בליינד דייט

פרק 1

האדם הראשון שהתקשרתי אליו אחרי שגיליתי שנכנסתי לרשימת עשרת הפיינליסטים בתחרות השנתית הענקית של אגודת הדיוקנאות של צפון אמריקה - תחרות שיכולה להזניק לך את הקריירה - היה אבא שלי.

וזה מוזר. כי אני אף פעם לא מתקשרת לאבא שלי.

לא מרצוני, בכל אופן.

ברור שהתקשרתי בימי הולדת או ביום האב או בערב השנה החדשה - ותמיד קיוויתי שיהיה לי מזל והוא לא יהיה בבית ואז אוכל להשאיר הודעה קלילה כזאת בסגנון "אוי, חבל שלא תפסתי אותך," ולקבל נקודות על זה שהתקשרתי, וזהו.

אבל התקשרתי רק מתוך מחויבות. אף פעם לא בשביל הכיף. אף פעם לא סתם כדי לדבר. ואף פעם - חס וחלילה - לא כדי לחלוק דברים.

המטרה שלי היתה תמיד לא לחלוק דברים עם אבא שלי. עד כמה אני מרוששת. עד כמה אני עדיין - ובלי סוף - נכשלת בקריירה שבחרתי. איך התייאשתי שוב מעוד מערכת יחסים ועברתי לגור בסטודיו שלי, שאינו ראוי למגורי אדם, כי לא יכולתי להרשות לעצמי דירה משלי.

השיתוף היה מבוסס רק על מידע שהוא צריך לדעת.

והוא בהחלט לא היה צריך לדעת.

זה נתן לי מסגרת כלשהי, במובן מה - להמציא על עצמי סיפורי הצלחה מזויפים ומתמשכים עבורו ועבור אמי החורגת המרשעת, לוסינדה. תמיד הייתי "במצב מצוין" או "עסוקה בטירוף" או "פשוט פורחת".

לא המצאתי דברים באופן פעיל. פשוט עבדתי במסירות רבה על טשטוש האמת.

האמת היתה שקראתי תיגר על כל ההוראות שאבא שלי נתן לי שמונה שנים קודם לכן - נשרתי מלימודי קדם־רפואה והחלפתי את המקצוע הראשי שלי בתואר הראשון לאמנות.

"אמנות?" אבא שלי אמר, כאילו זאת הפעם הראשונה שהוא שומע על זה. "איך בדיוק את אמורה להתפרנס מזה?"

משכתי קלות בכתפי. "אני פשוט הולכת ל... להיות אמנית."

וואו, המילים האלה לא התקבלו יפה בצד שלו.

"אז את אומרת לי," הוא שאל בכעס, והווריד הקטן הזה במצח שלו התחיל להתכהות, "שאת רוצה שיקברו אותך בחלקת האביונים?"

קימטתי את המצח. "לא הייתי אומרת שאני רוצה את זה."

ייתכן שאבא שלי רצה שאהיה רופאה כי הוא רופא. וייתכן גם שאבא שלי לא רצה שאהיה אמנית כי אמא שלי היתה אמנית. אבל לא דיברנו על זה.

הוא המשיך, "את זורקת לפח קריירה טובה - פרנסה טובה - כדי שתוכלי לבזבז את החיים שלך על משהו חסר חשיבות שלא מקבלים תמורתו כסף?"

"כשאתה מנסח את זה ככה, זה נשמע כמו רעיון רע."

"זה רעיון נוראי!" הוא אמר, כאילו זה כל מה שיש לומר בנושא.

"אבל אתה שוכח שני דברים," אמרתי.

אבא שלי חיכה שאאיר את עיניו.

"אני לא אוהבת רפואה," אמרתי תוך שאני מונה על אצבעותי. "ואני כן אוהבת אמנות."

אסתפק בלומר שהוא לא חשב שזה רלוונטי בשום צורה. ואז הוא המשיך ורמז שאני מפונקת ומתנהגת בטיפשות ושמעולם לא ידעתי סבל אמיתי מהו.

