צללי ברלין

1

הכול מושלם
 

בעיני רוחה, הרגעים האחרונים באווירון הצולל בתוך הסערה הם לובן, לובן צח. השלג מסתיר את השמשה של תא הטייס ואז לשבריר שנייה של בהירות ההר מגיח, והמצוק פורץ קדימה בחטף לפני ההתנגשות.

הפסיכיאטר שלה מטה את ראשו. מעט. "למה רק התרסקות של אווירונים?" הוא תוהה בקול. "למה לא שיטפונות או תאונת רכבת או איזשהו אסון אחר?"

היא נזכרת בכותרת הכתבה שגזרה מהעיתון בבוקר בזהירות במספרי התפירה שלה. מטוס סילון התנגש בהר בעת סופת שלגים. התצלום של שרידי האווירון מתחת לכותרת מראה את התוצאה. גוף האווירון קרוע ושבור לחתיכות. גושי פלדה מעלים עשן.

"כי לדעתי, התרסקות של אווירון היא שונה," אומרת רייצ'ל.

ד"ר סולומון נראה מרוכז. כיוון שהוא גובה הון עתק, מתפקידו לחפור ולחשוף את שיגעונה של הצעירה, לא? בדיוק כפי שתפקידה להיות משוגעת אבל במידה שתאפשר לה להירפא. "שונה?"

"כי זה פתאומי נורא," היא מסבירה. בשקט. "זה מוחלט. ומעטים מאוד שורדים. אז איך מתקבלת ההחלטה?"

האיש שוב מטה את ראשו. היא מבחינה שהוא לא מבין בדיוק את כוונתה. איך מתקבלת איזו החלטה?

"לפעמים יש כמה ניצולים, אבל מעטים. איך מחליטים על זה?" היא שואלת. היא החלה לאסוף את גזירי העיתונים זמן מה אחרי שהיא והדוד שלה הגיעו לארצות הברית והשתכנו במלון לפליטים בברודוויי. דודהּ דרש, והיא תמיד קנתה, עיתונים. כדי לשפר את האנגלית שלהם, הוא טען, אבל מה הוא קרא בסופו של דבר, פֶעטֶער פריץ שלה? את ה"פארווערטס", ביידיש. כשהוא ישב ליד שולחן קטן עם ספל נֵסקָפה באיזשהו מזנון. אבל האם נכון שאז היא התחילה לגזור כותרות על אסונות אוויריים?

ב־1949, השנה שבה הם הגיעו לנמל ניו יורק על סיפונה של ה"מארין סֵיילפיש", היא היתה בת עשרים ואחת. לפני יותר משש שנים. התמונות המעטות שלה שצולמו אז מראות אסופית מבוהלת עם רעמת שיער כהה. היא היתה כולה פצע וחבורה ומכה טרייה באותם ימים. צרורה בבגדים שאנשים מסרו ושלא התאימו למידתה, רזה כמו גפרור ועדיין מדיפה סירחון קלוש של יבשת שנשרפה עד אפר. האנגלית שלה היתה רצוצה, והיא התבשלה בחום הקיץ ובעוצמה הנישאה של ניו יורק, בגורדי השחקים, בהמון האדם, בתנועה הסואנת. שדרת אוּנטֶר דֶן לינדֶן בברלין נודעה בניחוח הדבש של עצי התרזה, עד שהנאצים פקדו לכרות אותם, ואילו ניו יורק הצחינה מאדי פליטה של מכוניות ומאשפה מרקיבה. העיר היתה מחרישת אוזניים, מחניקה וצפופה עד כי נדמה שהולכי רגל מנסים לדרוס זה את זה. אפילו המאמץ להישאר בקצב התנועה על המדרכה היה מתיש. התישה גם ההתמודדות עם השפע של העיר. המבחר העשיר של פרי וירק, הססגוניות המרהיבה שמילאה את המדפים בחנויות בקרנות הרחוב בלבלה את חושיה עד כדי כך שנתקפה חרדה גם כשהיתה צריכה לקנות רק כרוב ומלפפונים.

