המתכונים הסודיים של סופי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המתכונים הסודיים של סופי
מכר
אלפי
עותקים
המתכונים הסודיים של סופי
מכר
אלפי
עותקים

המתכונים הסודיים של סופי

4.2 כוכבים (104 דירוגים)
ספר דיגיטלי
3248מקורי
ספר מודפס
68.6 מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/04/2025

עוד על הספר

  • שם במקור: The Secret French Recipes of Sophie Valroux
  • תרגום: שירי פינקמן
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 330 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'

סמנתה וראנט

סמנתה וראנט מומחית יינות, שפית ביתית, מכורה לנסיעות ומאמינה גדולה בהזדמנות שנייה. היא מתגוררת בדרום מערב צרפת, נשואה למדען טילים צרפתי סקסי שפגשה בשנת 1989 (ואז התעלמה ממנו למשך עשרים שנה), אם חורגת לשני ילדים מדהימים, והאם המאמצת לחתול צרפתי מקסים עד כדי גיחוך. 

תקציר

לסופי ולרו, שפית צעירה ומצליחה, היה חלום אחד: להימנות עם השפיות הספורות שמנהלות מסעדת מישלן, מועדון אקסקלוסיבי במיוחד שלנשים קשה פי כמה וכמה לחדור אליו. סופי, אמריקאית ממוצא צרפתי, למדה עוד בילדותה על עוצמתם של טעמים ומטעמים מסבתה הצרפתייה, ולאחר לימודי קולינריה ועבודה קשה במסעדות צמרת בניו יורק, היא מוצאת את עצמה על סף מימוש כל חלומותיה.

עד לרגע שבו הקריירה שלה עולה בלהבות.

אחרי חבלה מכוונת מצד קולגה (שהוא גם אקס), סופי מפוטרת, ונותרת עם מוניטין הרוס וביטחון עצמי מרוסק. אבל ההתרסקות לא נגמרת שם, כי מתברר שסבתה האהובה לקתה בשבץ. סופי ממהרת לצרפת ומגלה שבית הכפר שזכרה מילדותה הוא עכשיו טירה מפוארת, כולל שתי מסעדות וכרם; והילד מהבית השכן שגדל להיות גבר שקשה להתעלם מנוכחותו, כשזיכרון הנשיקה הראשונה והמתוקה ביניהם חרוט היטב בראשה. בעודה מנסה למצוא מחדש את מקומה המקצועי ולהתבסס מחדש במטבח, היא מגלה שחלומות יכולים להשתנות.

"רומן הביכורים מלא הקסם של וראנט הוא סיפור קולינרי מפתה שימשוך אוהדי רומנטיקה וחובבי אוכל כאחד". Publishers Weekly

"וראנט מושכת את הקוראים אל הצלילים, הריחות והטעמים של המטבח המקצועי, בחיזוק סו-שפים, חברים ותיקים ומלקט פטריות מסוקס ונאה שמצטרף לחגיגה". – Booklist

פרק ראשון

1
לספור כוכבים

הזוקיני התעופף לי מעל הראש והחטיא אותו רק בסנטימטרים ספורים.

מיגל, השוליה שלי, תפס את טיל הירק בחינניות, פסע ביהירות אל המערכת והחליף את "ארבע העונות" של ויוואלדי ב"לאקי סטאר" של מדונה. אף אחד לא חבט לו בישבן במגבת מטבח ולא תפס בזרועו בשעה שהוא חזר בצעדי ריקוד אל עמדת העבודה. תחת זאת, אחרי כמה אנחות ואנקות מוגזמות שפלטו אחדים מהגברברים, כל בריגדת המטבח הצטרפה בשירה אל מיגל, שאחז בזוקיני כאילו הוא מיקרופון.

השיגעון הזה, טירוף הדעת הרגעי, התפשט כמו אש בשדה קוצים. ירקות שוגרו לכל עבר, וכמה עגבניות התרסקו על הרצפה בקול. חופש. כאוס. כל החוקים היו כלא היו. החיוך שהתפשט לי על הפנים היה רחב כל כך, שהלחיים שלי כאבו.

מיגל הניח את הזוקיני על קרש החיתוך ונעץ לי מרפק בצלעות. "מה זה, סופי? את תמיד כזאת רצינית. אבל עכשיו את נראית כמו חתול צ'שייר מוזר בסרט של דיסני עם מלא שיניים ועיניים מטורפות."

"זאת ארץ הפלאות שלי," עניתי לו ופרשתי את זרועותי לצדדים.

"ארץ הפלאות? את לא מרגישה טוב?" הוא הניח לי יד על המצח. "את באמת נראית קצת חיוורת וכחושה."

"אני תמיד חיוורת וכחושה," עניתי וצחקתי.

כשהגעתי למטבח הזה בפעם הראשונה, לפני חמש שנים, כל חברי בריגדת המטבח צחקו על העור שלי, שהוא לבן יותר מלבן, וצפו שאשבר כמו בובת פורצלן. אבל הוכחתי להם שאני ממש לא שברירית. חלשתי על משמרות לילה מאוחרות ועל משמרות בוקר מוקדמות והתמודדתי יפה עם כוויות, עם חתכים ועם חבלות אחרות. עד מהרה זכיתי לכינוי "סְקֵרי ספַּייס" והחבר'ה למדו לעולם לא להוריד את המכנסיים שלהם מול אישה האוחזת בסכין צדפות.

"דִיוֹס מִיוֹ, סופי, בחיים לא דמיינתי שאני אהיה חלק ממשהו כזה," אמר מיגל. "את חושבת שנקבל אותו?"

לא יכולתי לענות, כי הייתי עסוקה בתפילות שזה באמת יקרה.