אף על פי ששנינו ידענו - על כל פנים לגבי הדבר האחרון - שהוא משקר.

בכל מקרה, זה לא שינה כלום. לא היתה לו זכות להחליט מה אני אעשה בחיים שלי. אני זאת שנאלצת לחיות אותם בסופו של דבר.

אבא שלי לא ממש אהב להפסיד. "אל תבואי אלי לבקש עזרה כשתהיי מרוששת," הוא אמר. "תסתדרי לבד. אם את בוחרת לעצמך את הדרך הזאת, אז את צריכה ללכת בה."

משכתי בכתפי. "לא ביקשתי ממך עזרה מאז גיל ארבע־עשרה."

לשמע הדברים, אבא שלי קם וגרר אחורה את הכיסא שלו בבית הקפה בחריקה שהודיעה שהוא סיים פה. הוא סיים עם השיחה הזאת - ואולי גם עם האבהות.

אני עדיין זוכרת את הנחישות שהרגשתי כשהסתכלתי עליו מתרחק. זה נראה כמעט מקסים עכשיו. אני אוכיח לך, אני זוכרת שחשבתי, כשאש צדקנית בוערת בעיני. אתה עוד תצטער שלא האמנת בי מההתחלה.

התראת ספוילר: לא הוכחתי לו. לפחות לא עד עכשיו.

זה היה לפני שמונה שנים.

סיימתי את התואר הראשון באמנות. הייתי לגמרי לבד בטקס סיום הלימודים ואחר כך צעדתי על פני כל המשפחות שהצטלמו יחד בגאווה, ואז נסעתי בתחושת ניצחון ממגרש החניה של האוניברסיטה בטויוטה החבוטה שלי, שחברה שלי סו ואני צבענו בוורוד לוהט עם להבות, אל מצעד מכוניות האמנות.

ואז?

יצאתי לאינספור שנים שבהן... לא הוכחתי לו.

הגשתי מועמדויות לתחרויות ולא זכיתי. הגשתי את העבודות שלי לתערוכות ולא התקבלתי. התפרנסתי בדוחק ממכירת דיוקנאות שציירתי לפי תמונות (גם של בני אדם וגם של חיות מחמד) בחנות המקוונת אֶטסי במאה דולר לתמונה.

אבל זה לא הספיק כדי לשלם את השכירות.

ובכל פעם שדיברתי עם אבא שלי, העמדתי פנים שאני "פורחת".

כי יכול להיות שהוא צדק באותו היום. ייתכן שפני מועדות אל חלקת האביונים בבית הקברות. אבל אני אהיה מתחת לאדמה שם בקבר לפני שאני אודה בזה.

זאת כנראה היתה הסיבה שהתקשרתי אליו כשהעפלתי לשלב הסופי בתחרות.

התחרות עצמה היתה גדולה ורצינית - והפרס הכספי היה עצום, למי שהצליח לזכות בו.

נראה שהפיתוי לספר לו שהשגתי הישג אמיתי העיב על צלילות המחשבה שלי.

וחוץ מזה, לכולנו יש כמיהה מתמדת עמוק בלב שההורים שלנו יהיו גאים בנו, לא? גם הרבה אחרי שוויתרנו על זה?

בלהט הרגע, שכחתי שלא אכפת לו.

זה היה לטובה - ולא מפתיע - שהשיחה עברה מיד לתא הקולי שלו. כך יצא שהתפניתי לשיחה הבאה שלי. למישהי שכן היה לה אכפת.

"מה!" חברה שלי סו צעקה ברגע שאמרתי את המילים. "זה אדיר!" אני חושבת שהיא מתחה את הדייי במשך דקה שלמה. אדיייייר.

ופשוט נתתי לעצמי ליהנות מזה.

"הפרס הגדול הוא עשרת אלפים דולר," הוספתי כשהיא סיימה.

"אומייגאד," היא אמרה. "אפילו עוד יותר אדיר."

