים לא נפנפו אותי ככה," התדהמה הכנה לחלוטין על פניו של אש העלתה חיוך בלתי נשלט על פניי.

"סליחה שהרסתי לך את הסטטיסטיקה," מלמלתי בלשון מתפתלת. ולאחר שחיסלתי שוט נוסף, התחלתי לחשב בראש כמה כסף עוד נשאר לי. אופס...

"נראה שאני צריכה לסיים עם הטקילה, אם אני לא רוצה להעביר את הלילה בחברת הומלסים שיכורים שמתחממים סביב מדורה מובערת בחבית דלק."

"אין לך בית?" שאל אש.

כנראה שוב הרהרתי בקול רם. שיט.

"וזה כבר לא עניינך, מוח ציפור."

העיניים הכחולות המפלחות הצטמצמו, ושמתי לב לאהדה המתפשטת על פניו המושלמות כמו סירופ מייפל על פנקייק. "אני יכול לעזור."

"מעניין, איך בדיוק?"

אש משך בכתפיו הענקיות וחייך חיוך רחב. "במקום מגורים."

"תודה, באמת, אבל לידיעתך, אני לא נואשת מספיק בשביל להזדיין עם כל גבר שנקרה בדרכי תמורת קורת גג."

"מי אמר משהו על להזדיין?"

נחרתי בבוז. "ואיך אני אמורה לשלם, לדעתך? נראה ששמעת את המצב שלי — אני תפרנית לגמרי."

"אין לך עבודה?"

"לא... לא עבודה, לא בית, לא משפחה. החל מהיום, אין לי כלום."

כשביטאתי את המילים האלה בקול, הכול סביבי נהיה לפתע חד וברור, הפך למציאות אכזרית.

בר זול.

שתייה גרועה.

ואני, מיקאלה מריה סנטנה, היושבת בגאווה אדירה על חורבות חייה.

אתם יודעים, לפני דקה אחת בלבד לא הרגשתי בכלל שום דבר. שום רגש. כאילו ברגע מסוים הפכתי לנורה שפשוט נשרפה. נראה לי שבפסיכולוגיה קוראים לזה קהות חושים, או משהו כזה. אבל אז, באותו רגע, הרגשתי גוש אדיר מתהווה בגרוני, ובטני התהפכה כל כך חזק, שכל הדם התנקז מפניי. לולא הטקילה שכבר השפיעה עליי כתרופת הרגעה, סביר להניח שכבר הייתי פורצת בבכי.

"היי, סוכרייה," אש רכן מעליי ונטל בעדינות את המרפק שלי. "את בסדר? החוורת פתאום... אולי כדאי שאקח אותך לבית החולים?"

הנדתי בראשי בבהלה. עיניי נעצמו מעצמן, אבל עדיין ניסיתי להתנגד.

"רק לא לבית החולים," הלשון הארורה שלי כבר בקושי צייתה לי. "אין לי ביטוח בריאות."

"לעזאזל..."

פרק 2

מיקי

בלילה ההוא, ראיתי בחלומי את סקוט או'בריאן לראשונה. הבחור שבעבר, מבט אחד בו היה גורם למארש החתונה להתנגן בראשי. הבחור שעכשיו, עצם המחשבה עליו מעוררת בי בחילה.

החלום התחיל בצורה תמימה וכלל לא מזיקה — הסתובבנו בסופרמרקט וצחקנו בקולי קולות כשאנחנו מרכלים על אחד מהזיינים של אחותי. אחר כך החלטתי להיכנס לתוך עגלת הקניות, וסקוט התחיל להסיע אותה במהירות בין המעברים הריקים בזמן שהוא זורק עליי את כל המצרכים.

כשחטפתי פחית שימורים של תירס כבדה ממתכת, זה כבר לא היה מצחיק. ניסיתי לצאת מהעגלה, אבל סקוט לא נתן לי. הוא המשיך לזרוק עליי מצרכים, ואני צרחתי כמו חיה פצועה, "למה עשית את זה?"

אלה היו המילים שאמרתי לו אתמול באמת, במציאות.

לפתע, משהו כבד נחת לי על החזה. פקחתי את עיניי מייד, והתחלחלתי. מעליי ניצבה מפלצת ענקית ופרוותית, נשימותיה החמות נשפו על פניי. ליבי פעם בפראות והתרסק לתוך צלעותיי.

