המתכונים הסודיים של סופי

1
לספור כוכבים

הזוקיני התעופף לי מעל הראש והחטיא אותו רק בסנטימטרים ספורים.

מיגל, השוליה שלי, תפס את טיל הירק בחינניות, פסע ביהירות אל המערכת והחליף את "ארבע העונות" של ויוואלדי ב"לאקי סטאר" של מדונה. אף אחד לא חבט לו בישבן במגבת מטבח ולא תפס בזרועו בשעה שהוא חזר בצעדי ריקוד אל עמדת העבודה. תחת זאת, אחרי כמה אנחות ואנקות מוגזמות שפלטו אחדים מהגברברים, כל בריגדת המטבח הצטרפה בשירה אל מיגל, שאחז בזוקיני כאילו הוא מיקרופון.

השיגעון הזה, טירוף הדעת הרגעי, התפשט כמו אש בשדה קוצים. ירקות שוגרו לכל עבר, וכמה עגבניות התרסקו על הרצפה בקול. חופש. כאוס. כל החוקים היו כלא היו. החיוך שהתפשט לי על הפנים היה רחב כל כך, שהלחיים שלי כאבו.

מיגל הניח את הזוקיני על קרש החיתוך ונעץ לי מרפק בצלעות. "מה זה, סופי? את תמיד כזאת רצינית. אבל עכשיו את נראית כמו חתול צ'שייר מוזר בסרט של דיסני עם מלא שיניים ועיניים מטורפות."

"זאת ארץ הפלאות שלי," עניתי לו ופרשתי את זרועותי לצדדים.

"ארץ הפלאות? את לא מרגישה טוב?" הוא הניח לי יד על המצח. "את באמת נראית קצת חיוורת וכחושה."

"אני תמיד חיוורת וכחושה," עניתי וצחקתי.

כשהגעתי למטבח הזה בפעם הראשונה, לפני חמש שנים, כל חברי בריגדת המטבח צחקו על העור שלי, שהוא לבן יותר מלבן, וצפו שאשבר כמו בובת פורצלן. אבל הוכחתי להם שאני ממש לא שברירית. חלשתי על משמרות לילה מאוחרות ועל משמרות בוקר מוקדמות והתמודדתי יפה עם כוויות, עם חתכים ועם חבלות אחרות. עד מהרה זכיתי לכינוי "סְקֵרי ספַּייס" והחבר'ה למדו לעולם לא להוריד את המכנסיים שלהם מול אישה האוחזת בסכין צדפות.

"דִיוֹס מִיוֹ, סופי, בחיים לא דמיינתי שאני אהיה חלק ממשהו כזה," אמר מיגל. "את חושבת שנקבל אותו?"

לא יכולתי לענות, כי הייתי עסוקה בתפילות שזה באמת יקרה.

לפי השמועות היינו אמורים לגלות בכל רגע אם נקבל את הכוכב השלישי שלנו לפני פרסום מדריך מישלן האדום לניו יורק של השנה הבאה. שפים מפורסמים בכל העיר כבר קיבלו שיחות נימוסים. חלקם עוטרו בכוכבים בשעה שאחרים נותרו נטולי כוכבים. לנוכח רשימת ההמתנה לשולחן במסעדת סנדריון בניו יורק, שאורכה חצי שנה, נראה שהכוכב השלישי עומד ליפול עלינו במלוא זוהרו. הצמדתי את כפות ידי זו לזו והרכנתי את הראש. עקצוץ עבר בעמוד השדרה שלי. רציתי את זה יותר מכל דבר אחר. רציתי שאורו של המאורע הנפלא, הנשגב, יסנוור את עיני.

"צ'יקה, את קצת מעופפת," אמר מיגל והצמיד בנענוע אגן את המותן שלו לשלי. "את חושבת שיש לנו סיכוי?"

"תראה, אנחנו מספקים חוויית סעודה מושלמת," עניתי. ניסיתי להתנתק מהפנטזיות הגלקטיות שלי ולנחות בחזרה על הקרקע. "הכוכב השלישי בכיס שלנו. אני בטוחה."

מיגל סימן במרץ צלב בידו הימנית למעלה, למטה, שמאלה וימינה.

"תתפלל לאלוהי האוכל והיין," אמרתי, ושנינו פלטנו נחרה של בוז.

