טבעם של הדברים השבירים

1

שאלה: שוב, תודה שבאת. את מוכנה בבקשה להגיד לי את השם המלא שלך, בת כמה את, מה תאריך הלידה שלך ובאיזו עיר נולדת, בשביל הפרוטוקול, בבקשה?

תשובה: סופי וֵיילן הוקינג. 24 באוגוסט 1884. דוֹנָאגָאדי, מחוז דאון, אירלנד. בת עשרים ושתיים.

שאלה: ויילן הוא שם הנעורים שלך, נכון?

תשובה: נכון.

שאלה: תודה. טוב, אם לא אכפת לך יש לי כמה שאלות לפרוטוקול, כי עד עכשיו עדיין לא הייתה לנו הזדמנות לדבר. ב-1903 היגרת מאירלנד לארצות הברית, ובשנתיים הראשונות שלך כאן גרת בניו יורק, במנהטן תחתית. נכון?

תשובה: כן. כמעט שנתיים. לא בדיוק.

שאלה: זאת אומרת שהיגרת בגיל תשע־עשרה?

תשובה: כן. למה בעצם לא דיברתי איתך עד עכשיו? הבלש האחר עבר תפקיד?

שאלה: לא, הבלש מוריס עדיין מטפל בתיק. אני הצטרפתי רק בזמן האחרון. אני מרשל.

תשובה: אני לא יודעת מה זה אומר, אדוני.

שאלה: מרשלים משרתים ברמה הפדרלית של אכיפת החוק, לא ברמה המקומית.

תשובה: אה. אז... גם אתה בלש?

תשובה: אני חוקר פשעים פדרליים, כן. אפשר להמשיך?

תשובה: כן.

שאלה: את יכולה לאשר לי שב-10 במארס 1905 התחתנת בבית המשפט כאן בסן פרנסיסקו עם גבר בשם מרטין הוקינג?

תשובה: כן, נכון. יש לך חדשות על בעלי? בגלל זה הזמנת אותי?

תשובה: ייתכן. שוב, לפרוטוקול, האם שישה שבועות אחרי רעידת האדמה שהתרחשה ב-18 באפריל השנה דיווחת שבעלך, מרטין הוקינג, נעדר?

תשובה: כן.

שאלה: את יכולה אולי להסביר לי למה חיכית שישה שבועות עד שפנית למשטרה?

תשובה: הוא נוסע הרבה במסגרת העבודה. בהתחלה לא הייתי בטוחה שהוא באמת נעדר.

שאלה: הצהרת בעבר שבדקות שאחרי רעידת האדמה נמלטת מהבית שלך ברחוב פּוֹלק עם בתך החורגת, קתרין הוקינג. זה נכון?

תשובה: כן.

שאלה: וכשיצאת מהבית ברחוב פולק הוא עדיין עמד על תילו?

תשובה: הוא... הכול בפנים היה שבור ומרוסק והארובה נפלה, אבל הוא לא קרס.

שאלה: וכשחזרת כעבור שישה שבועות הוא עדיין עמד על תילו?

תשובה: אמרתי לשוטרים. הוא נשרף. כל הבתים ברחוב נשרפו. כל הבתים בשכונה נשרפו. סליחה, אדוני, אבל אתה לא יודע מה קרה בעיר? לא הסתובבת קצת?

שאלה: תאמיני לי שאני לא מנסה ללעוג לך על שאיבדת את הבית שלך, גברת הוקינג. אני רק צריך לבסס את העובדות בשביל הפרוטוקול. בשביל הפרוטוקול שלי. אני מתנצל שאני שואל שאלות שכבר ענית עליהן. אבל אני חייב לשאול אותן. שישה שבועות אחרי רעידת האדמה חזרת הביתה וגילית שהוא נשרף? שלא נשאר ממנו כלום?

תשובה: רק אפר.

שאלה: ואין לך שום דרך לדעת אם מר הוקינג חזר הביתה אחרי רעידת האדמה ולפני השריפה?

תשובה: איך אני יכולה לדעת? לא הייתי שם.