זינקתי במקומי בצרחה וזחלתי לעבר גב המיטה.

פאק! לשנייה אחת קצרה חשבתי שזה שליח מהגיהינום שבא לאסוף את נשמתי הטמאה. היצור מצמץ, ואז שלח לעברי את הלשון שלו, ו... חייך?

"מה. אתה. לעזאזל?"

נראה שזה היה כלב קטן ג'ינג'י, או אולי הזיית הנגאובר שלי, כי בבית שלנו מעולם לא היו בעלי חיים...

רגע.

הבטתי סביבי בתחושת פניקה הולכת וגוברת.

החדר היה רחב ידיים ומוצף אור, עם חלון ענקי מהרצפה ועד התקרה, שמאחוריו נראו עצים מתנודדים בחוזקה ברוח. החדר רוהט בטוב טעם, וניכר שהיה של גבר. לא היה בו שום דבר מצועצע או חפצי נוי מתוקים, כגון נרות או מחרוזות נורות לד כמו אלו שבהן אהבתי לקשט את החדר שלי. הכול מאוד מינימליסטי, קפדני ומבריק בניקיונו.

גוש הצמר האדמוני בעל הפרצוף השועלי שוב קפץ עליי ונבח בקול רם, מושך את תשומת ליבי. ידיי נצמדו בחוזקה לסדין.

"סליחה, מפלצת, אבל אני לא דוברת את השפה שלך," אמרתי בקול רגוע ככל יכולתי, מנסה להסוות את הפחד שלי.

הכלב הטה את ראשו הצידה, כאילו ניסה לעכל את מה שכרגע שמע, ואז זינק מהמיטה ודהר מתוך החדר מבעד לדלת הפתוחה למחצה.

אוקיי, מתברר שאני לא בגן עדן. אם הייתי מתה ומגיעה לגן עדן, בטוח לא הייתי נתקלת שם בכלבים. כשהייתי קטנה, הביגל של השכנים נשך אותי בתחת, ומאז אני לא ממש סומכת על החיות האלה.

אבל אם אני לא בגן עדן, אז איפה אני, לעזאזל?

הדבר האחרון שזכרתי היה שבחור ענקי וחמוד ניסה להתחיל איתי בבר.

אוי לא. רק לא זה.

ביד רועדת הרמתי את השמיכה ונאנחתי בהקלה. כל הבגדים שלי למעט המעיל היו במקומם. היה לי מזל גדול שהבחור מהבר התגלה כג'נטלמן.

אם זה הוא שאחראי לכל זה בכלל.

תוכניות לעתיד: לא לשתות טקילה שוב. לעולם.

תוכניות לעתיד הקרוב: למצוא את המושיע שלי, מי שהוא לא יהיה, להודות לו על כך שהבוקר התעוררתי במיטה חמה ולא הפכתי לקורבן באייטם חדשות הפלילים של ערוץ אן־בי־סי, ואחר כך לעוף כמה שיותר מהר הביתה.

הביתה...

שיט. אין לי בית יותר.

קפצתי מהמיטה, מתעלמת מהסחרחורת הקלה, שלפתי מהכיס האחורי שלי כמה שטרות מקומטים של מאה דולר וספרתי אותם.

"נראה שהפעם אני באמת עמוק בחרא," מלמלתי, פותחת בקושי רב את שפתיי היבשות, ויישרתי בזהירות את השטרות הירוקים.

כנראה הבחור מאתמול שילם עליי בבר, כי כל הכסף שזרק לעברי הזקן הדפוק הזה, מר זלצמן, כשפיטר אותי מהעבודה — נותר אצלי. אבל איך אפשר לשרוד עם ארבע מאות דולר בשיקגו? ועוד כשאת צריכה להיות כמה שיותר רחוקה מסאות' סייד?

את זה אצטרך לברר, ובמהירות.

נעלתי בחופזה את המגפיים שלי שנחו בצורה מוקפדת ליד המיטה, ויצאתי לחפש חדר אמבטיה.

שקט מוחלט שרר בבית. ניגשתי למעקה והבטתי למטה. ממש מתחתיי, בקומה הראשונה, היה חדר משחקים עם שולחן ביליארד ירוק במרכזו. החלל נראה כמו מאורת רווקים טיפוסית — טלוויזיה ענקית, אקס־בוקס, שלטים בסגנון וינטג' ממתכת רקועה על גבי הקירות הלבנים, וכמובן — מיני בר עם דלפק בר גבוה. מעניין, כמה אנשים גרים בבית הענקי הזה?

