ספר מעולה. הוא רומז לקורא הישראלי לאן ארצנו עלולה להתדרדר אם לא נדע לעצור את הרוע והשחיתות של הממשלה הבוגדנית שביצעה "השתלטות עוינת" על המדינה. מקווה שהציבור יתעשת במהרה ויפשיל שרוולים
לאחר ה7.10 , כאשר הקהילה האיראנית בגולה עמדה לצד ישראל, היה נחמד לקרוא על הנשים החזקות באיראן, על מאבקן, על החברות האמתית, מאחלת לנשות איראן להצליח במאבקן, הלוואי שיגיע גל חזק של מחאה, שיוריד את המשטר הקיצוני בטהראן, הגולים באיראן ואנחנו הישראלים נוכל לבקר בטהראן ובנתיים נבקר בטהראן דרך ספרייה של מרג'אן כמאלי.
בשורה התחתונה: רוצו לקרוא!!! אחרי שקראתי את החנות למכשירי כתיבה בטהראן של מרג'אן כמאלי, גם הספר הזה לא איכזב. סיפור על חברות מרגשת ונפלאה בין 2 ילדות שהפכו לנשים על רקע התהפוכות הפוליטיות באיראן. הדמויות נוגעות ללב ועמוקות. רבים מהתיאורים היו מוכרים לי מעבודות שכתבתי באוניברסיטה על המהפיכה האיראנית של 79 ועל מלחמת עיראק-איראן וכן סיפורים ומנהגים של סבתא שלי ז"ל שהיא כורדית מאיראן, כמו חגיגות הנורוז. אני מאחלת לעם האיראני שיזכה להפלת המשטר הנוכחי ולשלטון דמוקרטי, חירות וחופש. צריך לשים לב טוב טוב שבישראל לא קורים תהליכים דומים עם סממנים דיקטטוריים כי זה יכול לקרות בכל מקום.
אהבתי מאד , התרגשתי עמוקות מהסיפור הנהדר . אבל הקריינות.. וואה וואה וואה, קריינות מופלאה הכי טובה שהאזנתי לה איי פעם , ניכר שאלינור אהרון בן אבי, שנגעה ע"י הניואנסים והרגישות בקולה בנימי הנפש, כאילו הזדהתה עם הדמויות. פשוט תענוג צרוף
חוב. קריאה מרתק ושובה לב כתוב טוב ומלמד אותנו במיוחד בימים קשים אלה שיש עם שלם שסובל
סיפור בעל ערך היסטורי על איראן של ימי ההפיכה, מעמד האישה, מקומה ותפקידה של המשפחה, חברות וההתמודדות. כתוב באופן קולח ומביא את נקודת המבט האישית-פרטית והכללית וסיפורים מעוררי רגש על אנשים ומשפחות. מציג את סיפורה הטרגי של אומה שמתפוררת ומפוררת את עצמה בעצמה. מעורר תהיות והשוואה לגבי תהליכים של פרט ומדינה, הווה-עבר-עתיד. מומלץ
ספר מדהים ומרתק ביותר . הסיפור שזור בחייהם של שתי החברות אלי והומה ומלווה אותן על רקע המצב באיראן מאז המהפכה ומאבקן של הנשים עד היום לחירות ושוויון
מאוד נהניתי מהספר. למדתי דברים על התקופה באיראן. ההקראה הייתה מאוד מונוטונית ומרדימה לעיתים. ממליצה גם על הספר החנות למכשירי כתיבה
ספר מדהים ,מתאים לתקופתנו להבין את שנעשה באיראן. ובכלל ספר על חברות נפלאה, אפשר היה להמשיך לקרוא עוד ועוד בלי די. כתיבה יפה , ברורה מאוד ומושכת.
מרתק, ועצוב שככה עדיין המצב באירן. הלוואי ומשהו מהמלחמה בימים אלו יביאו שינוי משטר לעם הנהדר הזה.
לא יאמן לקרוא ספר על איראן בזמן מלחמה עם המדינה. אמן והלוחמנות של דמויות הספר תשפיע על עתיד המדינה. עם כלביא
ספר נפלא. מסע של דמויות , לביאות אמיתיות... הקריאה בתקופה זו בעודנו נלחמים באיראן בעלת משמעות רבה. כתיבה מרתקת
ספר מעולה, סיפור נוגע ללב חובה לכל מי שנמצא בבית ומתמודד עם המלחמה החשובה בשלטון רע ומדכא, ספר על העם האיראני החבול , על דיכוי נשים. כתוב מעולה ומרגש
ספר מעניין ומרגש. הרקע ההיסטורי מתואר בכישרון רב והדמויות עוצבו ביד אומן. נהניתי מאוד!
ספר נפלא המספר סיפור על נשים ועל ההיסטוריה של איראן. מרתק וקולח. מומלץ בחום. הגרסה הקולית מעולה.
ספר עוצר נשימה, כואב, מורכב, עצוב ושמח כאחד.כל ספר של המחברת הזו לוקח אותך לעולם נסתר, שאנחנו למעשה לא יודעים עליו מספיק.
ספר נפלא !! מה שחשוב הוא הסיפור והחיבור בין הדמויות. על הדרך לומדים על האנשים החיים תחת דיכוי ודיקטטורה דתית.
הספר כתוב בצורה מרתקת ושוזר את ההיסטוריה של איראן בעלילה. יצירה בלתי נשכחת.
קראתי בשטף את הספר המעניין הזה, תיאורי המקומות, האוכל והאוירה סחפו אותי לאורך כל הספר וגרמו לי להזדהות עם הדמויות. אהבתי מאוד וממליצה בחום.
ספר אדיר שאי אפשר היה להפסיק לקרא. בית ספר לחברות מהי. ובין נהיתר לימוד על איראן.
הספר הוא חוויה היסטורית מרגשת על איראן חברות אמיצה של שתי נערות והקשר האמיץ ביניהן . סיימתי את הספר בזמן שיא, הכתיבה מהנה וקולחת והעלילה מתקדמת בקצב מצויין. איזה כיף ללמוד קצת על מדינה שהיא חידה ועל אומץ וכוח נשי.
ספר מרתק שיש בו הכל. חברות, אהבה, שמחות, פחדים ומאבק אחד גדול על חרות. נכנסתי לעולם הזה עם קריאת הספר. תודה על ההזדמנות. מומלץ מאד!!!
נהניתי מאד מהספר הנוגע ללב הזה. גם הקריינות של אלינור אהרון נפלאה ואמפתית.
כמו בספרה על חנות הספרים בטהרן, גם כאן הצליחה הסופרת , בדרך מרתקת, לפתוח צוהר לחייהן המורכבים והאמיצים של הנשים בטהרן.