שאלה: כן. עכשיו, אם תרשי לי לחזור ליום של רעידת האדמה. אמרת שכשהאש פרצה, את וקתרין הצלחתן להגיע למחנה הפליטים בפארק גולדן גייט. אני צודק?

תשובה: כן.

שאלה: ובארבעת הימים שהיית במחנה הפליטים לא שמעת מבעלך, נכון? הוא לא הצטרף אלייך.

תשובה: לא. כמו שאמרתי קודם, הוא היה בנסיעת עסקים. הוא נוסע הרבה במסגרת העבודה.

שאלה: אז רק כדי לוודא, בעלך יצא לנסיעת עבודה לפני רעידת האדמה ומאז לא היה לך שום קשר איתו?

תשובה: נכון. הגיע אליך מידע חדש? אתה יודע איפה הוא? אני חושבת שיש לי זכות לדעת.

שאלה: אכן הגיע אליי מידע חדש, כן. אבל אני לא בטוח שהמידע שהגיע אליי מתיישב עם מה שידוע לנו היום. בגלל זה אני צריך לבחון מחדש כמה מהפרטים שמסרת בחקירה הראשונית של ההיעדרות, ולראות אם מה שנודע לי לאחרונה עולה בקנה אחד עם הפרטים שדווחו עד כה. אפשר להמשיך?

תשובה: אם זה יעזור לך למצוא את בעלי, אז כמובן שאפשר להמשיך.

שאלה: תודה. טוב, אז לפרוטוקול, התחתנת עם מרטין הוקינג ביום שהכרת אותו, נכון?

תשובה: כן.

שאלה: ואת מוכנה להגיד לי למה עשית את זה?

תשובה: למה עשיתי את מה?

שאלה: למה התחתנת עם מר הוקינג ביום שהכרת אותו.

תשובה: זה לא פשע להתחתן עם מישהו שרק הכרת, נכון?

שאלה: נכון מאוד. אני פשוט סקרן, את מבינה?

תשובה: התחתנתי עם מרטין כי הוא הציע לי.

שאלה: ענית על מודעה שהוא פרסם ב'ניו יורק טיימס', נכון? שדרושה אישה ואימא. הוא כתב שהוא אלמן עם ילדה. אני צודק?

תשובה: כן.

שאלה: ואז נסעת מניו יורק לסן פרנסיסקו להתחתן עם מר הוקינג אף על פי שלא נפגשתם מעולם?

תשובה: כן.

שאלה: למה?

תשובה: למה מה?

שאלה: גברת הוקינג, את מסרבת לגלות לי למה התחתנת עם גבר שרק הכרת?

תשובה: אני לא מסרבת, אדוני. התחתנתי איתו כי רציתי.

2

מארס 1905

השמש מתפוגגת כמו כישוף, ואני עומדת ליד מעקה המעבורת ומסתכלת על קו האופק של סן פרנסיסקו. היום ייגמר בהתעלות. התעלות. זאת המילה שבחרתי הבוקר מספר המילים של אבא, ומאז ארוחת הבוקר השתוקקתי להשתמש בה. אבא כתב שהתעלות היא ההרגשה שסוף־סוף יש לך כל מה שרצית תמיד — עד כדי כך את מאושרת. אני הוגה את המילה ונהנית מהדרך שבה היא מתגלגלת לי על הלשון. אני רוצה להאמין שהיום ייגמר בתחושת התעלות. אני בונה על זה.

רוב נוסעי המעבורת לא עומדים על הסיפון ולא מסתכלים על השמש המוזהבת, הנאספת אל השוליים המערביים של השמיים. הם יושבים בפנים, הרחק מהרוח הקרה. אבל אני לא רוצה להסתגר בין קירות אחרי שישה ימים ארוכים ברכבת.

אני עוצמת את עיניי, והריח המשכר של האוקיינוס נושא אותי כמו בחלום אל ביתה של סבתא בדונאגאדי, מעל הים האירי הכחול־אפור. אני רואה בעיני רוחי את הבית ממש כפי שהיה בילדותי, כשהחיים היו עדיין פשוטים. אני רואה את סבתא מכינה לי כוס תה מתוק במטבח, ואת וילונות התחרה שהיא תפרה משמלת הכלולות שלה יומיים אחרי שנישאה לסבי האנגליקני מתבדרים ברוח מהנמל. על השולחן מונחת צלחת מעוטרת בפרחי חיננית ובה עוגיות חמאה חמות עדיין מהתנור. היא מזמזמת מנגינה גאלית ישנה...

