סימנים קטנים של אושר

 

אווי שכבה על הרצפה בחושך בעיניים פקוחות. ליתר דיוק, היא שכבה על הרצפה ביחידת הדיור הקטנה והריקה, שבלטה בזווית משונה מהחלק האחורי של הבית שלה אל החצר. היא היתה שם כי כאשר שכבה במיטה שלה, היא שוב חלמה שטים עדיין חי.

 

סבתה הסקנדינבית של אווי טענה שנשים צעירות חולמות על הבעל שהן רוצות, נשים זקנות חולמות על הבעל שהן רצו, ורק בנות המזל שבתווך חולמות לרגע על הבעל שיש להן. אבל גם אם מביאים בחשבון את התיאוריה הזאת על שאיפותיה הצנועות, החלומות של אווי על טים הם לא מה שסבתא שלה התכוונה אליו.

 

הוא תמיד כעס עליה כי עזבה אותו. את רואה מה קרה? הוא היה שואל ללא הרף. הפעם הוא היה קרוב כל כך עד שהיא יכלה להריח את ריח מסטיק הקינמון שנהג ללעוס ולראות את הווריד הקטן הבולט במצחו, והיא חששה שאם תתהפך ותחזור לישון הוא עדיין יהיה שם. אז היא זרקה את השמיכות וירדה לקומה הראשונה, שתמיד היתה גדולה מאוד ועכשיו נראתה לה גדולה מדי. כשירדה בגרם המדרגות הלולייניות הרחבות היא עדיין הרגישה שהיא מבצעת עבירה של הסגת גבול, כמו להתגנב לדלפק הקבלה בבית מלון באישון לילה כדי לבקש מגבות נוספות. היא נכנסה למטבח כדי להרתיח מים לתה ואז נכנסה לדירה, נשכבה על גבה והמתינה.

 

כשהם קנו את הבית — כשהוא קנה את הבית — הם תכננו להשכיר את הדירה מאחור, אבל מעולם לא עשו את זה, אז אווי צבעה אותה בגוון כחול עמוק שאהבה במיוחד והתייחסה אליה כמו אל בית על עץ: הכניסה אסורה. הדירה עדיין היתה המקום האהוב עליה בבית וזה לא ישתנה, אלא אם הרוח של טים תתחיל לרדוף אותה רק כדי להגיד שהוא ראה כמה פגמים קטנים בצבע ושהמקום ייראה טוב יותר אם תצבע אותו מחדש.

 

יופי, היא חשבה לעצמה כשהמחשבה הזאת צצה במוחה לראשונה. ברוכים הבאים למועדון הסטנד־אפ הכי מורבידי במיין. הנה בדיחה קטנה על בעלי, שרוח הרפאים שלו היא מניאקית רצינית, ועלי — המפלצת.

 

השעה היתה קצת אחרי ארבע לפנות בוקר. היא שכבה על הגב לבושה בטישרט ובתחתוני הבוקסר שלה, נשמה נשימות קצובות וניסתה להאט את קצב פעימות לבה, שהרגישה ברקותיה, בבטנה ובמפרקי ידיה. נדמה היה שאין אוויר בבית, והרעש היחיד שנשמע בו היה הקצב האחיד של תקתוק השעון ששמעה במשך שלושים וחמש שנים, קודם במטבח בבית הוריה, וכעת במטבח שלה. בדירה החשוכה היא לא הרגישה כמעט כלום, חוץ מהעקצוץ של עורה במגע עם השטיח, ונדמה היה שהיא לא נמצאת בשום מקום. זה היה כמו לשכב ישירות על האדמה.

 

לפעמים אווי שקלה לעבור לגור פה. מישהו אחר יכול לקבל את הבית, את המטבח הגדול, את חדרי השינה בקומה העליונה, את המעקה המגולף ואת גרם המדרגות האלגנטי שבו החליקה פעם וחטפה חבורה סגולה כהה על הירך שלה. היא יכולה לגור פה, להישאר שרועה על גבה בחושך ולחשוב את כל המחשבות הכי איומות שלה, לאכול כריכים עם חמאת בוטנים ולהקשיב לרדיו כאילו החשמל לא יחזור לעולם.

 

הקומקום שרק במטבח והיא קמה והלכה לכבות אותו. היא הוציאה מהארון את אחד משני הספלים שנרכשו במסגרת מבצע התרמה לרדיו הציבורי והשאירה בו את הספל השני, ששכבה דקה של אבק כיסתה את תחתיתו. על התווית המחוברת לשקיק תה הקמומיל שלה נכתב ספל תה טוב יכול לפתור כל בעיה. זה נשמע כמו משפט שאיזה ג'נטלמן מ"דאוּנְטוֹן אֶבּי" יגיד רגע לפני ששן בינה כלואה תגרום לאשתו להתפגר באלגנטיות במיטתה.

 

אווי נשפה על התה שלה, נכנסה לסלון והתכרבלה על הכורסה הירוקה־כהה. גיליון של "ספורטס אילוסטרייטד" המיועד לטים בצבץ מתוך ערימת המכתבים על שולחן הקפה. היא עלעלה בו באור הקלוש שבקע מהמטבח: עונת הבייסבול עומדת להסתיים, עונת הפוטבול עומדת להתחיל, עדכון על מתעמלת בנבחרת התעמלות קרקע באחד הקולג'ים שעומדת לפרוש לטובת לימודי רפואה, וכתבת פרופיל על מגיש של היאנקיז שקם בוקר אחד ואיבד את היכולת להגיש. כותרת המאמר האחרון הופיעה באותיות גדולות ומודגשות: איך נהיים דפוקים על כל הראש. "אני כבר שם," היא מלמלה ודחפה את המגזין לתחתית הערימה.

 

השעה בשעון שבממיר הטלוויזיה היתה ארבע עשרים ושלוש לפנות בוקר. היא עצמה את עיניה. עברה כמעט שנה מאז שטים מת, והידיעה שהיא לא מתגעגעת אליו עדיין לא נתנה לה מנוח ולפעמים כמעט שיתקה אותה לגמרי. רק היא ידעה שהיא בקושי אוהבת את בעלה כשהקשיבה לו נוחר קלות בלילה האחרון שבו היה בחיים, ואילו היו שואלים אותה איך הידיעה הזאת גורמת לה להרגיש, היא היתה יכולה למלא חדרים שלמים בדיבורים על כך. מפלצת מפלצת, היא חשבה לעצמה. מפלצת מפלצת.