"ונחשי מה עוד?"

"מה?"

"התערוכה הגדולה - התערוכה עם צוות השופטים שבה בוחרים את הזוכה - מתקיימת כאן. ביוסטון."

"חשבתי שזה במיאמי השנה."

"זה היה בשנה שעברה."

"אז את אפילו לא צריכה לנסוע!" אמרה סו.

"שזה מושלם! כי אין לי כסף לנסיעה!"

"זה מושלם!"

"אבל יכול להיות שזה יותר מדי מושלם? יכול להיות שזה כל כך מושלם בשבילי, שזה כבר יביא לי מזל רע?"

"אין דבר כזה יותר מדי מושלם," אמרה סו. ואז, כאילו היתה שאלה, היא אמרה, "בכל מקרה, קבענו."

"מה קבענו?"

"אנחנו חייבות לעשות מסיבה!" היא אמרה. זאת סו, תמיד עושה הכול הכי מוחצן שאפשר.

"מסיבה?" אמרתי בניסיון כנוע להתנגד.

"מסיבה! מסיבה!" סו כמעט שרה בטלפון. "נכשלת בחיים באופן טרגי במשך שנים! אנחנו חייבות לחגוג!"

"נכשלת בחיים באופן טרגי" נשמעה לי אמירה קצת קשה.

אבל בסדר. זה לא שהיא טעתה.

"מתי?" אמרתי וכבר התחלתי לחשוש מכל הניקיונות הצפויים לי.

"הערב!"

כבר היינו לקראת השקיעה. "אני לא יכולה לעשות -" התחלתי לומר, אבל עוד לפני שבכלל הגעתי למילים "מסיבה הערב", העניין הוכרע.

"נעשה את זה על הגג שלך. ממילא עוד לא עשינו לך חנוכת בית."

"זה לא בית," תיקנתי אותה. "זה צריף."

"אז חנוכת צריף," המשיכה סו בלי להתרגש.

"ההורים שלך לא יכעסו?" שאלתי. מר וגברת קים היו הבעלים של הבניין - וטכנית לא הייתי אמורה לגור שם בכלל.

"לא אם זאת מסיבה לכבודך."

סו - שהשם הפרטי הקוריאני שקיבלה בלידתה, סו היון, עבר אמריקניזציה קלה על ידי פקיד הגירה - אכזבה גם היא את הוריה כשבחרה ללמוד אמנות בקולג' - כך התחברנו - אבל ההורים שלה היו רכי לבב מכדי להמשיך לכעוס עליה לאורך זמן. בסופו של דבר הם די אימצו אותי והם אהבו להקניט את סו ולומר שאני הילדה המועדפת עליהם.

בקיצור, המסיבה הזאת היתה עובדה מוגמרת.

זאת היתה דינמיקת הזוג המוזר שלנו. סו תמיד חיפשה באופטימיות, באנרגטיות ובשמחה דרכים שבהן נוכל להיות מוחצנות. ואני תמיד התנגדתי. ולבסוף נכנעתי באי־חשק.

"את לא יכולה לארגן מסיבה בשעתיים," מחיתי.

"האתגר התקבל," אמרה סו. ואז הוסיפה, "כבר שלחתי הודעה בקבוצה."

אבל עדיין המשכתי למחות, גם אחרי שהפסדתי. "אין מקום למסיבה בבית שלי. אין אפילו מקום בשבילי בבית שלי."

סו לא התכוונה להתווכח איתי על זה - הרי ישנתי על מיטה מתקפלת שמצאתי ברחוב. אבל היא גם לא התכוונה לשאת מחאות מצדי. "כולנו נישאר בחוץ. זה בסדר. את יכולה לתלות סוף־סוף את הנורות ההן. נזמין את כל האנשים המהממים. כל מה שאת צריכה לעשות זה לקנות קצת יין."

"אין לי כסף לקנות יין."