ספר מקסים המשלב בתוכו מידע הסטורי על איראן לפני ובמהלך המהפיכה. סיפור של חברות אמת מרגשת. הגרסה הקולית גם היתה טובה מאוד. המלצה להבא, כשיש מילים בשפה זרה הפעם בפרסית כדאי להתייעץ כיצד לבטא את המילה... לי למשל בתור פרסיה המילים נשמעו לי לעיתים חורקות... תענוג של ספר
ספר מרגש ומקסים, שפה קולחת. סיפור על רקע מאורעות הסטוריים. רלוונטי לעכשיו ולמה שאנחנו עוברים כמדינה ומה שעוברים החטופים.
ספר מרתק. הקריינות נעשה ברגישות ובעדינות, שתאמו את רוח הספר. הקורות בספר מהדהדים את ישראל של 2025, שבה אנחנו יוצאים למחות שוב ושוב ולהיאבק על הדמוקרטיה, בדומה לנשות הספר
ספר מרגש, סוחף, קשה להתנתק ממנו. אהבתי כל דמות ודמות בו. ומקווה לימים יפים יותר באיראן ובעולם בכלל🙏🩷
בלעתי את הספר ביומיים. כתוב נפלא מותח ומרגש. סאגה נהדרת על נשים חזקות ומאבק לחופש .
סוף סוף גירסה קולית טובה. הקריינית מקריאה יפה ובהטעמה. לא נשמעים קולות של הפיכת דפים, התנשמויות ובלית רוק כמו בשאר הספרים הקוליים שרכשתי. ולענייננו הסיפור מעניין ומרתק ולמרות הקטעים העצובים הסיפור מסופר בצורה מעניינת ומלאת תקווה.
הספר שווה את ליבי כתוב בצורה שמרתקת את הקורא לכיסא פשוט מושלם חבל רק שאנחנו חיים בעולם אכזר כל כך כל הטירוף הזה חייב להסתיים
אהבתי מאוד. סיפור על נשים אמיצות ועל המציאות העצובה של איראן. בכיתי חצי ספר.
ספר זורם וקולח, מעניין .ממליצה עליו בחום. ספר לברוח איתו לעולם אחר. נותן אור מבט,כאב,תקווה
סיפור מרתק, כתיבה נפלאה וקולחת, נהנתי מכל רגע מתחילתו ועד סופו. ממליצה בחום. האזתי לספר בגרסתו הקולית ואלינור אהרון שבתה את ליבי באופן בו נתנה חיים לדמויות. מופלאה.
ספר מקסים, מרגש מאד ומרתק. התקופה : בין שנות השישים ועד ימינו. על השלטון האכזרי בטהרן. וחברות ילדות שהפכן ללביאות אמיתיות. ממליצה בחום.
ספר נפלא שנקרא המשימה אחת. מרפרר כל הזמן להוויה ולשאלות הקיומית בישראל. בתקווה שאנחנו נינצל
הספר רגש אותי והעלה על נס את כוחן של נשים לביאות בהובלת שינוי וזכויות . באומץ והקרבה לעתים קרובות. מי יודע ויום אחד הנשים יובילו ממשלות דמוקרטיות וחופשיות.
סיפור על חברות שהיא מעל כל מכשול על רקע השלטון באיראן ונשים לוחמות. מומלץ
וואו וואו ספר מדהים! סוחף מרגש משמח ועצוב גם יחד הקריינות של אלינור אהרון מושלמת!!
ספר מעולה, לא רציתי שיגמר... בסוף נראה לי שמיהרו לסיים אותו... למרות זאת מאוד אהבתי...
מושלם!קוראים בנשימה אחת. טהרן של שנות ה 50 ובעיקר 60-70...לצד סיפור על חברות ואהבה. גם את ספרה הקודם חנות למכשירי כתיבה בטהרן - מומלץ
ספר מרגש ממש, יכולתי לדמיין ממש את הריחות של הבזאר בטאהרן, את האוכל ובמיוחד ריגשה אותי החברות בין הומא לאלי. הספר נקרא בשקיקה!!
ספר מקסים! משלב חברות אמיצה, רגשות עזים והיסטוריה שחשוב שנדע. קראתי אותו בלגימה אחת.. של תה מתוק כמובן ;)
מדהים ומרתק מלמד וממחיש ומדגיש את החברות והנתינה
מרתק ומרגש. נהנתי לקרוא על עלילות שתי הנערות הצעירות, תיאורים מקסימים, ומגוון רגשות.
הספר מרתק ומעניין. קורות חייהן של שתי החברות מאז ילדותן ולאורך חייהן המורכבים מרשימים ומרגשים.
הספר מצוין, הסיפור המענין על הקורות באיראן מועבר בצורה נהדרת ומרתקת ע"י סיפורן של 2 חברות. מאד נהניתי מהספר, הגירסא הקולית טובה מאד. ממלימה בחום
נפלא. כמו הספר הקודם של הסופרת, מכניס אותך לעולם נסתר של החיים באיראן ועושה חשק להציץ לעולם הזה שסגור בפנינו
תודה ענקית לכל מי שהביא את הספר הזה לידי פירסום. זה ספר בילתי נשכח בגלל תוכנו ובגלל הכתיבה שכל כך מושכת.
ספר מקסים, כתוב ברהיטות ופשוט אי אפשר להפסיק לקרוא אותו.. חבל שנגמר..
למרות שהספר מעט איטי עד אמצעו - קשה להפסיק לקרוא את העלילה המרגשת והסופחת כאחד. מומלץ
ספר מעולה מרתק. ספרות יפה. כתיבה מרתקת. נקרא בנשימה אחת
העלילה לפרקים מרתקת, סוחפת, מרגשת, משמחת, מעציבה והסוף משאיר טעם טוב וחיוך. נהניתי מאוד מהספר ולא יכולתי להפסיק לקרוא.
כתיבה מרגשת. הסםר תופס אותך ברמת החיבור לדמויות שלא יצא לי להגיע אליה כבר הרבה מאד זמן. אי אפשר להניח מהיד. והתרגום לעברית- מהאיכותיים שיצא לי לקרוא.
ספר מצוין בעיניי, צולל פנימה לנבכי התרבות האיראנית. התיאורים מרגישים מוחשיים לצד עלילה נהדרת וכתיבה קולחת. אחד הספרים המעולים שקראתי.
ספר מרתק ושובה לב. נשים אמיצות וחזקות. גם הגירסה הקולית נעימה לשמיעה רק תיקון: יאטולה ולא יאטוללה
ספר נפלא. מעניין ומרגש מאד. רומן יפיפה סביב חברות באיראן, על רקע תהפוכות המשטר... ממש התחברתי אל הדמויות בסיפור. ממליצה בחום.
ספר מעולה. מתאר בצורה נפלאה את ההתרחשויות באיראן אז שנות השבעים בעיקר דרך חייהן של שתי נשים. תודה לסופרת המצוינת. מחכה לספר הבא.
