לעוף רחוק

פתח דבר

גופה שחוח בתא שירותים, דמעות מתייבשות על לחייה, והמסקרה שהיא מרחה בקפידה, לפני כמה שעות בסך הכול, נוזלת על פניה. היא לא אמורה להיות במקום כזה, ואף על פי כן היא כאן.

אֵבֶל הוא רגש ערמומי, בא והולך כמו אורח שלא הזמנת אבל את לא יכולה לגרש. היא לעולם לא תודה בזה, אבל היא עורגת לאבל הזה. בתקופה האחרונה זה הדבר היחיד שנראה לה אמיתי. אפילו עכשיו, אחרי זמן רב כל כך, היא חושבת בכוונה על החברה הכי טובה שלה, כי היא רוצה לבכות. כמו ילדה שמחטטת בגלד ולא מסוגלת להפסיק, אפילו שהיא יודעת שזה יכאב.

היא ניסתה להחזיק מעמד לבד. התאמצה מאוד. היא עדיין מתאמצת, בדרך שלה, אבל לפעמים יש מישהי אחת בחייך שתומכת בך ועוזרת לך לא ליפול, וכשידה מרפה מידך את צוללת בנפילה חופשית, לא חשוב כמה חזקה היית פעם, לא חשוב כמה את מנסה לשמור על יציבות.

פעם — לפני זמן רב — היא הלכה לבדה ברחוב חשוך בשם דרך הגחליליות, בלילה הנורא ביותר בחייה, ומצאה נפש אחות.

זאת הייתה ההתחלה שלנו. לפני יותר משלושים שנה.

טוּלי וקייט. אני ואת נגד העולם. החברות הכי טובות לנצח.

אבל לכל סיפור יש סוף, נכון? את מאבדת את האנשים שאת אוהבת וחייבת למצוא דרך להמשיך הלאה.

אני חייבת להרפות. להיפרד לשלום בחיוך.

זה לא יהיה קל.

היא עדיין לא יודעת מה עומד לקרות. תוך רגעים ספורים הכול ישתנה.

1

2 בספטמבר 2010
22:14

היא הייתה מעורפלת מעט. זה היה נעים, כמו להתעטף בשמיכה חמימה מהמייבש. אבל כשהתעשתה וראתה איפה היא נמצאת, זה כבר לא היה נעים.

היא ישבה בתא שירותים, גופה שחוח, דמעות מתייבשות על לחייה. כמה זמן היא הייתה כאן? היא התרוממה על רגליה לאט ויצאה מהשירותים, נדחפה בין הקהל הצפוף שמילא את הלובי של הקולנוע, מתעלמת ממבטיהם הביקורתיים של האנשים היפים שלגמו שמפניה מתחת לנברשת נוצצת מהמאה התשע־עשרה. הסרט כנראה נגמר כבר.

כשיצאה החוצה היא חלצה בבעיטה את נעלי העקב המבריקות והמגוחכות שלה והשליכה אותן לצללים. היא צעדה הביתה בגרבוני ניילון שחורים ויקרים על מדרכה מלוכלכת בסיאטל, כשטיפות גשם ניתזות עליה. זה היה מרחק של כמה רחובות ולא יותר. היא יכלה ללכת עד שם ברגל, וממילא לא היה לה סיכוי למצוא מונית בשעה כזאת.

כשהתקרבה לרחוב וירג'יניה, שלט ורוד זרחני שהכריז בר מרטיני משך את תשומת ליבה. כמה אנשים הצטופפו מתחת לגגון מחוץ לדלת הכניסה, עישנו ושוחחו.

היא נשבעה שתמשיך ללכת ומייד הסתובבה, אחזה בדלת, נכנסה פנימה. היא חמקה לתוך חלל חשוך והומה אדם וניגשה ישר לבר המהגוני הארוך.

"מה בשבילך?" שאל גבר רזה במראה בוהמייני עם שיער בצבע מנדרינה ופרצוף גדוש מתכת בכמות שלא הייתה מביישת את מחלקת המסמרים והברגים בחנות עשה זאת בעצמך.

"שׁוֹט נקי של טקילה," היא אמרה.