אבל סו לא אהבה את הגישה שלי. "כמה אנשים נכנסו לסיבוב הראשון של התחרות?" שאלה.

"אלפיים," אמרתי, ובלב כבר נכנעתי.

"כמה מהם הגיעו לגמר?"

"עשרה," עניתי.

"בדיוק," אמרה סו. "אז כבר חיסלת אלף תשע מאות ותשעים מתחרים." היא השתתקה בשביל האפקט, ואז נקשה באצבעותיה כשאמרה, "אז מה זה כבר עוד תשעה?"

"איך זה רלוונטי?" שאלתי.

"כי אם את עומדת לזכות בעשרת אלפים דולר, את יכולה להרשות לעצמך לקנות בקבוק יין."

וכך סו יצאה לדרך ליצירת מסיבה יש מאין.

היא הזמינה את כל החברים שלנו מלימודי האמנות - מלבד עזרא, האקס שלי - וכמה חברים שלה, מורים לאמנות כמוה, ואת מי שהיה בן הזוג שלה כבר תקופה ארוכה, ויט - לא אמן: איש עסקים שהיה קפטן נבחרת הריצה בקולג'. הוריה של סו קיבלו אותו, אף על פי שהוא לא היה קוריאני, כי הוא התנהג אליה יפה - וגם כי הוא הרוויח יפה, וכך, כפי שניסח זאת אבא שלה, היא יכלה להיות "אמנית מורעבת בלי להיות רעבה."

סו אמרה - באהבה - שוויט יכול להיות הספורטאי הייצוגי שלנו, כדי שלא יגידו שזאת מסיבה רק של אמנים.

התפקיד שלי היה ללבוש את שמלת הווינטג' החגיגית הוורודה עם עיטור הפרחים שהיתה פעם של אמא שלי ושלבשתי רק באירועים מאוד־מאוד מיוחדים... ולצאת לחפש איפה אפשר להשיג הכי הרבה יין תמורת שטר של עשרים דולר.

גרתי בחלק הישן של מרכז העיר, זה שמלא במחסנים, וחנות המכולת היחידה במרחק הליכה, שהיתה שם מאז שנות השבעים, היתה מעין הכלאה בין מעדנייה לקיוסק. בכניסה היו פירות טריים, במערכת הכריזה התנגנה מוזיקת ריתם־אנד־בלוז מיושנת, ומארי, הבעלים שתמיד היתה שם, ישבה ליד הקופה. היא תמיד לבשה כפתנים בדוגמאות עליזות שהאירו את עורה השחום והיא קראה לכולם בייבי.

בדיוק כשנכנסתי, הטלפון שלי צלצל. זה היה אבא שלי שהתקשר אלי בחזרה.

עכשיו, אחרי שחלפה ההתרגשות הראשונית, התלבטתי אם לענות. אולי אני רק אאכזב את לשנינו.

אבל בסופו של דבר עניתי.

"סיידי, מה רצית?" אמר אבא שלי בענייניות גמורה. "אני עולה לטיסה לסינגפור."

"התקשרתי לספר לך חדשות טובות," אמרתי, תוך כדי שאני מתכופפת במעבר דגני הבוקר ומנמיכה את קולי.

"אני לא שומע אותך," אמר אבא.

"פשוט יש לי חדשות טובות," אמרתי בקול קצת יותר חזק. "שרציתי -" אני באמת עושה את זה? - "לספר לך."

אבל אבא שלי רק נשמע עצבני. "מודיעים על שינויים במערכת הכריזה ויש לי רק אחוז אחד בסוללה. זה יכול לחכות? אני אחזור בעוד עשרה ימים."

"בטח שזה יכול לחכות," אמרתי, ובלב כבר החלטתי שהוא החמיץ את ההזדמנות שלו. אולי אני אספר לו כשיהיה לי את הצ'ק על סך עשרת אלפים דולר בכיס. אם יהיה לו מזל.

ואולי לא. כי בדיוק אז השיחה התנתקה.