פשוט וואאוו, מתחיל חזק ומתעצם מדף לדף. סיפור עוצמתי שאי אפשר להפסיק לקרוא.
ספר מעולה, סוחף מהתחלה ועד הסוף. כל הספרים שמספרים על החיים באירן מלמדים על המשטר. אכזרי שם. הספר כתוב בצורה טובה ומעניינת .מומלץ מאוד
ספר מרגש על חברות אמיצה שמשתרעת לאורך כמה עשורים, עם כל התהפוכות שהחיים מזמנים. מרתק מרגש ומעניין, שופך אור על תקופה אחרת .
אהבתי מאד את הספר. כמו בספרה הקודם, העלילה מתרחשת ברקע המהפכה באיראן, ועוסקת בזכויות שנשללו מהנשים, ובתלאות שעוברות שתי החברות מילדותן ועד בגרותן. ספר מומלץ בחום.
סיפור אנושי מרגש, תוך כדי הסיפור האישי משולבים פרטים היסטוריים, נהנתי מאוד, כתיבה זורמת
הספר מרגש, אמיתי מספר על נשים חזקות שמוכנות לותר על עצמן למען השגת מטרותיהן.. מומלץ ביותר
ספר מעולה. מסקרן, מרתק ומציג בצורה יפה את המאבק הנשי באיראן לאורך ההיסטוריה. מומלץ בחום
ספר מעולה . מרתק. מממלץ מאוד
ספר מעולה על שתי חברות ילדות מטהרן. ספר קולח מעניין ומרתק. חמישה כוכבים פלוס פלוס
סיפור מרגש אודות חברות בין שתי בנות על רקע התהפוכות החברתיות והמשטריות שהתחוללו ועדיין מתחוללות באיראן. מומלץ בחום.
מעולה סיפור חייה של האומה האירנית בעיניהן של שתי נשים שונות ודומות גם יחד
מהרגע שהתחלתי לקרוא לא יכולתי לעזוב את הספר, מרתק מעניין ומביא עולם אחר אלינו…
ספר מופלא! קולח, זורם ומעניין מהעמוד הראשון ועד האחרון! ללא קטעים משעמים בכלל! גורם לקורא לשוטט ברחובות טהראן, להריח, לטעום, להרגיש כאילו אתם נמצאים שם. עושה חשק לנסוע ולראות וממש חבל שיש איבה ושנאה ומלחמה בעולם! מומלץ מאוד, רוצו לקרוא!
אכן רותקתי מתחילתו ועד סופו. אחד הטובים שקראתי.. כתיבה נהדרת מרגשת ושובת לב. נהנתי מהקריאה וממליצה בחום!!
מדובר ברומן היסטורי עוצמתי, סוחף ומרגש, מעורר השראה ותקווה, המתפרש על שלושה עשורים באיראן של שנות החמישים, זו שלפני ההפיכה המשטרית ועם הזמן חווים שם גם מהפך פוליטי מטלטל. סיפור מרתק על חברות אמת, בין נשים חזקות ועוצמתיות, שהיו שיר-זן, נשים אריות- לביאות שנאבקות על זכויותיהן ועצמאותן. זו הייתה מעין זעקה לחופש, לכבוד ולביטחון האישה. זהו גם שיר הלל לאיראן ולתרבותה הענפה, עם כל המנהגים, המאכלים והריחות, אותה איראן שלמדנו אולי לתעב את מנהיגיה הנוכחיים, אבל תושביה, תרבותה ויופייה שבו אותי לחלוטין.💙🥰 הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי הגיבורות. אני רותקתי מהחל ועד כלה,💙💙💙💙💙 מזמינה גם אתכם. יפעת ארניה
ספר קולח. סיימתי לקרוא ביום אחד. בצד זאת יש בספר אהבה גדולה לאיראן ולתרבותה.
מעניין ומסביר את ההיסטוריה של המהפכה באיראן עם עליית המשטר איתולות בהקשר סיפורי
שתי הגיבורות - אלי, המספרת, והוּמא, החברה שהולכת עד הסוף עם רצונותיה - הזכירו לי את לנו ולִילה מהחברה הגאונה שלי. ואת מסע החיים מלא ההפתעות שהן צוברות עם השנים. ואת הִשתנוּת היחסים. אלא שכאן הומא היא אקטיביסטית בטהראן, בתקופות סוערות, וכמובן המהפיכה שתוצאותיה הביאו לעליית דיקטטורה דתית פנאטית, שהיתה מכה קשה לשכבה עצומה באוכלוסיה, ולנשים במיוחד. וכל מה שקרה אז באיראן - קבוצה דתית פנאטית שהלכה וצברה תאוצה עד שלקחה את השלטון, צמצמה את חופש הביטוי ויצרה אווירת פחד וגרמה לנטישת ה״אליטות״ - מהדהד גם את תחושותיי היום כאן בישראל.
ספר מרגש ויפה על חברות והמציאות הקשה של איראן עבור נשים ובכלל. הדמויות של הספר ממש חיות ועמוקות. מממליצה בחום רב
ספר מרתק, מרגש, מתאר תרבות רחוקה, חברות של שתי ילדות שגדלות יחדיו, מתבגרות, והקשר העמוק לאורך חייהן.הדמויות מרתקות במיוחד הומא,ילדה עם עוצמות רגשיות שמתגברת לאשה צעירה אמיצה ולוחמת למען דיעותיה.בהחלט ממליצה לקרא. לא נתתי חמישה כוכבים כי הייתי שמחה אם היה יותר עומק ויותר מידע על החיים באיראן.
מקסים, עשיר, כתוב ברגישות. יכולתי ממש לדמיין את הלבוש, המאכלים, סמטאות השכונה. קריא ואנושי. תענוג.
ספר מרתק. שמחתי לקרוא על התרבות האיראנית שזרה לי למדיי. להתנתק לרגע מהמחשבה שאיראן אויבים שלנו וממש להתחבר לאנשים שחיים שם ולהבין איך הם הגיעו למצב הזה שזכויות נשים בעיקר נרמסות . איך קרתה ההתרדרות הזאת אט אט ושהעם בעצם תמך במהפכה בלי להבין לאן זה יוביל אותם
סיפור החיים של שתי החברות שזור בהיסטוריה ובהתפתחות של איראן והפיכתה לדיקטטורה אסלאמית פונדמנטליסטית. הספר מעניין, מרתק ומהנה ביותר. הכתיבה נהדרת
עדין ורגיש, מאוד מעניין. ההקראה של אלינור אהרון נהדרת, מלאת רגש ומוסיפה המון.