אבל לא.

יותר מדי שעות הקדשתי למחשבות על מה הייתי מוכנה לעשות כדי לחזור אחורה בזמן אל המטבח של סבתא — על מה הייתי מוותרת, מה הייתי נותנת. אני פוקחת את העיניים ורואה שוב כמה קרוב המזח של סן פרנסיסקו.

אין טעם להסתכל לאחור.

אני מתרחקת מהמעקה, נעמדת מתחת לגגון ותוחבת קווצות שיער שהשתחררו בחזרה למקומן. אני לא רוצה להיראות כמו ילדת רחוב כשאני יורדת מהמעבורת. לא היום.

אני משפילה את מבטי אל השמלה שאני לובשת ובודקת עד כמה היא מקומטת: הקמטים לא בולטים מאוד באור היום הגווע. נסעתי מניו יורק לקליפורניה במחלקה השנייה ולא בקרון שינה פרטי, ומכאן הקמטים. לא ציפיתי לשום דבר אחר, כי מרטין הוקינג כתב שמצבו הכלכלי טוב, לא שהוא עשיר. פלא בעיניי שיש לו בכלל אמצעים כלשהם. הייתי מוכנה לנסוע גם בקרון משא כדי להתרחק ממפעל המטריות, מהשיכון ובעיקר משאר הצעירות האיריות שהזכירו לי לעיתים קרובות מדי את מה שהשארתי בבית.

אין לי ספק שאם אימא הייתה רואה אותי עכשיו, היא הייתה מעלה אותי לרכבת הראשונה בחזרה לניו יורק. מצד שני, אימא לא יודעת כמה קשה היה המצב, כי לא רציתי להדאיג אותה. היא לא יודעת שהחדר ששכרתי עם ארבע שותפות היה בגודל של ארון, ושברז בסמטה האחורית היה המקור היחיד למי השתייה, הרחצה והבישול לבניין כולו. היא לא יודעת שבבניין לא היו חדרי שירותים, שכולם רוקנו את סירי הלילה מהחלונות — בניגוד גמור לתקנות העירוניות — ושצחנה של פסולת אנושית הייתה תלויה באוויר כמו וילון. דירת השיכון לא הייתה בית שנעים לחזור אליו בסוף יום עבודה. היא הייתה חדר משותף עם מזרנים מדולדלים, מקום שחלומות על חיים טובים יותר נפרמים בו עוד לפני הבגדים המרופטים; מקום שבחורות כמוני, מבלפסט, מאַרמה, מדֶרי ומערים איריות אחרות רק שמות בו את הראש בלילה.

"בבית ילדותי בשיקגו הייתה לנו שכנה אירית," אמרה שעות קודם לכן אישה שישבה מולי ברכבת המשקשקת במדבר נוואדה. "היא הגיעה לארצות הברית כילדה, בתקופה האיומה ההיא כשבאירלנד לא היה אוכל ולא הצליחו לגדל שום דבר. זה קרה לפני שנים: אני עדיין לא נולדתי אז, זאת אומרת שאת אפילו לא היית בתכנון. היא סיפרה לי שאלה היו ימים נוראים, שמשפחות שלמות מתו מרעב." האישה נדה בראשה ברחמים.

אין אדם אחד באירלנד שלא שמע על השנים הארוכות ההן של דלות איומה, תקופה שבמחוז דאון מכנים אותה כולם "המחסור הגדול". סבתא, שדיברה גאלית בהתרסה עד יום מותה, קראה להן אן גוֹרטָה מוֹר — הרעב הגדול — כאילו היא רוצה להדגיש שלא חסרונו של המזון הוא מה שנחקק בזיכרון אלא התחושות שעוררו באירים השנים האלה של רעב, ריקנות וכמיהה.

