פרק 1
2013
המרכז
"קבעתי איתו פגישה."
היא אמרה את זה כאילו באה אל רופא השיניים או אל מטפל או אל המוכר הטרדן של המקררים, שהבטיח לה ולוולטר אחריות לכל החיים על חלב קר וירקות טריים וגבינה לא מקולקלת, אם רק ירכשו את הדגם החדיש ביותר הזה.
וולטר ניגב את הכלים, מבטו היה נעוץ במגבת המטבח ובהדפס שעליה - פרגית צהובה שמחזיקה מטרייה. הוא לא התווכח. נטייתו של וולטר אַרצ'ר ללוגיקה, יכולתו להניח להיגיון לגבור על הכול, היו עדות לכישרונה של רוֹיָא להפעיל שיקול דעת ראוי בשיפוט של אנשים. האם לא נישאה לגבר הגיוני ומבין במידה שלא תיאמן? הרי בסופו של דבר, היא לא נישאה לבחור ההוא, זה שהכירה לפני עשורים רבים בחנות קטנה למכשירי כתיבה בטהראן, אלא קשרה את חייה במקום זאת אל עמוד היציבות הזה שנולד במסצ'וסטס. אל וולטר זה. שאכל ביצה קשה בארוחת בוקר כמעט מדי יום ביומו, שאמר בעת שניגב את הכלים, "אם את רוצה להיפגש איתו, אז כדאי שתעשי זאת. אני חושש שבזמן האחרון את קצת שפופה."
רויא כבר היתה אז כמעט אמריקאית, ולא רק באמצעות נישואים, אלא בזכות שהות של יותר מכמה עשרות שנים בארצות הברית. היא זכרה ילדוּת ברחובות הלוהטים והמאובקים של טהראן, משחקים בתופסת עם אחותה הקטנה זַרִי, אבל חייה עכשיו היו ממוקמים היטב בניו אינגלנד.
עם וולטר.
ביקור אחד בחנות אחת, רק לפני שבוע - כדי לקנות מהדקי נייר! - שבר ופתח הכול. היא שוב בוססה בבוץ ב-1953. קולנוע מטרופול במרכז העיר הגדולה ביותר באיראן, באותו קיץ של מחלוקות וריבים. הספה המעגלית האדומה במבואה, שמעליה נוצצת נברשת הבדולח כאשכול של דמעות עבות, ועשן הסיגריות שמרחף באוויר במעין אניצים דלילים. במעלה המדרגות, והלאה אל אולם הקולנוע שהוא הוביל אותה אליו, ושם על המסך, כוכבי קולנוע עם שמות נוכריים, מתלטפים. אחרי הסרט הוא טייל איתה באור הדמדומים של הקיץ. השמים היו בגון הלבנדר, מרובדים בשכבות של סגול בגוונים רבים כל כך, שלא מן העולם הזה. הוא ביקש את ידה ליד השיחים ספוגי היסמין. קולו נסדק כשאמר את שמה. הם החליפו אינספור מכתבי אהבה, תכננו את איחודם. אבל לבסוף, שום דבר. החיים משכו מתחתיהם את כל מה שתכננו.
אין דאגות.
אמה של רויא תמיד אמרה שגורלנו חקוק על המצח כשאנחנו נולדים. אי־אפשר לראותו, אי־אפשר לקראו, אבל הוא בהחלט שם, כתוב בדיו בלתי־נראית, והחיים נמשכים על פיו. יהיה אשר יהיה.
היא מחצה את המחשבות על הבחור ההוא, גירשה אותן מראשה במשך עשרות שנים. לפניה היו חיים שהיא נדרשה לבנות, ארץ חדשה להכיר. וולטר. ילד לגדל. הבחור ההוא מטהראן נדחק אל תחתית החבית, כסחבה מהוהה שאין בה חפץ, ודורדר לעומקים שעד מהרה כמעט השכיחו אותו.
אבל עכשיו היא תוכל סוף־סוף לשאול אותו מדוע עזב אותה שם באמצע הכיכר.
וולטר תמרן את המכונית אל המקום החלקלק שסוללות של שלג הצרו אותו. לאחר שעצרו בטלטלה, לא הצליחה רויא לפתוח את דלת המכונית. איכשהו, במשך הנסיעה הארוכה שלהם יחד, הם נכלאו בפנים.
הוא הקיף את המכונית ופתח את הדלת, כי הוא היה וולטר, כי אֵם גידלה אותו (אליס - טובת לב, מתוקה, עם ריח של סלט תפוחי אדמה), לימדה אותו איך מתנהגים עם גברת; כי הוא היה בן שבעים ושבע ולא הבין מדוע הצעירים היום אינם נוהגים בנשותיהם כאילו הן עשויות זכוכית עדינה. הוא עזר לרויא לצאת מהמכונית ווידא שהצעיף הסרוג שלה מגן על אפה ועל פיה מפני הרוח. יחד הם חצו בזהירות את החניון ועלו במדרגות הבניין האפור של מרכז דאקסטון לאזרחים ותיקים.
פרץ של אוויר מחומם יתר על המידה קיבל את פניהם במבואה. צעירה כבת שלושים, עם שיער בלונדיני אסוף בפקעת, ישבה מאחורי מכתבה. תג פלסטיק ועליו השם קלייר היה מוצמד אל חזה. עלונים שהוצמדו אל לוח המודעות שמאחורי שולחנה בישרו, "ערב סרט!" ו"ארוחת צהריים בווארית!" הכול מודגש בסימני קריאה, גם אם קצות העלונים הסתלסלו, גם אם אנשים כמושים בכיסאות גלגלים התקדמו לאטם על רצפת הלינוליאום, ואחרים דחפו הליכונים במאמץ לא ליפול.
"הַיי! אתם מצטרפים אלינו לארוחת הצהריים של יום שישי?" קולה של קלייר היה רם.
וולטר פתח את פיו כדי לומר משהו.
"שלום, הוא לא," השיבה רויא במהירות. "בעלי יטעם היום את כריך חיקוי־הלובסטר המפורסם בדנדליון דֶלי. חיפשתי ומצאתי את זה ביֶלפּ. כל כך קשה למצוא כריך לובסטר באמצע החורף, נכון? גם אם זה חיקוי." היא ברברה. היא השתדלה כל כך לא להישמע מתוחה. "הדֶלי הזה קיבל חמישה כוכבים."
"הדֶלי הזה?" פקידת הקבלה נראתה מופתעת.
"כריך הלובסטר שלהם," מלמלה רויא.
וולטר נאנח. הוא הרים חמש אצבעות כדי לרמז לקלייר שאשתו מאמינה בחמישה כוכבים.