לפי השמועות היינו אמורים לגלות בכל רגע אם נקבל את הכוכב השלישי שלנו לפני פרסום מדריך מישלן האדום לניו יורק של השנה הבאה. שפים מפורסמים בכל העיר כבר קיבלו שיחות נימוסים. חלקם עוטרו בכוכבים בשעה שאחרים נותרו נטולי כוכבים. לנוכח רשימת ההמתנה לשולחן במסעדת סנדריון בניו יורק, שאורכה חצי שנה, נראה שהכוכב השלישי עומד ליפול עלינו במלוא זוהרו. הצמדתי את כפות ידי זו לזו והרכנתי את הראש. עקצוץ עבר בעמוד השדרה שלי. רציתי את זה יותר מכל דבר אחר. רציתי שאורו של המאורע הנפלא, הנשגב, יסנוור את עיני.

"צ'יקה, את קצת מעופפת," אמר מיגל והצמיד בנענוע אגן את המותן שלו לשלי. "את חושבת שיש לנו סיכוי?"

"תראה, אנחנו מספקים חוויית סעודה מושלמת," עניתי. ניסיתי להתנתק מהפנטזיות הגלקטיות שלי ולנחות בחזרה על הקרקע. "הכוכב השלישי בכיס שלנו. אני בטוחה."

מיגל סימן במרץ צלב בידו הימנית למעלה, למטה, שמאלה וימינה.

"תתפלל לאלוהי האוכל והיין," אמרתי, ושנינו פלטנו נחרה של בוז.

מיגל אחז במותנַי ויחד פרצנו בריקוד סמבה. לפחות ניסינו, בהתחשב בשתי הרגליים השמאליות שלי. אין ספק, המטבח הזה הוא ארץ הפלאות המוטרפת שלי.

בדרך כלל עבדנו כמו מכונה משומנת היטב. תפקדנו בדיוק רב, כמו שאמורה לתפקד כל מסעדה במנהטן שיש לה שני כוכבי מישלן. אם אוגוסט אסקופייה, השף הצרפתי שהנהיג את שיטת בריגדת הטבחים לצורך יצירת היררכיה בצוותי המטבח בתחילת המאה העשרים, היה חי היום, הוא היה צולה את שמונה־עשר אנשי הצוות שלנו באש חיה בזה אחר זה. אבל היום היה יוצא מן הכלל, ואולי אפילו אוגוסט היה חס עלינו. אני בטוחה שגם הוא ניסה להגשים את החלומות שלו. אם במישלן יעטרו את סנדריון בכוכב שלישי, כל הדלתות של כל המסעדות בעולם כולו ייפתחו לפני. המחשבה על ניהול מסעדה משלי העבירה בי רעד. המטבח היה המקום היחיד בעולם שהצלחתי למצוא בו היגיון. במטבח היתה לי שליטה. הייתי מסוגלת לשמח אנשים באמצעות הבישול שלי. המטבח היה החיים שלי.

קול שיעול נשמע מכיוון הדלת. מיגל מיהר אל המערכת וכיבה את המוזיקה. כל הבריגדה קפאה במקום בשעה ששף אושיי פסע במתינות אל תוך המטבח. הוא ניצב בדממה לרגע שנדמה כנצח.

אושיי, עם החזה הנפוח והכתפיים הרחבות שלו, דמה יותר למתאגרף רחוב עצבני מדרום בוסטון מאשר לשף בעל שני כוכבי מישלן. נהגנו לצחוק שהוא חצי פיטבול־חצי אדם, אבל לא כשהוא היה בסביבה. הידיים שלו היו עצומות - מדהים שהוא הצליח לשלוט בסכינים בחן בהתחשב בגודלן. האיש היה מסוגל לפלט טונה צהובת סנפיר בתוך פחות מדקה. וגם אם הוא השאיר את דרום בוסטון מאחוריו כשהגיע לניו יורק כשף מוערך, עדיין היה לו מזג של ילד רחוב. אבל האיש הזה ניחן בחזון קולינרי מרשים. הוא אולי הִשליט טרור במטבח, אבל היה לנו ברור שאנחנו עובדים עם הטוב ביותר ובשביל הטוב ביותר.

"זה המטבח שאני מנהל?" סינן אושיי מבין שיניו. "מספיק עם השטויות. מחכה לנו ערב עמוס."

"כן, שף," ענינו כולנו במתח.

במקום לפצוח בעוד נאום תוכחה, שבמהלכו פניו מאדימות כמו סלק ונחיריו הגדולים מתרחבים, נפרש חיוך רחב על פניו של אושיי. "אני כבר מת להראות לנמושות מפריז מה הבריון האמריקאי מסוגל לעשות. הכוכב השלישי יסלול את הדרך לפתיחה של סנדריון בעיר האורות."

סירים ומחבתות נחבטו.

אושיי סב על עקביו ופנה אל משרדו שבקצה המטבח. "אני אצטרף אליכם בעוד עשרים דקות לארוחת הצוות. תחזרו לעבודה."

הפעלתי את הבלנדר התעשייתי במהירות גבוהה והבאתי את מרק הוֶולוּטֶה לדרגת קרמיות מושלמת. כשסחטתי פנימה לימון כדי להוסיף חומציות לבסיס, הרגשתי על צווארי הבל פה חמים שהעביר בי צמרמורת של אימה. הרחתי את הניחוח הגברי שלו - תערובת של בושם, זיעה וסיגריות - ולא הייתי צריכה להסתובב כדי לדעת שאריק עומד מאחורי, קרוב מדי אלי. "נו, חשבת על ההצעה שלי?" נשמע קולו.

התרחקתי כמה סנטימטרים נחוצים והסתובבתי אליו. "כבר הודעת לאושיי שאתה עוזב?"

