כיוון אחר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כיוון אחר
מכר
מאות
עותקים
כיוון אחר
מכר
מאות
עותקים

כיוון אחר

4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: The Breakaway
  • תרגום: דורית בריל־פולק
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 399 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 1 דק'

ג'ניפר ויינר

ג’ניפר ויינר היא מחברת רבי־מכר רבים, וביניהם ‘בנעליה’, ‘חברות טובות לנצח’, ‘טוב במיטה’ ו‘ישנן בנות’, שיצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.

תקציר

אבי סטרן בת ה–33 אמנם גרה בדירה מוזנחת בפילדלפיה ועובדת עדיין בעבודות מזדמנות, אבל יש לה חברות טובות, את האופניים ואת מועדון הרכיבה האהוב עליה, ואת מארק, בן הזוג המהמם שזה עתה הציע לה לעבור לגור יחד. נכון שהיא עגלגלה יותר מכל חברותיה, אבל אלמלא אימה הביקורתית והרזה להחריד, היא בכלל לא הייתה מקדישה תשומת לב לקימורים הנדיבים שלה.

אבל אבי לא לגמרי שלמה עם המחשבה לחיות את שארית חייה עם מארק, וכשמבקשים ממנה בדקה התשעים להוביל מסע רכיבה קבוצתי בן כמה ימים, היא קופצת על ההזדמנות כדי להתרחק קצת. אבי מגלה לחרדתה שלקבוצה הנורמלית למדי שהיא מדריכה הצטרפו גם אימא שלה, וגם סבסטיאן, גבר שבילתה איתו לילה בלתי נשכח לפני שנתיים. במהלך המסע בן השבועיים ייחשפו סודות, זרים יהפכו לקרובים, והעתיד של אבי ישנה כיוון.

כיוון אחר הוא רומן מרגש ומצחיק, כיפי ומעצים על אהבה, משפחה, סודות ומסעות מאת מחברת רבי־המכר ג'ניפר ויינר. ספריה, ביניהם בנעליה, כמעט מושלם ובית הקיץ, ראו אור בהוצאת מודן וזכו לאהבת הקהל.

פרק ראשון

אַבּי

1996

"את מוכנה?"

היא לא הייתה מוכנה, אבל גם אחותה וגם אחיה למדו לרכוב על אופניים לפני גיל שש, ואבּי עמדה לחגוג את יום הולדתה השביעי בעוד שבועות אחדים, ואבא כבר התעסק עשרים דקות בהסרת גלגלי העזר מהאופניים שלה. היא ידעה שהיא חייבת לנסות.

"אני אחזיק את המושב עד שתגיעי לשיווי משקל, ואז אעזוב אותו."

היא הנהנה בלי להסתובב על מושב האופניים. אם תוריד את כפות הרגליים מהדוושות, היא תוכל לגעת בקרקע בקצות האצבעות, ובכל זאת היא הרגישה שהיא נמצאת בחלל החיצון, שהקרקע נמצאת במרחק מיליון קילומטרים, שאם היא תאבד את שיווי המשקל, היא תצנח אל האבדון.

"קדימה. בואי נתחיל."

היא חשה בידו של אבא מאחורי המושב, הרגישה שהוא מייצב את האופניים. היא הכריחה את עצמה לדחוף בכף הרגל הימנית. הדוושות הסתובבו. הגלגלים הסתחררו.

"יופי, תמשיכי לדווש! כן, ככה! קלטת את זה!" צעק אבא.

ופתאום הוא נעלם. ורק היא הייתה שם — לבדה, על האופניים... והיא לא נפלה. היא לפתה את הכידון בלי לשים לב לכיוון שהאופניים פונים אליו, המשיכה לדווש ושמרה על איזון. רוח קרירה נשבה על לחייה והעיפה את השיער שלה לאחור, והיא צברה תאוצה ורעדה רק קצת, והיא לא נפלה. היא רכבה.

היא הרגישה כאילו היא מרחפת. כאילו היא עפה. היא הרגישה שהיא רחוקה מכל הדברים הפוגעים והמעליבים. מהשתיקות הקפואות והממושכות שחוצצות בין ההורים שלה. ממנת הגזרים והפלפלים החתוכים שאימא תמיד מניחה בארוחת הערב ליד הצלחת שלה, אבל לא ליד הצלחות של שאר בני המשפחה. מהכינוי אוּבָּה־דוּבָּה שדילֶן מֶקוֵוי הדביק לה בבית הספר ושסחף אחריו את כל הבנים.

"די! תסתובבי! אל תפני לכביש הסואן!" צווח אבא ורדף אחריה, וקולו נעשה מרוחק יותר ויותר עם כל סיבוב של הדוושות. ואבּי לא נפלה. היא רכבה על אופניים שהיו יכולים לקחת אותה לכל מקום. היא הייתה חופשייה.

אבּי

ניו יורק

אפריל 2021 

"אני מתחתנת!" צרחה קָארָה באוזנה של אבּי. המילים יצאו מפיה בשילוב הבל פה בריח טקילה, והיא לפתה את ידה של אבּי ולחצה אותה בחוזקה. "אני כל כך שמחה! את שמחה בשבילי?"

"ברור שאני שמחה בשבילך," ענתה אבּי, שהובילה את חברתה ועקפה חרך במדרכה. "אם את שמחה, גם אני שמחה."

"אני שמחה!" צעקה קארה לתוך הלילה של ברוקלין. "אני שמחה!"

"אולי נשמח קצת יותר בשקט," הציעה אבּי. מָריסָה, משתתפת נוספת במסיבת הרווקות, פסעה לעברן בהילוך מתנודד וכרכה את זרועה סביב עורפה של אבּי. בתחילת הבילוי הלילי היא נתנה צעיף נוצות ורוד לכל אחת מהמשתתפות, ועכשיו הצעיפים התחילו להשיל את נוצותיהם. אבּי ראתה את הנוצות הוורודות מרחפות באוויר וצונחות בעדינות על המדרכה.

"את הבאה בתור," אמרה מריסה ונעצה אצבע בחזה של אבּי. "את ומַארְק."

"מארק ואני יצאנו בדיוק פעמיים," ענתה אבּי במבוכה.

"זה לא משנה," אמרה מריסה ונעצה מבט בעיניה. "הוא אוהב אותך. הוא מאוהב בך מגיל שלוש־עשרה! מדובר ב..." מריסה התנודדה, נעצרה וקימטה את האף החמוד שלה. היא לא הייתה מסוגלת לצעוד שיכורה על נעליים עם עקבים גבוהים ולעשות חשבון בו זמנית.

"בשמונה־עשרה שנה," אמרה אבּי. אמנם היא לא הייתה צלולה לחלוטין, אך היא לא הגיעה לרמת השכרות של החברות שלה. "בכל מקרה, בינתיים הוא חזר לחיים שלי בדיוק לרבע שעה."

"זה לא משנה," מריסה נופפה בידה בביטול. "הוא מת עלייך."

אבּי סקרה במבטה את הנשים שמסביבה. הן היו החברות של קארה מהלימודים לתואר ראשון: עורכת דין שמתמחה בקרנות נאמנות ועיזבונות, מומחית לניהול משברים תקשורתיים, בנקאית שגרה בסן פרנסיסקו. היו גם עוד כמה חברות ממחנה הקיץ — מריסה, שגרה בפרבר של שיקגו עם בעלה ועם שתי הבנות הקטנות שלה, הָאנָה, שעבדה כעוזרת לרופא, וצֶ'לְסי, שהייתה מפיקה ברשת הרדיו הציבורית של פּוֹרְטְלֵנד, אוֹרגוֹן. והייתה גם היא, אבּי, שעבדה כשכירה בפנסיון יומי לכלבים, ומדי פעם טיילה עם כלבים תמורת תשלום או עבדה כנהגת אוּבּר, ושהתחילה ללמוד פעמיים בתוכנית לתואר שני, פעם אחת בחינוך לגיל הרך ופעם שנייה בספרנות ומידענות, ונשרה משתי התוכניות. אבּי כבר התרגלה להיות הבחורה הכי מלאה בכל חבורה, אבל עכשיו היא הגיעה לשלב שבו הייתה גם הכי שמנה וגם הכי פחות מצליחה. ההתפתחות הזו לא נסכה אושר בליבה.

בעוד קארה מתנודדת ומריסה מצחקקת, אבּי הבינה שיש לה שתי אפשרויות: או שתיאלץ להפסיק לשתות עד שתרגיש פחות מדוכדכת, או שתמשיך לשתות עד שתפסיק בכלל להרגיש. היא יישרה את צעיף הנוצות שלה, סידרה אותו כך שיהיה מונח על צווארון ה־V של חולצת הטריקו השחורה שהמילה שושבינה התנוססה עליו באבנים נוצצות, ופסעה מאחורי הבנות שנכנסו לחנות מכולת. הן עברו על פני הקופה והמוכר האדיש שמאחוריה, צעדו לאורך המדפים העמוסים בחפיסות ראמן מהיר הכנה, קרקרים וחטיפי שוקולד, קופסאות צמר פלדה, ספוגיות קרצוף ובקבוקים של חומרי ניקוי, ולבסוף יצאו מהדלת האחורית. הבילוי הלילי שלהן התחיל שש שעות קודם לכן בארוחת ערב וקוקטיילים במסעדת נוֹבּוּ, נמשך בקוקטיילים בפיאנו בר עם שני פסנתרים, במועדון במנהטן ובבר בפארק סלוֹפּ. אבּי התפללה שזו תהיה התחנה הלילית האחרונה שלהן. אני מבוגרת מדי בשביל זה, חשבה בעת שמריסה הובילה אותן בסמטה זרועה פחיות משקה ריקות ונעצרה מדי פעם כדי להציץ בטלפון שלה.

"את בטוחה שזה בסדר?" שאלה מישהי כשמריסה נעצרה מול דלת מתכת מלוכלכת והקישה עליה שלוש פעמים. האשנב הקבוע בדלת נפתח, ומריסה אמרה את הסיסמה ואספה מכולן את תעודות הזהות שלהן ואת האישורים שהן מחוסנות נגד קורונה. אחרי שהמסמכים עברו בדיקה הדלת נפתחה לרווחה, ואבּי נכנסה אחרי חברותיה לחלל האפל, הרועם והצפוף. המוזיקה הייתה מחרישת אוזניים, הבסים היו כל כך רמים עד שאבּי ממש הרגישה איך הם רוטטים בתוך הסתימות שבשיניים שלה. בחורות לבושות בבגדי גוף ובמכנסונים קצרצרים, עם מגשים עמוסי כוסיות שהשתלשלו מצוואריהן, פילסו מעבר מבעד לקהל והתפתלו כמו נערות גומי בדרכן לשרת את הלקוחות שהתרווחו על הספות. רחבת הריקודים הייתה עמוסה אנשים שרקדו וצרחו לקצב המוזיקה.