אבל קרוב לוודאי שהיא התחילה לאסוף את גזירי העיתונים רק אחרי שחלפו אותם חודשים ראשונים מסחררים. ודאי אחרי שארגון היאס, ארגון הסיוע לפליטים יהודים (HIAS), עזר להם למצוא דירה קטנטונת ברחוב אורצַ'רד. בניין משותף שאכלס המוני פליטים חסרי בית. יהודים כמותם, שארית הפלטה ממחנות עקורים שירדו זה עתה מהאוניות. היא זוכרת שהסתירה את גזירי העיתונים בקופסת נעליים. אבל היא התחילה להדביק את הגזירים באלבום רק אחרי שהתחתנה עם אֶרון. אז גם החלה להתייחס אל הגזירים כאל סוד, סוד מביש, והסתירה אותם בפינה האחורית של חדר הארונות, מאחורי שואב האבק, משום שידעה שבעלה לא מחפש שם כלום אף פעם. כי בשביל מה לו בכלל לגעת בשואב אבק?

"אז אני פה כדי להתוודות, דוקטור?"

"זאת החלטה שלך," הדוקטור אומר לה.

היא מהנהנת. אז ככה זה יהיה? הכול תלוי בה? האם חוטאת צריכה להתוודות מרצונה על חטא? יהודים לא מתוודים בתוך תאים קטנים. עליהם למרק את חטאיהם בעולם הזה במעשים טובים, אבל בימים אלה אין לה נטייה לעשות מצוות.2 בחג המולד הקודם ניגנה תזמורת של צבא הישע ליד מייסי'ז. בדחף של רגע היא הניחה שטר של חמישה דולר בקערה שלהם, ובכל זאת לא הצליחה להשיג מונית. היא היתה בטוחה שאלוהים לקח את הכסף לכיסו.

"הייתי רוצה שתשקלי את האפשרות לחזור לצייר," אומר ד"ר סולומון.

רייצ'ל בוהה בו. "לצייר."

"כן."

היא נתקפת בעתה עד בחילה ומוכרחה להסב את מבטה ומסתכלת על ספת העור כדי לראות אם אמא הגיעה, אבל הספה נטולת אמהות. "למה שאני ארצה דבר כזה, דוקטור?" היא שואלת. לשים מכחול בידה של משוגעת. לדחוף אותה אל בד ציור ולצוות עליה לצייר? זה מסוכן. איזה טירוף נורא עלול לפרוץ מגופה ולהכתים בדם את הבד?

ובכל זאת! "זה יכול לעזור מאוד," מוסיף הרופא. "לא פעם יצירתיות מספקת הקלה רגשית." אבל הוא לא לוחץ. "תחשבי על זה," הוא מציע. "זה כל מה שאני אומר," הוא מוסיף. "נראה לי שהאמנות ממלאת תפקיד חשוב בזהות העצמית שלך."

הזהות העצמית שלה. ההטלאה המרופטת של אמיתוֹת ואי־אמיתות. במלחמה היתה זהותה תלויה בתעודות מזויפות, והיא דבקה באני החליפי שלה כי זהותה האמיתית היתה עלולה לרצוח אותה.

*

אחד הדברים הראשונים שזעזעו אותה בניו יורק סיטי, חוץ מהמגדלים המתנשאים במרכז מנהטן ומנחילי ההמונים על המדרכות, היו הרחובות המטונפים. ברלין היתה עיר נקייה לפני שספגה חבטות ונהפכה לעיי חורבות. איש לא העז להשליך פסולת ברחוב, זה היה דבר שלא יעלה על הדעת! אבל ניו יורק היא דיר חזירים בהשוואה לברלין. תעלות הניקוז לאורך המדרכות סתומות מפסולת. פחי האשפה עולים על גדותיהם. לכלבים מותר לטנף את המדרכות ואין עונש.

בשנה שעברה הקימה העירייה פח אשפה ענקי מרשת מתכת במרכז טיימס סקוור ומילאה אותו בפסולת שנאספה ברחובות. ההאשמה נכתבה בבירור בדפוס ובאותיות ענקיות: האשפה הזאת היא שלכם! אתם מפזרים מחוץ לפחים 500 קילו של אשפה ליום בטיימס סקוור בלבד! ובירידה לרכבת התחתית המצב לא טוב יותר. בדלי סיגריות מעוכים מסביב. עטיפות של סנדוויצ'ים, שקיות מקומטות, בקבוקים של שתייה קלה, קליפות של פירות ונקניקיות אכולות למחצה ושורצות נמלים. בברלין היא היתה בזמן מסוים אחת מהנמלים הללו — היא סרקה את תעלות הניקוז וחיפשה אוכל.