"לא," אמר אריק. "אבל הוא יבין אותי. הוא היה בסך הכול בן שבע־עשרה כשז'אן־ז'אק גסטון גילה אותו בשוק הדגים, נכון? והוא עזב את לֶה הומאר קצת אחרי שהמסעדה קיבלה את הכוכב השני שלה..."

"כולנו מכירים את סיפור הסינדרלה שלו. ונראה שאתה הולך בעקבותיו," עניתי בעוקצנות. "משף דה קוויזין לשף הראשי. הלוואי שהכוכבים יאירו לך פנים."

אריק הניח יד על כתפי. "הם יאירו לנו. תעזבי את סנדריון ובואי לעבוד אצלי ונמשיך משם."

"אתה לא רציני," פלטתי בבוז וסילקתי את היד שלו מכתפי.

"רציני מאוד," אמר אריק. "בכל פעם שאני מביט בעיניים הירוקות המדהימות שלך, אני הולך לאיבוד. בחייך, תחשבי כמה טוב היה לנו יחד."

היה לנו טוב יחד? הוא השתגע לגמרי? היה לו טוב, אבל עם נשים אחרות.

"נו, באמת. מה עישנת?" כבשתי את צחוקי ושלפתי את השרשרת מתוך ז'קט השף שלי. על השרשרת היתה מושחלת טבעת אירוסים, עם יהלום בוהק של חמישה קראט, צהוב כמו חמאה צלולה. "אתה יודע שוולטר ואני מאורסים."

"טבעת אמורה להיות על האצבע."

"לא טבעת כזאת גדולה. אני לא רוצה שהיא תיפול לי למרק," החזרתי את השרשרת בחזרה לתוך הז'קט ופלטתי אנחה של שאט נפש. "ממילא נראה שיש לך מישהי חדשה כל שבוע."

"אין להן שום משמעות בעיני," ענה אריק. "סתם גרופיות בלי מוח. הן מתות לקצת תשומת לב."

הוא שילב את ידיו על החזה, והקעקועים השבטיים השחורים שלו הציצו מתחת לשולי שרווליו. "איזה מין מערכת יחסים בכלל יש לך עם העורך דין האפור והמשעמם הזה? אתם לא נפגשים אף פעם. את כל הזמן איתי כאן, במטבח." הוא משך לי בצמה. "היינו מעולים יחד, סופי. ועכשיו נוכל להיות עוד יותר טובים. צוות לעניין. אל תשכחי שאני לקחתי סיכון בשבילך כששכנעתי את אושיי לקחת אותך לעבודה אחרי הסטאז'."

"הוכחתי את עצמי בתקופת ההתמחות. והוא נתן לי את העבודה, לא אתה," עניתי.

"אין בעיה, סופי," אמר אריק. "תחשבי מה שבא לך."

לרגע כמעט האמנתי לו, כשעיניו ננעצו בעיני. אבל זה נגמר בינינו. לא הייתי מוכנה לסבול ככה שוב, ולא משנה כמה מפתה החיוך המושלם שלו.

אריק היה בליגה משלו בכל הקשור לשפים סקסיים: גבוה ורזה, עם זקן תיש וזרועות מקועקעות, עיניים כהות, בצבע חום־עמוק כמו מסמרי ציפורן יבשים, מבט חודר, ריסים ארוכים ועור שזוף. בהתחלה, כשהייתי צעירה, מטומטמת ומלאה בתקווה, הקסם והכריזמה שלו משכו אותי אליו, ישר לתוך המיטה שלו. אהבתי לראות אותו חולש על המטבח, עם רשימת המטלות ביד, ומצליח להישאר שווה נפש גם תחת לחץ.

אבל למרבה הצער, שפים צעירים ומבטיחים בניו יורק הם כמו כוכבי רוק, ומערכת היחסים שלנו דעכה. אחרי שסנדריון קיבלה את הכוכב הראשון שלה, כתבו על אריק ב"טיימס" וב"פוסט" כמעט כמו שכתבו על אושיי, והוא משך אליו גרופיות של קולינריה שחיפשו נתחים של בשר שפים טרי. כשאושיי לא היה בשטח, כשפתח מסעדות חדשות או הופיע בתוכניות בישול, נהיה מעמדו של אריק, השף דה קוויזין, חשוב באותה מידה, והוא היה אחראי לכול. כעבור שנה, אחרי שהתקבל הכוכב השני, האגו שלו תפח מעל ומעבר, כמו סופלה שנאפה יתר על המידה. נשים השתגעו על אריק. ערב אחד שמעתי מישהי אומרת לחברה שלה, "הייתי מוכנה לשכב עם השף הסקסי הזה מול העיניים של בעלי." המשמעות של סנדריון בצרפתית היא "סינדרלה", וכף רגלו של אריק התאימה בול לנעל הזכוכית. רק חבל רק שגם בגידות סדרתיות היו חלק מהחבילה.

אף על פי שהבגידות הרבות - באמת רבות - של אריק פגעו בי מאוד, השאיפות הקולינריות שלי היו חשובות לי יותר ממצב הלב שלי. אחוז אחד בלבד מהמסעדות שקיבלו כוכבי מישלן מובלות על ידי נשים, וחלום חיי היה להיות אחת מהן. אם אריק יעזוב את סנדריון כדי לפתוח מסעדה משלו, יהיה לי סיכוי לרשת את מקומו בתור השף דה קוויזין, לרכוש לי שם בעולם הקולינריה ובסופו של דבר להקים אימפריה משלי, כמו השפיות שהערצתי כל השנים.

"אני עובדת כאן חמש שנים ואני חושבת שעמדתי יפה במבחן," אמרתי לו באנחה. "שמע, אריק, אנחנו צוות מצוין במטבח. אבל אף פעם לא היינו זוג מצוין. ואם כבר מדברים על עבודה, אני חייבת לחזור אליה."