היא שתתה את השוט הראשון והזמינה עוד אחד. המוזיקה הקולנית ניחמה אותה. היא שתתה והתנועעה לפי הקצב. כל האנשים מסביבה דיברו וצחקו. היא הרגישה כמעט כאילו היא משתתפת בפעילות התוססת.

גבר בחליפה איטלקית יקרה ניגש לעמוד לידה. הוא היה גבוה ונראה בכושר טוב, ושערו הבלונדיני היה מעוצב בתספורת מהוקצעת. אולי בנקאי, או עורך דין תאגידים. צעיר מדי בשבילה, כמובן. לא יותר משלושים וחמש. כמה זמן הוא מסתובב כאן בתקווה למצוא דייט, תר בעיניו אחר האישה הכי יפה בחדר? דרינק אחד, שניים?

לבסוף הוא הסתובב אליה. על פי הבזק מהיר בעיניו היא ראתה שהוא מזהה אותה, וזה פיתה אותה. "אני יכול לקנות לך משהו לשתות?"

"לא יודעת. אתה יכול?" היא מורחת הברות? זה סימן לא טוב. והיא לא הצליחה לחשוב כמו שצריך.

מבטו נדד מפניה לשדיה ובחזרה לפניה. מבט מהסוג שלא מותיר מקום לספקות. "אני יכול לעשות הרבה יותר."

"אני לא זורמת עם זרים בדרך כלל," היא שיקרה. לאחרונה היו רק זרים בחייה. כל השאר, כל האנשים החשובים לה, שכחו ממנה. הזָנַאקס התחיל להשפיע עכשיו, או שאולי זאת השפעת הטקילה?

הוא ליטף את סנטרה, וזה העביר בה צמרמורת. זה היה מהלך נועז, לגעת בה, אף אחד כבר לא עשה את זה בימינו. "אני טְרוֹי," הוא אמר.

היא נשאה את מבטה לעיניו הכחולות והרגישה את כובד בדידותה. מתי בפעם האחרונה גבר רצה אותה?

"אני טוּלי הַארט," היא אמרה.

"אני יודע."

הוא נישק אותה. היה לו טעם מתוק של ליקר כלשהו ושל סיגריות. או אולי מריחואנה. היא רצתה ללכת לאיבוד בחוויה פיזית טהורה, להתמוסס כמו סוכר.

היא רצתה לשכוח מכל הדברים שהשתבשו בחייה ומכל מה שהוביל אותה להיות במקום כזה, לבדה בים של זרים.

"תנשק אותי שוב," היא אמרה, ושנאה את נימת ההפצרה הפתטית ששמעה בקולה. כך היא נשמעה כשהייתה ילדה קטנה, כשהצמידה את אפה לחלון וחיכתה שאימא שלה תחזור. מה לא בסדר בי? שאלה הילדה הקטנה ההיא את כל מי שהיה מוכן להקשיב לה, אבל מעולם לא קיבלה תשובה. טולי שלחה יד ומשכה אותו אליה, אבל כשהוא הצמיד את גופו לגופה ונישק אותה היא התחילה לבכות, וברגע שהדמעות התחילו היא לא יכלה לעצור אותן.

3 בספטמבר 2010

2:01 

טולי הייתה האחרונה שעזבה את הבר. הדלתות נסגרו בחבטה מאחוריה, שלט הניאון הבהב בתסיסה וכבה. השעה הייתה אחרי שתיים בלילה, רחובות סיאטל היו ריקים. דוממים.

היא פסעה על המדרכה החלקלקה בצעדים מתנודדים. גבר נישק אותה — גבר זר — והיא התחילה לבכות.

פתטית. מה הפלא שהוא שינה את דעתו.

גשם ניתך עליה בעוצמה שכמעט היממה אותה. היא שקלה לעצור, להטות את ראשה לאחור ולשתות ממנו עד שתטבע.

זה לא יהיה נורא כל כך.

נדמה היה לה שהדרך הביתה ארכה שעות. כשהגיעה לבניין שלה היא חלפה על פני השוער בלי ליצור קשר עין.

במעלית היא ראתה את עצמה בקיר המראה.