הוא לא ניתק לי, לא בדיוק. הוא פשוט עבר לדברים אחרים.

אנחנו סיימנו כאן. בלי להגיד שלום. כרגיל.

זה היה בסדר. הייתי צריכה להגיע למסיבה. ולקנות יין.

כשנכנסתי למעבר היינות, במערכת הכריזה התנגן שיר של סמוקי רובינסון שהיה אחד האהובים על אמא שלי - "I Second That Emotion".

בימים כתיקונם, לעולם לא הייתי מעיזה לשיר בקול רם בציבור לצלילי שיר שמושמע ברקע - בייחוד לא בפלצֶט. אבל היו לי הרבה זיכרונות מאושרים שלי ושל אמא שלי שרות יחד את השיר הזה וידעתי שיהיה לי קל מדי להתבוסס במחשבות על הרעילות של אבא שלי, והתגנבה ללבי ההרגשה שסמוקי הופיע בדיוק ברגע הזה כדי לזרוק לי חבל הצלה רגשי.

הסתכלתי על הבעלים. היא דיברה עם מישהו בטלפון וצחקה. ולמיטב ידיעתי, לא היה אף אחד אחר בחנות.

אז הרשיתי לעצמי לשיר עם המוזיקה - בשקט בהתחלה, ואחר כך, כשראיתי שמארי לא מתייחסת אלי בכלל, חזק יותר. כשהתנועעתי קדימה ואחורה לפי הקצב, בנעלי הסירה השטוחות שלי ובשמלה החגיגית הוורודה של אמא פשוט נכנעתי והרשיתי לעצמי להרגיש טוב יותר - נענעתי את הגוף כמו שאמא לימדה אותי ומדי פעם הוספתי נדנוד ישבן קטן.

סתם מסיבת ריקודים קטנה ופרטית עם משתתפת אחת לשיפור מצב הרוח.

ואז קלטתי משהו בבת אחת, בעודי רוקדת שם במעבר, שרה שיר אהוב ישן כשאני לבושה בשמלה הישנה של אמא שלי: אמא שלי - שהיתה בעצמה אמנית דיוקנאות - גם התקבלה לתחרות הזאת.

בדיוק לאותה תחרות. בשנה שבה מלאו לי ארבע־עשרה.

ידעתי את זה כשהגשתי את הבקשה. אבל למען האמת, הגשתי מועמדויות לכל כך הרבה תחרויות לעתים קרובות כל כך, ונדחיתי שוב ושוב ללא רחם, ולכן לא הקדשתי לזה מחשבה רבה.

אבל זאת היתה התחרות. התחרות שהיא ציירה עבורה דיוקן - שלי, דרך אגב - כשהיא מתה. היא מעולם לא סיימה את הדיוקן והיא מעולם לא הגיעה לתערוכה.

מה קרה לדיוקן הזה? תהיתי פתאום.

אם להמר? לוסינדה זרקה אותו.

אני לא בכיינית גדולה, באופן כללי. ואני בטוחה שזה נבע חלקית מההתרגשות מכך שהתקבלתי לתחרות, וחלקית מהקול הקשה באופן בלתי צפוי של אבא שלי רגע קודם, וחלקית מהעובדה שלבשתי את הבגדים הישנים והאהובים של אמא, וחלקית מההבנה שהתחרות הזאת היתה התחרות שלה... אבל עם כל השמחה שהרגשתי כששרתי עם השיר האהוב הישן הזה בחנות מכולת ריקה, הרגשתי גם עצובה.

הרגשתי שהעיניים שלי מעקצצות מדמעות שוב ושוב והייתי צריכה לנגב אותן שוב ושוב. לא חשבתם שאפשר לעשות את כל הדברים האלה בבת אחת, נכון? לרקוד, לשיר וגם להזיל דמעה? אבל אני כאן כדי להוכיח לכם: זה אפשרי.