שלטים בקו של הרכבת התחתית מספקים שיעור באזרחות טובה בשעה שהרכבת מיטלטלת במנהרה: נא לא להשתרע, נא לא לחסום את הדלת, נא לא להניח רגליים על המושב ממול, נא לא לשבת בפיסוק, פסולת רק לסל! וכל הנוסעים מתעלמים מכל ההנחיות. גם זה הבדל בין ניו יורק לברלין. בברלין מי היה מעז לעשן כשהשלט פוקד: רַאוּכֶן פֶרבּוטֶן! ומי העז להיות יהודי כשהשלט הכריז יוּדן פרבוטן!

הצפיפות בקרון פחתה. ואז רייצ'ל מבחינה בילדה שנועצת בה עיניים. הילדה, כבת ארבע או חמש, חובשת כובע סרוג, ופוני חום משיי מכסה את מצחה הקטן. עיניה כפתורים נוצצים, והיא סוקרת את רייצ'ל בעניין תמים. שועלה קטנה ומרוצה שנתפסה על חם אבל יכולה לבחון כליות ולב ולגלות את האמת החייתית על הבריות.

אי־אפשר לומר שרייצ'ל לא רוצה ילדים. היא כן רוצה, או לפחות לפעמים רוצה. התשוקה לילד משלה הולמת בה ברגעים של בולמוס. אולי ככה הולידו אותה עצמה. באחד מרגעי הבולמוס של אמא שלה. כי האמת שקשה לדמיין את אמא מתכוננת, הלכה למעשה, לתהליך כמו התעברות. קודם כול רושמת סקיצות של פרי בטנה במוחה ואחר כך מפקידה אותן בלבה, עד שילדה ממלאת אותן, ממלאת את רחמה. עד שילדה מתחה את גופה ובלבלה את חייה. עד שילדה חיבלה בדקדקנותה, הפריעה לשגרתה, גזלה את הצבע משפתיה ותבעה תשומת לב בלתי מתפשרת בקנה מידה רודני רק כדי לשרוד יום. האם היא היתה מסכימה בכלל לפלישה משבשת כזאת אילו היה בידה היתרון של תכנון מראש? ספק. בתה היתה בוודאי תאונה של רגע.

רייצ'ל מישירה מבט אל הילדה עם הפוני החום הישר ומצליחה לראות אמהוּת רק כמושג זר. כמו הירח או כמו "החלום האמריקאי". לחלום כמו אמריקאית? מה פירוש? אפילו אחרי שקיבלה אזרחות לא ידעה. אולי כי היא עדיין רק חלקית פה, בארץ הזאת. חלק ממנה עדיין קבור באפר של ברלין. לפני שהיא היתה רייצ'ל האמריקאית, היא היתה רשקה או רוֹחל או רוּחל או הָעִיזָה של אמה. וחרדתה של רשקה הקטנה היא שמנקבת את כל רגעי הבולמוס בחייה של רייצ'ל שעלולים להסתיים בהתעברות. כל תשוקה אמיתית לילד משלה מוגבלת לחלום בהקיץ נוגה, בדיוק כפי שהיא משחקת בדמיונה במשחק ואם... ואם אמה היתה אוהבת אותה בדיוק כפי שאהבה אמנות? ואם היא, רייצ'ל, היתה חפה מפשע? ואם לא היתה יושבת ליד השולחן עם האישה אדומת השיער בבית קפה בברלין? ואם לסבתא היו גלגלים? ואם היה אפשר להוריד את הצלחת מהשמים? ואם.

בבית הם פשוט לא מדברים על "המקרה".

כלומר, היא ובעלה אֶרון.

ה"מקרה" לא נכלל בין הנושאים העולים לשיחה. אדרבה, הם עוקפים אותו, על פי הפזמון החוזר של אֶרון: "אנחנו לא רוצים חזרה על המקרה."