ספר נהדר, על חברות אמיצה לצד ההפיכות באיראן. למדתי, התאהבתי,התרגשתי, כאבתי ושמחתי.. ספר מומלץ מאוד וממכר, סיימתי בכמה ימים
מעניין, מרגש, חשיפה לתרבות האיראנית ולאירועים באיראן בעשורים האחרונים, סיפור על חברות שידעה עליות ומורדות.
אני ממליצה בחום לקרוא את "הלביאות מטהרן" שפתח עוד צוהר להבנת המציאות באיראן, להבנת המאבק של הנשים לזכויות, ומה הן נאלצו ונאלצות לעבור.
אהבתי להכיר ארץ ומנהגים שאני לא מכירה. נחמד לגלות מערכת יחסים מורכבת ומעניינת בין שתי חברות
ספר מרגש, מרתק וכיפי לקריאה. דמויות מעניינות ועמוקות, קשרים ייחודים אוהבים ויפים. מומלץ מאוד
מתאר את סיפור חייהן של 2 נשים בטהרן בצורה מעניינת מנקודת מבטן. חושף את החיים תחת השאה באיראן לפני המהפכה והשינוי החד לחיים תחת חוקי איסלאם לאחריה. בכך, מחבר את הקורא להיסטוריה בלי השעמום של ללמוד פרטים יבשים. גרם לי לרצות לדעת יותר על איראן והשינוי שעברה ב50 השנים האחרונות.
ספר מקסים מרגש סוחף שקעתי בקריאתו מתחילתו ועד סופו בתוך כמה ימים! ממליצה בחום
ספר מרתק מתאר באופן מופלא את החיים באירן ואת הקושי הבלתי נגמר עד עצם היום הזה.
לקחה אותי איתה לאיראן. אחד הספרים המעולים. כתיבה סוחפת, דמויות מדוייקות, איזה יופי!
מאד אהבתי את הספר בעיקר את הומא אבל גם את דמות המספרת אלי,שעל אף מגרעןתיה הייתה אנושית ככ.אהבתי את נפתולי העלילה שהיו בחיים כמו בחיים.יש דברים טובים וגם שיט הפנס..השאלה איך מתמודדים עם זה ובמובן הזה היו כאן גיבורות שהתמודדו בכבוד עם מצבים לא פשוטים כאנדרסטייטמנט.בקיצור ממליצה לקרוא.לא קל אך שווה
הצצה אל מספר תקופות בחיי העם האיראני מנקודת המבט של הנשים. כתיבה מעט ילדותית ושטחית, אף יותר מ"החנות למוצרי כתיבה בטהרן"
הסיפור מתגלגל באופן צפוי יש רגעים של חמלה, הנאה מסוימת, לקרוא אם אין משהו טוב יותר לקרא
כתוב טוב, פותח לנו את העיניים במידה לתרבות אחרת. לא מדהים. מעביר זמן.
סיפור שזור בתרבות האיראנית העתיקה והעשירה שקדמה האיסלם הקיצוני
הספר כתוב ברמה בינונית. הסגנון אולי סובל מהתרגום אך הוא מלא בתאורים מפורטים ומשמימים של אוכל בגדים מבנים וכו אשר פוגעים בקצב של התפתחות העלילה. הייתי ממליץ רק לבעלי הסבלנות הרבה שמתענינים בפרטי הפרטים של מה שהגיבורות חוות.
סיפור מעניין שמסופר באופן מייגע. אינסוף חזרות על אותם דברים, קשקשת בלי סוף. אפשר היה לקצר בחצי.
סיפור מתמשך ללא מתח נמרח לא יכולתי לסיים את הספר סיפור על מהפכת שלטון אירן משעמם לא יכולתי לסיים את הספר.
הרעיון קצת מזכיר את החברה הגאונה שלי. לא התלהבתי ממנו וגם פחות מהספר הזה. משהו בסיפור החברות ובדמויות לא אמין. פלקטי מדי.
1
דצמבר 1981
עמדתי על הרצפה המבריקה - אישה קטנה בשחור, ועל החזה שלי תג שֵׁם מלבני. חזותי המטופחת והנינוחה נועדה לשוות לי לא רק מראית עין של שביעות רצון אלא גם של עמדת עליונות בוטחת. באמריקה למדתי שהסוד להצלחה בתור אשת מכירות הוא להתנהג כאילו אני שייכת לאליטה, כאילו בעצם העובדה שאני מתיזה בושם על שורשי כפות ידיים מעוטרים בוורידים כחולים אני בעצם עושה טובה ללקוחות שמושיטות לי אותם.
המוני נשים ניו יורקיות מתנשאות הסיטו את מסלולן כדי לחמוק ממתזֵי הבושם שבידי. הודיתי לאל על קיומן של נשים פשוטות יותר, הטבחיות והאופות שעלו לקומת הקרקע ממחלקת כלי הבית שבקומת המרתף. הן נהגו בנימוס ולא דחו את הטיפות הריחניות שהצעתי להן. ניחוחות תפוז, חבצלת, יסמין וּורדים התחפרו בחריצי כפות ידי ובסיבי הבגדים שלגופי.
"כל הכבוד, אֵלִי! בקרוב תשתלטי על כל המחלקה. נראה שכדאי לי להיזהר!" כך לחשה באוזני חברתי ועמיתתי אנג'לה, שחזרה מהפסקת סיגריה ונעמדה לידי. היא לעסה מסטיק הוּבּה בּוּבָּה, אבל הריח שלו לא באמת טשטש את ריח הסיגריות שבהבל פיה.
הסירחון של הטבק העביר בי צמרמורת. הריח המריר והחמצמץ הזה הזכיר לי תמיד ערב אחד באיראן, לפני זמן רב. הערב שבו מעשה של בגידה שינה לנצח את החברוּת ביני לבין הוֹמָא ואת החיים של שתינו.
מרגע שקראתי אתמול בערב את המכתב ששלחה לי הומא הייתי שבר כלי.
ביטלתי בנפנוף יד את המחמאות של אנג'לה, אמרתי שהמכירות שלי דווקא די עלובות ושכואב לי הראש מפני שלא אכלתי כל היום.
"אני עוד עלולה להתעלף," הוספתי בשמץ של מלודרמטיות.
הוקל לי כשאנג'לה נאלצה להתפנות אל לקוחה תובענית.
אמא שלי תמיד אמרה שקנאה של אחרים מזמנת לנו את עין הרע שתביא עלינו את סופנו. היא אמרה לי לעתים קרובות שאם אנשים יחשבו עלי שאני מוכשרת מדי, מאושרת או מצליחה מדי, יבוא עלי מזל רע. ידעתי שאין שום טעם להאמין בכוח שיש לקנאה של אחרים או בתופעות כמו עין הרע. אבל בגיל שלושים ושמונה, באמצע הכולבו העצום הזה במנהטן, עדיין הייתי שבויה בעל כורחי באמונות תפלות.