אריק הניח כף יד על לבו ושרבב שפתיים בניסיון להיראות פגוע, ואז טבל כף במרק שהייתי שקועה בהכנתו - מרק ולוטה קטיפתי של דלעת יפנית, אחת ממנות הסתיו המפורסמות של המסעדה, שהוגש עם לובסטר ברוטב תפוז וג'ינג'ר. הוא ירק מיד את מה שהכניס לפיו, ניגב את שפתיו במגבת מטבח ואמר, "זה פשוט זוועה. תיבלת את זה בכלל?"

"ברור," נעלבתי. "עשיתי כל מה שכתוב במתכון של השף, כמו תמיד."

הוא הגיש את הכף אל פי. "תטעמי," הוא אמר, ואני טעמתי, בעיקר משום שלא היתה לי ברירה.

"זה בסדר גמור," אמרתי לו, "בדיוק כמו שזה אמור להיות."

"זה בסדר? את מנסה לערער על הקביעה שלי? אני עדיין השף דה קוויזין כאן, לא את." הוא נופף באצבע מול פני. "אנחנו לא מגישים כאן מנות שהן בסדר. אנחנו מגישים את הכי טוב, והוולוטה שלך תפל לגמרי. בלוטות הטעם שלך יצאו לחופשה?"

נכון שלא סמכתי על אריק בתור גבר, אבל סמכתי על חוש הטעם שלו. הידקתי את שפתי והרמתי כף נקייה. "יכול להיות שאתה צודק," אמרתי והוספתי עוד קינמון, כמון ופפריקה לתערובת. אחרי בחישה נמרצת הגשתי לו כף מלאה. "יותר טוב?"

הוא טעם את הוולוטה. הדרך שבה ליקק את השפתיים העבירה בי צמרמורת.

"כל הכבוד, סופי. זאת שלמות," אמר אריק. "סיימי עם הוולוטה ותתחילי להכין את המנות הראשונות לטעימה."

"כן, שף."

אריק הנהן כלאחר יד ומיהר אל אלכס, הסו־שף. הם הסתודדו בפינה ליד המזווה ורקמו את המזימות הקבועות שלהם. ידעתי שהם בטח מלכלכים עלי, אבל זה לא הזיז לי. בקרוב אריק יצא מחיי ומהמטבח הזה, והחלום שלי יהיה בהישג יד.

"הקשר שלכם נגמר כבר לפני שנים," אמר מיגל בגבות מורמות. "למה הוא לא קולט את הרמז? מה הבעיה שלו?"

"הוא אגו־מניאק. ויש עוד רשימה ארוכה של בעיות." הכרחתי את עצמי לחייך. "בוא נתמקד בערב הזה. תוכל להביא עוד כמה לובסטרים? אני אביא כמה דברים מהמזווה."

 

 

סמנתה וראנט

סמנתה וראנט מומחית יינות, שפית ביתית, מכורה לנסיעות ומאמינה גדולה בהזדמנות שנייה. היא מתגוררת בדרום מערב צרפת, נשואה למדען טילים צרפתי סקסי שפגשה בשנת 1989 (ואז התעלמה ממנו למשך עשרים שנה), אם חורגת לשני ילדים מדהימים, והאם המאמצת לחתול צרפתי מקסים עד כדי גיחוך. 

עוד על הספר

  • שם במקור: The Secret French Recipes of Sophie Valroux
  • תרגום: שירי פינקמן
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 330 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
104 דירוגים
53 דירוגים
27 דירוגים
15 דירוגים
6 דירוגים
3 דירוגים
31/8/2024

מאד נהניתי לקרוא. נכנסתי ממש לתוך הנופים לאווירה ולשאטו. ממליצה בחום ספר ממתק אמיתי

1
13/3/2025

נהדר, סוחף וקריא

6/3/2025

הספר ריגש אותי וסחף אותי מאוד אהבתי שהמחברת צירפה מתכונים כי אין על בישול במיוחד שמכינים למי שאוהבים ספר מוצלח

12/2/2025

ספר מקסים ומרתק פשוט להרגיש בתוך חלום של שפית שעושה קסמים הייתי מרותקת לכל אורך הקריאה ממליצה בחום 🍓

5/2/2025

אהבתי ספר קסום

2/2/2025

נהניתי מאד מהקריאה. הסיפור זורם ומושך . תיאור המנות והמצרכים מוסיפים טעם לסיפור

1/2/2025

ספר כתוב היטב.

28/1/2025

ספר מרגש, מיוחד עם ריח של פרחים ופרגים וטעם של עוד. תהנו מהקריאה

24/1/2025

ספר מקסים, עצוב ומצחיק כמו החיים עצמם. הריחות והטעמים שבין השורות ממלאים את הלב ומחזקים את האמונה בכוחן של האהבה והמשפחה להניע אותנו ואת חלומותינו.

11/1/2025

ספר מקסים, אסקפיזם במיטבו ותיאורי האוכל והגסטרונומיה ישבו בקסמם כל חובב אוכל

31/12/2024

ספר אחר, מרגש ומיוחד שתופס לך מקום בלב!!! מומלץ לקריאה

28/12/2024

מהמם.. הרבה מעבר לספר רומנטי אהבתי מאוד ♥️

28/12/2024

ספר מקסים ומרגש

10/12/2024

מקסים, מקסים 👌🏼 ממש אהבתי💙

8/12/2024

מדהים, סיימתי תוך יומיים

2/12/2024

ספר מקסים עם סיפור מרגש.

26/11/2024

נהנתי מאוד מרגש כתוב היטב מלא חושים

24/11/2024

נהדר. "טעים להפליא "

19/11/2024

ספר מרגש מאוד! נהניתי ממנו כל כך!! ספר מעולה!!!!!