"המקרה" הוא הלילה שבו מצאה את עצמה במחלקה הסגורה בבית החולים בֶּלוויוּ, וכפותה בכתונת משוגעים שתגן עליה מפני עצמה. הרופא שם תפר וחבש את היד שהיא חתכה בזכוכית שבורה, ולא רואים את הצלקת. אבל צלקות הן לא פעם מטושטשות. מאז אותו לילה השכבה החיצונית של הפצע החלימה. כבר חלפו יותר משישה חודשים, וגם היא וגם אֶרון חזרו לשגרת חיי היומיום, חוץ מאשר בדבר אחד. דבר אחד שבעצם בקושי מצדיק התייחסות. שכבת האימה הדקה שמוסיפה גוון נוסף לצבעים היומיומיים של כל רגע. "השכבה המתה" מתחת לשכבות החיצוניות של רייצ'ל. חוץ מזה? אָלֶעס איז שְלֶמוּתֶדיק. הכול מושלם.

*

לכבוד יום הנישואים הראשון שלהם רצתה אמו של אֶרון לקנות להם טלוויזיה, אבל אֶרון מתנגד נחרצות לטלוויזיה, לכן היא קנתה רדיו. פילקו 532-51 מודל שולחני שמונח על מדף. אם רייצ'ל רוצה לראות טלוויזיה היא נאלצת לגרור את בעלה ברחוב עד לחלון הראווה של חנות למכשירי חשמל ברחוב 20 מערב. כשמקרינים את הסדרה "הפרש הבודד" מתקבצים בדרך כלל הרבה אנשים, אף על פי שקשה לשמוע דרך השמשה. לרייצ'ל לא אכפת. זה מערבון אמריקאי. כולם מתיישבים על אוכפים. כל הגברים חוגרים על המותניים שישה אקדחים וכולם צלפים מומחים ומצליחים לקלוע בנחשי הפעמונים הרובצים על הצוקים. הנשים לבושות בשמלות מכותנה גסה, ואפילו הן יודעות להשתמש ברובה.

"אנחנו יכולים לקנות טלוויזיה," היא אומרת לאֶרון.

"מי יכול להרשות לעצמו?" הוא שואל בלי להרים את מבטו משולחן המטבח, שלידו הוא מעשן בשעה שהיא מדיחה את הכלים מארוחת הערב. "חוץ מזה, טלוויזיה היא לפראיירים. המטרה היחידה שלה היא לפרסם סחורה."

לרייצ'ל זה לא מפריע. היא אוהבת את הפרסומות. הג'ירפה המצוירת עם כובע המלחים שמוכרת קורנפלקס מצופה סוכר, ואפשר לאכול אותם ישר מהקופסה! והיא היתה שמחה לשבת כשהיא רואה את "הפרש הבודד" במקום לעמוד מחוץ לחנות. ואולי לראות פרק שלם בלי שאֶרון ינדנד לה שכואבות לו הרגליים אחרי העבודה במשמרת של יום חמישי עם המזנון של "אכלו כפי יכולתכם" כולל קוקטייל שרימפס שהמסעדה מציעה, או יתלונן שהגב מציק לו כשהוא עומד כמו שמוק חצי שעה. אֶרון אומר: "מי צריך קופסה עם תמונות?" הוא היה מעדיף את ג'ק בני ברדיו כי הוא אוהב להשתמש בדמיון שלו. זה יותר זול.

"היינו יכולים לשים אותה שם," רייצ'ל אומרת לו.

"מה?"

"את הטלוויזיה. היינו יכולים לשים אותה שם, מול הספה."

"היא לא מקשיבה?" הוא תוהה בקול רם.

"זה היה מתאים שם."

"אבל יש שם כיסא."

"אז נזיז את הכיסא."

"אין מקום."

"אז נתרום את הכיסא לצבא הישע."

"תודה, לא. הכיסא הזה היה של שֶרלי, הדודה של אמא שלי, ויש לו ערך סנטימנטלי."

"הכיסא הזה היה פה כשעברנו הנה."

"ומאז נקשרתי אליו מאוד. חוץ מזה, אין איזשהו ארגון יהודי שאפשר לתרום לו? לג'וינט אין חנות יד שנייה?"

"הג'וינט לא רוצה את הכיסא שלנו."