אבל אולי השיר הזה באמת היה קמע לשמחה, כי בדיוק כשהוא עמד להסתיים, הבחנתי בבקבוק יין עם תווית חגיגית מעוטרת בנקודות שהכריזה שהוא במבצע של שישה דולרים לבקבוק.

כשהגעתי לקופה עם זרועות מלאות בבקבוקי יין, כבר הרגשתי שהרעיון של סו היה במקום. ברור שצריך לחגוג! אני אצטרך לשים את הכלב שלי פּינאט - שהיה אפילו יותר מופנם ממני - בארון עם המיטה שלו לכמה שעות, אבל הוא יסלח לי. אני מקווה.

לקחתי כמה חטיפי כלבים בצורת טאקו בתור התנצלות מראש. אמנם חרגתי מהתקציב, אבל פינאט היה שווה את זה.

ליד הקופה הסתכלתי על זר קטן של פרחי גרברה לבנים וחשבתי שאולי יהיה נחמד לקחת פרח אחד ולתחוב אותו מאחורי האוזן - משהו שאמא שלי נהגה לעשות כשהייתי קטנה. הרגשתי שאולי היא היתה שמחה לראות אותי חוגגת ככה. עם פרח.

אבל אז החלטתי שזה יקר מדי.

במקום זאת, הנחתי את היין ואת חטיפי הכלבים על הדלפק, חייכתי אל בעלת החנות והושטתי יד אל התיק שלי, שבו הארנק שלי...

והבנתי שהוא לא אצלי.

השפלתי מבט ומיששתי את המותן השני שלי, כדי לראות אם, אולי, תליתי אותו בצד השני. ואז הסתכלתי סביב על הרצפה כדי לראות אם הוא נפל לי. ואז השארתי את היין ואת חטיפי הכלבים על הדלפק, כשאני מרימה את האצבע כדי לסמן לה "רק שנייה", ומיהרתי לחפש במעברים הריקים.

כלום. הא. השארתי אותו בבית.

לא כל כך מפתיע, בהתחשב בכל ההתרגשות שחוויתי היום.

מארי כבר התחילה להעביר את היין בקופה כשחזרתי. לא רציתי להפריע לשיחה שלה, ולכן נופפתי אליה בידיים, כאילו אומרת, לא משנה.

היא הסתכלה עלי במבט ששאל, את לא רוצה את זה?

משכתי בכתפי במחווה שניסתה להעביר את המסר, אני ממש מצטערת! שכחתי את התיק שלי.

היא שמטה את כתפיה באנחה, אבל לפני שהספיקה להתחיל לבטל הכול, קול של גבר מאחורי אמר, "אני אשלם על זה."

הסתובבתי בהפתעה ובקימוט מצח לעברו, כאילו אומרת, מאיפה אתה צצת?

אבל הוא רק הנהן לעברי ופנה בחזרה לבעלת החנות. "אני יכול לשלם על זה."

זה אמנם לא שייך לעניין... אבל הוא היה חמוד.

הוא היה בחור לבן גנרי - אתם יודעים, מאלה שנראים ממש כמו בובת קן. אבל גרסה ממש־ממש מושכת שלו.

בגלל עבודתי כאמנית דיוקנאות, אני אף פעם לא יכולה להסתכל על פרצוף בפעם הראשונה בלי להעריך בראש את הצורות והמבנים והתווים המושכים ביותר בו - ואני יכולה לומר לכם בדיוק למה הוא היה חתיך וגם למה הוא היה גנרי. מבחינה אמנותית, זאת אומרת.

הכול אצלו היה פרופורציונלי בצורה כללית ומושלמת. לא היו לו סנטר גדול יתר על המידה, למשל, או נחיריים גדולים או אוזני דמבו. לא היו לו שפתיים של סטיבן טיילר או שיניים עקומות והוא לא היה חד־גבה. לא שמשהו מהדברים האלה הוא רע. תווי פנים מיוחדים הם מה שמעניק לפרצוף את הייחודיות שלו, וטוב שכך. אבל נכון גם שהפרצופים הגנריים ביותר מדורגים באופן עקבי כפרצופים הנאים ביותר.