מצאתי את חדר האמבטיה בקצה המסדרון, ממש ליד החדר 'שלי'. ורק כשסגרתי את הדלת מאחוריי ונעלתי אותה, קלטתי לפתע שאני לא לבד כאן.

מתחת לזרמי המים, בגבו אליי, עמד ללא ניע גבר שנראה כאילו ירד הרגע מהשער של מגזין 'ג'י־קיו'. גבו העליון וידיו השריריות היו מכוסים לגמרי בקעקועים בעלי אופי אפל. אש שפגשתי בבר היה בלונדיני, ושערו של הבחור הזה נראה כמעט שחור. בקושי הצלחתי להתיק את מבטי מהגומות הסקסיות שעל ישבנו. נראה לי שלראשונה בחיי ראיתי גוף גברי מושלם כל כך. רזה, חטוב, עם שרירים מובחנים היטב.

לפתע הפנה הבחור את ראשו, ועיניו הכהות והבורקות ננעצו בפניי.

"מי את, לעזאזל?"

פסעתי אחורה בבהלה לכיוון הדלת.

"אני... אההה... אני כאן, סתם..." לא הצלחתי לחשוב על שום דבר טוב יותר מאשר פשוט לברוח מחדר האמבטיה ולרדת בריצה במדרגות לעבר הסלון.

הייתי מוכרחה למצוא את הדברים שלי ולהיעלם מפה לפני שידרשו ממני תשלום על הלילה. וכדאי מאוד שאברר באיזה אזור של שיקגו אני נמצאת בכלל — לא נראה לי שבדרום.

תיק הגב הקטן והמעיל הירוק המרופט שלי היו זרוקים על הספה — ספת עור ענקית בגודלה שבוודאי עלתה יותר ממה שהרווחתי בשנה. כנראה השד הזה שראיתי במקלחת טחון בטירוף.

פחדתי אפילו לחשוב על כך שייתכן שהיה קשר כלשהו בין הקעקועים שלו ובין איזו כנופיה מקומית.

לבשתי את המעיל, הרמתי את מבטי וקפאתי. החלון הפנורמי בסלון צפה לעבר נוף של יער סתווי, ובו עצים עגמומיים ועירומים מעלים. הדופק שלי האיץ, הסחרחורת גברה.

יער? איך, לעזאזל, יש פה יער?

"בוקר טוב לחובבת הטקילה," נשמע קול מאחורי גבי.

הסתובבתי וראיתי את אש יורד במדרגות. הוא לבש רק מכנסי ספורט אדומים וכפכפי גומי בצבע צהוב בננה. חזהו הרחב והשרירי היה מעוטר בקעקועים דומים לציפורים.

פאק, עכשיו לא היה לי ספק, הבחורים האלה הם בטוח חברי כנופיה!

כנראה היום המחורבן שהיה לי אתמול זכה בסרט המשך ראוי.

"בוקר טוב... אש, נכון?"

אש הנהן וחייך. לרגע הרגשתי כאילו הסלון כולו הוצף באור שמש בוהק. יופיו של הבחור הזה היה פשוט מסנוור. וזה לא היה רק הודות לשמיניית הקוביות המושלמות שבבטן המפוסלת שלו או תווי פניו המושכים... אש הקרין מתוכו חום, ממש כמו איזו שלגייה מסרט של דיסני — כאילו הציפורים שהיו בקרבתו השתוקקו לשיר, החיות פצחו בריקוד, וניצני הפרחים החלו לפרוח.

"לאן את הולכת בדיוק? אתמול אמרת שאין לך לאן ללכת, אם אני זוכר נכון."

"הגזמתי עם הטקילה," ניסיתי לעטות את החיוך הכי כן שהייתי מסוגלת להפיק במצב של הנגאובר. "ברור שיש לי לאן ללכת."

"יופי, אז תני לי שתי דקות, אני אתלבש ואקפיץ אותך."

"לא!" צעקתי וזרקתי את הקפוצ'ון על שערי הסבוך. "אני אגיע לבד, תודה רבה לך! רק תגיד לי איפה נמצאת תחנת הרכבת התחתית."