15/11/2024

ספר קליל ומתוק💗

9/11/2024

ספר מקסים, מרגש, מעורר תיאבון ורגש של אהבה לזולת, שיתוף פעולה וקבלת האחר! אהבתי את ההתפתחות וההתפקחות של השפית.. מומלץ לקריאה למרות שהסוף צפוי- מרגש♡

7/11/2024

קראתי לאט לאט כי לא רציתי שיגמר. הוא קליל , מאוד נעים, ועשה לי טוב אחרי חודשים ארוכים שלא יכולתי להתרכז בקריאה

5/11/2024

ספר חמוד ביותר, שונה מספרים אחרים כי מדבר על עולם הקןלינריה, על יחסים במשפחה ועל אהבה. ממליצה

29/10/2024

ספר מקסים וסוחף. נהניתי מאוד!

25/10/2024

הספר גרם לי לכל מגוון הרגשות. אהבתי את סופי וסבתא אודט. זה גרם לי לחוויה חושית על אף שבחיים החושים שלי לא ממש מחודדים

21/10/2024

ממש אהבתי!

19/10/2024

ספר מתוק,סוחף, משב רוח אופטימי ונעים בימים המטורפים שאחרי 7.10

17/10/2024

ספר מרגש מלא בתיאורים מרהיבים

12/10/2024

מקסים וסוחף

5/10/2024

מקסים!!! מקסים מקסים! עושה חשק לאכול את המנות, לבקר באזור המסופר..אסקפיזם נפלא! הרבה זמן לא נהניתי ככה מספר.

5/10/2024

ספר קסום של חיפוש עצמי בנוף נפלא ומתכונים טעימים. מומלץ.

29/8/2024

טעים ומרתק

7/11/2024

חמוד וקריא, אבל משהו לא התחבר לי עד הסוף, היה רע רע רע ואז טוב טוב והמעבר בינהם היה יותר מדי חד. בכל זאת חביב ובמיוחד למי שאוהב לבשל

1
13/2/2025

נהניתי מאוד

19/1/2025

נספר התחיל מצויין כל החלק הראשון שמתאר את הסיבה שבגללה עזבה לצרפת, היה מצויין. החלק של צרפת היה מהיר מידי ושטחי כאילו הסופרת רצתה לכסות כמה שיותר נושאים. סך הכל חביב וצפוי

9/1/2025

אהבתי עדיף לקרוא את הספר כאשר לא רעבים. יש מתכונים בסוף הספר.

8/1/2025

ממש כייפי, אהבתי לזרום עם העלילה.

28/12/2024

נהנתי

23/12/2024

נחמד. ויש בונוס - מתכונים, לבשלנים הרפתקנים .

14/12/2024

תחילת הספר נותן הצצה לעולם הקולינריה במסעדות היוקרה תוך התמקדות במטבח כולל תככים ומזימות וכיצד כל זה משפיע על השפים. בהמשך חוזרת גיבורת הספר אל המקום שבו גדלה ואל ביתה של סבתה שם היא מוצאת את מקומה. הורדתי כוכב כי משהו בוסרי מאוד בספר. בכל זאת אהבתי.

7/12/2024

אהבתי את הספר. לטייל במטבח בין המטעמים. כתוב באופן שווה לב.

18/11/2024

מאוד נהנתי!

15/11/2024

ממש נהנתי מהספר, מרגש מאוד ומוערר תאבון.....עשה לי חשק לארוז ולטוס לצרפת.

9/11/2024

נחמד

9/11/2024

ריגש הצחיק קליל אבל פותח פתח למה נעשה במסעדות היוקרה.התאים לי מאד לקרוא אותו עכשיו.הזכיר ליאת התקופה שבישלתי גורמה

26/10/2024

ספר מרגש. עדין. קולח וכנה. הסחת דעת מעולה בימים אלו. אהבתי

25/10/2024

יפה ומרגש

9/10/2024

ההמלצה שלי היא לקרוא עד עמוד 40 ואז לדלג לעמוד 245. אלא אם כן אתם/ן חובבי יללות קיטורים ורחמים עצמיים. מעמוד 245 (בערך) הכל נהיה טוב יותר בעיקר לחובבי אוכל. ולא מזיק שהכותבת מגלה שבעצם הכל מחכה לה בצרפת אצל סבתא שלה. חביב.

2
18/10/2024

ספר מתוק ומעורר חשק לבשל. הקטעים הרומנטיים היו חלשים ומעטים.

1
7/9/2024

חמוד, נעים לקריאה, לא יותר......

1
25/1/2025

קצת משעמם וצפוי

21/12/2024

ספר חמוד, זורם מרגישים את האהבה לאוכל מהתיאורים והדמויות נהניתי מאוד

1/12/2024

סיפור עם פוטנציאל שהתפספס. קצת מתיש, וכתוב בצורה דיי חובבנית.

22/10/2024

ספר בינוני עם עלילה נדושה וצפויה ודמויות לא משכנעות

22/10/2024

לא נהניתי מהספר. הדמות של סופי מעצבנת ואינה מעוררת הזדהות. ברוב הספר היא שוקעת ברחמים עצמיים ומבכה על מר גורלה.

1
28/2/2025

אהבתי את התיאורים בסיפור על השדות, המקום, ובמיוחד למישהי שאוהבת לבשל אז אהבתי ונהנתי מאוד מהתיאורים על הבישול והמתכונים. אך מעבר לזה לא אהבתי כלום! הדמויות לא היו מפותחות במיוחד, והרגשתי שהן חסרות עומק, העלילה צפויה ולא מעניינת.

23/10/2024

ספר חופשה קלאסי ונחמד. לקרוא ולהשאיר אותו שם.