"אה, אוקיי. לובסטר!" קלייר הנהנה. מפיה נשמעה המילה לוֹבּסטָה. "אין ברירה אלא לסמוך על הסקירות ביֶלפּ!"
"קדימה, וולטר, צא לדרך," אמרה רויא בעדינות לבעלה. היא התרוממה על קצות אצבעותיה כדי לנשק את לחיו, שגולחה שעה קלה קודם לכן. קמטי העור היבש, ניחוח סבון האביב האירי שלו. היא רצתה להרגיע אותו.
"כן, בסדר גמור." וולטר הנהן. "טוב, אז אני זז." אבל הוא לא זז.
היא לחצה את ידו, הלפיתה הרכה, המוכרת של חייה.
"תשגיחי עליה שלא תסתבך יותר מדי עכשיו," אמר וולטר לבסוף לפקידת הקבלה. קולו היה מתוח.
משב עז של אוויר קר מילא את הלובי כשוולטר יצא מפתח הדלת הכפולה וירד אל החניון הקפוא.
רויא עמדה באי־נוחות לפני המכתבה. היא הוצפה לפתע בריח של אמוניה ונזיד כלשהו. בשר בקר? ללא ספק בשר בקר ובצלים. החום, שהועצם כדי לפצות על הקור של ניו אינגלנד, חיזק את ריח הנזיד והשליט אותו על הסביבה. היא התקשתה להאמין שהיא באמת באה לכאן. הרדיאטורים רחשו, כיסאות גלגלים חרקו, הכול עורר בה פתאום תחושה כאילו מדובר בשגיאה איומה.
"ועכשיו, איך אני יכולה לעזור לך?" שאלה קלייר. צלב זהב היה תלוי על צווארה. היא הביטה ברויא בהבעה מוזרה, כאילו היא מכירה אותה.
"קבעתי פגישה עם מישהו," אמרה רויא. "עם אחד המטופלים בדיור המוגן שלכם."
"אה, את מתכוונת לדייר. יפה. ובמי מדובר?"
"מר בַּהְמַן אַסלַן." המילים יצאו מפיה של רויא באטיות, כמו טבעות עשן, ברורות ואמיתיות. שנים עברו מאז אמרה את שמו המלא בקול רם.
הצלב שעל צווארה של קלייר נצץ באור הפלואורסצנט. וולטר כבר היה מחוץ לחניון.
קלייר קמה והקיפה את המכתבה כדי לעמוד מול רויא. היא אחזה בעדינות בשתי ידיה של רויא ועטפה את כפות ידיה באלה שלה. "נחמד כל כך להכיר אותך סוף־סוף, גברת ארצ'ר. שמי קלייר בֶּקֶר, אני עוזרת אדמיניסטרטיבית במרכז דאקסטון. תודה שבאת. שמעתי עלייך כל כך הרבה. אני מעריכה מאוד את ביקורך כאן."
אם כן, היא אינה פקידת הקבלה - היא חלק מהמנהלה. איך יודעת קלייר בקר את שמה של רויא? זה ודאי רשום ביומן הפגישות. היא הרי קבעה פגישה. אבל מדוע מתנהגת הצעירה הזאת כאילו היא מכירה אותה? ואיך קרה שהיא שמעה עליה כל כך הרבה?
"בואי, בבקשה," אמרה קלייר חרש. "אקח אותך ישר אליו." הפעם לא הוסיפה את סימן הקריאה הנדרש, שנראה כאילו היה נחוץ כדי לחפות על האומללות שבמקום.
רויא הלכה אחרי קלייר במסדרון אל אולם גדול, מרוהט בשולחן ארוך שכיסאות פלסטיק מתקפלים מסודרים משני צדדיו. אבל איש לא ישב ליד השולחן ושיחק בינגו או ריכל.
קלייר הצביעה על הקצה המרוחק של החדר. "הוא מחכה לך."
ליד החלון ישב גבר בכיסא גלגלים, לידו עמד כיסא פלסטיק ריק. גבו היה מופנה אליהן. רויא לא ראתה את פניו. קלייר החלה להתקרב אליו, אבל נעצרה על עומדה. היא הטתה את ראשה וגמעה את דמותה של רויא מכף רגל ועד ראש, כאילו היא מנסה לעמוד על פוטנציאל הבטיחות, על מידת הנזק או הדרמה שיש בה. קלייר התעסקה בעצבנות בשרשרת שלצווארה. "אני יכולה להגיש לך משהו? מים? תה? קפה?"
"אני בסדר, תודה ששאלת."
"את בטוחה?"
"יפה שאת מציעה, אבל באמת לא."
עכשיו היה תורה של קלייר להשתהות. אלוהים יודע שאיש אינו רוצה להשאיר את רויא לבדה עם ה... דייר הזה. באמת. כאילו יש לה, לאישה הקטנה הזאת בשנות השבעים לחייה, עוד כוח השפעה כלשהו עליו או על מישהו אחר. כאילו היא, רויא ארצ'ר, יכולה לשרוף את המקום כולו על תושביו, לפוצץ אותו בעצם היותה בו.
"אני בסדר," אמרה. היא למדה להגיד את זה מהאמריקאים: אני בסדר, אין שום בעיה, הכול טוב, מאה אחוז. אמריקניזם קליל. היא ידעה איך לעשות זאת. לבה הלם, אבל היא הביטה בקלייר במבט יציב.
קלייר הרכינה את ראשה, סבה לאחור לבסוף ויצאה. נקישות עקביה שנשמעו בצאתה מהחדר הלמו את דפיקות הלב הרמות במיוחד של רויא.
היא עדיין יכלה לצאת אחרי קלייר ולעזוב את המקום עם הריח הלא־נעים שעמד בו, לתפוס את וולטר לפני שיגמור לאכול, ללכת הביתה, להיכנס למיטה ולהעמיד פנים שמעולם לא עלה על דעתה רעיון העוועים המוזר הזה. עדיין לא היה מאוחר מדי. היא ראתה בדמיונה את וולטר רכון מעל בירת הג'ינג'ר וכריך הלובסטר שלו, יושב לבדו בדֶלי - מסכן אחד. אבל לא. היא באה לכאן כדי לגלות סוף־סוף.
רגל אחת לפני רעותה, כך עושים את זה. היא כפתה על עצמה ללכת בכיוון כיסא הגלגלים שליד החלון. עקביה לא נקשו. היא נעלה את נעליה האפורות הנאמנות, עבות הסוליה. וולטר עמד על דעתו שתנעל מגפיים, אבל היא סירבה. היא היתה מוכנה לקבל דברים רבים, אבל בפגישה עם אהובהּ משכבר הימים בפעם הראשונה זה שישים שנה, מגפי אסקימוסים שמנים היו אחד הדברים המעטים שהיא לא יכלה לקבל.