יחד עם שאר השושבינות היא פשטה את זרועותיה באוויר, התפתלה בעליזות ושרה לצלילי הרמיקס לשיר Believe של שר, ובדיוק ברגעים האלה היא הבחינה בגבר שעמד בפינה ונעץ בה את מבטו. הוא לבש מכנסי ג'ינס שחורים וחולצת טריקו עם שרוולים קצרים. שערו החום והעבה צנח על מצחו בדיוק בצורה הנכונה, ועורו הבהיר נראה זוהר כמעט כמו האורות במועדון.

אבּי הסבה את מבטה. היא המשיכה לרקוד, אבל לא חדלה לשלוח אליו מבטים חטופים, ועם כל מבט עיניה קלטו פרט חדש — היו לו שפתיים מלאות, גבות עבות וישרות. היא ידעה שהיא לוטשת עיניים, אבל הרשתה לעצמה לעשות את זה. להסתכל על הבחור הזה היה כמו לסקור שמלה באלפיים דולר באתר של רשת בתי הכולבו נִימֶן מַרְקוּס: שמלה מהממת שהיא יכולה להתרשם ממנה, אבל יודעת שלא תוכל לקנות אותה. והבית שלה היה במרחק מאה ושישים קילומטרים, מה שהפחית מאוד את הסבירות שתיתקל בזר החתיך הזה בגינת כלבים או בבית קפה. היא יכלה ללטוש בו מבטים כאוות נפשה.

אבל למרבה הפלא, נראה שהוא החזיר לה מבטים ואפילו חייך אליה.

אבּי המשיכה להסתכל עליו וראתה שהוא מתרחק מהקיר ומתקדם בתוך המון הרוקדים, עד שהגיע אליה ונעמד ממש מולה.

שושבינה? הגה ללא קול והצביע על החזה שלה. היא הנהנה, והוא גחן אליה ואמר משהו, ששיערה שהיה השם שלו. היא חשה בחום הבל הפה שלו על צווארה. היה לו ריח נפלא, ריח של מושק, חריף ומתוק.

היא צעקה את שמה לעברו, השיחה היחידה שהתאפשרה בעוצמת הקול של המוזיקה — וזה היה טוב, כי השאלה הבאה שלו תהיה מן הסתם מאיפה את? ואחרי זה הוא ישאל מה את עושה בחיים? והיא תיאלץ לבחור בין שקר לבין איזה הסבר מגומגם על העבודות המזדמנות שהיא לוקחת על עצמה כדי לשלם את החשבונות. היה מביך להיות בגילה, ואחרי כל כך הרבה התחלות שגויות עדיין לא להגיע להחלטה מה היא מתכננת לעשות בחיים היחידים, הסוערים והיקרים שלה, כמו שניסחה את זה המשוררת מרי אוליבר. היא הזכירה לעצמה שההתלבטות וההססנות שלה אולי לא הולמות את גילה, אבל לא פוגעות באף אחד.

איכשהו היא והגבר התרחקו קצת משאר השושבינות והתחילו לרקוד כזוג (מריסה, היחידה בחבורת השושבינות שהבחינה בהתפתחות, הרימה את האגודל שלה בהתלהבות, ואבּי קיוותה שהבחור לא שם לב לזה). הוא היה קרוב מספיק כדי שתחוש בחום גופו. ריחו לחלח את פיה ועורר בה חשק להצמיד את שפתיה אל צווארו ולטעום את עורו. אחרי שני שירים הוא התחיל לגעת בה — הושיט את ידו אל ידה, נגע קלות באגן שלה, ועם כל נגיעה הוא הביט בה בגבות מורמות והמתין שתאשר אותה במנוד ראש. אבּי חשה שסומק מתפשט בעורה עם כל מגע חטוף של אצבעותיו, והרגישה שהספקנות — אני? הגבר הזה מעוניין בי? באמת? — נאבקת בתאוותה.

אחרי שלושה שירים נוספים הוא אחז בידה והטה את ראשו לעבר אחת מפינות הבר. אבּי נתנה לו להוביל אותה אל בין הצללים וחשבה: עשה בי כרצונך. היא ידעה שזו התנהגות כמעט שערורייתית. היא גם ידעה שעכשיו, בשתיים בלילה, בבר חשוך, עם מוזיקה רועמת ואפשרויות מוגבלות ואחרי שרק השד יודע כמה אלכוהול הוא הערה לקרבו, הגבר הזה אולי חושב שהיא מועמדת סבירה לנשיקות ולזיון, אבל אחרי שהשפעת האלכוהול תתפוגג, ייתכן מאוד שהוא פחות יתרשם. ומארק מחכה בפילדלפיה. אמנם הם יצאו רק פעמיים מאז הפגישה המחודשת שלהם, אבל אולי מריסה צדקה. אולי היה שם פוטנציאל למשהו רציני.

הכול היה ברור וידוע, אבל היה לו ריח כל כך טוב, והידיים שלו היו כל כך חמות, והיא הרגישה שפילדלפיה מעולם לא הייתה רחוקה כל כך. ברגע שהם הגיעו אל פינת הבר היא נעמדה על קצות האצבעות, והגבר הרכין את ראשו, הושיט את ידו כדי לחפון את עורפה והצמיד את שפתיו אל שפתיה. המגע הראשון של שפתיו היה עדין ומכבד, טעימה זהירה. היא זו שהעמיקה את הנשיקה, היא זו שהחדירה את קצה לשונה לתוך פיו ורעדה כשחשה בגניחה שלו, יותר מאשר שמעה אותה.

הוא קירב את שפתיו אל האוזן שלה. "בואי לבית שלי." המילים רטטו באוזניה, והיא חשה שסומק מתפשט על עורה. היא הנהנה מייד. עברו שנים מאז התנשקה עם גבר זר בבר, וכמעט לא קרה שהלכה לבית של בחור זר. אבל משום מה היא הרגישה שזה בלתי נמנע, כאילו זו הברירה היחידה שהייתה לה.

הם יצאו אל דממה רועמת. עכשיו, ללא הקהל הדחוס והסחת הדעת שסיפק התקליטן, כשהוא היה יכול לראות אותה באמת, היא חשה נבוכה וחסרת ביטחון.

"אבּי, נכון?" שאל אחרי שהזמין מונית בטלפון שלו. "אני סבַּסְטיאָן." זה חסך ממנה את הצורך לשאול לשמו ואפשר לה להעריך את קולו, שהיה עבה ומהדהד במיוחד. ממש במרכז הצוואר שלו היה כתם לידה, כמו נמש כהה יחיד, והיא לא הצליחה להפסיק לחשוב איך תנשק אותו בדיוק שם.

היא הצליחה לגייס מספיק שכל בריא כדי לסמס למריסה שהיא עוזבת, לצלם בטלפון שלה את רישיון הנהיגה שלו ולשלוח אותו לליזי, חברתה הטובה שבפילדלפיה. "כדי שאם תרצח אותי ותבתר אותי לחתיכות, הן ידעו איפה להתחיל בחיפושים," הסבירה.

סבסטיאן גלגל את העיניים. "אם אני ארצח אותך ואבתר אותך לחתיכות, אני לא מתכוון לשמור את הראיות בדירה שלי."

"אתה עלול לעשות את זה," אמרה ומשכה בכתפיה. "יש רוצחים סדרתיים ששומרים מזכרות."

הוא נעץ בה לרגע את מבטו. היא חיכתה, רצתה לראות אם הלחיצה אותו, אבל הוא רק חייך ונד בראשו.

"אני מבין שאת טיפוס רומנטי."

"בטיחות מעל לכול," אמרה. היא הניחה את ידיה על כתפיו, משכה אותו אליה ונעמדה על קצות האצבעות כדי לנשק אותו.

הם התנשקו ברחוב בזמן שהמתינו, המשיכו להתנשק לאחר שהתמקמו במושב האחורי של האובר, וכמעט לא הפסיקו להתנשק גם אחרי שהמכונית חנתה בכתובת שנתן לנהג, והוא אחז שוב בידה וירד איתה בשלוש מדרגות אל הדירה שלו. אבּי ראתה במטושטש מטבחון ומסדרון קצר ובו תלויים על הקיר אופניים יוקרתיים למראה. בקצה המסדרון היה חדר שינה, שהיה קטן כל כך עד שהמיטה הזוגית הגדולה תפסה כמעט כל סנטימטר מהחלל. על המיטה הייתה שמיכה שנראתה דקה — שחורה בצד אחד ואפורה בצד האחר — וארבע כריות עטופות בציפיות לבנות, שנערמו בראש המיטה.

אבּי השתרעה על המיטה, מצחקקת, עדיין בקושי מאמינה שזה קורה, שהיא באמת עושה את זה. סבסטיאן הדליק כמה נרות על אדן החלון ונשכב מולה על צידו. הוא תחב את ידיו לתוך גב חולצת הטריקו שלה, והמחשבות שלה נדמו. לאחר מכן הצמיד את גבה אל הכריות ונישק אותה במשך רגעים ארוכים ומסחררים, ליקק את שפתיה ומצץ את הלשון שלה ונשך קלות את צווארה, ובמשך כל אותו זמן ליטף באגודליו את לחייה והעביר את אצבעותיו בשערה. היה לו ריח מדהים. השיער שלו היה כל כך רך כשהיא נגעה בו, ואחר כך משכה בו. קולו העבה נשמע מקסים כמו שחשבה שיישמע בעת שגנח, נאנק ומלמל מחמאות על עורה, וכשנצמד אל גופה, מגע הגוף שלו היה כל כך נעים, נעים לאין שיעור, נעים באופן מקומם.

כשהיא כבר לא הייתה מסוגלת לחכות יותר, היא עזרה לו לפשוט את החולצה שלה. היא חיככה את ידיה בכתפיו ובחזה שלו, והשתאתה על יופיו לאור הנרות. היא שאלה "אפשר?" וחיכתה עד שהנהן, ואז פתחה את כפתורי המכנסיים שלו ועזרה לו לפשוט אותם, עד שנשאר רק בתחתוני בוקסר אפורים מבד נמתח. גם היא נשארה בתחתונים בלבד. היא חשבה שהוא יוריד את התחתונים שלו, ואולי את שלה, אבל הוא נצמד אליה בכל גופו, אחז בשני מפרקי ידיה בידו, ריתק אותם מעל ראשה ופלט קול שהיה דומה לנאקה על הצוואר שלה.