אלוהים אדירים.

היא נראתה נורא. שערה החום־אדמוני — שהיה זקוק לצביעה — היה מגובב כמו קן של ציפור, והמסקרה נזלה על פניה כמו צבעי מלחמה.

דלתות המעלית נפתחו, והיא יצאה למסדרון. שיווי המשקל שלה היה מעורער כל כך עד שלקח לה המון זמן להגיע לדלת הדירה שלה וארבעה ניסיונות עד שהצליחה להכניס את המפתח לחור המנעול. כשפתחה סוף־סוף את הדלת הייתה לה סחרחורת וכאב הראש שלה חזר.

בדרך בין חדר האוכל לסלון היא נתקלה בשולחן צד וכמעט נפלה. ברגע האחרון היא הצליחה להיאחז בספה. היא קרסה באנחה על כרית נוצות לבנה ותפוחה. על השולחן מולה הייתה ערמת דואר ענקית. חשבונות ומגזינים.

היא נשענה לאחור, עצמה עיניים וחשבה על הבלגן שנוצר בחייה.

"לעזאזל איתך, קֵייטי רַאיין," היא לחשה לחברה שלא הייתה שם. הבדידות הייתה קשה מנשוא. אבל חברתה הכי טובה לא הייתה איתה עוד. היא מתה. ככה כל זה התחיל. כשהיא איבדה את קייט. כמה עלוב מצידה. כשחברתה הכי טובה מתה, טולי החלה לצלול ולא הצליחה לעצור את הנפילה. "אני צריכה אותך." ואז היא צרחה את המילים: "אני צריכה אותך!"

דממה.

ראשה נשמט קדימה. האם היא נרדמה? אולי...

כשפקחה שוב את עיניה היא בהתה במטושטש בערמת הדואר על שולחן הקפה. בעיקר דואר זבל; קטלוגים ומגזינים שהיא כבר לא טרחה לקרוא. כשעמדה להפנות את מבטה, תמונה משכה לפתע את תשומת ליבה.

היא קימטה את המצח, רכנה קדימה, וכשדחפה את שאר הדואר הצידה ראתה מגזין 'סְטאר' בתחתית הערמה. בפינה הימנית העליונה הייתה תמונה קטנה של פניה. ולא תמונה טובה. לא תמונה שראוי להתגאות בה. מתחתיה הייתה כתובה מילה נוראה אחת ויחידה.

מכורה.

היא חטפה את המגזין בידיים רועדות ופתחה אותו. היא הפכה דף אחר דף עד שנתקלה שוב בתמונה שלה.

זאת הייתה כתבה קטנה, אפילו לא עמוד שלם.

הסיפור האמיתי מאחורי השמועות

הזדקנות לעיני הציבור היא תהליך מאתגר לכל אישה, אבל מסתבר שהיא קשה במיוחד לטולי הארט, הכוכבת לשעבר שהגישה את תוכנית האירוח הפנומנלית 'שעת הבנות'. בת הסנדקות של מיס הארט, מארה ראיין, יצרה קשר עם ה'סטאר' וסיפקה מידע בלעדי. ראיין, 20, אישרה שהארט בת החמישים נאבקת לאחרונה בשדים שהציקו לה כל חייה. בחודשים האחרונים הארט "עלתה המון במשקל" ועשתה שימוש יתר בסמים ובאלכוהול, לדברי מיס ראיין...

"אוי, אלוהים..."

מָארָה.

הבגידה הכאיבה עד כדי כך שהיא התקשתה לנשום. היא קראה את הכתבה עד הסוף ושמטה את המגזין מידיה.

הכאב שאצרה בתוכה במשך חודשים, שנים, התעורר מרבצו בשאגה ושאב אותה לבדידות הקודרת ביותר שהיא חוותה מעודה. לראשונה בחייה היא לא הייתה מסוגלת לדמיין את עצמה זוחלת מחוץ לתהום הזאת.

היא התרוממה על רגליה ברעד כשדמעות מערפלות את עיניה ושלחה יד למפתחות המכונית שלה.

היא לא יכולה להמשיך לחיות בצורה כזאת.