לא יכולתי להימלט ממי שאני באמת. וגם לא מהכתם שבמשך שנים רבות כל כך ניסיתי למחות.
האשמה היתה תמיד שלי ורק שלי.
בתחילת אותו בוקר, בדירה שלנו באפּר איסט סייד במנהטן, בעלי מֶהְרדָאד ניסה לנחם אותי והגיש לי ארוחת בוקר. הוא הכין טוסט עם גבינת פטה וריבת דובדבנים. הוא חלט תה ברגמוט. אבל לא הצלחתי לאכול ולשתות. הריבה הוכנה על פי מתכון של הומא. קנקן התה הלבן, המעוטר בשני ורדים ורודים, הזכיר לי אותה. ברגע שהגיע המכתב ממנה, חסרונה השתלט שוב על חיי.
בהתחלה, כשראיתי את מעטפת דואר האוויר עם השוליים באדום ובכחול, הנחתי שזה מכתב מאמא שלי ושהוא יכיל את התערובת הרגילה של קינות ועדכונים על המצב הפוליטי המסוכן באיראן. ידעתי שהמכתבים האלה מן הסתם נפתחים ונקראים בידי נציגי המשטר, אבל אמא שלי בדרך כלל לא הטרידה את עצמה בעניין הזה וכתבה בבוטות: באמת שיש לך מזל, אלי. עזבת בזמן וברחת מההפגנות האלימות והמהומות הנוראות. התחמקת מההידרדרות של הארץ שלנו בחזרה לימי הביניים. נשים בארץ הזאת איבדו עשורים - לא, מאות שנים של זכויות. אני שמחה שאת חיה לך בנעימים עם הבעל הפרופסור שלך באמריקה. תודה לאל שיצאת מכאן!
אבל כששלפתי מתוך המעטפה את הדף הדקיק ופרשׂתי אותו, הלב שלי כמעט הפסיק לפעום. מפני שעל הדף ראיתי את כתב ידה המסולסל והמוכר כל כך של חברתי הוותיקה הומא.
כשהיינו ילדות, ישבנו ליד אותו שולחן בבית הספר היסודי במרכז טהראן. יחד ציירנו בגיר ריבועים של משחק קלאס בסמטה בשכונת מגורינו ורצנו אל בית הספר בעוד התיקים מקפצים על מותנינו. הומא ואני זגזגנו יחד במבוכים של הבזאר הגדול, אכלנו קָסָטות ורקחנו חלומות על הנשים שנהיה כשנגדל. במטבח האבן שבביתה למדתי לבשל. אחזתי בידה כשקפצתי מעל המדורה הגדולה ביותר בחגיגות פסטיבל האש. כשטיילנו בהר אלבּוֹרז וראינו את טהראן פרושה לרגלינו, הרגשנו כאילו העולם כולו יכול להיות שלנו.
עד שרגע אחד של רשלנות נוראה הרס את הכול.
בשבע־עשרה השנים האחרונות היינו גַהְר - שרויות בנֶתק מכוּון - ולא היה בינינו כל קשר פרט למפגשים לא מתוכננים. עכשיו החזקתי את המכתב שלה בידי. איך היא ידעה איפה למצוא אותי? אה, כן, היא בוודאי קיבלה את הכתובת מאמא שלי.
עמוד אחד במכתב של הומא היה מלא בשאלות על חיי באמריקה. העמוד השני עסק במצבה באיראן. בריאותה היתה טובה (לחץ בסינוסים אבל לא יותר), מזג האוויר התאים לעונה (קר אבל נפלא בהרים - זוכרת את בית התה שהלכנו אליו?), ועבודתה כמורה סיפקה לה עיסוק. אבל היא היתה מוטרדת (לא תזהי את הארץ הזאת, אלי. אני לא יודעת איפה טעינו). בתחתית היה משפט על בָּהאר, הבת שלה, ועל כך שהיא אוהבת לשיר. היא סיימה את מכתבה במשפט את יכולה להתקשר, אֵלִי? בבקשה. המספר שלי הוא 272963. אני צריכה לדבר איתך. זה דחוף.
סיפרתי למהרדאד על המכתב, והוא חיבק אותי חזק ואמר בשקט, "אני שמח שהיא יצרה קשר. הייתן חברות כל כך טובות. הגיע הזמן לשכוח את כל מה שקרה. דברי איתה."
הלוואי שזה היה פשוט כל כך.
לא יכולתי להאשים את הומא על כך שניתקה איתי קשר. אבל עכשיו היא הפציעה שוב בחיי, מלאת כנות ולהט, ופערה מכתש שלם של שאלות בשתי המילים האחרונות שכתבה. זה דחוף.
בסוף המשמרת הסרתי את תג השם, הכנסתי אותו למגירה שבדלפק ואז לבשתי את המעיל החם מצמר גמלים ואת החותלות בדוגמת פסים.
מיהרתי החוצה אל תחנת הסאבּוויי. אוויר דצמבר הקר נשא עמו ניחוחות של ערמונים קלויים מדוכני אוכל ואדי דלק מאוטובוסים עירוניים שורקניים. גברים עם כרס גדולה ומבט עייף צלצלו בפעמונים בתלבושות של סנטה קלאוס וצעקו "חג מולד שמח!" סרטים זהובים וכסופים נתלו בחזיתות של חנויות ועצים עם קישוטים נוצצים קרצו מחלונות הראווה. הבל הפה שלי בקע בטבעות לבנות שריחפו באוויר הצונן.
המילים שכתבה הומא התרוצצו במוחי. פתאום סטתה מונית ממסלולה ממש קרוב אלי וצפרה בקול. לבי צנח כשנזכרתי בפעם אחרת שבה מכונית כמעט פגעה בי. אבל הפעם הנזק היחיד שנגרם היה מי שלולית עכורים שהרטיבו לגמרי את החותלות שלי.
שלט ניאון של פיצרייה הבהב באדום ובצהוב סמוך לכניסה לתחנת הסאבוויי. המחשבה על משולש פיצה עוררה בי גל של שמחה.
מאז שהגעתי לניו יורק, לפני כמעט ארבע וחצי שנים, טיילתי בסנטרל פארק, ביקרתי במוזיאונים מלאים באמנות מכל העולם ואכלתי בכמה מסעדות יוקרתיות. אבל שום חוויה תרבותית לא עלתה על אכילת משולש חם, מלוח ועתיר גבינה של פיצה ניו יורקית. נדמה שכל הפיצריות בעיר חלקו את אותו המתכון הסודי של רוטב עגבניות חריף מעט ובצק פריך להפליא.