"אלוהים," לחשה סמוקה ורועדת, כל כך מגורה עד שהרטט שבין רגליה דמה כמעט לכאב. היא הרימה את האגן שלה, ניסתה להצמיד אותו אל גופו, אבל בכל פעם שהיא ניסתה להאיץ את העניינים, להוריד את היד ולגעת בו, לנסות לפשוט את התחתונים שלה או את שלו, הוא לפת שוב את מפרקי ידיה. בעדינות אבל בתקיפות, בלי להשאיר ספק מי השולט כאן. "בבקשה," גנחה ודחקה אליו את האגן שלה, נצמדה ללא בושה אל גופו. "אלוהים, בבקשה, בבקשה, בבקשה..."

היא לא נכנסה למיטה עם הרבה גברים, וכשהיא קיימה יחסי מין, בדרך כלל היה קשה לה להשתחרר. היא הייתה אישה מלאה. שופעת, למי שמעדיף להשתמש בלשון נקייה. סובלת ממשקל עודף, כפי שרופא היה מכנה אותה. שמנה, כפי שקראה לעצמה. היא הכריחה את עצמה להשתמש במילה הזו, לחזור עליה שוב ושוב, עד שכל העוקץ התפוגג ממנה והיא כבר לא הרגישה כאילו חטפה סטירה. גופה היה רך וחמים ומתרצה, והיא הייתה חזקה ובריאה, למרות כל השטויות שנטענות במדדי ה־BMI. היא הבינה באיזה עולם היא חיה, אבל השתדלה להזכיר לעצמה שיש דברים שחשוב יותר לשנות מאשר את הגוף שלה. לא תמיד היא הצליחה.

כשלמדה לתואר ראשון היה בחור בשם כְּריס, שבהחלט לא היה חבר שלה, אפילו לא יזיז שלה. הוא אפילו לא היה ידיד — סתם בחור שהיה מוכן לשכב איתה. כריס נהג לטלפן אליה אחרי חצות ולהזמין אותה אליו, או להופיע בשתיים בלילה בחדרה במעונות ולצאת ממנו בגנבה לפני הזריחה, כדי שאף אחד לא יראה אותם יחד. הדפוס הזה הותיר את חותמו. מאז ימי כריס, בכל פעם שנכנסה למיטה עם מישהו חדש היא הקפידה להישאר לבושה זמן רב ככל האפשר. היא השתדלה להישאר מכוסה בשמיכה, ואם הייתה כרית בהישג יד, היא כיסתה בה את הבטן שלה, והעדיפה לעשות את הכול בחושך. היא חששה מהריח שלה, מהקולות שנפלטים מהפה שלה, ממגע הגוף שלה, מהמראה שלה, והתקשתה מאוד להפסיק לחשוב על כל הדברים האלה, או כמו שמדריכת היוגה שלה נהגה לומר, להיות נוכחת ברגע.

אבל הלילה הזה היה שונה. אולי בגלל האלכוהול, ואולי מפני שהיא הייתה בעיר אחרת, עם גבר זר שלעולם לא תפגוש שוב, אבל היא הרגישה שהיא מוצפת תשוקה עד אובדן צלילות הדעת, שהמוח שלה ריק לחלוטין. היא לא חשבה על הגוף המלא שלה, על הצלוליטיס בירכיים, על השדיים שנראים אחרת ללא התמיכה המאסיבית של החזייה עם הברזלים. הדבר היחיד שהייתה מסוגלת לחשוב עליו היה הצורך הנואש שסבסטיאן ייגע בה. וכשהוא עשה את זה לבסוף, כשתחב את האגודל שלו לתוך מפתח הרגל של התחתונים שלה ונגע בביטחון בדיוק במקום שבו הייתה צריכה לחוש במגעו, היא פלטה יבבה רמה להדהים.

"ששש..." לחש. שפתיו היו על צווארה, והאגודל שלו הצליף קלות, דגדג, שפשף בתקיפות, ואחר כך בקלילות, הקיף את הדגדגן, ירד אל השפתיים ושרטט את צורתן. "יפהפייה."

אבּי הרגישה שדמעות נקוות בעיניה, גם כשהאגן שלה התקשת והתרומם. יפהפייה. נדמה היה לה שתוכל למנות על יד אחת את הפעמים שבהן גבר עורר בה את התחושה שהיא יפה, חיננית, אהובה או קטנה, ועדיין יישארו אצבעות פנויות.

סבסטיאן הפשיל את התחתונים שלה והניח יד חמה אחת על כל אחת מרגליה, פישק אותן קצת, ואז הניח את ראשו על הצד הפנימי של הירך הימנית ונשף עליה נשיפה אחת ארוכה, ארוכה וחמה. כשחשה במגע הראשון של הלשון שלו, היא שכחה שהיא יודעת לדבר, וכשהחליק את אצבעותיו לתוך גופה, היא שכחה איך נושמים. "אתה כל כך טוב," אמרה בקול חנוק בשלב מסוים, ויותר מששמעה את תגובתו של סבסטיאן, היא חשה בהמהום המשועשע שלו. היא שכחה לחשוש בגלל הטעם שלה או הזמן שזה לוקח לה, או בגלל כל דבר אחר, כי נראה שהוא מתענג מלהיות במקום שהיה, מלעשות בדיוק מה שעשה. הוא גרם לה לגמור ככה, ואז שלף קונדום מהשידה, גלגל אותו על האיבר שלו וכרע מעליה. הוא נראה לא מציאותי באור הנרות, כאילו היה פסל המחוטב מחמר ולא אדם בשר ודם.

אבּי פשטה את זרועותיה, והוא החליק לתוכה באבחה אחת שהתיקה את נשימתה. לאחר מכן המשיך לנוע בקצב איטי ומפנק, ובמשך רגעים ארוכים הם התנועעו יחד, מתנשמים ומתנשקים. היא ניסתה לדרבן אותו להגביר את העוצמה או את המהירות, אבל למרות כל הניסיונות וההפצרות הוא סירב להניח לה להאיץ בו. כשהיא פיתלה את האגן שלה ונצמדה אליו, הוא התרומם עד שיצא כמעט לגמרי מגופה, חיכה עד שתירגע והתחיל מחדש.

אבּי חשה שזיעה נקווית על רקותיה. רגליה היו כרוכות סביב אגן הירכיים שלו, וזרועותיה חיבקו את גבו, ולבסוף, לבסוף, היא הרגישה שהשליטה שלו מתחילה להתערער. האגן שלו עלה וירד בכוח, והאגן שלה התרומם כדי לפגוש בו. הם דשו זה בזה, והוא נאנק, והיא צעקה וחשבה שמעולם לא ידעה שזה יכול להיות ככה, אפילו לא דמיינה. היא חוותה את האורגזמה השנייה שלה על הגב, דבר שכמעט לא קרה כשקיימה יחסים, ואז הם התהפכו, כך שהוא היה על הגב, והיא הייתה מעליו, והידיים שלו חפנו את שדיה, ועיניו היו פקוחות לרווחה, ושניהם התנשמו. היא זכרה איך הוא משך אותה לנשיקה, והיא חשה בטעם שלה בפנים ובשפתיים ובידיים שלו. הם סיימו בתנוחה הזו וצנחו על הכריות, מתנשמים וחלקלקים מזיעה. סבסטיאן כרך זרוע אחת סביב כתפיה ומשך אותה אליו. היא השאירה את ראשה על חזהו.

"אלוהים," אמר.

"מממ..." הסכימה. היא הייתה בטוחה שזכרה שבשלב מסוים נאמרו מילים, אבל כרגע הצליחה להוציא רק צלילים מגרונה. סבסטיאן נפטר מהקונדום, משך אותה אליו ופרש את השמיכה מעליהם. היא הייתה רכה כמו אנחה. אבּי פלטה המהום שבע רצון, ושניהם נרדמו.

כשהיא התעוררה עדיין היה חושך בחוץ. היא שכבה פרקדן וסבסטיאן הצטנף סביב גופה. הם הסתובבו זה אל זה בלי להוציא הגה. פיותיהם נפגשו, הידיים שלהם שוטטו. הפעם השנייה הייתה איטית יותר, מתוקה יותר, מלאה מלמולים של שביעות רצון ולטיפות נעימות ומשהו שדמה לעדנה. כשסבסטיאן הסיט את השיער שלה מפניה, כשהתרומם ורכן מעליה כדי להדביק נשיקות על הלחיים והמצח שלה, או כשלחש "אהובה שלי" בקול חנוק, כששפתיו צמודות לצווארה, היא הרגישה שהיא קרובה אליו יותר מאשר לארבעת הגברים האחרים שנכנסה איתם למיטה.

אחרי שזה נגמר הם צנחו שוב על הכריות, ובאותו רגע, כשהיא חשבה שפשוט אין דברים כאלה, שהיא הגיעה אל השיא המוחלט של ההתנסות המינית שלה, ואולי אפילו לשיא החיים שלה, באותו רגע הוא שאל: "את רעבה?"

שאלה מכשילה, חשבה. ממש כשם שסקס היה התנסות לא פשוטה מבחינתה, היה לה גם קשה לאכול בנוכחות גברים, להחליט מה תרשה לעצמה לאכול, וכמה. אבל עכשיו, במיטתו של סבסטיאן, נמחק כל זכר למבוכה, מן הסתם בשל השילוב של האלכוהול והאנדורפינים שהשתוללו במחזור הדם שלה אחרי האורגזמות.

"מתה מרעב," ענתה בנחרצות לפני שהספיקה להתחיל להתלבט.

סבסטיאן נראה מרוצה. הוא קם מהמיטה ופסע בעירום אל המטבח. "תישארי במיטה," אמר. "אני תכף חוזר." היא התכרבלה מתחת לשמיכה, שלא הייתה כבדה מדי ולא קלה מדי, ושהיה לה ריח של מרכך כביסה ושל הבושם החריף שלו.

במיטה לא היה קרש תמיכה לראש, אבל היא הייתה מכוסה בסדין עם גומי וגם בסדין בלי גומי, והיו גם ארבע הכריות הצמודות לקיר. מגיעות לו נקודות בונוס על זה, חשבה והתחילה לארגן את הכריות בשיטה הרגילה שלה, אחת מאחורי הראש, ושתיים זו מול זו בשתי שפות המיטה, מגן בין הגוף שלה לרצפה. כך היא נהגה לישון מאז הייתה ילדה קטנה שפיתחה פחד לא רציונלי שתיפול מהמיטה בשנתה. מכינה את המחילה שלה — כפי שאבא שלה נהג לכנות את זה. הוא קרא לה "חפרפרת קטנה שלי", וזה היה כינוי הרבה יותר נעים מאובּה־דובה.