"כן, שמעתי שזאת הייתה תקופה איומה," עניתי.

האישה שאלה אם היגרתי לארצות הברית עם כל המשפחה.

חשבתי על אחי, מייסון, שהגיע לכאן לפניי ומימן את הנסיעה שלי. הוא גר היום במקום כלשהו בקנדה עם אישה שהתאהב בה. "לא. רק אני."

"הגעת לבדך?" שאלה האישה. "איזה אומץ. ואת כל כך צעירה!"

חייכתי, כי לפעמים אני מרגישה כאילו עברתי כמה גלגולי חיים, ולפעמים נדמה לי שלא חייתי כלל ואני עדיין מחכה שחיי יתחילו. או ליתר דיוק, יתחילו מחדש.

עניתי שאני בת עשרים, כמעט בת עשרים ואחת.

"איזה עצמות לחיים נהדרות יש לך ואיזה שיער שחור מקסים," אמרה האישה. "לא ידעתי שיש אירים עם שיער שחור. חשבתי שכולכם ג'ינג'ים, בלונדינים וערמונים."

אחר כך היא שאלה למה אני נוסעת רחוק כל כך, מניו יורק לסן פרנסיסקו.

היו סיבות רבות כל כך. אמרתי את הסיבה הקלה. "אני מתחתנת."

האישה בירכה אותי ושאלה איך קוראים לבעלי לעתיד. בעודה מדברת הבנתי שאני משתוקקת שמישהי בוגרת וחכמה ממני תגיד לי שאני עושה צעד הגיוני, צעד שאפשר להבין בהתחשב בכך שהחיים קשים ומסובכים להחריד.

"קוראים לו מר מרטין הוקינג. רוצה לראות תמונה שלו?"

האישה חייכה והנהנה.

הכנסתי את ידי לתיק והוצאתי את התצלום שמרטין שלח לי. הוא נראה בו לבוש בחליפת שלושה חלקים מפוספסת בפסים דקים, שערו הגלי מעוצב בווקס, ושפמו המטופח מכסה חלקית את שפתיו. מבטו יציב וכריזמטי — בכל פעם שהבטתי בו גיליתי שהמבט הזה שלו כובש אותי לחלוטין. התצלום היה בידי פחות משבועיים, אבל כבר הכרתי בו כל פרט.

"שככה יהיה לי טוב! חתיך אמיתי," אמרה האישה. "עיניים כל כך מרשימות. הוא נראה כאילו הוא יכול לראות את כל מה שקורה לך בלב."

"הוא... הוא אלמן. הוא הגיע לסן פרנסיסקו לא מזמן, מלוס אנג'לס. יש לו בת שקוראים לה קתרין. הוא קורא לה קאט. היא רק בת חמש. אימא שלה מתה משחפת וקשה לה מאז."

"אוי, כל כך עצוב! מקסים מצידך שאת מקבלת על עצמך את תפקידי ההורות והנישואים בו זמנית." האישה הניחה בעדינות את ידה על זרועי בהבעת פליאה, אהדה ואולי גם הערצה. היא איחלה לי שאהיה מאושרת והלכה לחפש את אחד העובדים לקנות ממנו כוס תה.

רציתי שהיא תשאל אותי איך הכרתי את מרטין כדי שאוכל לבחון את התגובה שלה, אבל גם בשובה עם התה היא לא שאלה. בזמן שהיא חיפשה את העובד ניסיתי לחשוב מה הייתי עונה. עכשיו במעבורת אני מוציאה את התצלום מהתיק, ומול הרציף ההולך וקרב נזכרת בתשובה שניסחתי בליבי.

עדיין לא פגשתי אותו, הייתי אומרת לאישה. עניתי למודעה שהוא פרסם בעיתון. הוא חיפש אישה חדשה לעצמו ואימא חדשה לבת שלו. הוא לא רצה אישה מסן פרנסיסקו אלא מהמזרח, כמוהו. מישהי שלא צריכה שיפנקו אותה. מישהי שתתפוס את מקומה של אשתו המנוחה בלי רעש וצלצולים. כתבתי לו ואמרתי שאני לא צריכה פינוק. שאני רוצה את מה שיש לו להציע: בית חם ונעים, גבר שיהיה יקר לי, ילדה שאוהב.

