הביקורות של מהמם.מרתק. אי אפשר להפסיק לקרוא

הספר אין פרפרים פה הוא אוסף שירים וציורים של ילדי גטו טרזינשטט מן השנים 1942–1944.
רוב רובם של הילדים שיצירותיהם מופיעות בספר לא זכו לראות את סוף המלחמה, לא זכו להתבגר ונותרו לעד ילדים.
הספר משמר את קולם של הילדים, מעין חלון הצצה, מרגש וייחודי, לחייהם בתוך חומות הגטו.
לאחר סיום המלחמה, השירים והציורים נמסרו למשמרת בארכיון היהודי בפראג.
הספר בעברית ראה אור לראשונה בשנת 1963 בעריכת חנה וולקוב (פראג) ואבא קובנר (ישראל), תרגמה לעברית לאה גולדברג. (הוצאת ספרית פועלים ומורשת.)
מהדורה חגיגית זו משמרת את הצבעוניות המרהיבה של היצירות ומביאה את קולם ואת סיפורם של הילדים, שהותירו אחריהם עדות בשיר ובציור. 

שירי הִסְתַּיְּגוּת נכתבו בגיל 22, במהלך טיול של חצי שנה במזרח אסיה, ומעט אחרי שובו של אורן דינלטון לארץ.

השירים מתארים תנועה בין חוויות רוחניות של חיבור לנשגב ובין נטייה עמוקה לפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית. שני הקודקודים הללו, הקצוות, מלווים את הספר לכל אורכו בנושאים שונים: אמונה, בדידות, זוגיות ואמת.

המבוא לספר הוא הערת אגב שנכתבה על ידי המחבר בדיעבד, אך היא מייצגת את הליבה של הספר. ההסתייגות היא החופש להיות כל דבר: להחזיק באמונה באלוהים, לנטוש אותה, להסכים לאבסורד הקיומי שבחיי האדם, לחוות בדידות עמוקה, לשוב לטבע ולחוויות נשגבות וכן הלאה.

יש את הרגע הזה שלא תמיד ניתן לשים עליו את האצבע שאת.ה בוקע.ת מהגולם ופורש.ת כנפיים.
לעיתים אנו נוטים לטעות ולחשוב כי ברגע זה ממש, הגענו לשלב האחרון בחיינו.
אנו בוגרים ומנוסים ומסוגלים, מוכנים לעמוד איתנים בפני כל המכשולים.
אך גם שלב הפרפר הוא טריקי בפני עצמו, מסתתרים עוד שלבים רבים בתוכו.
עלינו לחזק את הכנפיים שיעמדו בסופות, להבין לאן אנחנו רוצים להגיע ומתי לפנות, ולפעמים אנחנו פשוט צריכים קצת מוטיבציה לנסות.
ובתור אחד שלומד את צעדיו הראשונים באוויר, פוגש בבדידות במרחק אותו פרפר צעיר.
צולל עמוק למחשבותיו במסעותיו, לומד להבין את כובד המשקל, בלקחת חלק באפקט הפרפר.
ובאותה נשימה של ממש, מבין שכל פרפר הוא שונה בתכליתו ושעליו לסלול את דרכו שלו.

מזמינה אתכם דרך המילים שלי להתחבר, 
להתרגש, לכאוב ולעוף הכי גבוה שאפשר, 
וכמו באפקט הפרפר, להבין את הכוח שיש לכל אחד מאיתנו כפרט בעולם הזה וללמוד את תנועת הכנפיים הנכונה לנו על מנת להשפיע בגדול.

הדר ונציה, בת 24, שלב הפרפר הוא ספרה הראשון.

שקיעה 

הַשֶּׁמֶשׁ נִמְהֲלָה בֶּהָרִים,
וְהֶהָרִים מִצִּדָּם
בָּלְעוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
הַשְּׁקִיעָה סְעֻדָּתָם.