הסתכלתי על שעון היד שלי. אין שום טעם להיכנס לרכבת כשאני רעבה ומרוקנת מכל טיפת כוח. נכנסתי לפיצרייה ונעמדתי בתור להזמנות. שילמתי שבעים וחמישה סנט ויצאתי עם משולש גבינה נתון בקופסת קרטון משולשת גם היא. פתחתי אותה כדי ליהנות מהנגיסה הראשונה.
שמעתי אותה עוד לפני שראיתי אותה. היא נאנקה בקצב קבוע, כאילו מתוך כאב. באור העמום של פנס הרחוב שליד תחנת הסאבוויי קלטתי את דמותה: קשישה שישבה בגבה אל הפנס, לרגליה שתי שקיות ניילון ועל ראשה צעיף פרחוני שבקושי כיסה את שערה. בין אנחה לאנחה היא שאלה עוברי אורח אדישים, בקול חלוש ובחזרות מכניות: "גברתי, אולי יש לך כמה סנטים? אדוני, אולי יש לך מטבע לתת לי?"
רציתי להיכנס כבר לרכבת. להגיע הביתה. ידעתי שאני צריכה לחשוב, להחליט אם להתקשר לחברתי הוותיקה. אבל איך יכולתי להתעלם מהאישה הזאת? ניגשתי אלי והשתופפתי מולה. היא חייכה, והופתעתי לראות שיניים ישרות ומושלמות. הקשישה נעצה בי מבט. עיניה היו אטומות ורטובות מדמעות. היא משכה קלות בכתפיה. זיהיתי בתנועה הקלה הזאת הכרה שקטה באקראיות של גלגל המזל של החיים.
נתתי לה את הקופסה המשולשת שבידי - הפיצה שבתוכה עדיין היתה חמה ועוד לא נגסתי בה. מצאתי את הארנק עם סוגר הקליק־קלאק שאמא שלי נתנה לי כשהייתי ילדה באיראן, פתחתי אותו והוצאתי ממנו את כל המטבעות שהיו בו וגם כמה שטרות מקומטים. כסף אמריקאי עדיין נראה לי מוזר: כל כך ירוק ועבה בהשוואה לשטרות שהכרתי מאיראן. האישה לקחה בתדהמה את הפיצה, את המטבעות ואת השטרות.
קמתי והלכתי משם. כשירדתי לתחנה במדרגות הנעות סובבתי את ראשי רק פעם אחת.
היא אכלה את הפיצה מהר - ועל פניה הבעה של הקלה עצומה.
כשהרכבת שעטה לתוך התחנה ונעצרה בחריקת בלמים, כולנו התגודדנו ומיהרנו להיכנס פנימה. הקרון הצפוף הדיף ריח של שתן וצמר רטוב. למרבה המזל מצאתי מקום פנוי. נדחקתי בין שני זרים ושמחתי על האנונימיות. בכל העיר המלוכלכת, הצפופה, המרתקת, הנמרצת, המדכאת והמפתה הזאת לא היה אפילו אדם אחד שהכיר את העבר שלי או את רגשות האשמה והחרטה שכרסמו אותי מבפנים.
הרכבת יצאה בטלטלה ומיהרה לדרכה. מישהו שעמד קרוב לדלת התעטש, ואיש בכובע בייסבול זמזם מנגינה עליזה.
עצמתי עיניים. זכרתי הכול - כל חלק וחלק. הימים ההם שאפיינו את חברוּתנו, ימים של חיבור ושל כאוס, לא היו ימים שאפשר לשכוח.
2
אביב וקיץ 1950
"את לא יכולה לצפות ממני לצאת לעבוד, אלי," אמרה אמא שלי ונקבה בשם החיבה שלי. "צאצאית של משפחת מלוכה לא אמורה אפילו לנקוף אצבע כדי להתפרנס."
מקור הגאווה הגדול ביותר של אמא שלי היה ההשתייכות שלה לשושלת של מלכים ומלכות. היא סיפרה לי שוב ושוב שסבתא שלה היתה הבת של מלך מהשושלת הקאג'ארית, ושהיא ואבא שלי קראו לי אֵלָהֶה מפני שפירוש המילה הוא "אֵלָה" ואנחנו נצר למשפחת מלוכה. היא אמרה תמיד שהיא נחושה לוודא שהעליונות שלנו לא תישכח.
יש לי רק מעט זיכרונות מחיינו בבית הגדול בצפון העיר. אני זוכרת שנרדמתי לצלילי הוויכוחים של ההורים שלי בחדר הסמוך. אני זוכרת את הגבות העבותות ואת ההבעה טובת הלב של אבא שלי, את ריח המושק שלו ואת הגוון העמוק של קולו בזמן שדקלם בתי שיר עתיקים. הוא הוסיף לשמי הפרטי את סיומת החיבה "ג'אן" וקרא לי "אֵלָהֶה ג'אן", ולפעמים גם "אֵלָהֶה ג'וּן", בגרסה הרשמית פחות של המילה "יקירתי".
הוא הלך לעולמו ביום אביבי בשנת 1950, מעט אחרי שמלאו לי שבע.
לא היו לי אחים ואחיות שיתאבלו עליו גם הם. כשהתבגרתי, הבנתי שאולי היו אח או אחות לפנַי או אחרַי, שמתו מאחת המחלות הרבות שתקפו בימים ההם תינוקות בני יומם ופעוטות. אבל לפני שההורים שלי הספיקו לנסות שוב להביא עוד צאצא לעולם - צאצא שישרוד כמוני - באה שחפת ותקפה את גופו של אבא שלי. הוא נעטף בתכריכים לבנים ונטמן סמוך לביתנו, וזכרו היה קדוש בעיני.
עד היום קורה שגבר עובר לידי, וניחוח מושק מציף אותי מיד בזיכרון של בּאבּא שלי. בלוויה שלו החזקתי בכובע הצמר השחור שאהב וליטפתי באצבעותי את צמר הטלאים הקטיפתי. מאוחר יותר באותו ערב, אמא שלי נתנה את הכובע לקבצן ברחוב.
במהלך ילדותי רציתי תמיד לשמוע סיפורים עליו, אבל אמא שלי התקפדה תמיד מיד ברגע ששמו הוזכר ואמרה שמעציב אותה מדי לזכור מה עלה בגורלו ואת כוחה של עין הרע.
לבּאבּא - שמת צעיר כל כך - היו רק שני אחים. אחד מהם רכב על סוס עד לגבול עם רוסיה, מצא לעצמו כלה שם ואז התיישב באזור בָּאקוּ. האח השני, דוד מַסעוּד, לקח על עצמו את ניהול נכסינו ומונה לאפוטרופוס הכספי של אמא ושלי, שתפקידו לשלם את שכר הדירה ואת הוצאות המחיה שלנו.