מיגל אחז במותנַי ויחד פרצנו בריקוד סמבה. לפחות ניסינו, בהתחשב בשתי הרגליים השמאליות שלי. אין ספק, המטבח הזה הוא ארץ הפלאות המוטרפת שלי.

בדרך כלל עבדנו כמו מכונה משומנת היטב. תפקדנו בדיוק רב, כמו שאמורה לתפקד כל מסעדה במנהטן שיש לה שני כוכבי מישלן. אם אוגוסט אסקופייה, השף הצרפתי שהנהיג את שיטת בריגדת הטבחים לצורך יצירת היררכיה בצוותי המטבח בתחילת המאה העשרים, היה חי היום, הוא היה צולה את שמונה־עשר אנשי הצוות שלנו באש חיה בזה אחר זה. אבל היום היה יוצא מן הכלל, ואולי אפילו אוגוסט היה חס עלינו. אני בטוחה שגם הוא ניסה להגשים את החלומות שלו. אם במישלן יעטרו את סנדריון בכוכב שלישי, כל הדלתות של כל המסעדות בעולם כולו ייפתחו לפני. המחשבה על ניהול מסעדה משלי העבירה בי רעד. המטבח היה המקום היחיד בעולם שהצלחתי למצוא בו היגיון. במטבח היתה לי שליטה. הייתי מסוגלת לשמח אנשים באמצעות הבישול שלי. המטבח היה החיים שלי.

קול שיעול נשמע מכיוון הדלת. מיגל מיהר אל המערכת וכיבה את המוזיקה. כל הבריגדה קפאה במקום בשעה ששף אושיי פסע במתינות אל תוך המטבח. הוא ניצב בדממה לרגע שנדמה כנצח.

אושיי, עם החזה הנפוח והכתפיים הרחבות שלו, דמה יותר למתאגרף רחוב עצבני מדרום בוסטון מאשר לשף בעל שני כוכבי מישלן. נהגנו לצחוק שהוא חצי פיטבול־חצי אדם, אבל לא כשהוא היה בסביבה. הידיים שלו היו עצומות - מדהים שהוא הצליח לשלוט בסכינים בחן בהתחשב בגודלן. האיש היה מסוגל לפלט טונה צהובת סנפיר בתוך פחות מדקה. וגם אם הוא השאיר את דרום בוסטון מאחוריו כשהגיע לניו יורק כשף מוערך, עדיין היה לו מזג של ילד רחוב. אבל האיש הזה ניחן בחזון קולינרי מרשים. הוא אולי הִשליט טרור במטבח, אבל היה לנו ברור שאנחנו עובדים עם הטוב ביותר ובשביל הטוב ביותר.

"זה המטבח שאני מנהל?" סינן אושיי מבין שיניו. "מספיק עם השטויות. מחכה לנו ערב עמוס."

"כן, שף," ענינו כולנו במתח.

במקום לפצוח בעוד נאום תוכחה, שבמהלכו פניו מאדימות כמו סלק ונחיריו הגדולים מתרחבים, נפרש חיוך רחב על פניו של אושיי. "אני כבר מת להראות לנמושות מפריז מה הבריון האמריקאי מסוגל לעשות. הכוכב השלישי יסלול את הדרך לפתיחה של סנדריון בעיר האורות."

סירים ומחבתות נחבטו.

אושיי סב על עקביו ופנה אל משרדו שבקצה המטבח. "אני אצטרף אליכם בעוד עשרים דקות לארוחת הצוות. תחזרו לעבודה."

הפעלתי את הבלנדר התעשייתי במהירות גבוהה והבאתי את מרק הוֶולוּטֶה לדרגת קרמיות מושלמת. כשסחטתי פנימה לימון כדי להוסיף חומציות לבסיס, הרגשתי על צווארי הבל פה חמים שהעביר בי צמרמורת של אימה. הרחתי את הניחוח הגברי שלו - תערובת של בושם, זיעה וסיגריות - ולא הייתי צריכה להסתובב כדי לדעת שאריק עומד מאחורי, קרוב מדי אלי. "נו, חשבת על ההצעה שלי?" נשמע קולו.

התרחקתי כמה סנטימטרים נחוצים והסתובבתי אליו. "כבר הודעת לאושיי שאתה עוזב?"