האיש לא היה ער לנוכחותה, כאילו אינה קיימת.
"אני מחכה ומחכה," אמר לפתע קול בפרסית, וגופה של רויא המה. קול זה המריץ אותה וגם עודד אותה כאשר היו יחד, צמודים בקשר שלא יינתק.
זה היה ב-1953. בקיץ. היא היתה בת שבע־עשרה. ניו אינגלנד הפשירה והתפוגגה, הקור שבחוץ והחום המדומה שבפנים התאדו, רגליה של רויא היו שזופות יפה, והם עמדו, היא והוא, ליד המחסומים, נשענו על העץ הסדוק וצעקו בקולי קולות. ההמון שאג, השמש קפחה על ראשה, שתי צמות ארוכות הגיעו עד שדיה, צווארון הפיטר פן של חולצתה היה ספוג זיעה. סביבם נופפו אנשים באגרופיהם וקראו בקול אחד. ציפייה, הידיעה שמשהו חדש וטוב יותר עומד בפתח, הוודאות שהיא תהיה שלוֹ באיראן חופשית ודמוקרטית - אלה היו כולן שלהם. היו להם עתיד וגורל, קשורים במדינה שעל סִפה של התחלה נועזת. היא אהבה אותו בעוצמה של פיצוץ. לא היה אפשר לדמיין עתיד שבו לא תשמע את קולו מדי יום.
על הלינוליאום ראתה רויא את כפות רגליה, והן היו לפתע לא מוכרות - הנעליים האפורות בדגם של זקנות, עם סוליות עבות וקשתות קטנות מעל.
האיש סובב את כיסא הגלגלים לאחור וחיוך הפציע על פניו. הוא נראה עייף, שפתיו היו יבשות וקמטים עמוקים חרצו את מצחו. אבל עיניו היו שמחות ומלאות תקווה.
"חיכיתי," הוא אמר שוב.
האם אפשר להחליק בקלות כזאת לאחור? קולו לא השתנה. זה היה הוא, כל כולו, העיניים, הקול, בהמן שלה.
אלא שאז נזכרה מדוע באה. "אני מבינה." קולה בקע עכשיו בעוצמה רבה משציפתה. "אבל כל מה שרציתי לשאול אותך הוא למה לכל הרוחות לא חיכית בפעם הקודמת?"
היא צנחה על הכיסא שלידו, עייפה יותר משהיתה בכל שנותיה עלי אדמות. היא היתה בת שבעים ושבע ותשושה. אבל כשזכרה את הקיץ האכזרי ההוא, המפכח מאשליות, שהיא לא התאוששה ממנו לגמרי, הרגישה כאילו היא עדיין בת שבע־עשרה.
ספר נהדר, מרתק, כתוב בצורה זורמת. קשה להפסיק את הקריאה. אהבתי מאד. מומלץ בחום.
ספר מעניין למדתי הרבה על התרבות האירנית לפני ואחרי המהפכה. כמו כן אהבתי את גיבורת הספר על התנהלותה בארה״ב , ואת הצלחת אחותה לחיות את החיים למרות ציפיותיה. בקיצור, ספר נהדר ומומלץ. אגב , ספר קולי
ספר מעולה, הופך טוב יותר מרגע לרגע. הדבר היחיד שהיה חסר לי זה תרגום של חלק מהמילים בפרסית, אך עדיין ספר מרתק, מרגש, מקסים ושובה לב. כתיבה משובחת.
לקח לי רגע לצלול אל תוך העולם הישן הזה שכל כך שונה מכל מה שאני מכירה. עולם מלא בכללי נימוס והתנהגות צמצום החופש והבחירה עולם מלא בתבלינים שהדיפו ריח כשקראתי את שמם מלחמה של אנשים מופלאים בדיכוי,למען חופש, קידמה ודמוקרטיה - בעודי שוכבת על ספה ב2025 ויודעת שכל זה היה לשווא. אין דמוקרטיה, ונשים באיראן סובלות ומחויבות בכיסוי ראש או במוות. שווה קריאה. על מלחמה למען משהו גדול על שברונות לב צורבים, על פשרות ועל אהבה.
מרגע שהתחלתי לקרוא...לא יכולתי לעזוב...ספר נהדר כתוב נפלא רץ בין תקופות ואנשים בצורה נהדרת וחושף עולמות שלא הכרתי..מזכיר לי שבית זה זכרונות מעורבבים בריחות ואוכל ..כמובן רצה לחפש את המתכונים שמתוארים בספר....ממליצה בחום.
מקסים כתיבה מרגשת וזורמת, אפשר לחוש את הרגשות, הטעמים והמקומות בסיפור. מזכיר מאד את הלביאות מטהרן
ספר מרגש על סיפור אהבה שלא צלח בין נער לנערה. הסופרת המוכשרת מצליחה לשלב בין הרומן בין השניים לתקופה המרתקת של איראן בשנות ה 50 ו 60 של המאה הקודמת
אהבתי. סיפור אהבה שמשתרע לאורך שנים רבות מלווה ריחות תבשילים המאפיינים את טהראן והעדה האיראנית.
ספר מדהים, מעניין, כתוב בשפה עשירה. העלילה מתפתחת במקביל להפיכה של 1953 באיראן, והסיפור מתבל את העלילה עם ההיסטוריה של איראן.
הלואי שאהבות כאלה באמת היו קיימות...היה מאוד מענייל לקרוא על התרבות והבישול הפרסי
אחד הספרים הכי מרגשים שקראתי בתקופה האחרונה. אמא שלי המליצה לי, ולא טעתה. .אי אפשר לעזוב.
הספר עוסק בנושא שלא היה מוכר לי, אופן הכתיבה והסיפור עצמו מסקרנים ומעוררים עניין עד לסוף המרגש. ממליצה בחום.
ספר שמוכיח שהזמן הוא עגול, והחוויות הנחרטות בליבנו- הם מה שאנחנו. מרגש, מלמד ומפתיע. מומלץ בחום!
ספר מעניין מאוד, נוגע ללב ונקרא בנשימה עצורה. זו גם הזדמנות נפלאה לקהל הישראלי להציץ על חייהם של האיראנים ולהבין שלא העם האיראני אויב שלנו אלא מנהיגיו ובסופו של דבר חייהם אומללים למדי מאז המהפכה והרגרסיה שנעשתה בעקבותיה, המתוארת דרך זוג נאהבים שתהפוכות חייהם מתוארות ברגישות ובאמפטיה רבה רבה.