סבסטיאן חזר לחדר עם שתי קעריות מהבילות של פסטה, שהדיפה ריח נפלא של שום וגבינה, הסתכל על הכריות ואחר כך עליה. "זאת המחילה שלי," הסבירה בלי לחשוב.

"הבנתי," אמר. אבּי הזדקפה לישיבה, והוא הושיט לה קערית. "פסטה בנוסח ביתי," אמר. היא פיתלה את הספגטי סביב המזלג שלה. הפסטה הייתה מושלמת, והרוטב היה עשיר, מלוח ונימוח.

"הכנת את זה עכשיו?" שאלה. "פשוט נכנסת למטבח וארגנת את זה?"

סבסטיאן נראה מרוצה. "היו לי שאריות פסטה. מכניסים פנימה ביצה ומגררים קצת גבינה," אמר בענווה. "אה, ומוסיפים גם קצת שום ופלפל שחור גרוס." הוא כחכח בגרונו. "האמת היא שזה הדבר היחיד שאני יודע להכין חוץ מאטריות ראמן עם ביצה. אבל זה טעים, נכון?"

אבּי נגסה שוב ונאנקה. "איך אין לך חברה?" שאלה, בפה מלא, כי לא רצתה להפסיק לאכול. "או אישה?" היא נגסה שוב. "או הרמון מלא נשים?" היא בלעה וליקקה את שפתיה. "איך אף אחת לא כבלה אותך באזיקים לכיריים ושלה והכריחה אותך לבשל לה את זה כל לילה?"

הוא חייך ואמר, "את רוצה לכבול אותי בשלשלאות לכיריים שלך?" קצת לפני כן הוא לבש מכנסי פיג'מה וגופייה לבנה, והיה מושך באופן כמעט בלתי נסבל. הוא היה כל כך חתיך ומקסים, עד שבמשך שעה ארוכה היא לא הייתה מסוגלת להסתכל עליו ישירות ונאלצה להסתפק בהצצות חטופות. הוא נכנס למיטה, התיישב לצידה בשילוב רגליים והניח את הקערית על ברכו.

"לא יודעת," ענתה. "אתה פנוי?"

במקום לענות, הוא ליפף סביב המזלג שלו מעט פסטה מהקערית שלו והושיט אותו אל פיה. היא פתחה את הפה, שאבה את כל הפסטה לפיה ואמרה לעצמה שלא מזיז לה אם הוא חושב שהיא חזירה מגעילה. הרי היא לא תראה אותו שוב לעולם. היא יכולה אפילו לבקש עוד מנה! המחשבה העלתה חיוך על שפתיה, וסבסטיאן חייך בחזרה, הושיט את ידו אל אחד התלתלים שלה ומשך בקווצת השיער החומה הבהירה שקיפצה על הרקה שלה.

"אז מה אתה עושה כשאתה לא מבשל פסטה?" שאלה.

"אני כותב," אמר. "באתר, כרגע. אני כותב כתבות תחקיר."

"מרשים," אמרה.

"ומה את עושה כשאת לא במסיבות רווקות?"

היא השתתקה לרגע והזכירה לעצמה שלעולם לא תראה אותו שוב, שהיא יכולה להגיד לו כל מה שהיא רוצה. עלה בדעתה להמציא סיפור כלשהו, להגיד שהיא לומדת רפואה, משפטים או הוראה, שהיא לומדת לתואר שני — מה שהיה נכון לפני כמה שנים — אבל לבסוף היא אמרה, "כרגע אני עושה קצת מכל דבר. אני עדיין מנסה להבין מה אני רוצה לעשות."

"זה הרבה," אמר. הוא עיסה את הגב שלה בתנועות ארוכות ואיטיות, במידה מושלמת של לחץ. לא חזק מדי ולא חלש מדי. "בואי הנה," אמר, הניח את הקעריות על אדן החלון, ופחות או יותר גרף אותה לזרועותיו עד שקודקודה היה תחת הסנטר שלו, והלחי והזרוע הימנית שלה על החזה שלו. "העור שלך כל כך רך." הקול שלו היה נהמה חרישית, שממש חשה בה בעצמותיה. "כמו קטיפה. או סאטן. מה שיותר רך."

התחשק לה להגיד דברים ממש מגוחכים. התחשק לה לקרוא לו מתוק שלי ואהוב שלי. התחשק לה להגיד לו שהיא בחיים לא הרגישה ככה כלפי אף אחד ולאחוז ביד שלו ולהתרפק עליו בזמן שיירדם. הייתה לה תחושה מפתיעה שהוא לא ייבהל אם היא תגיד את הדברים האלה, ושאולי גם הוא מרגיש כמוה. אבל מובן שזה היה מגוחך. הרי זה לא מתקבל על הדעת.

הוא התחיל לנשק שוב את העורף שלה, וידיו עדיין היו מונחות על גבה והחליקו עליו וחפנו את הישבן שלה באצבעות מפושקות, כאילו הוא רוצה לגעת בהכי הרבה שרק אפשר, כאילו הוא לא מסוגל לשבוע ממנה, כאילו לא ירפה ממנה לעולם. לפתע עלה בדעתה שמעולם לא הרגישה כל כך יפה, מקסימה ונחשקת, כל כך יקרת ערך. "אהובה שלי," אמר שוב, והמילים האלו, אפילו יותר מהפסטה, אפילו יותר מהאורגזמות, היו הדבר הכי טוב, הזיכרון שהיא תנצור בליבה.

היא הייתה חבוקה בזרועותיו כשהתעוררה בפעם השנייה. השמש עלתה. היא ראתה את האור החיוור שהסתנן מבעד לחרך בחלון וחשה בכאב הראש של ההנגאובר שפעם ברקות שלה ועבר אל בטנה, ובנחשול של רגשות אשמה, ששטף אותה כמו מי הדחת כלים דלוחים ומרופשים. היא ראתה בדמיונה את מארק, שישן שנת ישרים במיטה שלו בפילדלפיה, הטלפון נעוץ במטען לצידו, והשעון המעורר מכוון ליקיצה מוקדמת, הרבה לפני תחילת המשמרת בבית החולים. היא הייתה בטוחה שאם תציץ בטלפון שלה, תראה את ההודעות שהוא שלח לה בליל אמש: תמסרי דרישת שלום לכולן. תעשי חיים.

סבסטיאן מלמל משהו והתהפך על הגב. היא השפילה אליו את עיניה. היא נגעה בשפתיה בקצות האצבעות והצמידה אותן במהירות אל כתפו העירומה, מעין נשיקה עקיפה. היא אספה בשקט את בגדיה ולקחה אותם לחדר האמבטיה — שהיה זעיר אבל נקי — ושם התלבשה והתיזה מים על פניה. עלה בדעתה להשאיר פתק — תודה על לילה מקסים — או את מספר הטלפון שלה, אבל בסוף היא החליטה לא להשאיר כלום. זה היה לילה מושלם. היא לא רצתה לקלקל אותו והרגישה שיהיה חמדני מצידה לצפות ליותר. היא לא רצתה לחכות לשיחת טלפון שלא תגיע. היא לא רצתה להיפגש איתו ולראות איך הוא מנסה להסתיר את אכזבתו כשיראה אותה באור וללא השפעת אלכוהול. עדיף לקום וללכת לפני שמשהו ישתבש, לחזור למציאות.

היא יצאה מהדירה, מצטערת שהיא לא יכולה לנעול את הדלת מאחוריה ומקווה שהוא יהיה בסדר. כשהייתה ברחוב הזמינה אובר וצפתה בזריחה בזמן שהמכונית נסעה על גשר ברוקלין. אחרי שהגיעה לחדר במלון היא חיסלה בקבוק מים, בלעה שני כדורי אדוויל שהיה לה מספיק שכל להביא איתה, ונכנסה למיטה. היא נרדמה מייד והתעוררה רק בשעה עשר, כשמריסה הלמה על הדלת שלה והודיעה לה שהן עומדות להיפגש בלובי בעוד חצי שעה כדי לאכול דים סאם, ושהיא צריכה לקום, כי היא רוצה לשמוע את הפרטים על מה שקרה בלילה.

היא נתנה למריסה דיווח מעורפל, כי משום מה הייתה לה הרגשה שאם תשתף יותר מדי במה שקרה, הכול יאבד את זוהרו ויישמע זול והמוני וקצת פורנוגרפי, וזה לא היה מה שהרגישה, כי לתחושתה עבר עליה לילה רומנטי וקסום. היא הצליחה לעבור בשלום את הבראנץ', נברה בכופתאות הממולאות בשר חזיר ובכיסונים הממולאים פטריות וכרסמה את צלעות החזיר הצלויות בדבש ואת דייסת האורז אגב האזנה לחברותיה, שהתלוננו על הנגאובר או דיברו על החתונה ועל הבעלים והילדים שלהן.

לה ולמארק היו תוכניות לשבת בלילה. זה עמד להיות הדייט השלישי שלהם, ולכן היא שיערה שהוא יבקש ממנה לבוא אליו, אם היא לא תזמין אותו קודם לדירה שלה. מארק השתנה מאוד מאז היו נערים מתבגרים במחנה קיץ, אבל הוא עדיין היה מושך, ועדיין היו לו אותו חוש הומור ואותו חיוך מתוק. מארק היה בסדר. מארק היה בחירה הגיונית. היו להם היסטוריה משותפת ורקע דומה, ושניהם גרו באותה עיר. הוא היה הבן הראשון שהתנשקה איתו, הבן הראשון שאמר לה שהוא אוהב אותה. אולי מארק לא הצית להבה זהה לזו שסבסטיאן הצית, אולי היא לא הרגישה שהיא נמשכת אליו בצורה נואשת כל כך. ולמרות זאת — ואולי בגלל זה — היא לא התקשתה לדמיין איך היא ומארק ממשיכים מהנקודה שבה הפסיקו, מסונכרנים מיידית, מתקדמים יחד על מי מנוחות.

אלוהים, אבל היה כל כך טוב אתמול בלילה. במהלך כל הנסיעה בחזרה הביתה לפילדלפיה היא עצמה את עיניה וחשבה איך סבסטיאן נגע בה, חשבה על צליל קולו, על עיניו שסקרו אותה, על ההרגשה שגבר כל כך נחשק מתאווה לה. איזה תיאום מושלם היה ביניהם. היא הרגישה שבמשך שעות אחדות הייתה בתוך עורו של אדם אחר, אפילו בתוך החיים שלו, וזה היה נפלא.