דוד מסעוד בא לביתנו אחרי הלוויה ובידו כובע שחור, גם הוא מצמר טלאים. הוא אמר בנימה של התנצלות כנה שאמא ואני נצטרך לעזוב את ביתנו הגדול, שהיה הבית שלה מיום שנישאה לאבא שלי בגיל שש־עשרה. אבא שלי לא הותיר אחריו הרבה כסף, הוא הסביר בעדינות. נצטרך לעבור דרומה, לבית קטן שהוא מצא לשתינו בפָּאיִין שַׁהְר, "העיר התחתית".
"אל תנסה למצוא תירוצים, חאג'י מסעוד," אמרה אמא שלי. "אתה פשוט רוצה שאני..." היא קירבה אותי אליה בתנועה מגוננת. ואז היא לחשה לו, "כל כך עצוב שאתה מעניש אותי ככה."
מאוחר יותר, כשהייתי לבדי (המשרתים ישנו כולם בשעות האחרונות שנותרו להם לפני שישולחו לדרכם), אמא שלי באה לומר לי לילה טוב. יחסית למשפחות איראניות בימים ההם, המשפחה של אמא שלי היתה קטנה למדי. הוריה לא השאירו לה ירושה ואחותה היחידה הלכה לעולמה זמן קצר לפני אבא שלי, מה שהוסיף לאבל העמוק שלה ולתחושתה שהיא קוללה בידי עין הרע.
אמא שלי ליטפה את שערי והבטיחה לי שהמעבר שלנו למרכז העיר יהיה רק מעבר זמני. היא דיברה על מוסר ועל הגינות ועל כבוד לאלמנות, ועל כך שדוד מסעוד לא ניחן באף אחד מהם. ואז היא הפסיקה פתאום ללטף את שערי ואמרה שדוד מסעוד רוצה רק דבר אחד, אבל היא לא תיתן לו אותו. לא ידעתי מהו אותו דבר, אבל לא העזתי לשאול, מפני שאמא שלי נראתה זועמת כשדיברה על כך. הדבר האחרון שרציתי היה לעורר את חמתה, שנטתה להתלקח בקלות.
למחרת בבוקר עשתה אמא שלי עוד סיבוב אחרון בבית וצעקה שהיא לא רוצה לזנוח את הציורים שלה, וגם לא את בדי התחרה וכלי החרסינה והכיסאות בסגנון לואי הארבעה־עשר המרופדים באריג דמשק. בחדר השינה משכתי ברגליה בזמן שהיא חיבקה את השידה המהודרת. נכנסנו לחדרים הפנימיים של אזור הנשים בבית, ואמא שלי בכתה על הילדים שיכלה ללדת אלמלא גורלו המר של אבא שלי. בגינת הבית, בין שיחים שופעי פרחים ורודים ואדומים ולבנים, היא קיללה את הדוד שלי. הופתעתי מכך שהגינה שלנו יכולה להישאר יפהפייה כל כך גם עכשיו, כשאבא שלי מת.
התמונה האחרונה שחקוקה בזיכרוני מהחיים ההם היא תמונה מטושטשת ומעורפלת של בית האחוזה, בלוויית קול הבכי של אמא שלי בזמן שהתרחקנו מהמקום.
בלילה הראשון בדירתנו שבמרכז העיר, אמא שלי ואני התגלגלנו לרצפה מהמזרן שעכשיו נאלצנו לישון עליו יחד. היא נעצה מבט ברצפה. "אלי, חשבת פעם שיבוא יום ואמא שלך, הצאצאית של נאסֶר אַ־דין שָׁאה, תגור בשכונת עוני?"
עדיין ניסיתי אז להבין את המוות של אבא שלי. "בהתחלה זאת היתה סתם הצטננות, נכון? הכורכום שפוררתי לו בתוך התה המתוק היה אמור להוריד לו את החום. למה זה לא קרה?"
"עשו לנו צֵ'שְׁם בָּד, עין הרע, אלי ג'וּן. הטילו עלינו קללה. זה הכול."
"כל כך הייתי רוצה שהוא יהיה כאן איתנו."
"אל תזלזלי אף פעם בכוחה של קנאה, אלהה," אמרה אמא שלי, ונקבה בשמי המלא. "העין של הקנאים יכולה להרוס אושר. כל האנשים שקינאו באבא שלך ובי כשרק התחתנו, שלחו אלינו מחשבות רעות ומלאות טינה וחרצו את גורלנו."
הדברים שאמא שלי אמרה היו דברים שאפשר לומר לחברה, או לאחות שהיא איבדה, אבל לא לי, בת שיח שבקושי מלאו לה שבע שנים.
"מָדאר, הוא היה חולה. אני חושבת שהוא מת בגלל המחלה."
"קנאה היא כוח חזק מאוד. היא יכולה להסתחרר באוויר ולהחריב כל אושר אמיתי. אני יודעת שאת לא מאמינה לי, אלהה. אבל עוד תראי שאני צודקת."
דמיינתי עננים רוחשים אנרגיה מרושעת של קנאה מרחפים מעלי בשמים. היה מוזר ומפחיד לחשוב שאנשים יכולים להפעיל עלינו כוח חזק כל כך רק באמצעות הרגשות שלהם. הרגשתי שאני חייבת להציל את אמא שלי ולמנוע ממנה לשקוע בייאוש עמוק עוד יותר. "לפחות דוד מסעוד עוזר לנו," אמרתי, בניסיון לעודד אותה.
ברגע שאמרתי את המילים התחרטתי עליהן.
"אוי, באמת, אל תדברי איתי על דוד מסעוד!" היא אמרה. "הוא היה יכול פשוט לתת לנו להישאר בבית שלנו. אבל סירבתי לתנאים שלו. כי יש רמה שאני לא מוכנה לרדת מתחתיה. כי אני לא מוכנה... אוי, אלי, עזבי. לא חשוב. העניין הוא שאנחנו תקועות. ההורים שלי - נשמתם עדן - איבדו את כל הכסף שלהם עוד כשהיו בחיים, כי אחרים עשו גם להם את עין הרע! והאח השני של אבא שלך הסתלק לו לרוסיה. ועכשיו האח הזה - דוד מסעוד שאת כל כך אוהבת! - חושב שהוא עושה לנו טובה כשהוא משלם את שכר הדירה שלנו בַּמקום העלוב הזה. אבל זה התפקיד שלו, לדאוג לאלמנה וליתומה של אחיו המת." היא העבירה את מבטה על החדר החשוף. "הוא אפילו לא מסכים לשלוח לנו את הרהיטים שהיו לנו."
ניסיתי לחשוב על תשובה חיובית כלשהי. "דווקא טוב שדוד מסעוד לא שולח לנו את הרהיטים מהבית הקודם, כי הם ממילא לא היו נכנסים לכאן."
אמא שלי נעצה בי מבט ופרצה בבכי.