האישה הייתה ודאי מסתכלת עליי בעיניים פעורות ואומרת, אבל... אבל מה תעשי אם לא תהיי מאושרת איתו? מה תעשי אם הוא לא יתייחס אלייך יפה?

ואני הייתי עונה שלמחשבות האלה בדיוק הקדשתי את רוב זמני בחדר שלי בשיכון לפני שעזבתי אותו, כשחולדות התרוצצו הלוך ושוב במסדרון, תינוקות בכו, גברים הטביעו את יגונם במשקה ונשים בדמעות, כשהזוג בחדר שמעליי הלם בקירות בזמן ריב והזוג בחדר שמתחתיי הלם בהם בזמן התעלסות, כשהבטן שלי התכווצה מרעב ורעדתי בגלל הלחות.

אין סיכוי שזה יהיה יותר גרוע ממה שעברתי, הייתי עונה. חוץ מזה, הוא לא נראה הטיפוס שפוגע באנשים, נכון?

אני מסתכלת שוב על הדיוקן, על פניו של הגבר שנראה קרוב ככל האפשר לשלמות.

האם הייתה האישה מנסה לשכנע אותי לא לממש את התוכנית? אולי. ואולי לא. מחצית מהשותפות שלי לדירה חשבו שאני משוגעת, והמחצית האחרת קינאו בי על שאני ראיתי את המודעה ולא הן. לאימא אין מושג מה אני מתכננת לעשות כשארד מהמעבורת. אכתוב לה על כך רק בדיעבד.

גם כשאספר לבסוף לאימא כמה עלוב היה השיכון, היא עדיין תרצה לדעת איזה שיגעון אחז בי שהחלטתי להתחתן עם גבר שאני לא מכירה. לא זה מה שתכננתי לעשות כשהפלגתי מאירלנד לארצות הברית. לא זה מה שהיא איחלה לי כשעזרה לי לארוז את תיק הנסיעות היחיד שלי. שקלתי מה לענות גם על השאלה הזאת. כבר התחלתי לכתוב את המכתב שאשלח לה.

אני רוצה בית, כתבתי במונחים כלליים כדי שאם עוד מישהו יקרא את המכתב — אולי אחד משני אחיי הגדולים שנותרו באירלנד — גם הוא יבין אותי. אני רוצה את מה שהיה לי בילדות. מיטה חמה, בגדים נקיים ואוכל במזווה. אני רוצה לשיר שירי ערש ולתקן בגדי תינוק שנקרעו, להכין ריבה ושוקו חם ולאפות עוגות, כמוך. ואני רוצה מישהו לחלוק איתו את הכול. אני רק רוצה את מה שהיה לך, כשהיה לך.

אבל מה עם אהבה? תשאל אימא, כי אף שאבא איננו זה שנים רבות היא עדיין אוהבת אותו. היא עדיין מרגישה נשואה לו.

מה עם אהבה?

מה איתה?

המעבורת קרבה אל המזח ונצמדת אל מקום העגינה המיועד לה מול הגברים המחכים לקשור אותה. פיסת העיר שנגלית לעיניי מאחורי בניין המעבורת נראית כמו ניסיון לחקות את מנהטן — מגדלים ומבנים רבי קומות הנישאים אל השמיים. השמש מתחילה לשקוע מאחוריהם ומטילה נוגה ורוד האופף הכול בהילה של אור. הנוסעים בתא הראשי שמאחוריי מתחילים לרדת ומסתדרים בתור לעלייה לרציף.

אני מחזירה את התצלום של מרטין לתיק ומסדרת את הכובע שעל ראשי. הוא היה של אימא לפני שנים — עשוי מקטיפה כחולה מקסימה ומעוטר בשולי סאטן, ובשני סוגי הבד יש עדיין רמז לברק המקורי. הוא אמנם כבר לא לגמרי אופנתי, אבל הוא מתאים לשמלה האפורה־בהירה שלי, שהיא השמלה היפה היחידה שיש לי וכתבתי למרטין שאלבש אותה. אני לוקחת את תיק הנסיעות המונח לרגליי.