בְּכָל מְאוֹדִי רָצִיתִי לוֹמַר דְּבַר מָה עַל הָעוֹלָם,
אַךְ דָּבָר לֹא עָלָה עַל שִׂפְתֵי לִבִּי הַדְּמוּמוֹת.
לוּחַ נִשְׁמָתִי נוֹתַר 
כַּסִּיד שֶׁהָיָה תָּמִיד.

הָרֵי יְהוּדָה שָׁתְקוּ 
וְהָאֲדָמָה בֵּינוֹתָם.
אֵשׁ הַצַּד הָאַחֵר כִּלְּתָה בִּלְחִישָׁה אֶת הַיּוֹם שֶׁהָיָה

דבר שאינו אור הוא ספר ביכורים של משורר משוכלל שמודע לגוני השפה, למוזיקה האפשרית שלה, לשפת המקורות כמו לשפת היום יום. זהו נדבך נוסף במסעה של השירה העברית אל הערבוב הדרוש בשפה, אל הבריאה של העברית החדשה שבראון הוא אחד מנציגיה.

דניאל מ. בראון - יליד 1993.  נולד וגדל בתל אביב וכיום מתגורר ביפו. הוא בוגר ישיבת שיח יצחק ותוכנית עמיתי עלמא, למד עיצוב תעשייתי בבצלאל ומחזיק בתואר ראשון במדעי המחשב מהאוניברסיטה העברית. דניאל פרסם משיריו בכתבי העת משיב הרוח, עתר ו-יהי. דבר שאינו אור הוא ספרו הראשון.
----
לוקוס אדרה מציגה שירת מקור ושירה מתורגמת, בעיקר עכשוויות. בסדרה אנו בוחרות משוררות ומשוררים שהקריאה ביצירותיהם מעוררת למחשבה חדשה.

במרכז "אישה – ילדה, גבר – אישה" עומדת דמות של אישה המגדלת בנות ("הִיא לֹא יוֹדַעַת/ מֵאַיִן תִּשְׁאַב כּוֹחוֹת לְגַדְּלָן יוֹתֵר/ מִכְּפִי שֶׁגָּדְלָה בְּעַצְמָהּ") ואוהבת איש, בעודה מנסה להשלים חסכים רגשיים המלווים אותה מילדותה. התבוננותה הצלולה והמעמיקה של קמה שיר, המשלבת כנות רגשית פשוטה עם אירוניה דקה, יוצרת שירים חכמים אך לא מתחכמים, שיש בהם גם התייחסות לתיאוריות בפסיכולוגיה (וְהוּא לֹא יוֹנֵק,/ לֹא מֵהַשָּׁד הַטּוֹב וְלֹא מֵהַשָּׁד הָרַע") ולאבני דרך בשירה העברית ("שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִיַּעֲרוֹת הַפֶּרֶא") אך אינם מיועדים רק ליודעי ח"ן, להיפך, רבות ורבים יוכלו להזדהות עם החוויות ועם השורות שמוסיפות להדהד עוד זמן רב אחרי הקריאה (למשל, "אִי אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב אֶת מִי שֶׁהִתְפַּנָּה מִן הַחֶדֶר").

גיליון 136

יום הולדת שמח | לורה קָסִישְׁ‎‏קה
         "אִם הַטֶּלֶפוֹן לֹא מְצַלְצֵל, זֶה אֲנִי".
         ג'ימי בּאפֶט

אִם אֵין אִישׁ בַּדֶּלֶת כְּשֶׁהַפַּעֲמוֹן
מְצַלְצֵל. אִם הַדֹּאַר
מַגִּיעַ מְמֹעָן לְקַוֵּי

הָאֹרֶךְ שֶׁלָּךְ, הָרֹחַב שֶׁלָּךְ
אֲבָל לֹא אֵלַיִךְ. אִם
אַתְּ יְכוֹלָה לְכַבּוֹת אֶת הַוּוֹלְיוּם בַּטֶּלֶוִיזְיָה

