אני כותבת לך מטהראן

“בחיג׳אב הדוק לראשי הצצתי והבטתי על סביבותי. שדרות אֶנקֶלאבּ היו שחורות מאדם. אלפי צעירים וצעירות, מעורבים אלה באלה, צעדו בשקט לאורך רצועת האספלט הזאת החוצה את עיר הבירה ממזרח למערב, באותו מקום עצמו שבו מיגרו הוריהם, עשרים שנה לפני כן, את שלטון השאה. ואני הבטתי בהיסוס איך הם בועטים ב׳מהפכה האסלאמית׳ הזאת שירשו מאבותיהם. השתוקקתי לפענח כל תנועה ותנועה שלהם, את שמחת החיים שחזרה אליהם.״

זו היתה הפגישה הראשונה של דלְפין מינוּאי עם רחובות טהראן. השנה היתה 1998 , והאיראנים חגגו מלֹאת שנה לניצחונו של מוחמד חאתמי הרפורמיסט בבחירות לנשיאות. הוא נבחר בעיקר בקולותיהם של צעירים ונשים. מינואי, עיתונאית בת עשרים ושלוש אז, בת לאב איראני ולאם צרפתייה, הגיעה מפריז לביקור בן שבוע ימים בטהראן, ונשארה שם עשר שנים.

“אני כותבת ל ך מטהראן״ מתעד את עשר השנים הסוערות האלה, והוא כתוב כמכתב אישי, דמיוני, אל סבה המנוח של מינואי, מדינאי ואיש רוח איראני. מסיבות ריקודים אסורות, מועדוני תרבות חשאיים, עיתונאות לוחמת – חברה אזרחית אמיצה ואוהבת חיים הנלחמת על חירותה נגד קנאות דתית־לאומנית חשוכה: זו איראן שדיוקנה הלא־מוכר נארג במכתב אל הסב פיסות־פיסות לעלילה אנושית ופוליטית רבת־תהפוכות, מגרה ומתגרה ונוגעת ללב.

“אני כותבת לךָ מטהראן״ מפגיש אותנו, הקוראים הישראלים, עם דיוקן חי ורב־צדדי של חברה וארץ שרובנו מכירים רק כהתגלמות של אויב בנפש, קנאות ורוע.