כלומר, ככל שאתה נראה יותר כמו שילוב של כולם, כך כולם אוהבים אותך יותר.

לבחור הזה היה את הדבר הכי קרוב לפרצוף שמורכב מכל הפרצופים שראיתי. שיער קצר מסודר. מצח, גשר אף, לסת וסנטר פרופורציונליים. עצמות לחיים ממוקמות בצורה מושלמת. אף ישר עם נחיריים סימטריים להפליא. ואפילו את האוזניים לא היה אפשר לצייר טוב יותר. ללא פגם. לא שטוחות מדי, אבל לא בולטות מדי. עם תנוכים קטנים, שמנמנים ומושלמים.

אני קצת סנובית בכל הנוגע לתנוכי אוזניים. תנוכי אוזניים מכוערים יכולים להיות ממש קו אדום עבורי.

לא צוחקת: כבר קרה שהחמאתי לאנשים על תנוכי האוזניים שלהם. בקול רם.

אלה מחמאות שאף פעם לא מתקבלות טוב, דרך אגב.

ישנם טריקים איך לגרום לפנים להיראות מושכות כשמציירים דיוקן. נראה שיש אלמנטים מסוימים שנחשבים מושכים בעיני כל בני האדם באופן אוניברסלי, ואם מדגישים אותם, האדם נראה הרבה יותר טוב. זה עניין מדעי. הנושא נחקר. התיאוריה היא שתווי פנים מסוימים ופרופורציות מסוימות מעוררים בנו רגשות של "אוו, איזה מקסים", והם בתורם מעוררים התנהגויות טיפוליות, חיבה ודחף להתקרב. התיאוריה היא שפיתחנו את הרגשות האלה כתגובה לפנים של תינוקות, כדי שנחוש מחויבים לטפל בגורים שלנו, אבל כשאותם תווי פנים ודפוסים צצים במקומות אחרים, על פרצופים אחרים, אנחנו אוהבים אותם גם שם.

אפילו מלפפוני ים יכולים להיראות לנו שובי לב, מהזווית הנכונה. או האיש שמנסה לשלם על היין וחטיפי הכלבים שלנו. כי מלבד היופי הגנרי שלו, לבחור הזה היו גם אלמנטים בתווי פניו - בלתי נראים לעין בלתי מיומנת - שביססו באופן תת־מודע את החמידות שלו. השפתיים שלו היו חלקות ומלאות ובגוון ורוד חמים וידידותי שסימן נעורים. העור שלו היה חלק באופן שרמז על בריאות טובה. והנימוק המכריע הסופי היה העיניים - מעט גדולות מהממוצע (תכונה שתמיד אהובה על הקהל) עם נטייה מלנכולית קלה כלפי מטה בקצוות, שהעניקה לו מראה של כלבלב מתוק שאי־אפשר לעמוד בפניו.

אני מוכנה לחתום לכם שהבחור הזה השיג כל אישה שהוא אי־פעם רצה.

אבל זה היה עניינו.

אני הייתי צריכה להתמודד עם מצב של ארנק שנשכח בבית. ואירוח מסיבה של הרגע האחרון.

"זה בסדר," אמרתי, נופפתי לעברו בידי ודחיתי את הצעתו לשלם על המצרכים שלי.

"לא אכפת לי," הוא אמר והוציא את הארנק מהג'ינס שלו.

"אני לא צריכה את העזרה שלך," אמרתי, וזה נשמע קצת יותר בוטה ממה שהתכוונתי.

הוא העביר את המבט ממני - נטולת הארנק - אל הדלפק שעליו נערמו כל המצרכים שטרם שילמתי עליהם. "אני חושב שאולי את כן צריכה."

אבל אני לא הייתי מוכנה לשמוע על זה. "אני יכולה פשוט לרוץ הביתה ולהביא את הארנק," אמרתי. "זאת לא בעיה."

"אבל את לא חייבת."