וּלְדַקְלֵם בְּעַל־פֶּה שׁוּרוֹת מִתּוֹךְ
"הַמַּלְאָכִיּוֹת שֶׁל צַ'ארְלִי" וַאֲפִלּוּ
לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹתֵיהֶן הַמֻּשְׁלָמִים כְּמוֹ מַקְהֵלָה

שֶׁל שֵׂעָר בַּעֲשׂוֹתֵךְ זֹאת. אִם
הַבַּיִת חָשׁוּךְ, הַהוֹרִים שֶׁלָּךְ
מֵתִים, אֲבָל כֻּלָּם כָּאן

לַאֲרוּחַת הֶחָג שׁוּב. אִם גִּילֵךְ כָּפוּל
מְגִלָּהּ שֶׁל חֲבָרָתֶךְ הַוָּתִיקָה בְּיוֹתֵר.
אִם גּוּפֵךְ מַחְלִיף צְבָעִים

בְּחֶבְרָתָן שֶׁל נָשִׁים
רַוָּקוֹת, אוֹ שִׁכּוֹרוֹת.
אִם הַנַּעֲלַיִם שֶׁלָּךְ.

אִם הַשֵּׂעָר, אוֹ
מַה שֶּׁנּוֹתַר מֵהַשֵּׂעָר שֶׁלָּךְ, וַאֲנִי
לֹא אוֹמֶרֶת זֹאת בְּטִינָה.

אֲבָל אִם אַתְּ עֲיֵפָה
בִּשְׁנָתֵךְ. אִם אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת
לִצְלִיל הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלֹּא צִלְצֵל

פַּעַם אַחַר פַּעַם, אוֹ אֲפִלּוּ
אִם אֵינֵךְ מִתְעוֹרֶרֶת בִּכְלָל.
לֹא, שׁוּב, זֶה לֹא.

                              מאנגלית: מעין איתן

"אינני יודעת אם חשת אי פעם הרגשה מוזרה זו, שהזמן חולף מעליך בלי לשתף פעולה איתך". כך כתבה לאה גולדברג לפני שישים שנה בדיוק במכתב לטוביה ריבּנר. "כאילו כל יום מרמה אותי, הוא עובר ואני נשארת באותו מקום עצמו ואינני מנסה אפילו לעשות איזה צעד קדימה. על שולחן הכתיבה שלי נצטברו מכתבים, כתבי יד, ספרים, והכל היה שייך לאיזה עבר שאיננו רוצה להסתיים, כאילו בכל מקום שׂמו שלוש נקודות, זה סימן ההפסק ה'בלתי הוגן' של המאה הקודמת, ולא בא המשך". על רמאות כזאת, של הזמן ושל הכוח שבידינו לצעוד קדימה, נכתב בגיליון בעשרות אופנים ובעברית אחת. שׂרַי שביט מתוודה על כך שמשוררות אחרות מחזיקות אותה. שולמית אפפל מציעה לכתוב רק אם את חייבת. אורית נוימאיר פוטשניק חיברה צלילים של התנשפות, התייגעות וריצות. ויליאם קרלוס ויליאמס מזכיר לנו שהשירה היא אמנות קשה, שדקדוקיה דורשים את כל תשומת הלב שלנו. וז'ילא מוסאעד זוכרת את הערבים המסוימים, שבהם באה מילה להציל אותנו, ונפלנו שדודים בזרועות השירה.

נוית בראל

דימוי הכריכה: ענת בצר, ללא כותרת, 2020

גיליון 134

מכתב לאחר תקופת ניכור | פריסילה בקר  

מאנגלית: מעין איתן

שָׁכַחְתִּי לְסַפֵּר לָךְ שֶׁבַּעֲלִי
נִפְטַר. הוּא הָיָה בִּסְפָרַד וּמַשֶּׁהוּ 
מְשֻׁנֶּה קָרָה עִם אַלְכּוֹהוֹל אוֹ מַיִם. הוּא אָהַב אוֹתָם אֶת
שְׁנֵיהֶם כָּל כָּךְ. מַה שֶּׁמַּזְכִּיר לִי, אַתְּ מַעֲדִיפָה
לְהִקָּבֵר אוֹ שֶׁיִּשְׂרְפוּ אוֹתָךְ? הַהֶבְדֵּל,
לְמִקְרֶה שֶׁאַתְּ לֹא יוֹדַעַת, מָצוּי בְּרוּחַ הָרְפָאִים
אוֹ הַגּוּף; גַּן־עֵדֶן אוֹ סֶקְס.