וואו. לרוב אני לא קוראת ספרים מהז׳אנר הזה אבל לא יכולתי להפסיק לקרוא. הסיפור מרתק ומלמד על ההיסטוריה באיראן. כתוב נהדר. מומלץ!!!
כתוב יפה מאוד. מרגש. הצצה לעולם ולהיסטוריה שהייתה פחות מוכרת לי. בלעתי.
ספר מרגש,מדהים בעיני,שברון לב וגם אופטימיות...תקופת חיים לא פשוטה הרבה אומץ ותעוזה לרויא ורזי,קוראים לזה לחיות...רוחלה כץ
כתוב כרקמה עדינה של מערכת יחסים המשולבת עם תרבות, אמונות ואנושיות
הספר הוא דרמה היסטורית רומנטית מרתק, מרגש מאוד, מעשיר, נהנתי בכל שלב בקריאתו ❤️
רומן היסטורי נוגע ללב. לאוהבי הרומנים הנאה צרופה, וגם לומדים על ההיסטוריה של איראן על הדרך :-)
"המאבק על הדמוקרטיה לא ישבוק חיים..." ספר מיוחד ומרגש. החצי הראשון התחיל בינוני והחצי השני עף לשמיים!! ונו, גם הזלתי כמה דמעות בסוף. ממליצה בחום.
נהנתי מאד מהספר. כתוב יפה, מעניין. מעל לכל הספר מעניק הצצה למקום אליו לא נגיע, למקום בו התרחשו כל כך הרבה דברים.
ספר נפלא המשלב ידע על תקופה רחוקה בארץ רחוקה. כמה אקטואלי מבחינתי היה התאור על ההפגנות למען הדמוקרטיה. מה שקרה בארץ הרחוקה ההיא, אירן, שהפכה למדינה דֶתית חשוכה הוא הפחד המניע אותי ורבים כמוני להפגין כל שבת בקפלן. הספר רק חיזק את אמונתי שאסור לוותר.
ספר מעניין. שוזר אירועים פוליטיים ואהבות מוחמצות. כתוב ברגישות ובסגנון מיוחד. ריבוי המטאפורות בכתיבה, מרשים
ספר מצוין על אהבה בתקופת המהפכה באיראן וההבדלים בין ארה"ב ואיראן בתקופה זו
ספר מקסים, ומרגש .... תוך כדי קריאה הזכיר לי את דר. ז'יוואגו. שמחתי על סופו של הספר שעזר לשמור על רצף הגיוני של כל התפתחות הסיפור... ממליצה בחום💐
עוצר נשימה, נוגע ללב, סוחף, מלא ריחות וטעמים של פעם, מרגש, לא יכלתי להפסיק לקרוא.
מדובר ברומן היסטורי משובח ומיוחד, שלא הצלחתי להניח לרגע מהיד! חוויתי פה מנעד רחב של רגשות, זהו סיפור על אהבה מיוחדת שפוספסה, אבל גם על התחלות חדשות ועל הזדמנות השנייה לחיים ולאהבה. זה היה מרגש ומכמיר לב, עם עלילה מרתקת וסוחפת. היו פה סודות גדולים וגילויים מרעישים, עם אישה חזקה ונחושה שמגשימה את חלומה, על אף שהיא חיה בתקופה די בעייתית. זה היה מסע של עבר מול הווה, תרבויות ומאבקים מול תכתיבים, נהניתי מאד ללמוד ולהחכים על אותם מאורעות היסטוריים אהבתי להלך לי בין הריחות, הצלילים והטעמים אני נהניתי ברמות מטורפות מזמינה גם אתכם יפעת ארניה
מדהים! אנשים טובים יש בעולם, אך גם כאלה שהרוע טבוע בהם, וכולם יחד משנים את העולם.
נהנתי מאוד לקרוא את הספר. ספר מרתק. סיפור אהבה ששזור בתוך סיפור היסטורי.
אחד הספרים הטובים, המעניינים, הסוחפים. קשה היה להניח אותו לרגע. נהניתי מן הרגע הראשון. ממליצה בחום
סוחף ומרגש. הסיפור ברקע על התקופה והחיים באיראן עניין ביותר וחידש לי על ימים חשוכים עד כדי השוואה כואבת לימנו אנו
אכזריות הגורל מכה בזוג יוצא דופן-אידיאליסט וחולמנית. סוחף ומרגש עד דמעות!
ספר יפה ומרגש מתאר את החיים באיראן בצורה מוחשית ומעניינת נהניתי מאוד לקרוא אותו
ספר מרגש ומרתק. פתח לי פתח לתקופה היסטורית שלא הכרתי. מהתיאורים ממש אפשר היה לחוש בריחות המאכלים ולראות את המראה של טהרן של שנות ה 50.
ספר מקסים, מרתק, סיפור רומנטי לצד אירועים היסטוריים המשולבים בהרמוניה. ממליצה מאוד
ספר נהדר כתוב כהלה מרתק בעוצמת האירועים השזורים בהווה , בעבר ובעתיד אי אפשר להפסיק לקרא
מקסים, מקסים, מקסים. סיפור אהבה וסיפורה של המהפכה באיראן. נהניתי מאוד מקריאת הספר.
עוצר נשימה.כמי שנולדה באיראן ועלתה לארץ בגיל 10 הירגשתי שאני מטיילת דוב בעיר הולדתי. סיפור אהבה מדהים.ממליצה בחום
מאוד נהניתי מקריאת הספר, כתוב נהדר, הדמויות מעוצבות היטב והתיאורים מאפשרים ממש לחוש ולראות את שנות ה 50 בטהראן. מומלץ בחום!
חשבתי על אהבה נכזבת ועל כוחה של האהבה שנשאר גם לאחר עשרות שנים. על שיגעון ועל השפעת הסובבים אותו גם שנים קדימה.
מרתק. מאיר את הפינות האפלות בתקופת השאח ואת חייהם המורכבים והמדכאים של אזרחי המדינה האירנית. רומן היסטורי במיטבו.
וואו! איזה סיפור מדהים על אהבה גדולה, אובדן ופיתולי החיים. מקסים, מדהים ומפעים!!!
סיימתי לקרוא בנשימה אחת . כתיבה מרגשת סוחפת. הרחתי את הריחות בדמיוני וראיתי את הרחובות. התאהבתי בדמויות ונסחפתי איתם יחד. לא יכולתי לעצור, רציתי לגמוע 70 שנה ביום אחד , מזל שעם ספרים זה אפשרי
נפלא, סיפור שזור בסיפור, עבר עם הווה, אהבה גדולה עם שנאה הורסת. לא ניתן להפסיק את הקריאה עד סיום הספר.