"אולי לא, אבל הנקודה שלי היא: למה לתת כיסא חזק וטוב לגויים? שיקנו בחנות."

"אתה לא מצחיק במיוחד."

"לא? אז למה שלא תלכי ותיתני את החפצים שעברו בירושה במשפחה שלך לצבא הישע?"

כי לה אין ירושה משפחתית. לא נשאר כלום מהכיסאות היפים של קלימט וגם לא ממערכת השולחן והכיסאות של בידרמאייר. גם לא פמוטי השבת העשויים כסף ולא החנוכייה האיטלקית מעץ מוזהב. לא נשאר דבר מהשטיחים הטורקיים של אמא וגם לא מסרוויס הפורצלן לקפה משלזיה. לא דבר ולא חצי דבר. אף כתם שמוּץ אחד שטואטא אל מתחת לשטיחים לא נותר שם. הדוד פריץ הוא הענתיקה המשפחתית היחידה שעונה איכשהו להגדרה.

בחדר השינה, כשהמולת הרקע של התנועה ברחוב מרחפת ועולה מלמטה, מכבים את המנורות שליד המיטה. רייצ'ל ואֶרון מתכסים בשמיכות, אבל מתברר מיד שאֶרון מעוניין להמשיך הלאה, למשהו קטן שיתווסף לשגרה הלילית של נשיקות לילה טוב חטופות. כשהוא מושך אותה אליו ריחו עדיין יכול לשכר אותה, אפילו אחרי חמש שנות נישואים. תחושת עורו, השיער על חזהו, הראש השופע תלתלי חלודה סמיכים. קל לה ללכת לאיבוד. מנורת הלילה הקטנה העשויה קרמיקה, שקנתה תמורת עשרים סנט בחנות לציוד ביתי, תקועה בשקע מתחת לחלון, ובכל לילה היא מדליקה אותה כי היא לא מסוגלת לשאת חושך מוחלט. בחושך מוחלט היא תטבע. מנורת הלילה מאירה כמו כוכב צהוב קטון.

אֶרון פותח את הפיג'מה שלה. פיג'מת המשי הכחולה שהוא קנה בצ'יינטאון לכבוד יום הנישואים החמישי שלהם, אבל קרוב לוודאי שאחותו נעמי בחרה אותה. ובכל זאת, הפיג'מה היא לוקסוס אמיתי. רייצ'ל מעבירה את אצבעותיה בשערו, ושפתיו סורקות את עורה. ידו נעה לאט, בעדינות, ומחליקה את המשי הסיני מירכיה. חשופה, על השמיכה, היא מרגישה שפגיעות גופה גוברת. שפתיו מוצאות את קימור צווארה. היא נושקת לאוזנו, ותאוותה מתחזקת.

"אנחנו לא שוכחים משהו?" היא לוחשת חרש. "אנחנו לא שוכחים משהו?" אבל הוא לא עונה. ידיו נעות. פיו. היא מרגישה שהיא מתחממת, שנשימתה מתרחבת. חלל נפער. אבל כשהיא לוחשת את שמו, היא עדיין חוזרת על שאלתה המנומנמת. "אֶרון...? אֶרון...? אנחנו לא שוכחים משהו?"

בתשובה, אֶרון מזיז את גופה תחתיו, והיא מרגישה ערגה נוזלית אבל גם קורטוב של פחד. האם אין התלמוד מלמד שפרו ורבו זו חובתו של הגבר? לכן הולדת ילדים היא מצווה לבעל, ומכאן נובע הבוז שאֶרון רוחש לקונדומים. ומכל מקום, רייצ'ל מעדיפה לשלוט בתהליך. לנשים יש יותר מרחב תמרון. לכן לחישתה הגיונית ואינטימית. "אֶרון, אני בלי המגן שלי."

היא מתכוונת לדיאפרגמה. מילה שהיא מבטאת לא נכון באנגלית עד כדי כך שהיא מפיקה תיקון סלחני: דאי־א־פראם, אומר אֶרון. כמו די כבר, ולא דִי־א־פראם. לכן במקום דאי־כבר־פרגמה, היא קוראת לזה המגן שלה, כי הרי זה מה שזה. המגן שמגן עליה מפני גופה שלה. היא יכולה לחמוק מבעד לפרצות של חוה ולהימלט מהביולוגיה שלה. מהעבר שלה. "אֶרון..."