אֲנִי גַּם מְתַכְנֶנֶת טִיּוּל. שׁוּם מָקוֹם מְיֻחָד
רַק הֵיכַנְשֶׁהוּ שָׁם אֱלֹהִים שָׁהָה.
יֵשׁ לָךְ אֵיזֶה רַעֲיוֹנוֹת? אָבִיא מִשָּׁם בַּחֲזָרָה
בַּקְבּוּקוֹנִים שֶׁל עִנְבָּר אָפֹר. כְּבָר אָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי 
בְּהֵרָיוֹן מִמֶּנּוּ? חֹדֶשׁ עֲשִׂירִי וַעֲדַיִן
לֹא שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ דָּבָר. הַבַּיִת מְתַעֵב אוֹתִי
כָּל דָּבָר שֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בּוֹ נִשְׁבָּר.

אֲנִי עַצְמִי מַעֲדִיפָה שֶׁיַּשְׁאִירוּ אוֹתִי
כְּשֶׁפָּנַי מַעְלָה בְּאֵיזוֹ תְּעָלָה וְשֶׁמִּישֶׁהוּ יֵלֵךְ
לַכֶּלֶא בִּגְלַל מַה שֶּׁהוּא עָשָׂה לִי.
כָּכָה אוּכַל לִצְפּוֹת בַּכּוֹכָבִים
כְּשֶׁהֵם נָעִים לְעֵבֶר קְצֵה הַשָּׁמַיִם
וְהוּא יוּכַל לְתַכְנֵן אֶת הָאֲרוּחָה 
הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלּוֹ אוֹ אֵיזוֹ נֶחָמָה אַחֶרֶת. 

כותרת הגיליון לקוחה משיר מאת אמילי דיקנסון, המובא בתוכו בתרגום שמעון זנדבנק. דיקנסון מזמנת מוות ואלמוות לנסיעה בכרכרה, חולפת יחד איתם על פני החיים, אבל שבה אל השירה, משל היתה זו מחוז של נצח, ודאִי ושאינו סדוק. קל להאמין לה. קל להאמין בכך, ואולי אף משתלם. פותח את הגיליון פרסום ראשון של לילך וולך כמשוררת שכתבה בעבר ולא פרסמה ועתה שבה אל שירתה, והיא פונה אל סוֹלְוֵיג, אישה המצפה לגבר שישוב ממסעו, נואשת ומצייתת מן המחזה 'פֶּר גִינְט' להנרי איבּסֶן, ומוכיחה אותה על טעותה. כל הגיליון מקהלת דיבור ותנועה. לא לצפות, לא לעצור, לא לתכנן. ובלב הגיליון נאומו הארספואטי של סמי ברדוגו, שמגלה בפנינו את חובתו כשלט הכְוונה: "מוטלת עלי חובה מוסרית. היא מפקדת ופוקדת לכתוב את המקום בזמן הזה ובמה שרוחש בו, את האנשים של המקום, את הישראל ואת האיך שהיא מתנהלת, כיצד מתנהגים אנשיה, וּנשותיה, ומנהיגיה, ומיהם בדיוק הילדים, ומה לגבי העצים והעשב, והכסף, והעבודה המפרנסת, ומה בדיוק מדברים כאן, ואיזו משמעות יש לדיבורים הללו, וכיצד כותבים היום בעברית, ואֵילו צורות יש לַכתיבות, ומה יהיה על העבר שלנו, ומה על העתיד, ועל האדמה הזאת, על כל מי שדורש את האדמה הזאת".