כל צעד אל הכבש למזח מרחיק אותי ממי שאני ומקרב אותי אל מי שאהיה. כשאני יורדת מהספינה ומצטרפת אל ההמון הנוהר אל בניין המעבורת, אני מנסה לראות אם מרטין הוקינג עומד בחוץ ומחפש אותי בין הנוסעים. האם הבת שלו איתו? האם קאט לבשה שמלה יפה לקראת המפגש עם אימה החדשה?

אני לא רואה אותו בים הפרצופים המחכים לנוסעים שהגיעו. אולי הוא מחכה בפנים.

ערב יורד כמו רעלה, ופנסי החשמל המקיפים את בניין המעבורת מתעוררים לחיים ברחש קל. הקהל מתחיל להידלדל.

ואז אני רואה אותו. מרטין הוקינג עומד ממש ליד הפתח בשלולית אור ענברי שמטיל הפנס שמעליו. הוא מביט אל נקודה כלשהי מאחוריי ומימין לי. אפילו ממרחק צעדים רבים אני רואה שהוא מקסים כמו בתצלום. לא סתם גבר נאה אלא יפהפה. הוא לובש חליפה חומה כהה ונועל נעליים שחורות מצוחצחות. שערו חום־זהוב כמו לחם קלוי, ומסודר להפליא. הוא גבוה — הייתי מהמרת על מטר ושמונים — ולא שרירי מדי, אבל יש כוח בזרועותיו ובחזה שלו, אני רואה את זה. הוא נראה כמו אציל, כמו אל יווני.

והעיניים האלה.

השותפה שלי לקרון צדקה. העיניים של מרטין הוקינג נראות כאילו הן יכולות לראות את כל מה שקורה לי בלב.

הזמן כאילו עומד מלכת, ושאלות מציקות שהתעלמתי מהן ימים ארוכים טורדות שוב את מנוחתי. למה גבר כזה רוצה כלה בהזמנה? אדם שנראה כמוהו יכול הרי לחזר אחרי כל אישה בסן פרנסיסקו. הוא כתב לי שהוא מעוניין באישה חדשה מסיבות מעשיות: לא רק כי הוא צריך אם לבתו אלא גם כי הוא רוצה שיראו בו איש עסקים ששפר עליו גורלו, ולא אב ואלמן מעורר רחמים. מי שעובד בחברה לביטוח חיים ומתרועע עם לקוחותיה העשירים חייב להרשים אותם. ולמרות זאת, למה להזמין כלה מהמזרח ועוד זרה גמורה, ולמה אישה לא מתורבתת כמוני? למה הוא לא מעוניין בקשר רומנטי? אני יודעת למה אני לא להוטה לחכות לקשר כזה, אבל למה הוא לא?

אלא אם כן הוא כל כך מתאבל על אשתו הראשונה שהוא לא מסוגל לדמיין אפילו שיאהב אי־פעם אישה אחרת. אלא אם כן הוא מעוניין בידידות, בארוחות חמות ובבית נקי אבל לא ברומן. לא באהבה.

אולי מרטין הוקינג רוצה — יותר מכול — מין סינדרלה בדיוק כמוני, בלי משפחה, בלי עבר, שכל מאווייה פשוטים מאוד. הרי מה אני מביאה להסדר הזה מלבד נכונות? מלבד ריקנות? מלבד גוֹרטָה מוֹר — רעב אדיר לכל מה שיש למרטין ונשמט מידיי לחלוטין: בית מוגן, ילדה לאהוב, מזון ובגדים ומיטה שלא מדיפה ריח של עוני.

אם כך, אני מושלמת מבחינתו.

ואז הוא מפנה את פניו לעברי. מבטינו מצטלבים. פיו הסגור של מרטין מתעקל בחיוך של הקלה ושל ברכה, ואני מרגישה כאילו הוא באמת קרא את מחשבותיי.

כן, דומה שהחיוך הקטן הזה אומר, את בדיוק מה שרציתי.

אני פוסעת קדימה.