"זה יהיה כל כך נורא, מותק?" בעלה מבקש לדעת. "זה יהיה כל כך נורא אם נשכב כמו בעל ואישה? תחשבי על עזרא ויינשטוק," הוא אומר לה. "יש לו כבר שלושה ויינשטוקים קטנים, והרביעי בדרך."

"אֶרון."

"הבן דוד שלי, העזרא הדפוקניק הזה, משיג אותי, רייצ'ל. עזרא ויינשטוק משדרת קוני איילנד, החכם בלילה הזה שתקע לעצמו עיפרון באף כשהוא היה בן עשר — משיג אותי. את מבינה מה זה עושה לאמא שלי? כל יום רביעי היא משחקת מָאהג'וֹנג עם דודה רות, ואוי ויי, היא לא מפסיקה לשמוע על הנכדים החמודים. כמה זמן האישה הזאת עוד תצליח לעמוד בבושה? היא תצטרך לאמץ בן אחר."

רייצ'ל קולטת את הצחוק בקולו, את החמימות הפושטת של מגעו. "אֶרון," היא חוזרת ואומרת.

"היא תצטרך להחליף אותי בבן של הִילדה אורבך. הוא כבר רופא ויש לו מרפאה בפרוספקט הייטס. רופא עיניים, אף, אוזן, גרון." הוא אומר את זה במעין התלוצצות ומנשק את הטבור שלה ואת שדיה פעם אחת לכל התמחות: עיניים, אוזן, אף, גרון. אבל רייצ'ל מבחינה שהוא גם רציני לחלוטין. איך הוא יכול להיראות גבר כלפי העולם? כמה זמן הוא עוד צריך לראות את עצמו בלי ילדים? בלי המתנה הזאת מאשתו החמודה? הזמן הולך ואוזל.

הוא מתקדם לתוכה. הוא משתמש ביתרון שיש לו, מנצל את חולשתה אליו, והיא מרגישה שנחישותה מתמוססת. "אני לא יכולה", זה כל מה שהיא מצליחה לומר, אבל קשה לנצח בוויכוח הזה בארבע האמות של חדרם, במתיקות מיטתם. המילים בורחות ממנה. לפעמים היא חושבת שעליה פשוט להניח לו לפרות. להניח לו להפקיד תינוק בקרבה. לזרוע זרע באדמתה. זרעם שלהם. אבל אז חולפת בשאגה רכבת משא בקו העילי, ומשהו ברעם התובעני שמפיקה המסילה הזאת מעורר בה חרדה. רכבות מובילות אל מוות.

"תפסיק," היא שומעת את עצמה נוזפת. "תפסיק," אימה לופתת אותה, אוחזת בעצמותיה. היא מרגישה שהיא עלולה פתאום להיחנק תחת משקלו. כאילו לבה עלול להיעצר. "אֶרון!" היא מתחננת, עכשיו היא נסערת, ועכשיו כבר די לו מזה. הוא נסוג, ניתק ומתגלגל על הגב.

לרגע הם פשוט מתנשפים בכבדות אל תוך האפלה המרחפת מעליהם. רייצ'ל מרגישה את הדמעות מלהיטות את עיניה. זאת באמת בקשה גדולה מדי? ילד לבעלה? הוא מעולם לא הסתיר את רצונו בתינוק. "סליחה," היא פולטת ומוחה את הדמעות. "סליחה," היא חוזרת ואומרת, אבל מה זה משנה. בעלה נהפך לאי בודד לצדה.

"לא, זה בסדר, אני מבין." הוא נאנח. "לא כועס. עזבי את זה," הוא אומר לה בקול מעובה. הוא מנשק אותה בחטף על לחייה, מסתובב עם הגב אליה ומושך אליו את השמיכה. הוא זונח אותה באפלה. כשהיא לבדה עם גופה, תחושת האשם שלה תובענית: איזו זכות יש לרוצחת ליצור חיים? בכסות הלילה רק הילה קטנה של צוהב ממנורת הלילה מונעת ממנה לשקוע במצולות.

*המשך הפרק בספר המלא*