דוד מסעוד בדק מה שלומנו והביא לנו בשר ועוף וממתקי נוגט גָאז מתוקים. אפילו בגיל שבע הכרתי את המנהג שעל פיו גבר מתחתן עם האלמנה של אחיו. דוד מסעוד היה רווק - אף אחד לא היה מניד עפעף אילו נשא לאישה את אמא שלי, ולו כדי למלא את חובתו כלפי אחיו המת. אבל אמא שלי אמרה שמתחת לכבודה להתחתן עם האח של בעלה רק למען ביטחונה האישי. אני לא ארשה לאיש הזה אפילו לשים עלי אצבע. אני לא רכוש שפשוט מעבירים הלאה.
אמא שלי מעולם לא סלחה לחיים על הגורל של אבא שלי.
באותם שבועות ראשונים, היחידים שפרצו את חוג האֵבל הפרטי שלנו היו דוד מסעוד ועוד קומץ קרובי משפחה שהתעקשו לבקר. אמא שלי אף פעם לא היתה קלת דעת, אבל אחרי "לכתו" של אבא שלי היא אמרה לי שמכאיב לה מדי שבני משפחה שהכירו אותנו פעם כשהיינו עשירות יראו אותנו עכשיו כשהידרדרנו לשפל המדרגה. בסופו של דבר הם הפסיקו לבוא, מפני שהעדיפו לחסוך מעצמם את התנהגותה המרוחקת והבוטה.
דוד מסעוד התמיד בביקוריו, אבל כבר אז התחלתי לחשוב שהוא בחר להעביר אותנו מבית אחוזה מוקף חומה לבית לבֵנים בשכונת עוני רק בגלל כעס ועלבון מכך שהיא דחתה את חיזוריו. בד בבד התחלתי לשים לב גם ליתרונות הקטנים של ביתנו הקטן החדש. היו לנו שני חדרים נקיים ונוף לרחוב. יכולתי בקלות לראות בעדו ילדים וילדות משחקים ממש מחוץ לבית.
בפעמים הנדירות שבהן יצאנו החוצה, אמא שלי סיננה משפטים כעוסים כלפי ילדי השכונה שראינו בדרך. היא הרימה את חצאיתה הארוכה ועקפה אותם, כאילו לא רצתה שאיבר כלשהו שלהם ייגע בה וידביק אותה במחלה. "ילדים לא אמורים להתרוצץ ברחובות," אמרה אמא שלי. "תראי אותם, זורקים אבנים וקופצים ככה כמו טיפשים."
אני דווקא שמחתי שהבית שלנו נמצא בסמטה מלאה בילדים. שמחתי שבאזור הזה בעיר הבנים משתפים את הבנות במשחקים שלהם. שמחתי שמותר לבנות לשחק בחוץ.
אבל אמא שלי אמרה שהיא לא תרשה לצאצאית של צאצאית של נאסר א־דין שאה להתרוצץ עם דָהָאתי, בני "איכרים" שצורחים כמו פרחחים.
ולכן ברוב הימים נשארתי בבית. ניתקתי את המבט מהחלון, ישבתי עם אמא שלי ושיחקתי בבובת בד שקראתי לה לֶפֶת.
בלילות שכבתי על המזרן לצד אמא שלי ושרטטתי בעיני רוחי את החבֵרה המושלמת. יהיה לה שיער חום כהה. היא תהיה שקטה ורגועה ויהיו לה עיניים טובות.
חלפו חודשים, והקיץ הראשון שלנו במרכז העיר עמד להסתיים. יום אחד אחר הצהריים אמא שלי ביקשה שאכין לה תה, כמו תמיד. הגשתי לה אותו עם קוביית סוכר. היא תחבה את הקובייה בין השיניים ולגמה מהנוזל הצהבהב, ופניה היו לחות מאדים.
"אלי," היא אמרה, "רשמתי אותך לבית הספר."
בזמן שדיברה ואמרה לי כמה היה קשה לה לרשום אותי לבית ספר עלוב בשכונה עלובה כל כך, אבל לְמה כבר אפשר לצפות כשהאח החמדן של אבא שלך לא מסכים לשלם כדי שנגור בתנאים טובים יותר, הגוף שלי רחש בתערובת משונה של ציפייה והתרגשות.
גורלי השתנה.
בית ספר. בית ספר אמיתי. בניין שלם שמתקיים במנותק מאמא שלי. חצר. הייתי די משוכנעת שבבתי ספר יש חצר. מורות. וגם - הלב שלי התחיל לפעום בקצב מוגבר רק מעצם המחשבה על כך - ילדות בגילי!
המחשבה על היקום הזר והמוזר הזה הזרימה חשמל בעורקי ובעת ובעונה אחת שיתקה אותי מאימה. עולם שבו אמצא - אולי, אולי - את החברה טובת העיניים שרקחתי בחלומותי.
אנחנו ניפגש כבר ביום הראשון של הלימודים. אולי בחוץ, בחצר. אולי נתבייש קצת בהתחלה ונהסס אם להציג את עצמנו. אבל אחרי הזהירות הראשונית נהפוך מהר מאוד לחברות הכי טובות. נעשה הכול יחד. נשחק בהפסקות ונכין את שיעורי הבית (שתי האפשרויות עוררו בי התרגשות עילאית).
אמא שלי אמרה לדוד מסעוד שיקנה לי מחברות ואפילו שני עפרונות. אלמד לכתוב! במחברת אמיתית ובעיפרון מחודד. ראיתי את אמא שלי כותבת - היא אמרה תמיד שהלב שלה נשבר מהמחשבה שאישה מלומדת כמוה, שהשלימה תשע שנות לימוד, צריכה להעביר את חייה החדשים כשהיא מוקפת באנאלפביתים.
היו רק מעט דברים שהסעירו אותי יותר מהמחשבה שאהיה תלמידה ואמצא חבֵרה. רציתי ללמוד הכול. רציתי להיות התלמידה הכי טובה שלמדה בבית הספר הזה אי־פעם. וחשבתי איך נלך לכל מקום יחד - החברה החדשה שלי ואני. נשחק בחמש אבנים כמו הילדות בשכונה. אולי דוד מסעוד ייתן לי כסף לקנות גלידה. אם הוא יֵדע שאני תלמידה טובה, אם הוא ידע שיש לי חברה, אולי הוא יסכים לשמח אותי בכסף לגלידה. בזמן ששכבתי לצד אמא שלי דמיינתי איך אביא את החברה הדמיונית הזאת לבית שלנו. החברה שלי תשעשע את אמא שלי. נאכל לפעמים יחד. נתתי לדמיון להפליג בתיאור המטעמים שנחלוק.
חיכיתי בקוצר רוח ליקום החדש שאגיע אליו בסוף הקיץ ועם בוא הסתיו.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)
.jpg)