הספר מרתק. מציעה למי שלא מכיר, לקרוא מעט על ההיסטוריה של איראן כדי להבין את השתלשלות האירועים ההסטוריים
ספר מרגש ומרטיט לב. כתוב בצורה נפלאה, הרגשתי שאני מטיילת ברחובות טהרן מריחה את הריחות טועמת את הטעמים וחשה את שלל התחושות והרגשות שחוו הדמויות. יומיים אחרי שסיימתי לקרוא ועדיין חושבת ומתענגת על הספר. ספר נפלא!!
נהניתי מאד מהקריאה, הן מעלילת הסיפור והדמויות הנוגעות ללב והן מהמידע הרב על אורח החיים באירן של השאח (שהיה אהוב כל כך על הישראלים - ורבים לא ידעו על הצדדים האפלים יותר של תקופת שלטונו) והן על החיים של המהגרים מאירן, שהגיעו לארץ חדשה בעקבות שתי ההפיכות באירן.
לנו בישראל כדאי לקרוא , להכיר מקרוב את המפנה ההיסטורי הגורלי של ארץ זו ומעבר לחוויה התרבותית הכמעט חושית של ריח , טעם ומראות לחוות בקריאה את האישי האוניברסלי , האנושי והכואב .
ספר נהדר, קולח ומרתק. החיבור להיסטוריה של המהפיכות באיראן וההשפעה שלהן על חיי האנשים מצויין!
נפלא! זרקור אל תקופה חשוכה במדינה שמבחינתנו היא מעבר להרי החושך. הזדמנות לראות את החום והיופי שבאנשים משם. כתוב באופן מרתק. קשה להניח את הספר
פורס יריעות חיים צבעוניות המשתלבות בינהן באופן חי, אמין ונושם... יצאתי עם תחושה שצפיתי וכמו השתתפתי במסעות חייהם של גיבורי הספר בטהרן שעיצבה אותם ובארה"ב שאיפשרה להם לסגור מעגל. נהניתי
בתור פרסיה עלו מהספר מספר דברים שהזדהתי עימם כגון האוכל הפרסי ועל כל מרכיביו הרגיש לי איך אימי הכינה אותם,לצערי אני לא כי לי אין את הסבלנות לזה🤫 הגינונים הפרסים שם מזכיר לי בילדות כאשר צפיתי במבוגרים מדברים ככה וזה סיבך לי את הראש על ההתנהלות הזו,לכן לא התחתנתי עם פרסי🤦♀️ ואחרון המהפכה באיראן אני בת 18 תיכננו לנסוע לשם ובול צפינו איך הכל השתנה ואימי ז"ל בכתה שלא יכלה לבוא לארץ האהובה שלה😔 כל זה יחד עם הסיפור השפיעה עלי והזכיר לי הכל . אז תודה לסופרת👏👏💞
מעולה. כתוב טוב, זורם. משלב היסטוריה ואוכל. סיימתי את הספר רעב.
ספר מענין על טהרן בהפיחות וחוסר היציבות בשילטון.אהבות פורחות ומעמדות ומסורת מחבלים אך האהבה לעולם נישארת בלב
ספר מרתק, כתוב בבהירות ובאופן קולח. הדמויות צבעוניות ומרתקות. הרומן המשולב בסיפור ההסטורי יוצר עניין. נהניתי מכל עמוד בספר
מדהים, מרתק, אני בדרך כלל נרדם בקריאה, אבל הספר הזה החזיק אותי ער, מילא אותי בכמיהה למה יקרה בהמשך ופשוט לא יכולתי לעצור.
ההפיכה שסילקה את ממשלת מוסדק שנבחר באופן דמוקרטי הרסה את עתידה של אומה עתיקה ומפוארת שתחילתה באלף הרביעי לפני ספירת הנוצרים, לפני כ6000 שנים. השיטה אופינית לארה״ב, כך הפכו משטרים דמוקרטיים בדרום אמריקה ולאחרונה באוקראינה. חשוב שהציבור ידע עם מי ומה אנחנו חיים. בעיני, מעבר לספרות המקום המרכזי של ההפיכה בסיפור, והדיוק בפרטים הוא החשוב ביותר. מבחינתי סיפורם של רויא ובהמן הוא הרקע לסיפור ההפיכה ולמה שהאמריקאים עוללו לאירן. וזאת היתה רק התחלה.
סיפור אהבה מיוחד ! זוית שונה, נקודת מבט אחרת של העולם. מדינה אחרת, מלחמה אחרת, תרבות אחרת. אהבתי !
מעולה. ספר מרתק. המשלב ברקע מאורעות באירן של השאה סיפור אהבה מיוחד.
סיפור נפלא, איראן, מהפיכה, אהבה, אכזבה וסודות, החסרתי כוכב אחד, בגלל איזו נימה דידאקטית שיש בספר ובגלל שלעיתים קרובות הוא הרגיש כמו רומן רומנטי זול. מדובר בקריאה ראוייה מאוד וחשובה.
הספר מקסים ומרגש אך הקריינות היתה גרועה ברמות אחרות, המון טעויות בעברית שמשבשות את המשמעות, אינטונציה בעייתית וזה ממש הרס לי את הספר
ספר רומנטי סוחף, חוש הטעם והריח מתעוררים מתאורי המתכונים האותנטיים, סיפור על אהבה שלא מומשה אך קיימת לנצח.
הרקע על איראן, ההיסטוריה, הפוליטיקה, ריחות התבלינים, השפה, המנהגים והמסורת הופכים את הספר הזה ליותר מסתם רומן היסטורי. האפשרות להציץ לסיפור אנושי מהזווית של תושב איראני ואחרי כן גם של מהגר איראני בארה״ב מעניינת מאד עבורנו כישראלים שהפרספקטיבות האלו חסומות בפנינו בחיים האמיתיים.
ספר יפה, מצליח להעביר את הלך התקופה והמקום בדרך ציורית ומפורטת. הכתיבה לעיתים מעייפת והשתלשלות האירועים לעיתים צפויה אך סך הכל ספר זורם ונעים לקריאה.
טוב מאוד. אהבתי לראות ולשמוע ולהריח את טהרן למרות שמעולם לא הייתי שם.
סיפור העלילה מענין ומתפתח בצורה מעוררת סקרנות, אבל לעיתים - בעיקר לקראת הסוף - התארך יתר על המידה. בשורה התחתונה מומלץ לקריאה
אהבתי את התיאורים של חיי היום יום בטהרן .תיאורי המנהגים האוכל.ממש אפשר היה להריח אותו.הצליחה להעביר רוח התקופה
מרתק..מרגש..מלמד כל כך על תקופה מעניינת בהיסטוריה של איראן.כשעוד הייתה מדינה חופשית...