"אבל אני רוצה."

איזה חלק במילים "אני לא צריכה את העזרה שלך" הבחור הזה לא הבין?

"אני מעריכה את המחווה, אדוני," אמרתי. "אבל אני בסדר."

"למה את קוראת לי אדוני? כאילו, אנחנו באותו גיל."

"אדוני זה לא משהו שקשור לגיל."

"זה בהחלט כן. אדוני אומרים לאנשים זקנים. ולרבי־משרתים."

"אדוני אומרים גם לזרים."

"אבל אנחנו לא זרים."

"אני נאלצת לא להסכים איתך בעניין הזה, אדוני."

"אבל אני מציל אותך," הוא אמר, כאילו זה הופך אותנו לחברים.

עיקמתי את האף. "אני מעדיפה להציל את עצמי."

אני רק רוצה לציין לפרוטוקול שהבנתי שהוא ניסה לעשות משהו נחמד. הבנתי גם שמרבית האנושות היתה נותנת לו לעשות את זה, מודה לו מאוד ומניחה לעניין. זה היה רגע מהסוג הזה שיכול להגיע לאינטרנט, תמונה כזאת שעוברת בין אנשים עם כיתובים כמו רואים? עדיין יש אנשים טובים בעולם!

אבל אני לא כמו מרבית האנושות. אני לא אוהבת שעוזרים לי. זה פשע?

אני בטוחה שאני לא האדם היחיד על פני כדור הארץ שמעדיף להתמודד עם דברים בכוחות עצמו.

לא הייתי נגדו. נמשכתי אליו. משיכה חזקה כזאת מהבטן.

אבל העזרה - כולל השתלטנות שלו לגביה - לא משכה אותי.

הבטנו זה בזה לשנייה - נקלענו למבוי סתום. ואז, סתם ככה, הוא אמר, "השמלה שלך נהדרת, דרך אגב."

"תודה," אמרתי בחשדנות, כאילו יכול להיות שהוא משתמש במחמאה כדי להסיר את ההגנות שלי. ואז, בלי שממש התכוונתי, אמרתי, "היא היתה של אמא שלי."

"ואת שרה נהדר את סמוקי רובינסון, דרך אגב."

אוי אלוהים. הוא שמע אותי. השפלתי את המבט לחצי התורן, נרגזת. "תודה."

"ברצינות," הוא אמר.

"זה נשמע ציני."

"זה היה מעולה. זה היה... מהפנט."

"הסתכלת עלי?"

אבל הוא הניד בראשו לשלילה. "אני רק חיפשתי דגני בוקר. את, לעומת זאת, עשית מופע קברט במעבר במכולת."

"חשבתי שהחנות ריקה."

הוא משך בכתפיו. "היא לא היתה ריקה."

"היית צריך לעצור אותי."

"למה שאעשה את זה?" הוא שאל ונראה שהוא באמת לא מבין. ואז, כשנזכר בי רוקדת, משהו שדומה לרוך האיר את פניו. הוא משך קלות בכתפיו. "זה היה כיף."

לא היה לי מושג איך להתייחס לבחור הזה.

האם הוא ציני או רציני? האם הוא חתיך או גנרי? האם אדיב מצדו לעזור לי או שהוא לוחץ יותר מדי? האם הוא מפלרטט איתי או סתם מציק? האם הוא כבר כבש את לבי, או שעדיין יש לי ברירה?

בסוף חזרתי אל: "בסדר. רק... אל תעזור לי."

הבעת פניו נעשתה אירונית. "אני מקבל את התחושה שאת לא רוצה שאני אעזור לך."

אבל אני לא צחקתי. "נכון."

ואז, לפני שאאבד את היתרון שלי, פניתי לבעלת החנות - שעדיין דיברה עם חברה שלה - ולחשתי בקול רם, "אני חוזרת עוד חמש דקות עם הארנק."

ומיהרתי לצאת מהחנות.

סוף הסיפור.

המשך הפרק בספר המלא