נוית בראל

דימוי הכריכה: הדר גד

גיליון 133

נוקטורנו | לואיז גליק  (מאנגלית: הילה אהרון בריק)

אִמָּא מֵתָה בַּלַּיְלָה שֶׁעָבַר,
אִמָּא שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תָּמוּת.

הַחֹרֶף הָיָה בָּאֲוִיר,
מֶרְחַק חֳדָשִׁים רַבִּים
וְאַף עַל פִּי כֵן בָּאֲוִיר

פְּרִיחַת יָקִינְתּוֹן וְתַפּוּחַ
לִבְלְבָה בַּגָּן מֵאָחוֹר

יָכֹלְנוּ לִשְׁמֹעַ -
מָרִיָּה שָׁרָה שִׁירִים מִצֶּ'כוֹסְלוֹבַקְיָה

כַּמָּה אֲנִי לְבַדִּי -
שִׁירִים מֵהַסּוּג הַזֶּה.

כַּמָּה אֲנִי לְבַדִּי,
בְּלִי אִמָּא, בְּלִי אַבָּא -
נִדְמֶה שֶׁהַמֹּחַ שֶׁלִּי רֵיק כָּל כָּךְ בִּלְעֲדֵיהֶם

נִיחוֹחוֹת שֶׁנִּסְחֲפוּ מֵהָאָרֶץ:
הַכֵּלִים בַּכִּיּוֹר
שְׁטוּפִים אַךְ לֹא מְסֻדָּרִים.

מִתַּחַת לְיָרֵחַ מָלֵא
מָרִיָּה קִפְּלָה אֶת הַכְּבִיסָה:
הַסְּדִינִים הָיוּ
לְמַלְבְּנִים לְבָנִים יְבֵשִׁים שֶׁל אוֹר יָרֵחַ.

כַּמָּה אֲנִי לְבַדִּי, אֲבָל בְּמוּזִיקָה
שְׁמָמָה הִיא שִׂמְחָה.

הָיָה זֶה הָעֲשָׂרָה בְּמַאי
כְּמוֹ הָיָה זֶה הַתִּשְׁעָה, הַשְּׁמוֹנָה.

אִמָּא יָשְׁנָה בְּמִטָּתָהּ,
זְרוֹעוֹתֶיהָ פְּשׁוּטוֹת הָיוּ, רֹאשָׁהּ
נָח מְאֻזָּן בֵּינֵיהֶן.

הגיליון הזה נפתח בשתי שאלות שניסח אורין מוריס: "למה הספרות עוד כאן, ולמה עכשיו". אפשר שמוריס עונה עליהן בשורות שכתב לפניהן, ואפשר שהן מונחות לנגדנו תמיד. אני מניחה לשאלות הללו, בלא סימן שאלה, להתמקם בין העמודים הבאים כמו כתם בל יימחה, כמו סימן על קיר. הרמתם פעם את ראשכם וראיתם סימן על קיר שלא שמתם לב אליו לפני כן? תהיתם מה הוא היה? וירג'יניה וולף הבחינה בו על קיר ביתה, תוך כדי עישון סיגריה. בתחילה חשבה שמדובר בחור של מסמר ישן. אחר כך קבעה: "ברגע שדבר עשוי, אין איש יודע לעולם כיצד קרה הדבר". אפשר לחשוב כך על ספרות כאן ועכשיו, כשם שמתבוננים בסימן על קיר כדי להפסיק מחשבות אחרות. וולף התבוננה בו מרחוק וחשבה על מה שאבד בימי חייה. במחצית השנייה של שנת 2020, בפנים מכוסות ובריחוק כפוי, אנחנו יודעים למנות כמה וכמה אבדות כאלה. "אוי לי, המסתורין של החיים!" כתבה וולף. "חוסר־הדיוק של המחשבה! בורותה של האנושות! על מנת להראות כמה מעטה השליטה שיש לנו בנכסינו - איזה עניין מקרי הם החיים הללו אחרי כל הציוויליזציה שלנו". נדמה שספרות מתנגדת למקריות זו וכולה מלאכת מחשבת של רטוריקה ושל סימון יעדים והשגתם, אבל בעצם סימני השאלה, המסתורין, במרכז עניינה.