"לא," אמר אריק. "אבל הוא יבין אותי. הוא היה בסך הכול בן שבע־עשרה כשז'אן־ז'אק גסטון גילה אותו בשוק הדגים, נכון? והוא עזב את לֶה הומאר קצת אחרי שהמסעדה קיבלה את הכוכב השני שלה..."

"כולנו מכירים את סיפור הסינדרלה שלו. ונראה שאתה הולך בעקבותיו," עניתי בעוקצנות. "משף דה קוויזין לשף הראשי. הלוואי שהכוכבים יאירו לך פנים."

אריק הניח יד על כתפי. "הם יאירו לנו. תעזבי את סנדריון ובואי לעבוד אצלי ונמשיך משם."

"אתה לא רציני," פלטתי בבוז וסילקתי את היד שלו מכתפי.

"רציני מאוד," אמר אריק. "בכל פעם שאני מביט בעיניים הירוקות המדהימות שלך, אני הולך לאיבוד. בחייך, תחשבי כמה טוב היה לנו יחד."

היה לנו טוב יחד? הוא השתגע לגמרי? היה לו טוב, אבל עם נשים אחרות.

"נו, באמת. מה עישנת?" כבשתי את צחוקי ושלפתי את השרשרת מתוך ז'קט השף שלי. על השרשרת היתה מושחלת טבעת אירוסים, עם יהלום בוהק של חמישה קראט, צהוב כמו חמאה צלולה. "אתה יודע שוולטר ואני מאורסים."

"טבעת אמורה להיות על האצבע."

"לא טבעת כזאת גדולה. אני לא רוצה שהיא תיפול לי למרק," החזרתי את השרשרת בחזרה לתוך הז'קט ופלטתי אנחה של שאט נפש. "ממילא נראה שיש לך מישהי חדשה כל שבוע."

"אין להן שום משמעות בעיני," ענה אריק. "סתם גרופיות בלי מוח. הן מתות לקצת תשומת לב."

הוא שילב את ידיו על החזה, והקעקועים השבטיים השחורים שלו הציצו מתחת לשולי שרווליו. "איזה מין מערכת יחסים בכלל יש לך עם העורך דין האפור והמשעמם הזה? אתם לא נפגשים אף פעם. את כל הזמן איתי כאן, במטבח." הוא משך לי בצמה. "היינו מעולים יחד, סופי. ועכשיו נוכל להיות עוד יותר טובים. צוות לעניין. אל תשכחי שאני לקחתי סיכון בשבילך כששכנעתי את אושיי לקחת אותך לעבודה אחרי הסטאז'."

"הוכחתי את עצמי בתקופת ההתמחות. והוא נתן לי את העבודה, לא אתה," עניתי.

"אין בעיה, סופי," אמר אריק. "תחשבי מה שבא לך."

לרגע כמעט האמנתי לו, כשעיניו ננעצו בעיני. אבל זה נגמר בינינו. לא הייתי מוכנה לסבול ככה שוב, ולא משנה כמה מפתה החיוך המושלם שלו.

אריק היה בליגה משלו בכל הקשור לשפים סקסיים: גבוה ורזה, עם זקן תיש וזרועות מקועקעות, עיניים כהות, בצבע חום־עמוק כמו מסמרי ציפורן יבשים, מבט חודר, ריסים ארוכים ועור שזוף. בהתחלה, כשהייתי צעירה, מטומטמת ומלאה בתקווה, הקסם והכריזמה שלו משכו אותי אליו, ישר לתוך המיטה שלו. אהבתי לראות אותו חולש על המטבח, עם רשימת המטלות ביד, ומצליח להישאר שווה נפש גם תחת לחץ.

אבל למרבה הצער, שפים צעירים ומבטיחים בניו יורק הם כמו כוכבי רוק, ומערכת היחסים שלנו דעכה. אחרי שסנדריון קיבלה את הכוכב הראשון שלה, כתבו על אריק ב"טיימס" וב"פוסט" כמעט כמו שכתבו על אושיי, והוא משך אליו גרופיות של קולינריה שחיפשו נתחים של בשר שפים טרי. כשאושיי לא היה בשטח, כשפתח מסעדות חדשות או הופיע בתוכניות בישול, נהיה מעמדו של אריק, השף דה קוויזין, חשוב באותה מידה, והוא היה אחראי לכול. כעבור שנה, אחרי שהתקבל הכוכב השני, האגו שלו תפח מעל ומעבר, כמו סופלה שנאפה יתר על המידה. נשים השתגעו על אריק. ערב אחד שמעתי מישהי אומרת לחברה שלה, "הייתי מוכנה לשכב עם השף הסקסי הזה מול העיניים של בעלי." המשמעות של סנדריון בצרפתית היא "סינדרלה", וכף רגלו של אריק התאימה בול לנעל הזכוכית. רק חבל רק שגם בגידות סדרתיות היו חלק מהחבילה.