היא שחזרה כל רגע, החל בנשיקה הראשונה וכלה במגע הקל של אצבעותיה בכתפו. היא הייתה נחושה לחקוק כל פרט בזיכרונה. בתום הנסיעה מחקה את תמונת רישיון הנהיגה שלו מהטלפון שלה, הוציאה את תיק הגב מהתא באוטובוס, יצאה אל אור השמש ואל ריח הדיזל, והתחילה ללכת דרומה לכיוון הדירה שלה, לעבר הכלבים שיחכו לה ביום שני בבוקר ולעבר הגבר שיחכה לה בשבת בלילה.

ג'ניפר ויינר

ג’ניפר ויינר היא מחברת רבי־מכר רבים, וביניהם ‘בנעליה’, ‘חברות טובות לנצח’, ‘טוב במיטה’ ו‘ישנן בנות’, שיצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.

עוד על הספר

  • שם במקור: The Breakaway
  • תרגום: דורית בריל־פולק
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 399 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 1 דק'
כיוון אחר ג'ניפר ויינר

אַבּי

1996

"את מוכנה?"

היא לא הייתה מוכנה, אבל גם אחותה וגם אחיה למדו לרכוב על אופניים לפני גיל שש, ואבּי עמדה לחגוג את יום הולדתה השביעי בעוד שבועות אחדים, ואבא כבר התעסק עשרים דקות בהסרת גלגלי העזר מהאופניים שלה. היא ידעה שהיא חייבת לנסות.

"אני אחזיק את המושב עד שתגיעי לשיווי משקל, ואז אעזוב אותו."

היא הנהנה בלי להסתובב על מושב האופניים. אם תוריד את כפות הרגליים מהדוושות, היא תוכל לגעת בקרקע בקצות האצבעות, ובכל זאת היא הרגישה שהיא נמצאת בחלל החיצון, שהקרקע נמצאת במרחק מיליון קילומטרים, שאם היא תאבד את שיווי המשקל, היא תצנח אל האבדון.

"קדימה. בואי נתחיל."

היא חשה בידו של אבא מאחורי המושב, הרגישה שהוא מייצב את האופניים. היא הכריחה את עצמה לדחוף בכף הרגל הימנית. הדוושות הסתובבו. הגלגלים הסתחררו.

"יופי, תמשיכי לדווש! כן, ככה! קלטת את זה!" צעק אבא.

ופתאום הוא נעלם. ורק היא הייתה שם — לבדה, על האופניים... והיא לא נפלה. היא לפתה את הכידון בלי לשים לב לכיוון שהאופניים פונים אליו, המשיכה לדווש ושמרה על איזון. רוח קרירה נשבה על לחייה והעיפה את השיער שלה לאחור, והיא צברה תאוצה ורעדה רק קצת, והיא לא נפלה. היא רכבה.

היא הרגישה כאילו היא מרחפת. כאילו היא עפה. היא הרגישה שהיא רחוקה מכל הדברים הפוגעים והמעליבים. מהשתיקות הקפואות והממושכות שחוצצות בין ההורים שלה. ממנת הגזרים והפלפלים החתוכים שאימא תמיד מניחה בארוחת הערב ליד הצלחת שלה, אבל לא ליד הצלחות של שאר בני המשפחה. מהכינוי אוּבָּה־דוּבָּה שדילֶן מֶקוֵוי הדביק לה בבית הספר ושסחף אחריו את כל הבנים.

"די! תסתובבי! אל תפני לכביש הסואן!" צווח אבא ורדף אחריה, וקולו נעשה מרוחק יותר ויותר עם כל סיבוב של הדוושות. ואבּי לא נפלה. היא רכבה על אופניים שהיו יכולים לקחת אותה לכל מקום. היא הייתה חופשייה.

אבּי

ניו יורק

אפריל 2021 

"אני מתחתנת!" צרחה קָארָה באוזנה של אבּי. המילים יצאו מפיה בשילוב הבל פה בריח טקילה, והיא לפתה את ידה של אבּי ולחצה אותה בחוזקה. "אני כל כך שמחה! את שמחה בשבילי?"

"ברור שאני שמחה בשבילך," ענתה אבּי, שהובילה את חברתה ועקפה חרך במדרכה. "אם את שמחה, גם אני שמחה."

"אני שמחה!" צעקה קארה לתוך הלילה של ברוקלין. "אני שמחה!"

"אולי נשמח קצת יותר בשקט," הציעה אבּי. מָריסָה, משתתפת נוספת במסיבת הרווקות, פסעה לעברן בהילוך מתנודד וכרכה את זרועה סביב עורפה של אבּי. בתחילת הבילוי הלילי היא נתנה צעיף נוצות ורוד לכל אחת מהמשתתפות, ועכשיו הצעיפים התחילו להשיל את נוצותיהם. אבּי ראתה את הנוצות הוורודות מרחפות באוויר וצונחות בעדינות על המדרכה.

"את הבאה בתור," אמרה מריסה ונעצה אצבע בחזה של אבּי. "את ומַארְק."

"מארק ואני יצאנו בדיוק פעמיים," ענתה אבּי במבוכה.

"זה לא משנה," אמרה מריסה ונעצה מבט בעיניה. "הוא אוהב אותך. הוא מאוהב בך מגיל שלוש־עשרה! מדובר ב..." מריסה התנודדה, נעצרה וקימטה את האף החמוד שלה. היא לא הייתה מסוגלת לצעוד שיכורה על נעליים עם עקבים גבוהים ולעשות חשבון בו זמנית.

"בשמונה־עשרה שנה," אמרה אבּי. אמנם היא לא הייתה צלולה לחלוטין, אך היא לא הגיעה לרמת השכרות של החברות שלה. "בכל מקרה, בינתיים הוא חזר לחיים שלי בדיוק לרבע שעה."

"זה לא משנה," מריסה נופפה בידה בביטול. "הוא מת עלייך."

אבּי סקרה במבטה את הנשים שמסביבה. הן היו החברות של קארה מהלימודים לתואר ראשון: עורכת דין שמתמחה בקרנות נאמנות ועיזבונות, מומחית לניהול משברים תקשורתיים, בנקאית שגרה בסן פרנסיסקו. היו גם עוד כמה חברות ממחנה הקיץ — מריסה, שגרה בפרבר של שיקגו עם בעלה ועם שתי הבנות הקטנות שלה, הָאנָה, שעבדה כעוזרת לרופא, וצֶ'לְסי, שהייתה מפיקה ברשת הרדיו הציבורית של פּוֹרְטְלֵנד, אוֹרגוֹן. והייתה גם היא, אבּי, שעבדה כשכירה בפנסיון יומי לכלבים, ומדי פעם טיילה עם כלבים תמורת תשלום או עבדה כנהגת אוּבּר, ושהתחילה ללמוד פעמיים בתוכנית לתואר שני, פעם אחת בחינוך לגיל הרך ופעם שנייה בספרנות ומידענות, ונשרה משתי התוכניות. אבּי כבר התרגלה להיות הבחורה הכי מלאה בכל חבורה, אבל עכשיו היא הגיעה לשלב שבו הייתה גם הכי שמנה וגם הכי פחות מצליחה. ההתפתחות הזו לא נסכה אושר בליבה.

בעוד קארה מתנודדת ומריסה מצחקקת, אבּי הבינה שיש לה שתי אפשרויות: או שתיאלץ להפסיק לשתות עד שתרגיש פחות מדוכדכת, או שתמשיך לשתות עד שתפסיק בכלל להרגיש. היא יישרה את צעיף הנוצות שלה, סידרה אותו כך שיהיה מונח על צווארון ה־V של חולצת הטריקו השחורה שהמילה שושבינה התנוססה עליו באבנים נוצצות, ופסעה מאחורי הבנות שנכנסו לחנות מכולת. הן עברו על פני הקופה והמוכר האדיש שמאחוריה, צעדו לאורך המדפים העמוסים בחפיסות ראמן מהיר הכנה, קרקרים וחטיפי שוקולד, קופסאות צמר פלדה, ספוגיות קרצוף ובקבוקים של חומרי ניקוי, ולבסוף יצאו מהדלת האחורית. הבילוי הלילי שלהן התחיל שש שעות קודם לכן בארוחת ערב וקוקטיילים במסעדת נוֹבּוּ, נמשך בקוקטיילים בפיאנו בר עם שני פסנתרים, במועדון במנהטן ובבר בפארק סלוֹפּ. אבּי התפללה שזו תהיה התחנה הלילית האחרונה שלהן. אני מבוגרת מדי בשביל זה, חשבה בעת שמריסה הובילה אותן בסמטה זרועה פחיות משקה ריקות ונעצרה מדי פעם כדי להציץ בטלפון שלה.

"את בטוחה שזה בסדר?" שאלה מישהי כשמריסה נעצרה מול דלת מתכת מלוכלכת והקישה עליה שלוש פעמים. האשנב הקבוע בדלת נפתח, ומריסה אמרה את הסיסמה ואספה מכולן את תעודות הזהות שלהן ואת האישורים שהן מחוסנות נגד קורונה. אחרי שהמסמכים עברו בדיקה הדלת נפתחה לרווחה, ואבּי נכנסה אחרי חברותיה לחלל האפל, הרועם והצפוף. המוזיקה הייתה מחרישת אוזניים, הבסים היו כל כך רמים עד שאבּי ממש הרגישה איך הם רוטטים בתוך הסתימות שבשיניים שלה. בחורות לבושות בבגדי גוף ובמכנסונים קצרצרים, עם מגשים עמוסי כוסיות שהשתלשלו מצוואריהן, פילסו מעבר מבעד לקהל והתפתלו כמו נערות גומי בדרכן לשרת את הלקוחות שהתרווחו על הספות. רחבת הריקודים הייתה עמוסה אנשים שרקדו וצרחו לקצב המוזיקה.

יחד עם שאר השושבינות היא פשטה את זרועותיה באוויר, התפתלה בעליזות ושרה לצלילי הרמיקס לשיר Believe של שר, ובדיוק ברגעים האלה היא הבחינה בגבר שעמד בפינה ונעץ בה את מבטו. הוא לבש מכנסי ג'ינס שחורים וחולצת טריקו עם שרוולים קצרים. שערו החום והעבה צנח על מצחו בדיוק בצורה הנכונה, ועורו הבהיר נראה זוהר כמעט כמו האורות במועדון.