נוית בראל

דימוי הכריכה: Panthera Tigris Nisnas, רונה שחר

גיליון 132

זַ'אן קְלוֹד בִּקֵּשׁ שֶׁאֲלַוֶּה אוֹתוֹ לַחֲנָיָה
חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי: הוּא מִתְקַשֶּׁה לְהִפָּרֵד
חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי: גַּם לִי קָשֶׁה לְהִפָּרֵד
וְלִוִּיתִי אֶת זַ'אן קְלוֹד אֶל הַחֲנָיָה.
 
לְמָחֳרָת שָׁב זַ'אן קְלוֹד וְחָזַר וּבִקֵּשׁ
לַוֵּה אוֹתִי, אָנָּא, אֶל הַחֲנָיָה
כָּךְ הוּא הִפְצִיר בִּי. כָּךְ זֶה הָיָה:
חִיּוּכוֹ חוֹרֵר לִי אֶת הַלֵּב כִּקְלִיעַ מִתְנַקֵּשׁ.
 
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי קוֹלִי הִקְנִיט בְּהַנְגָּנָה:
אָבְדָה לְךָ הַדֶּרֶךְ מִדִּירָתִי לָרֶכֶב?
הוּא נָשַׁק לִי וְהִבְהִיר בִּצְחוֹק מְצַלְצֵל שֶׁלֹּא.
 
"אֲנִי גֶּבֶר שָׁחֹר. זוֹ שְׁכוּנָה לְבָנָה.
שׁוֹטֵר יְחוֹרֵר אֶת לִבִּי נֶקֶב אַחַר נֶקֶב."

הוֹ, לִבִּי - מְצוּקֵי אֶרֶץ לַתֵּבֵל שֶׁלּוֹ.

תמיד קורה משהו בעולם. כל רגע - עידן חדש. רגעים של מחשבה מתעוותים והולכים, כי השיבוש פשוט: פיענחת רגע אחד, וכבר רגע חדש מונף מתוך תשוקה להיות נחשב. שריפות שזרו הרס ברוטאלי באוסטרליה הן היום חדשות ישנות מאוד. כשהתחלתי לעבוד על הגיליון היינו כולנו סגורים. מחלה חדשה הופיעה, וכמו נועדה להשתיק בכוח את כולנו ולהדגים עד כמה קרוב כל העולם ועד כמה מפוצל כאחד. החולים קיבלו מספרים, מתים תעו ברגעיהם האחרונים, בודדים ומכוסים. לבריאים היה איכפת ולא איכפת. לחלק מאיתנו יש מבצר, מרחב חיים שייקרא "בית". חלק מאיתנו חיים במקום אחר. חשבנו על מושגים כאלה ועל ערכם. היה לנו זמן והיתה לנו אי ודאות. ביום שבו נסגר הגיליון נכתב השיר הזה, כי בחודש שעבר נחווה מחדש הכאב שקיים תמיד בעולם. "כמה עלובה הספרות", כתב יואל הופמן. "אנחנו סוחרים בבדים שעליהם מצוירת שמש ואיש אינו נושא עיניים". ספרות היא רשת של אי שקט. היא נכתבת ונקראת קרעים־קרעים, תמיד, כי אין חלק בעולם שעומד בפני עצמו. קוראי ספרות ויוצריה אינם מובחנים מציבור המתבצרים, הבורחות מן הבית, מחפשות העבודה, הבלתי ניתנים לשליטה. פעולת הקריאה, כמו כל פעולה אחרת, היא חלק מאי השקט בעולם. על נקודה אחת מתוכו נכתב כאן, אני מאמינה, בכל עמוד ועמוד.