9/11/2024

זרקתי מהחלון- שעמום אין סופי, רק לקראת הדפים אחרונים התחילו להיות מעניין. בקיצור בזבוז זמן תודה

המתכונים הסודיים של סופי סמנתה וראנט

1
לספור כוכבים

הזוקיני התעופף לי מעל הראש והחטיא אותו רק בסנטימטרים ספורים.

מיגל, השוליה שלי, תפס את טיל הירק בחינניות, פסע ביהירות אל המערכת והחליף את "ארבע העונות" של ויוואלדי ב"לאקי סטאר" של מדונה. אף אחד לא חבט לו בישבן במגבת מטבח ולא תפס בזרועו בשעה שהוא חזר בצעדי ריקוד אל עמדת העבודה. תחת זאת, אחרי כמה אנחות ואנקות מוגזמות שפלטו אחדים מהגברברים, כל בריגדת המטבח הצטרפה בשירה אל מיגל, שאחז בזוקיני כאילו הוא מיקרופון.

השיגעון הזה, טירוף הדעת הרגעי, התפשט כמו אש בשדה קוצים. ירקות שוגרו לכל עבר, וכמה עגבניות התרסקו על הרצפה בקול. חופש. כאוס. כל החוקים היו כלא היו. החיוך שהתפשט לי על הפנים היה רחב כל כך, שהלחיים שלי כאבו.

מיגל הניח את הזוקיני על קרש החיתוך ונעץ לי מרפק בצלעות. "מה זה, סופי? את תמיד כזאת רצינית. אבל עכשיו את נראית כמו חתול צ'שייר מוזר בסרט של דיסני עם מלא שיניים ועיניים מטורפות."

"זאת ארץ הפלאות שלי," עניתי לו ופרשתי את זרועותי לצדדים.

"ארץ הפלאות? את לא מרגישה טוב?" הוא הניח לי יד על המצח. "את באמת נראית קצת חיוורת וכחושה."

"אני תמיד חיוורת וכחושה," עניתי וצחקתי.

כשהגעתי למטבח הזה בפעם הראשונה, לפני חמש שנים, כל חברי בריגדת המטבח צחקו על העור שלי, שהוא לבן יותר מלבן, וצפו שאשבר כמו בובת פורצלן. אבל הוכחתי להם שאני ממש לא שברירית. חלשתי על משמרות לילה מאוחרות ועל משמרות בוקר מוקדמות והתמודדתי יפה עם כוויות, עם חתכים ועם חבלות אחרות. עד מהרה זכיתי לכינוי "סְקֵרי ספַּייס" והחבר'ה למדו לעולם לא להוריד את המכנסיים שלהם מול אישה האוחזת בסכין צדפות.

"דִיוֹס מִיוֹ, סופי, בחיים לא דמיינתי שאני אהיה חלק ממשהו כזה," אמר מיגל. "את חושבת שנקבל אותו?"

לא יכולתי לענות, כי הייתי עסוקה בתפילות שזה באמת יקרה.

לפי השמועות היינו אמורים לגלות בכל רגע אם נקבל את הכוכב השלישי שלנו לפני פרסום מדריך מישלן האדום לניו יורק של השנה הבאה. שפים מפורסמים בכל העיר כבר קיבלו שיחות נימוסים. חלקם עוטרו בכוכבים בשעה שאחרים נותרו נטולי כוכבים. לנוכח רשימת ההמתנה לשולחן במסעדת סנדריון בניו יורק, שאורכה חצי שנה, נראה שהכוכב השלישי עומד ליפול עלינו במלוא זוהרו. הצמדתי את כפות ידי זו לזו והרכנתי את הראש. עקצוץ עבר בעמוד השדרה שלי. רציתי את זה יותר מכל דבר אחר. רציתי שאורו של המאורע הנפלא, הנשגב, יסנוור את עיני.

"צ'יקה, את קצת מעופפת," אמר מיגל והצמיד בנענוע אגן את המותן שלו לשלי. "את חושבת שיש לנו סיכוי?"

"תראה, אנחנו מספקים חוויית סעודה מושלמת," עניתי. ניסיתי להתנתק מהפנטזיות הגלקטיות שלי ולנחות בחזרה על הקרקע. "הכוכב השלישי בכיס שלנו. אני בטוחה."

מיגל סימן במרץ צלב בידו הימנית למעלה, למטה, שמאלה וימינה.

"תתפלל לאלוהי האוכל והיין," אמרתי, ושנינו פלטנו נחרה של בוז.

מיגל אחז במותנַי ויחד פרצנו בריקוד סמבה. לפחות ניסינו, בהתחשב בשתי הרגליים השמאליות שלי. אין ספק, המטבח הזה הוא ארץ הפלאות המוטרפת שלי.

בדרך כלל עבדנו כמו מכונה משומנת היטב. תפקדנו בדיוק רב, כמו שאמורה לתפקד כל מסעדה במנהטן שיש לה שני כוכבי מישלן. אם אוגוסט אסקופייה, השף הצרפתי שהנהיג את שיטת בריגדת הטבחים לצורך יצירת היררכיה בצוותי המטבח בתחילת המאה העשרים, היה חי היום, הוא היה צולה את שמונה־עשר אנשי הצוות שלנו באש חיה בזה אחר זה. אבל היום היה יוצא מן הכלל, ואולי אפילו אוגוסט היה חס עלינו. אני בטוחה שגם הוא ניסה להגשים את החלומות שלו. אם במישלן יעטרו את סנדריון בכוכב שלישי, כל הדלתות של כל המסעדות בעולם כולו ייפתחו לפני. המחשבה על ניהול מסעדה משלי העבירה בי רעד. המטבח היה המקום היחיד בעולם שהצלחתי למצוא בו היגיון. במטבח היתה לי שליטה. הייתי מסוגלת לשמח אנשים באמצעות הבישול שלי. המטבח היה החיים שלי.