מעניין מבט על החשיבה האיראנית.קריא מאד.למרות הרומן הכמעט בלתי אפשרי.שווה קריאה
מאד מעניין מבחינה הסטורית. קצת "רומן רומנטי" וצרגום לא מוקפד אולם חוויית קריאה טובה מאד. ממליצה
ספר שהשתבח עם המשך האזנה לו. קריינות טכנית שמקריאה מילים פחות מספרת סיפור. פחות טובה. החלק ההיסטורי השזור מעניין.
הסיפור מרגש ומעניין. אך חלקו כתוב באי סדר ובשילוב דמויות וסיפורים שהפריעו לרצף העלילה. וגרמו לי לרפרף באותם דפים. כדי להגיע לרצף הסיפור. ממליצה עליו לקריאה. אך לא בעדיפות ראשונה
אפשר לקרוא. יש בספר חלקים מעניינים מבחינה היסטורית ואתנוגרפית. מבחינה ספרותית יש בו תערובת של כתיבה איכותית עם כתיבה נחותה.
ספר נחמד מאוד! התקופה מרתקת וציאןרי הבישול מרחיבים את הלב. לקח לי קצת זמן לסיים אותו...
רומן רומנטי קלאסי. סיפור בנאלי, כתיבה פשוטה ולא מתוחכמת. הצלחתו הגדולה בעולם די מפתיעה אותי. יתכן ומצאו בו ניחוחות רחוקים של המטבח הפרסי.
התחלת הספר מעניינת מאד בעיקר למי שאוהב לקרוא על תרבויות בלתי מוכרות. ההמשך היה עמוס מדי רגשית ( לפחות עבורי). הפתרון בסוף קצת מאולץ. לאוהבי דרמות.
נהניתי בעיקר מתיאורי ההיסטוריה של איראן, התרבות, המאכלים והצביון הכללי של בני העם הזה.
מתאר את התרבות האירני וזה מה שעניין אותי. אך ציפיתי לקצת יותר - פשוט מידי אולי
רומן רומנטי מייגע . ההיסטוריה של אירן והפוליטיקה המורכבת לא מובנת ולא ברורה. חבל!
ספר טוב נמדד על פי המבחן, האם אפשר להניח אותו ולקרוא לתוך הלילה ? האם הוא מרתק ? במקרה של הספר הזה, זה לא קרה ולכן איבד כוכב. שאלה שניה - האם הספר מעלה שאלות שיוצרות שינוי אצל הקורא? אצלי לא נוצר שינוי ולכן איבד כוכב נוסף. מצד שני נהניתי מהריחות של טהראן והמזרח התיכון, שנות השישים בקליפורניה, והתיאור המדויק של דאונטאון בוסטון. עניין המעמדות והכבוד להורים במזרח התיכון מוכר. ההתנגשות בין רצון ההורים לבין הבחירות והאהבות של הילדים העניקו לספר 3 כוכבים. תודה.
חביב, לא אלף שמשות זוהרות, קצת חסר דמויות מורכבות. אבל יופי של קריאת לילה
רומנטי סכריני מדי. אבל מעניין ללמוד על אערו בשנות החמישים
ספר גרוע תחילתו מפיח תקווה לחוויה אוטנטית מרתקת אך בהמשך מאכזב מאוד.כתיבה דלה ,עלילה ילדותית.שטוח למדי
רומן היסטורי , עם דגש על החלק הרומנטי. היה מעניין לקרוא על תקופת המהפכה באירן. קצת מייגע
ספסיפורנ נפלא . שזור בו הסטוריה של איראן עם ריחות ותבשילים ועם סיפור אהבה נוגע ללב
שקשוקה רומן רומנטי משעמם , מהזן של הספרים החדשים שרחוקים מלהיות סיפרות
פרק 1
2013
המרכז
"קבעתי איתו פגישה."
היא אמרה את זה כאילו באה אל רופא השיניים או אל מטפל או אל המוכר הטרדן של המקררים, שהבטיח לה ולוולטר אחריות לכל החיים על חלב קר וירקות טריים וגבינה לא מקולקלת, אם רק ירכשו את הדגם החדיש ביותר הזה.
וולטר ניגב את הכלים, מבטו היה נעוץ במגבת המטבח ובהדפס שעליה - פרגית צהובה שמחזיקה מטרייה. הוא לא התווכח. נטייתו של וולטר אַרצ'ר ללוגיקה, יכולתו להניח להיגיון לגבור על הכול, היו עדות לכישרונה של רוֹיָא להפעיל שיקול דעת ראוי בשיפוט של אנשים. האם לא נישאה לגבר הגיוני ומבין במידה שלא תיאמן? הרי בסופו של דבר, היא לא נישאה לבחור ההוא, זה שהכירה לפני עשורים רבים בחנות קטנה למכשירי כתיבה בטהראן, אלא קשרה את חייה במקום זאת אל עמוד היציבות הזה שנולד במסצ'וסטס. אל וולטר זה. שאכל ביצה קשה בארוחת בוקר כמעט מדי יום ביומו, שאמר בעת שניגב את הכלים, "אם את רוצה להיפגש איתו, אז כדאי שתעשי זאת. אני חושש שבזמן האחרון את קצת שפופה."
רויא כבר היתה אז כמעט אמריקאית, ולא רק באמצעות נישואים, אלא בזכות שהות של יותר מכמה עשרות שנים בארצות הברית. היא זכרה ילדוּת ברחובות הלוהטים והמאובקים של טהראן, משחקים בתופסת עם אחותה הקטנה זַרִי, אבל חייה עכשיו היו ממוקמים היטב בניו אינגלנד.
עם וולטר.
ביקור אחד בחנות אחת, רק לפני שבוע - כדי לקנות מהדקי נייר! - שבר ופתח הכול. היא שוב בוססה בבוץ ב-1953. קולנוע מטרופול במרכז העיר הגדולה ביותר באיראן, באותו קיץ של מחלוקות וריבים. הספה המעגלית האדומה במבואה, שמעליה נוצצת נברשת הבדולח כאשכול של דמעות עבות, ועשן הסיגריות שמרחף באוויר במעין אניצים דלילים. במעלה המדרגות, והלאה אל אולם הקולנוע שהוא הוביל אותה אליו, ושם על המסך, כוכבי קולנוע עם שמות נוכריים, מתלטפים. אחרי הסרט הוא טייל איתה באור הדמדומים של הקיץ. השמים היו בגון הלבנדר, מרובדים בשכבות של סגול בגוונים רבים כל כך, שלא מן העולם הזה. הוא ביקש את ידה ליד השיחים ספוגי היסמין. קולו נסדק כשאמר את שמה. הם החליפו אינספור מכתבי אהבה, תכננו את איחודם. אבל לבסוף, שום דבר. החיים משכו מתחתיהם את כל מה שתכננו.