"הרכבת התחתית?" העיניים הכחולות הבוהקות שלו ננעצו בי בבלבול. "אין לי מושג."

ברור. למה שבחור המתגורר באחוזה מפוארת, שהחניה הפרטית שבה בוודאי מפוצצת ברכבים יוקרתיים, ידע היכן נמצאת הרכבת התחתית המחורבנת.

ריח מרענן של ים נידף ממנו ו... עוד משהו. אולי מנטה?

"את משקרת לי, נכון?"

"אני לא משקרת," הנדתי בראשי בעודי נסוגה לכיוון הכניסה.

היה לי תרסיס פלפל בתיק, אבל לא סביר שאספיק לשלוף אותו אם הבחור המגודל הזה יחליט לתקוף אותי.

"תודה רבה לך, אש. מכל הלב. אילולא אתה... בקיצור, תודה!"

"תקשיבי, תישארי כאן. אמרת שפיטרו אותך, ואני מוכן לתת לך עבודה. שכוללת מגורים. איך את עם כלבים?"

מצמצתי. "תסלח לי, מה?"

"אין לך אלרגיה לפרוות כלבים?"

"לא שידוע לי..."

"יופי! אז את תהיי דוגסיטרית לכלבים של דייב, וגם תבשלי לנו. לא צריך לנקות את הבית, גברת רובינס מחברת הניקיון מגיעה אלינו כמעט בכל יום."

"אני לא..."

"אני משלם חמשת אלפים."

לא האמנתי למשמע אוזניי. יכול להיות שהתעוררתי באיזה יקום מקביל הבוקר?

"חמשת אלפים? בדולרים אמריקאיים?"

אש גיחך, "אפשר גם דולרים קנדיים, אם את רוצה."

"זו מתיחה או משהו?"

צמצמתי את מבטי ובחנתי את אש בעיון. לא הייתי בטוחה אם הוא מתבדח או שהוא הרגע הציע לי בדיוק את מה שהייתי הכי זקוקה לו. מקום מגורים, עבודה, משכורת ענקית... זה הרגיש כמו מלכודת. מהמקום שממנו אני באה, ממון גדול בא בצירוף של בעיות גדולות עוד יותר.

"לא, זאת הצעה מכובדת ביותר. אנחנו באמת זקוקים למישהו שיגור כאן בבית, ישמור על סדר ויאכיל את כולם בזמן."

"אתה רוצה להגיד לי שהצורך בבן אדם כזה התעורר בדיוק עכשיו? היום?"

אש הסיט את מבטו, וזה נראה לי כמו סימן רע מאוד.

"האמת היא שהייתה לנו מישהי כזו, אבל..."

"אבל?" דרבנתי אותו.

"אבל היא שכבה עם דייב, ונאלצנו להיפרד ממנה לשלום. את מבינה למה?" הוא שילב את זרועותיו על חזהו העצום וזקף את גבותיו הבהירות בשאלה.

"היא כנראה רצתה המשך כלשהו בצורת מערכת יחסים, וזה לא היה חלק מהתוכניות של דייב?" שיערתי.

"עשר נקודות לגריפינדור!" אש שלח אליי עוד חיוך מסנוור. "כך שחוק מספר אחת הוא: לא להזדיין עם הדיירים של הבית הזה."

"אפילו לא איתך?" הקנטתי אותו בחיוך.

אש משך את הקפוצ'ון מראשי, רכן מעליי ולחש באוזני, "כל עוד לא חתמנו על החוזה, אנחנו עדיין יכולים להשתולל קצת."

נרתעתי וצחקקתי בעצבנות תוך כדי שאני מרגישה את הסומק פושט בלחיי. לא משנה עד כמה סקסי הבחור הזה היה, מאז אתמול הרגשתי שלפתע פיתחתי אלרגיה לכל בני האנוש המצוידים בזין. כך שבוודאי לא אפר את חוק מספר אחת.

"יש עוד חוקים?"

"הכול פשוט — להוציא את הכלבים, לוודא שהם לא יתפרעו כאן ולהאכיל אותנו בזמן. את יודעת לבשל, אני מקווה?"

"בטח," שיקרתי בלי להניד עפעף.

"יופי. אז אנחנו נסתדר יחד," קרץ אש והוריד לי את התיק מהכתף.