קול שיעול נשמע מכיוון הדלת. מיגל מיהר אל המערכת וכיבה את המוזיקה. כל הבריגדה קפאה במקום בשעה ששף אושיי פסע במתינות אל תוך המטבח. הוא ניצב בדממה לרגע שנדמה כנצח.

אושיי, עם החזה הנפוח והכתפיים הרחבות שלו, דמה יותר למתאגרף רחוב עצבני מדרום בוסטון מאשר לשף בעל שני כוכבי מישלן. נהגנו לצחוק שהוא חצי פיטבול־חצי אדם, אבל לא כשהוא היה בסביבה. הידיים שלו היו עצומות - מדהים שהוא הצליח לשלוט בסכינים בחן בהתחשב בגודלן. האיש היה מסוגל לפלט טונה צהובת סנפיר בתוך פחות מדקה. וגם אם הוא השאיר את דרום בוסטון מאחוריו כשהגיע לניו יורק כשף מוערך, עדיין היה לו מזג של ילד רחוב. אבל האיש הזה ניחן בחזון קולינרי מרשים. הוא אולי הִשליט טרור במטבח, אבל היה לנו ברור שאנחנו עובדים עם הטוב ביותר ובשביל הטוב ביותר.

"זה המטבח שאני מנהל?" סינן אושיי מבין שיניו. "מספיק עם השטויות. מחכה לנו ערב עמוס."

"כן, שף," ענינו כולנו במתח.

במקום לפצוח בעוד נאום תוכחה, שבמהלכו פניו מאדימות כמו סלק ונחיריו הגדולים מתרחבים, נפרש חיוך רחב על פניו של אושיי. "אני כבר מת להראות לנמושות מפריז מה הבריון האמריקאי מסוגל לעשות. הכוכב השלישי יסלול את הדרך לפתיחה של סנדריון בעיר האורות."

סירים ומחבתות נחבטו.

אושיי סב על עקביו ופנה אל משרדו שבקצה המטבח. "אני אצטרף אליכם בעוד עשרים דקות לארוחת הצוות. תחזרו לעבודה."

הפעלתי את הבלנדר התעשייתי במהירות גבוהה והבאתי את מרק הוֶולוּטֶה לדרגת קרמיות מושלמת. כשסחטתי פנימה לימון כדי להוסיף חומציות לבסיס, הרגשתי על צווארי הבל פה חמים שהעביר בי צמרמורת של אימה. הרחתי את הניחוח הגברי שלו - תערובת של בושם, זיעה וסיגריות - ולא הייתי צריכה להסתובב כדי לדעת שאריק עומד מאחורי, קרוב מדי אלי. "נו, חשבת על ההצעה שלי?" נשמע קולו.

התרחקתי כמה סנטימטרים נחוצים והסתובבתי אליו. "כבר הודעת לאושיי שאתה עוזב?"

"לא," אמר אריק. "אבל הוא יבין אותי. הוא היה בסך הכול בן שבע־עשרה כשז'אן־ז'אק גסטון גילה אותו בשוק הדגים, נכון? והוא עזב את לֶה הומאר קצת אחרי שהמסעדה קיבלה את הכוכב השני שלה..."

"כולנו מכירים את סיפור הסינדרלה שלו. ונראה שאתה הולך בעקבותיו," עניתי בעוקצנות. "משף דה קוויזין לשף הראשי. הלוואי שהכוכבים יאירו לך פנים."

אריק הניח יד על כתפי. "הם יאירו לנו. תעזבי את סנדריון ובואי לעבוד אצלי ונמשיך משם."

"אתה לא רציני," פלטתי בבוז וסילקתי את היד שלו מכתפי.

"רציני מאוד," אמר אריק. "בכל פעם שאני מביט בעיניים הירוקות המדהימות שלך, אני הולך לאיבוד. בחייך, תחשבי כמה טוב היה לנו יחד."

היה לנו טוב יחד? הוא השתגע לגמרי? היה לו טוב, אבל עם נשים אחרות.

"נו, באמת. מה עישנת?" כבשתי את צחוקי ושלפתי את השרשרת מתוך ז'קט השף שלי. על השרשרת היתה מושחלת טבעת אירוסים, עם יהלום בוהק של חמישה קראט, צהוב כמו חמאה צלולה. "אתה יודע שוולטר ואני מאורסים."

"טבעת אמורה להיות על האצבע."

"לא טבעת כזאת גדולה. אני לא רוצה שהיא תיפול לי למרק," החזרתי את השרשרת בחזרה לתוך הז'קט ופלטתי אנחה של שאט נפש. "ממילא נראה שיש לך מישהי חדשה כל שבוע."

"אין להן שום משמעות בעיני," ענה אריק. "סתם גרופיות בלי מוח. הן מתות לקצת תשומת לב."

הוא שילב את ידיו על החזה, והקעקועים השבטיים השחורים שלו הציצו מתחת לשולי שרווליו. "איזה מין מערכת יחסים בכלל יש לך עם העורך דין האפור והמשעמם הזה? אתם לא נפגשים אף פעם. את כל הזמן איתי כאן, במטבח." הוא משך לי בצמה. "היינו מעולים יחד, סופי. ועכשיו נוכל להיות עוד יותר טובים. צוות לעניין. אל תשכחי שאני לקחתי סיכון בשבילך כששכנעתי את אושיי לקחת אותך לעבודה אחרי הסטאז'."

"הוכחתי את עצמי בתקופת ההתמחות. והוא נתן לי את העבודה, לא אתה," עניתי.

"אין בעיה, סופי," אמר אריק. "תחשבי מה שבא לך."