אבּי הסבה את מבטה. היא המשיכה לרקוד, אבל לא חדלה לשלוח אליו מבטים חטופים, ועם כל מבט עיניה קלטו פרט חדש — היו לו שפתיים מלאות, גבות עבות וישרות. היא ידעה שהיא לוטשת עיניים, אבל הרשתה לעצמה לעשות את זה. להסתכל על הבחור הזה היה כמו לסקור שמלה באלפיים דולר באתר של רשת בתי הכולבו נִימֶן מַרְקוּס: שמלה מהממת שהיא יכולה להתרשם ממנה, אבל יודעת שלא תוכל לקנות אותה. והבית שלה היה במרחק מאה ושישים קילומטרים, מה שהפחית מאוד את הסבירות שתיתקל בזר החתיך הזה בגינת כלבים או בבית קפה. היא יכלה ללטוש בו מבטים כאוות נפשה.

אבל למרבה הפלא, נראה שהוא החזיר לה מבטים ואפילו חייך אליה.

אבּי המשיכה להסתכל עליו וראתה שהוא מתרחק מהקיר ומתקדם בתוך המון הרוקדים, עד שהגיע אליה ונעמד ממש מולה.

שושבינה? הגה ללא קול והצביע על החזה שלה. היא הנהנה, והוא גחן אליה ואמר משהו, ששיערה שהיה השם שלו. היא חשה בחום הבל הפה שלו על צווארה. היה לו ריח נפלא, ריח של מושק, חריף ומתוק.

היא צעקה את שמה לעברו, השיחה היחידה שהתאפשרה בעוצמת הקול של המוזיקה — וזה היה טוב, כי השאלה הבאה שלו תהיה מן הסתם מאיפה את? ואחרי זה הוא ישאל מה את עושה בחיים? והיא תיאלץ לבחור בין שקר לבין איזה הסבר מגומגם על העבודות המזדמנות שהיא לוקחת על עצמה כדי לשלם את החשבונות. היה מביך להיות בגילה, ואחרי כל כך הרבה התחלות שגויות עדיין לא להגיע להחלטה מה היא מתכננת לעשות בחיים היחידים, הסוערים והיקרים שלה, כמו שניסחה את זה המשוררת מרי אוליבר. היא הזכירה לעצמה שההתלבטות וההססנות שלה אולי לא הולמות את גילה, אבל לא פוגעות באף אחד.

איכשהו היא והגבר התרחקו קצת משאר השושבינות והתחילו לרקוד כזוג (מריסה, היחידה בחבורת השושבינות שהבחינה בהתפתחות, הרימה את האגודל שלה בהתלהבות, ואבּי קיוותה שהבחור לא שם לב לזה). הוא היה קרוב מספיק כדי שתחוש בחום גופו. ריחו לחלח את פיה ועורר בה חשק להצמיד את שפתיה אל צווארו ולטעום את עורו. אחרי שני שירים הוא התחיל לגעת בה — הושיט את ידו אל ידה, נגע קלות באגן שלה, ועם כל נגיעה הוא הביט בה בגבות מורמות והמתין שתאשר אותה במנוד ראש. אבּי חשה שסומק מתפשט בעורה עם כל מגע חטוף של אצבעותיו, והרגישה שהספקנות — אני? הגבר הזה מעוניין בי? באמת? — נאבקת בתאוותה.

אחרי שלושה שירים נוספים הוא אחז בידה והטה את ראשו לעבר אחת מפינות הבר. אבּי נתנה לו להוביל אותה אל בין הצללים וחשבה: עשה בי כרצונך. היא ידעה שזו התנהגות כמעט שערורייתית. היא גם ידעה שעכשיו, בשתיים בלילה, בבר חשוך, עם מוזיקה רועמת ואפשרויות מוגבלות ואחרי שרק השד יודע כמה אלכוהול הוא הערה לקרבו, הגבר הזה אולי חושב שהיא מועמדת סבירה לנשיקות ולזיון, אבל אחרי שהשפעת האלכוהול תתפוגג, ייתכן מאוד שהוא פחות יתרשם. ומארק מחכה בפילדלפיה. אמנם הם יצאו רק פעמיים מאז הפגישה המחודשת שלהם, אבל אולי מריסה צדקה. אולי היה שם פוטנציאל למשהו רציני.

הכול היה ברור וידוע, אבל היה לו ריח כל כך טוב, והידיים שלו היו כל כך חמות, והיא הרגישה שפילדלפיה מעולם לא הייתה רחוקה כל כך. ברגע שהם הגיעו אל פינת הבר היא נעמדה על קצות האצבעות, והגבר הרכין את ראשו, הושיט את ידו כדי לחפון את עורפה והצמיד את שפתיו אל שפתיה. המגע הראשון של שפתיו היה עדין ומכבד, טעימה זהירה. היא זו שהעמיקה את הנשיקה, היא זו שהחדירה את קצה לשונה לתוך פיו ורעדה כשחשה בגניחה שלו, יותר מאשר שמעה אותה.

הוא קירב את שפתיו אל האוזן שלה. "בואי לבית שלי." המילים רטטו באוזניה, והיא חשה שסומק מתפשט על עורה. היא הנהנה מייד. עברו שנים מאז התנשקה עם גבר זר בבר, וכמעט לא קרה שהלכה לבית של בחור זר. אבל משום מה היא הרגישה שזה בלתי נמנע, כאילו זו הברירה היחידה שהייתה לה.

הם יצאו אל דממה רועמת. עכשיו, ללא הקהל הדחוס והסחת הדעת שסיפק התקליטן, כשהוא היה יכול לראות אותה באמת, היא חשה נבוכה וחסרת ביטחון.

"אבּי, נכון?" שאל אחרי שהזמין מונית בטלפון שלו. "אני סבַּסְטיאָן." זה חסך ממנה את הצורך לשאול לשמו ואפשר לה להעריך את קולו, שהיה עבה ומהדהד במיוחד. ממש במרכז הצוואר שלו היה כתם לידה, כמו נמש כהה יחיד, והיא לא הצליחה להפסיק לחשוב איך תנשק אותו בדיוק שם.

היא הצליחה לגייס מספיק שכל בריא כדי לסמס למריסה שהיא עוזבת, לצלם בטלפון שלה את רישיון הנהיגה שלו ולשלוח אותו לליזי, חברתה הטובה שבפילדלפיה. "כדי שאם תרצח אותי ותבתר אותי לחתיכות, הן ידעו איפה להתחיל בחיפושים," הסבירה.

סבסטיאן גלגל את העיניים. "אם אני ארצח אותך ואבתר אותך לחתיכות, אני לא מתכוון לשמור את הראיות בדירה שלי."

"אתה עלול לעשות את זה," אמרה ומשכה בכתפיה. "יש רוצחים סדרתיים ששומרים מזכרות."

הוא נעץ בה לרגע את מבטו. היא חיכתה, רצתה לראות אם הלחיצה אותו, אבל הוא רק חייך ונד בראשו.

"אני מבין שאת טיפוס רומנטי."

"בטיחות מעל לכול," אמרה. היא הניחה את ידיה על כתפיו, משכה אותו אליה ונעמדה על קצות האצבעות כדי לנשק אותו.

הם התנשקו ברחוב בזמן שהמתינו, המשיכו להתנשק לאחר שהתמקמו במושב האחורי של האובר, וכמעט לא הפסיקו להתנשק גם אחרי שהמכונית חנתה בכתובת שנתן לנהג, והוא אחז שוב בידה וירד איתה בשלוש מדרגות אל הדירה שלו. אבּי ראתה במטושטש מטבחון ומסדרון קצר ובו תלויים על הקיר אופניים יוקרתיים למראה. בקצה המסדרון היה חדר שינה, שהיה קטן כל כך עד שהמיטה הזוגית הגדולה תפסה כמעט כל סנטימטר מהחלל. על המיטה הייתה שמיכה שנראתה דקה — שחורה בצד אחד ואפורה בצד האחר — וארבע כריות עטופות בציפיות לבנות, שנערמו בראש המיטה.

אבּי השתרעה על המיטה, מצחקקת, עדיין בקושי מאמינה שזה קורה, שהיא באמת עושה את זה. סבסטיאן הדליק כמה נרות על אדן החלון ונשכב מולה על צידו. הוא תחב את ידיו לתוך גב חולצת הטריקו שלה, והמחשבות שלה נדמו. לאחר מכן הצמיד את גבה אל הכריות ונישק אותה במשך רגעים ארוכים ומסחררים, ליקק את שפתיה ומצץ את הלשון שלה ונשך קלות את צווארה, ובמשך כל אותו זמן ליטף באגודליו את לחייה והעביר את אצבעותיו בשערה. היה לו ריח מדהים. השיער שלו היה כל כך רך כשהיא נגעה בו, ואחר כך משכה בו. קולו העבה נשמע מקסים כמו שחשבה שיישמע בעת שגנח, נאנק ומלמל מחמאות על עורה, וכשנצמד אל גופה, מגע הגוף שלו היה כל כך נעים, נעים לאין שיעור, נעים באופן מקומם.

כשהיא כבר לא הייתה מסוגלת לחכות יותר, היא עזרה לו לפשוט את החולצה שלה. היא חיככה את ידיה בכתפיו ובחזה שלו, והשתאתה על יופיו לאור הנרות. היא שאלה "אפשר?" וחיכתה עד שהנהן, ואז פתחה את כפתורי המכנסיים שלו ועזרה לו לפשוט אותם, עד שנשאר רק בתחתוני בוקסר אפורים מבד נמתח. גם היא נשארה בתחתונים בלבד. היא חשבה שהוא יוריד את התחתונים שלו, ואולי את שלה, אבל הוא נצמד אליה בכל גופו, אחז בשני מפרקי ידיה בידו, ריתק אותם מעל ראשה ופלט קול שהיה דומה לנאקה על הצוואר שלה.

"אלוהים," לחשה סמוקה ורועדת, כל כך מגורה עד שהרטט שבין רגליה דמה כמעט לכאב. היא הרימה את האגן שלה, ניסתה להצמיד אותו אל גופו, אבל בכל פעם שהיא ניסתה להאיץ את העניינים, להוריד את היד ולגעת בו, לנסות לפשוט את התחתונים שלה או את שלו, הוא לפת שוב את מפרקי ידיה. בעדינות אבל בתקיפות, בלי להשאיר ספק מי השולט כאן. "בבקשה," גנחה ודחקה אליו את האגן שלה, נצמדה ללא בושה אל גופו. "אלוהים, בבקשה, בבקשה, בבקשה..."