אף על פי שהבגידות הרבות - באמת רבות - של אריק פגעו בי מאוד, השאיפות הקולינריות שלי היו חשובות לי יותר ממצב הלב שלי. אחוז אחד בלבד מהמסעדות שקיבלו כוכבי מישלן מובלות על ידי נשים, וחלום חיי היה להיות אחת מהן. אם אריק יעזוב את סנדריון כדי לפתוח מסעדה משלו, יהיה לי סיכוי לרשת את מקומו בתור השף דה קוויזין, לרכוש לי שם בעולם הקולינריה ובסופו של דבר להקים אימפריה משלי, כמו השפיות שהערצתי כל השנים.

"אני עובדת כאן חמש שנים ואני חושבת שעמדתי יפה במבחן," אמרתי לו באנחה. "שמע, אריק, אנחנו צוות מצוין במטבח. אבל אף פעם לא היינו זוג מצוין. ואם כבר מדברים על עבודה, אני חייבת לחזור אליה."

אריק הניח כף יד על לבו ושרבב שפתיים בניסיון להיראות פגוע, ואז טבל כף במרק שהייתי שקועה בהכנתו - מרק ולוטה קטיפתי של דלעת יפנית, אחת ממנות הסתיו המפורסמות של המסעדה, שהוגש עם לובסטר ברוטב תפוז וג'ינג'ר. הוא ירק מיד את מה שהכניס לפיו, ניגב את שפתיו במגבת מטבח ואמר, "זה פשוט זוועה. תיבלת את זה בכלל?"

"ברור," נעלבתי. "עשיתי כל מה שכתוב במתכון של השף, כמו תמיד."

הוא הגיש את הכף אל פי. "תטעמי," הוא אמר, ואני טעמתי, בעיקר משום שלא היתה לי ברירה.

"זה בסדר גמור," אמרתי לו, "בדיוק כמו שזה אמור להיות."

"זה בסדר? את מנסה לערער על הקביעה שלי? אני עדיין השף דה קוויזין כאן, לא את." הוא נופף באצבע מול פני. "אנחנו לא מגישים כאן מנות שהן בסדר. אנחנו מגישים את הכי טוב, והוולוטה שלך תפל לגמרי. בלוטות הטעם שלך יצאו לחופשה?"

נכון שלא סמכתי על אריק בתור גבר, אבל סמכתי על חוש הטעם שלו. הידקתי את שפתי והרמתי כף נקייה. "יכול להיות שאתה צודק," אמרתי והוספתי עוד קינמון, כמון ופפריקה לתערובת. אחרי בחישה נמרצת הגשתי לו כף מלאה. "יותר טוב?"

הוא טעם את הוולוטה. הדרך שבה ליקק את השפתיים העבירה בי צמרמורת.

"כל הכבוד, סופי. זאת שלמות," אמר אריק. "סיימי עם הוולוטה ותתחילי להכין את המנות הראשונות לטעימה."

"כן, שף."

אריק הנהן כלאחר יד ומיהר אל אלכס, הסו־שף. הם הסתודדו בפינה ליד המזווה ורקמו את המזימות הקבועות שלהם. ידעתי שהם בטח מלכלכים עלי, אבל זה לא הזיז לי. בקרוב אריק יצא מחיי ומהמטבח הזה, והחלום שלי יהיה בהישג יד.

"הקשר שלכם נגמר כבר לפני שנים," אמר מיגל בגבות מורמות. "למה הוא לא קולט את הרמז? מה הבעיה שלו?"

"הוא אגו־מניאק. ויש עוד רשימה ארוכה של בעיות." הכרחתי את עצמי לחייך. "בוא נתמקד בערב הזה. תוכל להביא עוד כמה לובסטרים? אני אביא כמה דברים מהמזווה."