לרגע כמעט האמנתי לו, כשעיניו ננעצו בעיני. אבל זה נגמר בינינו. לא הייתי מוכנה לסבול ככה שוב, ולא משנה כמה מפתה החיוך המושלם שלו.

אריק היה בליגה משלו בכל הקשור לשפים סקסיים: גבוה ורזה, עם זקן תיש וזרועות מקועקעות, עיניים כהות, בצבע חום־עמוק כמו מסמרי ציפורן יבשים, מבט חודר, ריסים ארוכים ועור שזוף. בהתחלה, כשהייתי צעירה, מטומטמת ומלאה בתקווה, הקסם והכריזמה שלו משכו אותי אליו, ישר לתוך המיטה שלו. אהבתי לראות אותו חולש על המטבח, עם רשימת המטלות ביד, ומצליח להישאר שווה נפש גם תחת לחץ.

אבל למרבה הצער, שפים צעירים ומבטיחים בניו יורק הם כמו כוכבי רוק, ומערכת היחסים שלנו דעכה. אחרי שסנדריון קיבלה את הכוכב הראשון שלה, כתבו על אריק ב"טיימס" וב"פוסט" כמעט כמו שכתבו על אושיי, והוא משך אליו גרופיות של קולינריה שחיפשו נתחים של בשר שפים טרי. כשאושיי לא היה בשטח, כשפתח מסעדות חדשות או הופיע בתוכניות בישול, נהיה מעמדו של אריק, השף דה קוויזין, חשוב באותה מידה, והוא היה אחראי לכול. כעבור שנה, אחרי שהתקבל הכוכב השני, האגו שלו תפח מעל ומעבר, כמו סופלה שנאפה יתר על המידה. נשים השתגעו על אריק. ערב אחד שמעתי מישהי אומרת לחברה שלה, "הייתי מוכנה לשכב עם השף הסקסי הזה מול העיניים של בעלי." המשמעות של סנדריון בצרפתית היא "סינדרלה", וכף רגלו של אריק התאימה בול לנעל הזכוכית. רק חבל רק שגם בגידות סדרתיות היו חלק מהחבילה.

אף על פי שהבגידות הרבות - באמת רבות - של אריק פגעו בי מאוד, השאיפות הקולינריות שלי היו חשובות לי יותר ממצב הלב שלי. אחוז אחד בלבד מהמסעדות שקיבלו כוכבי מישלן מובלות על ידי נשים, וחלום חיי היה להיות אחת מהן. אם אריק יעזוב את סנדריון כדי לפתוח מסעדה משלו, יהיה לי סיכוי לרשת את מקומו בתור השף דה קוויזין, לרכוש לי שם בעולם הקולינריה ובסופו של דבר להקים אימפריה משלי, כמו השפיות שהערצתי כל השנים.

"אני עובדת כאן חמש שנים ואני חושבת שעמדתי יפה במבחן," אמרתי לו באנחה. "שמע, אריק, אנחנו צוות מצוין במטבח. אבל אף פעם לא היינו זוג מצוין. ואם כבר מדברים על עבודה, אני חייבת לחזור אליה."

אריק הניח כף יד על לבו ושרבב שפתיים בניסיון להיראות פגוע, ואז טבל כף במרק שהייתי שקועה בהכנתו - מרק ולוטה קטיפתי של דלעת יפנית, אחת ממנות הסתיו המפורסמות של המסעדה, שהוגש עם לובסטר ברוטב תפוז וג'ינג'ר. הוא ירק מיד את מה שהכניס לפיו, ניגב את שפתיו במגבת מטבח ואמר, "זה פשוט זוועה. תיבלת את זה בכלל?"

"ברור," נעלבתי. "עשיתי כל מה שכתוב במתכון של השף, כמו תמיד."

הוא הגיש את הכף אל פי. "תטעמי," הוא אמר, ואני טעמתי, בעיקר משום שלא היתה לי ברירה.

"זה בסדר גמור," אמרתי לו, "בדיוק כמו שזה אמור להיות."

"זה בסדר? את מנסה לערער על הקביעה שלי? אני עדיין השף דה קוויזין כאן, לא את." הוא נופף באצבע מול פני. "אנחנו לא מגישים כאן מנות שהן בסדר. אנחנו מגישים את הכי טוב, והוולוטה שלך תפל לגמרי. בלוטות הטעם שלך יצאו לחופשה?"

נכון שלא סמכתי על אריק בתור גבר, אבל סמכתי על חוש הטעם שלו. הידקתי את שפתי והרמתי כף נקייה. "יכול להיות שאתה צודק," אמרתי והוספתי עוד קינמון, כמון ופפריקה לתערובת. אחרי בחישה נמרצת הגשתי לו כף מלאה. "יותר טוב?"

הוא טעם את הוולוטה. הדרך שבה ליקק את השפתיים העבירה בי צמרמורת.

"כל הכבוד, סופי. זאת שלמות," אמר אריק. "סיימי עם הוולוטה ותתחילי להכין את המנות הראשונות לטעימה."

"כן, שף."

אריק הנהן כלאחר יד ומיהר אל אלכס, הסו־שף. הם הסתודדו בפינה ליד המזווה ורקמו את המזימות הקבועות שלהם. ידעתי שהם בטח מלכלכים עלי, אבל זה לא הזיז לי. בקרוב אריק יצא מחיי ומהמטבח הזה, והחלום שלי יהיה בהישג יד.

"הקשר שלכם נגמר כבר לפני שנים," אמר מיגל בגבות מורמות. "למה הוא לא קולט את הרמז? מה הבעיה שלו?"

"הוא אגו־מניאק. ויש עוד רשימה ארוכה של בעיות." הכרחתי את עצמי לחייך. "בוא נתמקד בערב הזה. תוכל להביא עוד כמה לובסטרים? אני אביא כמה דברים מהמזווה."