אין דאגות.
אמה של רויא תמיד אמרה שגורלנו חקוק על המצח כשאנחנו נולדים. אי־אפשר לראותו, אי־אפשר לקראו, אבל הוא בהחלט שם, כתוב בדיו בלתי־נראית, והחיים נמשכים על פיו. יהיה אשר יהיה.
היא מחצה את המחשבות על הבחור ההוא, גירשה אותן מראשה במשך עשרות שנים. לפניה היו חיים שהיא נדרשה לבנות, ארץ חדשה להכיר. וולטר. ילד לגדל. הבחור ההוא מטהראן נדחק אל תחתית החבית, כסחבה מהוהה שאין בה חפץ, ודורדר לעומקים שעד מהרה כמעט השכיחו אותו.
אבל עכשיו היא תוכל סוף־סוף לשאול אותו מדוע עזב אותה שם באמצע הכיכר.
וולטר תמרן את המכונית אל המקום החלקלק שסוללות של שלג הצרו אותו. לאחר שעצרו בטלטלה, לא הצליחה רויא לפתוח את דלת המכונית. איכשהו, במשך הנסיעה הארוכה שלהם יחד, הם נכלאו בפנים.
הוא הקיף את המכונית ופתח את הדלת, כי הוא היה וולטר, כי אֵם גידלה אותו (אליס - טובת לב, מתוקה, עם ריח של סלט תפוחי אדמה), לימדה אותו איך מתנהגים עם גברת; כי הוא היה בן שבעים ושבע ולא הבין מדוע הצעירים היום אינם נוהגים בנשותיהם כאילו הן עשויות זכוכית עדינה. הוא עזר לרויא לצאת מהמכונית ווידא שהצעיף הסרוג שלה מגן על אפה ועל פיה מפני הרוח. יחד הם חצו בזהירות את החניון ועלו במדרגות הבניין האפור של מרכז דאקסטון לאזרחים ותיקים.
פרץ של אוויר מחומם יתר על המידה קיבל את פניהם במבואה. צעירה כבת שלושים, עם שיער בלונדיני אסוף בפקעת, ישבה מאחורי מכתבה. תג פלסטיק ועליו השם קלייר היה מוצמד אל חזה. עלונים שהוצמדו אל לוח המודעות שמאחורי שולחנה בישרו, "ערב סרט!" ו"ארוחת צהריים בווארית!" הכול מודגש בסימני קריאה, גם אם קצות העלונים הסתלסלו, גם אם אנשים כמושים בכיסאות גלגלים התקדמו לאטם על רצפת הלינוליאום, ואחרים דחפו הליכונים במאמץ לא ליפול.
"הַיי! אתם מצטרפים אלינו לארוחת הצהריים של יום שישי?" קולה של קלייר היה רם.
וולטר פתח את פיו כדי לומר משהו.
"שלום, הוא לא," השיבה רויא במהירות. "בעלי יטעם היום את כריך חיקוי־הלובסטר המפורסם בדנדליון דֶלי. חיפשתי ומצאתי את זה ביֶלפּ. כל כך קשה למצוא כריך לובסטר באמצע החורף, נכון? גם אם זה חיקוי." היא ברברה. היא השתדלה כל כך לא להישמע מתוחה. "הדֶלי הזה קיבל חמישה כוכבים."
"הדֶלי הזה?" פקידת הקבלה נראתה מופתעת.
"כריך הלובסטר שלהם," מלמלה רויא.
וולטר נאנח. הוא הרים חמש אצבעות כדי לרמז לקלייר שאשתו מאמינה בחמישה כוכבים.
"אה, אוקיי. לובסטר!" קלייר הנהנה. מפיה נשמעה המילה לוֹבּסטָה. "אין ברירה אלא לסמוך על הסקירות ביֶלפּ!"
"קדימה, וולטר, צא לדרך," אמרה רויא בעדינות לבעלה. היא התרוממה על קצות אצבעותיה כדי לנשק את לחיו, שגולחה שעה קלה קודם לכן. קמטי העור היבש, ניחוח סבון האביב האירי שלו. היא רצתה להרגיע אותו.
"כן, בסדר גמור." וולטר הנהן. "טוב, אז אני זז." אבל הוא לא זז.
היא לחצה את ידו, הלפיתה הרכה, המוכרת של חייה.
"תשגיחי עליה שלא תסתבך יותר מדי עכשיו," אמר וולטר לבסוף לפקידת הקבלה. קולו היה מתוח.
משב עז של אוויר קר מילא את הלובי כשוולטר יצא מפתח הדלת הכפולה וירד אל החניון הקפוא.
רויא עמדה באי־נוחות לפני המכתבה. היא הוצפה לפתע בריח של אמוניה ונזיד כלשהו. בשר בקר? ללא ספק בשר בקר ובצלים. החום, שהועצם כדי לפצות על הקור של ניו אינגלנד, חיזק את ריח הנזיד והשליט אותו על הסביבה. היא התקשתה להאמין שהיא באמת באה לכאן. הרדיאטורים רחשו, כיסאות גלגלים חרקו, הכול עורר בה פתאום תחושה כאילו מדובר בשגיאה איומה.
"ועכשיו, איך אני יכולה לעזור לך?" שאלה קלייר. צלב זהב היה תלוי על צווארה. היא הביטה ברויא בהבעה מוזרה, כאילו היא מכירה אותה.
"קבעתי פגישה עם מישהו," אמרה רויא. "עם אחד המטופלים בדיור המוגן שלכם."
"אה, את מתכוונת לדייר. יפה. ובמי מדובר?"
"מר בַּהְמַן אַסלַן." המילים יצאו מפיה של רויא באטיות, כמו טבעות עשן, ברורות ואמיתיות. שנים עברו מאז אמרה את שמו המלא בקול רם.
הצלב שעל צווארה של קלייר נצץ באור הפלואורסצנט. וולטר כבר היה מחוץ לחניון.
קלייר קמה והקיפה את המכתבה כדי לעמוד מול רויא. היא אחזה בעדינות בשתי ידיה של רויא ועטפה את כפות ידיה באלה שלה. "נחמד כל כך להכיר אותך סוף־סוף, גברת ארצ'ר. שמי קלייר בֶּקֶר, אני עוזרת אדמיניסטרטיבית במרכז דאקסטון. תודה שבאת. שמעתי עלייך כל כך הרבה. אני מעריכה מאוד את ביקורך כאן."