היא לא נכנסה למיטה עם הרבה גברים, וכשהיא קיימה יחסי מין, בדרך כלל היה קשה לה להשתחרר. היא הייתה אישה מלאה. שופעת, למי שמעדיף להשתמש בלשון נקייה. סובלת ממשקל עודף, כפי שרופא היה מכנה אותה. שמנה, כפי שקראה לעצמה. היא הכריחה את עצמה להשתמש במילה הזו, לחזור עליה שוב ושוב, עד שכל העוקץ התפוגג ממנה והיא כבר לא הרגישה כאילו חטפה סטירה. גופה היה רך וחמים ומתרצה, והיא הייתה חזקה ובריאה, למרות כל השטויות שנטענות במדדי ה־BMI. היא הבינה באיזה עולם היא חיה, אבל השתדלה להזכיר לעצמה שיש דברים שחשוב יותר לשנות מאשר את הגוף שלה. לא תמיד היא הצליחה.

כשלמדה לתואר ראשון היה בחור בשם כְּריס, שבהחלט לא היה חבר שלה, אפילו לא יזיז שלה. הוא אפילו לא היה ידיד — סתם בחור שהיה מוכן לשכב איתה. כריס נהג לטלפן אליה אחרי חצות ולהזמין אותה אליו, או להופיע בשתיים בלילה בחדרה במעונות ולצאת ממנו בגנבה לפני הזריחה, כדי שאף אחד לא יראה אותם יחד. הדפוס הזה הותיר את חותמו. מאז ימי כריס, בכל פעם שנכנסה למיטה עם מישהו חדש היא הקפידה להישאר לבושה זמן רב ככל האפשר. היא השתדלה להישאר מכוסה בשמיכה, ואם הייתה כרית בהישג יד, היא כיסתה בה את הבטן שלה, והעדיפה לעשות את הכול בחושך. היא חששה מהריח שלה, מהקולות שנפלטים מהפה שלה, ממגע הגוף שלה, מהמראה שלה, והתקשתה מאוד להפסיק לחשוב על כל הדברים האלה, או כמו שמדריכת היוגה שלה נהגה לומר, להיות נוכחת ברגע.

אבל הלילה הזה היה שונה. אולי בגלל האלכוהול, ואולי מפני שהיא הייתה בעיר אחרת, עם גבר זר שלעולם לא תפגוש שוב, אבל היא הרגישה שהיא מוצפת תשוקה עד אובדן צלילות הדעת, שהמוח שלה ריק לחלוטין. היא לא חשבה על הגוף המלא שלה, על הצלוליטיס בירכיים, על השדיים שנראים אחרת ללא התמיכה המאסיבית של החזייה עם הברזלים. הדבר היחיד שהייתה מסוגלת לחשוב עליו היה הצורך הנואש שסבסטיאן ייגע בה. וכשהוא עשה את זה לבסוף, כשתחב את האגודל שלו לתוך מפתח הרגל של התחתונים שלה ונגע בביטחון בדיוק במקום שבו הייתה צריכה לחוש במגעו, היא פלטה יבבה רמה להדהים.

"ששש..." לחש. שפתיו היו על צווארה, והאגודל שלו הצליף קלות, דגדג, שפשף בתקיפות, ואחר כך בקלילות, הקיף את הדגדגן, ירד אל השפתיים ושרטט את צורתן. "יפהפייה."

אבּי הרגישה שדמעות נקוות בעיניה, גם כשהאגן שלה התקשת והתרומם. יפהפייה. נדמה היה לה שתוכל למנות על יד אחת את הפעמים שבהן גבר עורר בה את התחושה שהיא יפה, חיננית, אהובה או קטנה, ועדיין יישארו אצבעות פנויות.

סבסטיאן הפשיל את התחתונים שלה והניח יד חמה אחת על כל אחת מרגליה, פישק אותן קצת, ואז הניח את ראשו על הצד הפנימי של הירך הימנית ונשף עליה נשיפה אחת ארוכה, ארוכה וחמה. כשחשה במגע הראשון של הלשון שלו, היא שכחה שהיא יודעת לדבר, וכשהחליק את אצבעותיו לתוך גופה, היא שכחה איך נושמים. "אתה כל כך טוב," אמרה בקול חנוק בשלב מסוים, ויותר מששמעה את תגובתו של סבסטיאן, היא חשה בהמהום המשועשע שלו. היא שכחה לחשוש בגלל הטעם שלה או הזמן שזה לוקח לה, או בגלל כל דבר אחר, כי נראה שהוא מתענג מלהיות במקום שהיה, מלעשות בדיוק מה שעשה. הוא גרם לה לגמור ככה, ואז שלף קונדום מהשידה, גלגל אותו על האיבר שלו וכרע מעליה. הוא נראה לא מציאותי באור הנרות, כאילו היה פסל המחוטב מחמר ולא אדם בשר ודם.

אבּי פשטה את זרועותיה, והוא החליק לתוכה באבחה אחת שהתיקה את נשימתה. לאחר מכן המשיך לנוע בקצב איטי ומפנק, ובמשך רגעים ארוכים הם התנועעו יחד, מתנשמים ומתנשקים. היא ניסתה לדרבן אותו להגביר את העוצמה או את המהירות, אבל למרות כל הניסיונות וההפצרות הוא סירב להניח לה להאיץ בו. כשהיא פיתלה את האגן שלה ונצמדה אליו, הוא התרומם עד שיצא כמעט לגמרי מגופה, חיכה עד שתירגע והתחיל מחדש.

אבּי חשה שזיעה נקווית על רקותיה. רגליה היו כרוכות סביב אגן הירכיים שלו, וזרועותיה חיבקו את גבו, ולבסוף, לבסוף, היא הרגישה שהשליטה שלו מתחילה להתערער. האגן שלו עלה וירד בכוח, והאגן שלה התרומם כדי לפגוש בו. הם דשו זה בזה, והוא נאנק, והיא צעקה וחשבה שמעולם לא ידעה שזה יכול להיות ככה, אפילו לא דמיינה. היא חוותה את האורגזמה השנייה שלה על הגב, דבר שכמעט לא קרה כשקיימה יחסים, ואז הם התהפכו, כך שהוא היה על הגב, והיא הייתה מעליו, והידיים שלו חפנו את שדיה, ועיניו היו פקוחות לרווחה, ושניהם התנשמו. היא זכרה איך הוא משך אותה לנשיקה, והיא חשה בטעם שלה בפנים ובשפתיים ובידיים שלו. הם סיימו בתנוחה הזו וצנחו על הכריות, מתנשמים וחלקלקים מזיעה. סבסטיאן כרך זרוע אחת סביב כתפיה ומשך אותה אליו. היא השאירה את ראשה על חזהו.

"אלוהים," אמר.

"מממ..." הסכימה. היא הייתה בטוחה שזכרה שבשלב מסוים נאמרו מילים, אבל כרגע הצליחה להוציא רק צלילים מגרונה. סבסטיאן נפטר מהקונדום, משך אותה אליו ופרש את השמיכה מעליהם. היא הייתה רכה כמו אנחה. אבּי פלטה המהום שבע רצון, ושניהם נרדמו.

כשהיא התעוררה עדיין היה חושך בחוץ. היא שכבה פרקדן וסבסטיאן הצטנף סביב גופה. הם הסתובבו זה אל זה בלי להוציא הגה. פיותיהם נפגשו, הידיים שלהם שוטטו. הפעם השנייה הייתה איטית יותר, מתוקה יותר, מלאה מלמולים של שביעות רצון ולטיפות נעימות ומשהו שדמה לעדנה. כשסבסטיאן הסיט את השיער שלה מפניה, כשהתרומם ורכן מעליה כדי להדביק נשיקות על הלחיים והמצח שלה, או כשלחש "אהובה שלי" בקול חנוק, כששפתיו צמודות לצווארה, היא הרגישה שהיא קרובה אליו יותר מאשר לארבעת הגברים האחרים שנכנסה איתם למיטה.

אחרי שזה נגמר הם צנחו שוב על הכריות, ובאותו רגע, כשהיא חשבה שפשוט אין דברים כאלה, שהיא הגיעה אל השיא המוחלט של ההתנסות המינית שלה, ואולי אפילו לשיא החיים שלה, באותו רגע הוא שאל: "את רעבה?"

שאלה מכשילה, חשבה. ממש כשם שסקס היה התנסות לא פשוטה מבחינתה, היה לה גם קשה לאכול בנוכחות גברים, להחליט מה תרשה לעצמה לאכול, וכמה. אבל עכשיו, במיטתו של סבסטיאן, נמחק כל זכר למבוכה, מן הסתם בשל השילוב של האלכוהול והאנדורפינים שהשתוללו במחזור הדם שלה אחרי האורגזמות.

"מתה מרעב," ענתה בנחרצות לפני שהספיקה להתחיל להתלבט.

סבסטיאן נראה מרוצה. הוא קם מהמיטה ופסע בעירום אל המטבח. "תישארי במיטה," אמר. "אני תכף חוזר." היא התכרבלה מתחת לשמיכה, שלא הייתה כבדה מדי ולא קלה מדי, ושהיה לה ריח של מרכך כביסה ושל הבושם החריף שלו.

במיטה לא היה קרש תמיכה לראש, אבל היא הייתה מכוסה בסדין עם גומי וגם בסדין בלי גומי, והיו גם ארבע הכריות הצמודות לקיר. מגיעות לו נקודות בונוס על זה, חשבה והתחילה לארגן את הכריות בשיטה הרגילה שלה, אחת מאחורי הראש, ושתיים זו מול זו בשתי שפות המיטה, מגן בין הגוף שלה לרצפה. כך היא נהגה לישון מאז הייתה ילדה קטנה שפיתחה פחד לא רציונלי שתיפול מהמיטה בשנתה. מכינה את המחילה שלה — כפי שאבא שלה נהג לכנות את זה. הוא קרא לה "חפרפרת קטנה שלי", וזה היה כינוי הרבה יותר נעים מאובּה־דובה.

סבסטיאן חזר לחדר עם שתי קעריות מהבילות של פסטה, שהדיפה ריח נפלא של שום וגבינה, הסתכל על הכריות ואחר כך עליה. "זאת המחילה שלי," הסבירה בלי לחשוב.

"הבנתי," אמר. אבּי הזדקפה לישיבה, והוא הושיט לה קערית. "פסטה בנוסח ביתי," אמר. היא פיתלה את הספגטי סביב המזלג שלה. הפסטה הייתה מושלמת, והרוטב היה עשיר, מלוח ונימוח.