אם כן, היא אינה פקידת הקבלה - היא חלק מהמנהלה. איך יודעת קלייר בקר את שמה של רויא? זה ודאי רשום ביומן הפגישות. היא הרי קבעה פגישה. אבל מדוע מתנהגת הצעירה הזאת כאילו היא מכירה אותה? ואיך קרה שהיא שמעה עליה כל כך הרבה?
"בואי, בבקשה," אמרה קלייר חרש. "אקח אותך ישר אליו." הפעם לא הוסיפה את סימן הקריאה הנדרש, שנראה כאילו היה נחוץ כדי לחפות על האומללות שבמקום.
רויא הלכה אחרי קלייר במסדרון אל אולם גדול, מרוהט בשולחן ארוך שכיסאות פלסטיק מתקפלים מסודרים משני צדדיו. אבל איש לא ישב ליד השולחן ושיחק בינגו או ריכל.
קלייר הצביעה על הקצה המרוחק של החדר. "הוא מחכה לך."
ליד החלון ישב גבר בכיסא גלגלים, לידו עמד כיסא פלסטיק ריק. גבו היה מופנה אליהן. רויא לא ראתה את פניו. קלייר החלה להתקרב אליו, אבל נעצרה על עומדה. היא הטתה את ראשה וגמעה את דמותה של רויא מכף רגל ועד ראש, כאילו היא מנסה לעמוד על פוטנציאל הבטיחות, על מידת הנזק או הדרמה שיש בה. קלייר התעסקה בעצבנות בשרשרת שלצווארה. "אני יכולה להגיש לך משהו? מים? תה? קפה?"
"אני בסדר, תודה ששאלת."
"את בטוחה?"
"יפה שאת מציעה, אבל באמת לא."
עכשיו היה תורה של קלייר להשתהות. אלוהים יודע שאיש אינו רוצה להשאיר את רויא לבדה עם ה... דייר הזה. באמת. כאילו יש לה, לאישה הקטנה הזאת בשנות השבעים לחייה, עוד כוח השפעה כלשהו עליו או על מישהו אחר. כאילו היא, רויא ארצ'ר, יכולה לשרוף את המקום כולו על תושביו, לפוצץ אותו בעצם היותה בו.
"אני בסדר," אמרה. היא למדה להגיד את זה מהאמריקאים: אני בסדר, אין שום בעיה, הכול טוב, מאה אחוז. אמריקניזם קליל. היא ידעה איך לעשות זאת. לבה הלם, אבל היא הביטה בקלייר במבט יציב.
קלייר הרכינה את ראשה, סבה לאחור לבסוף ויצאה. נקישות עקביה שנשמעו בצאתה מהחדר הלמו את דפיקות הלב הרמות במיוחד של רויא.
היא עדיין יכלה לצאת אחרי קלייר ולעזוב את המקום עם הריח הלא־נעים שעמד בו, לתפוס את וולטר לפני שיגמור לאכול, ללכת הביתה, להיכנס למיטה ולהעמיד פנים שמעולם לא עלה על דעתה רעיון העוועים המוזר הזה. עדיין לא היה מאוחר מדי. היא ראתה בדמיונה את וולטר רכון מעל בירת הג'ינג'ר וכריך הלובסטר שלו, יושב לבדו בדֶלי - מסכן אחד. אבל לא. היא באה לכאן כדי לגלות סוף־סוף.
רגל אחת לפני רעותה, כך עושים את זה. היא כפתה על עצמה ללכת בכיוון כיסא הגלגלים שליד החלון. עקביה לא נקשו. היא נעלה את נעליה האפורות הנאמנות, עבות הסוליה. וולטר עמד על דעתו שתנעל מגפיים, אבל היא סירבה. היא היתה מוכנה לקבל דברים רבים, אבל בפגישה עם אהובהּ משכבר הימים בפעם הראשונה זה שישים שנה, מגפי אסקימוסים שמנים היו אחד הדברים המעטים שהיא לא יכלה לקבל.
האיש לא היה ער לנוכחותה, כאילו אינה קיימת.
"אני מחכה ומחכה," אמר לפתע קול בפרסית, וגופה של רויא המה. קול זה המריץ אותה וגם עודד אותה כאשר היו יחד, צמודים בקשר שלא יינתק.
זה היה ב-1953. בקיץ. היא היתה בת שבע־עשרה. ניו אינגלנד הפשירה והתפוגגה, הקור שבחוץ והחום המדומה שבפנים התאדו, רגליה של רויא היו שזופות יפה, והם עמדו, היא והוא, ליד המחסומים, נשענו על העץ הסדוק וצעקו בקולי קולות. ההמון שאג, השמש קפחה על ראשה, שתי צמות ארוכות הגיעו עד שדיה, צווארון הפיטר פן של חולצתה היה ספוג זיעה. סביבם נופפו אנשים באגרופיהם וקראו בקול אחד. ציפייה, הידיעה שמשהו חדש וטוב יותר עומד בפתח, הוודאות שהיא תהיה שלוֹ באיראן חופשית ודמוקרטית - אלה היו כולן שלהם. היו להם עתיד וגורל, קשורים במדינה שעל סִפה של התחלה נועזת. היא אהבה אותו בעוצמה של פיצוץ. לא היה אפשר לדמיין עתיד שבו לא תשמע את קולו מדי יום.
על הלינוליאום ראתה רויא את כפות רגליה, והן היו לפתע לא מוכרות - הנעליים האפורות בדגם של זקנות, עם סוליות עבות וקשתות קטנות מעל.
האיש סובב את כיסא הגלגלים לאחור וחיוך הפציע על פניו. הוא נראה עייף, שפתיו היו יבשות וקמטים עמוקים חרצו את מצחו. אבל עיניו היו שמחות ומלאות תקווה.
"חיכיתי," הוא אמר שוב.
האם אפשר להחליק בקלות כזאת לאחור? קולו לא השתנה. זה היה הוא, כל כולו, העיניים, הקול, בהמן שלה.
אלא שאז נזכרה מדוע באה. "אני מבינה." קולה בקע עכשיו בעוצמה רבה משציפתה. "אבל כל מה שרציתי לשאול אותך הוא למה לכל הרוחות לא חיכית בפעם הקודמת?"
היא צנחה על הכיסא שלידו, עייפה יותר משהיתה בכל שנותיה עלי אדמות. היא היתה בת שבעים ושבע ותשושה. אבל כשזכרה את הקיץ האכזרי ההוא, המפכח מאשליות, שהיא לא התאוששה ממנו לגמרי, הרגישה כאילו היא עדיין בת שבע־עשרה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