"הכנת את זה עכשיו?" שאלה. "פשוט נכנסת למטבח וארגנת את זה?"

סבסטיאן נראה מרוצה. "היו לי שאריות פסטה. מכניסים פנימה ביצה ומגררים קצת גבינה," אמר בענווה. "אה, ומוסיפים גם קצת שום ופלפל שחור גרוס." הוא כחכח בגרונו. "האמת היא שזה הדבר היחיד שאני יודע להכין חוץ מאטריות ראמן עם ביצה. אבל זה טעים, נכון?"

אבּי נגסה שוב ונאנקה. "איך אין לך חברה?" שאלה, בפה מלא, כי לא רצתה להפסיק לאכול. "או אישה?" היא נגסה שוב. "או הרמון מלא נשים?" היא בלעה וליקקה את שפתיה. "איך אף אחת לא כבלה אותך באזיקים לכיריים ושלה והכריחה אותך לבשל לה את זה כל לילה?"

הוא חייך ואמר, "את רוצה לכבול אותי בשלשלאות לכיריים שלך?" קצת לפני כן הוא לבש מכנסי פיג'מה וגופייה לבנה, והיה מושך באופן כמעט בלתי נסבל. הוא היה כל כך חתיך ומקסים, עד שבמשך שעה ארוכה היא לא הייתה מסוגלת להסתכל עליו ישירות ונאלצה להסתפק בהצצות חטופות. הוא נכנס למיטה, התיישב לצידה בשילוב רגליים והניח את הקערית על ברכו.

"לא יודעת," ענתה. "אתה פנוי?"

במקום לענות, הוא ליפף סביב המזלג שלו מעט פסטה מהקערית שלו והושיט אותו אל פיה. היא פתחה את הפה, שאבה את כל הפסטה לפיה ואמרה לעצמה שלא מזיז לה אם הוא חושב שהיא חזירה מגעילה. הרי היא לא תראה אותו שוב לעולם. היא יכולה אפילו לבקש עוד מנה! המחשבה העלתה חיוך על שפתיה, וסבסטיאן חייך בחזרה, הושיט את ידו אל אחד התלתלים שלה ומשך בקווצת השיער החומה הבהירה שקיפצה על הרקה שלה.

"אז מה אתה עושה כשאתה לא מבשל פסטה?" שאלה.

"אני כותב," אמר. "באתר, כרגע. אני כותב כתבות תחקיר."

"מרשים," אמרה.

"ומה את עושה כשאת לא במסיבות רווקות?"

היא השתתקה לרגע והזכירה לעצמה שלעולם לא תראה אותו שוב, שהיא יכולה להגיד לו כל מה שהיא רוצה. עלה בדעתה להמציא סיפור כלשהו, להגיד שהיא לומדת רפואה, משפטים או הוראה, שהיא לומדת לתואר שני — מה שהיה נכון לפני כמה שנים — אבל לבסוף היא אמרה, "כרגע אני עושה קצת מכל דבר. אני עדיין מנסה להבין מה אני רוצה לעשות."

"זה הרבה," אמר. הוא עיסה את הגב שלה בתנועות ארוכות ואיטיות, במידה מושלמת של לחץ. לא חזק מדי ולא חלש מדי. "בואי הנה," אמר, הניח את הקעריות על אדן החלון, ופחות או יותר גרף אותה לזרועותיו עד שקודקודה היה תחת הסנטר שלו, והלחי והזרוע הימנית שלה על החזה שלו. "העור שלך כל כך רך." הקול שלו היה נהמה חרישית, שממש חשה בה בעצמותיה. "כמו קטיפה. או סאטן. מה שיותר רך."

התחשק לה להגיד דברים ממש מגוחכים. התחשק לה לקרוא לו מתוק שלי ואהוב שלי. התחשק לה להגיד לו שהיא בחיים לא הרגישה ככה כלפי אף אחד ולאחוז ביד שלו ולהתרפק עליו בזמן שיירדם. הייתה לה תחושה מפתיעה שהוא לא ייבהל אם היא תגיד את הדברים האלה, ושאולי גם הוא מרגיש כמוה. אבל מובן שזה היה מגוחך. הרי זה לא מתקבל על הדעת.

הוא התחיל לנשק שוב את העורף שלה, וידיו עדיין היו מונחות על גבה והחליקו עליו וחפנו את הישבן שלה באצבעות מפושקות, כאילו הוא רוצה לגעת בהכי הרבה שרק אפשר, כאילו הוא לא מסוגל לשבוע ממנה, כאילו לא ירפה ממנה לעולם. לפתע עלה בדעתה שמעולם לא הרגישה כל כך יפה, מקסימה ונחשקת, כל כך יקרת ערך. "אהובה שלי," אמר שוב, והמילים האלו, אפילו יותר מהפסטה, אפילו יותר מהאורגזמות, היו הדבר הכי טוב, הזיכרון שהיא תנצור בליבה.

היא הייתה חבוקה בזרועותיו כשהתעוררה בפעם השנייה. השמש עלתה. היא ראתה את האור החיוור שהסתנן מבעד לחרך בחלון וחשה בכאב הראש של ההנגאובר שפעם ברקות שלה ועבר אל בטנה, ובנחשול של רגשות אשמה, ששטף אותה כמו מי הדחת כלים דלוחים ומרופשים. היא ראתה בדמיונה את מארק, שישן שנת ישרים במיטה שלו בפילדלפיה, הטלפון נעוץ במטען לצידו, והשעון המעורר מכוון ליקיצה מוקדמת, הרבה לפני תחילת המשמרת בבית החולים. היא הייתה בטוחה שאם תציץ בטלפון שלה, תראה את ההודעות שהוא שלח לה בליל אמש: תמסרי דרישת שלום לכולן. תעשי חיים.

סבסטיאן מלמל משהו והתהפך על הגב. היא השפילה אליו את עיניה. היא נגעה בשפתיה בקצות האצבעות והצמידה אותן במהירות אל כתפו העירומה, מעין נשיקה עקיפה. היא אספה בשקט את בגדיה ולקחה אותם לחדר האמבטיה — שהיה זעיר אבל נקי — ושם התלבשה והתיזה מים על פניה. עלה בדעתה להשאיר פתק — תודה על לילה מקסים — או את מספר הטלפון שלה, אבל בסוף היא החליטה לא להשאיר כלום. זה היה לילה מושלם. היא לא רצתה לקלקל אותו והרגישה שיהיה חמדני מצידה לצפות ליותר. היא לא רצתה לחכות לשיחת טלפון שלא תגיע. היא לא רצתה להיפגש איתו ולראות איך הוא מנסה להסתיר את אכזבתו כשיראה אותה באור וללא השפעת אלכוהול. עדיף לקום וללכת לפני שמשהו ישתבש, לחזור למציאות.

היא יצאה מהדירה, מצטערת שהיא לא יכולה לנעול את הדלת מאחוריה ומקווה שהוא יהיה בסדר. כשהייתה ברחוב הזמינה אובר וצפתה בזריחה בזמן שהמכונית נסעה על גשר ברוקלין. אחרי שהגיעה לחדר במלון היא חיסלה בקבוק מים, בלעה שני כדורי אדוויל שהיה לה מספיק שכל להביא איתה, ונכנסה למיטה. היא נרדמה מייד והתעוררה רק בשעה עשר, כשמריסה הלמה על הדלת שלה והודיעה לה שהן עומדות להיפגש בלובי בעוד חצי שעה כדי לאכול דים סאם, ושהיא צריכה לקום, כי היא רוצה לשמוע את הפרטים על מה שקרה בלילה.

היא נתנה למריסה דיווח מעורפל, כי משום מה הייתה לה הרגשה שאם תשתף יותר מדי במה שקרה, הכול יאבד את זוהרו ויישמע זול והמוני וקצת פורנוגרפי, וזה לא היה מה שהרגישה, כי לתחושתה עבר עליה לילה רומנטי וקסום. היא הצליחה לעבור בשלום את הבראנץ', נברה בכופתאות הממולאות בשר חזיר ובכיסונים הממולאים פטריות וכרסמה את צלעות החזיר הצלויות בדבש ואת דייסת האורז אגב האזנה לחברותיה, שהתלוננו על הנגאובר או דיברו על החתונה ועל הבעלים והילדים שלהן.

לה ולמארק היו תוכניות לשבת בלילה. זה עמד להיות הדייט השלישי שלהם, ולכן היא שיערה שהוא יבקש ממנה לבוא אליו, אם היא לא תזמין אותו קודם לדירה שלה. מארק השתנה מאוד מאז היו נערים מתבגרים במחנה קיץ, אבל הוא עדיין היה מושך, ועדיין היו לו אותו חוש הומור ואותו חיוך מתוק. מארק היה בסדר. מארק היה בחירה הגיונית. היו להם היסטוריה משותפת ורקע דומה, ושניהם גרו באותה עיר. הוא היה הבן הראשון שהתנשקה איתו, הבן הראשון שאמר לה שהוא אוהב אותה. אולי מארק לא הצית להבה זהה לזו שסבסטיאן הצית, אולי היא לא הרגישה שהיא נמשכת אליו בצורה נואשת כל כך. ולמרות זאת — ואולי בגלל זה — היא לא התקשתה לדמיין איך היא ומארק ממשיכים מהנקודה שבה הפסיקו, מסונכרנים מיידית, מתקדמים יחד על מי מנוחות.

אלוהים, אבל היה כל כך טוב אתמול בלילה. במהלך כל הנסיעה בחזרה הביתה לפילדלפיה היא עצמה את עיניה וחשבה איך סבסטיאן נגע בה, חשבה על צליל קולו, על עיניו שסקרו אותה, על ההרגשה שגבר כל כך נחשק מתאווה לה. איזה תיאום מושלם היה ביניהם. היא הרגישה שבמשך שעות אחדות הייתה בתוך עורו של אדם אחר, אפילו בתוך החיים שלו, וזה היה נפלא.

היא שחזרה כל רגע, החל בנשיקה הראשונה וכלה במגע הקל של אצבעותיה בכתפו. היא הייתה נחושה לחקוק כל פרט בזיכרונה. בתום הנסיעה מחקה את תמונת רישיון הנהיגה שלו מהטלפון שלה, הוציאה את תיק הגב מהתא באוטובוס, יצאה אל אור השמש ואל ריח הדיזל, והתחילה ללכת דרומה לכיוון הדירה שלה, לעבר הכלבים שיחכו לה ביום שני בבוקר ולעבר הגבר שיחכה לה בשבת בלילה.