נָוית בראל

דימוי הכריכה: רוני אזולאי, צילום, 2020
 

הדופק הממוצע של אדם במנוחה הוא 60-100 פעימות לדקה. במהלך החיים שלנו הלב שלנו יפעם יותר משתי ביליון פעמים, יותר משתי ביליון פעימות – זה מספר שאי אפשר לתפוס אותו בכלל. קצת כמו הלב, או הרגש, הוא שם פועם, בועט, מניע אותנו ואי אפשר לראות אותו.
יש משהו קסום בדברים החבויים מן העין ועדיין יש צורך ממשי לגעת בהם, להרגיש אותם. אתם מחזיקים כעת פיסות קטנות מהלב שלי. סיפורים, הגיגים וקטעי שירה שנכתבו בנקודות שונות של חיי, בחלק מהן הרגשתי בשפל, ובאחרות הרגשתי בשיא, אבל בכולן הרגשתי במלוא העוצמה, הנשימה השתנתה, הדופק עלה.
הוא עולה כשאנחנו מתרגשים, חוששים, שמחים מאוד או עצובים. הדופק עולה כשאנחנו מרגישים. זה יכול להיות מאוד מפחיד, להרגיש כל כך הרבה ובבת אחת, זה הופך אותנו חשופים ולפעמים אנחנו גם נפצעים. כדי למנוע זיהום של חתך או שריטה בדרך כלל משתמשים בפולידין, קצת כמו לחבק את הפצע ולעזור לו להחלים.
עדיין לא מצאו פולידין ללבבות אבל אני מקווה שהספר הזה יצליח לחבק לכם את כל השריטות.

דנה גל, ילידת 1995, בעלת תואר ראשון בקדם רפואה ומתגוררת בחדרה. זהו ספרה הראשון. 

וּכְשֶׁסִּפַּרְתְּ לִי שֶׁאַתְּ בְּהֵרָיוֹן כְּבָר לֹא דִּבַּרְנוּ –

כְּבָר עָזַבְתִּי אוֹתָךְ, אוֹ אַתְּ אוֹתִי

וּבְאוֹתוֹ יוֹם שֶׁהָיָה יוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁל מִישֶׁהוּ

לָחַשְׁתְּ לִי בָּאֹזֶן לְיַד כֻּלָּם, בְּסוֹד רַק לִי

אֲנִי בְּהֵרָיוֹן, רָצִיתִי לְסַפֵּר לָךְ כְּבָר מִזְּמַן

וּכְבָר לֹא יָדַעְתִּי מִי אֲנִי

את שיריה של רוני גרוס אפשר לקרוא כמו שקוראים פרוזה טובה – בנשימה אחת, מתוך שכחה עצמית ומעורבות גדולה. יש בהם משהו ישיר מאוד, קשוב, פתוח להאזנה ולשיחה, ועם זאת חד וחריף, מפוכח עד כאב, שמאפשר לה לכתוב בצלילות יוצאת דופן לא רק על עצמה אלא גם על מערכות היחסים הסבוכות שהיא נתונה בהן.

הספר נפתח בשירים שעוסקים באופן מעמיק, חסר-תקדים בשירה הישראלית, ביחסי חברות בין נשים, ומסתיים בשירים שממפים מחדש את המרחבים האינטימיים שבין נשים וגברים. כל אחד מהשירים עומד בזכות עצמו, ויחד הם מצטרפים לעלילות דברים גדולות – ידידות שהופכת לאיבה; תשוקה שנענית בהפניית גב; קרבה עמוקה שנפער בה מרחק על רקע אימהות ומשפחה; היפרדות שאין ממנה חזרה. ובכל העלילות, למרות ההבדלים ביניהן, ניכרת אותה כמיהה: כמיהתה של המשוררת לכתוב מתוך יושר ודיוק מירביים, בלי להתכחש לדבר ובלי להסתיר דבר.

אלה שירים באור מלא. הכל שם: הפגיעות, האהבה, ההיזקקות לזולת, והגוף על כל הפוטנציאלים שלו, וכולם מוצגים במלואם, על שיבושיהם ופיתוליהם. ודווקא האור הזה, שחושף את מה שעלול להיראות במבט ראשון מאיים, הוא שמעניק לשירים יופי חד פעמי, עוצר נשימה.
(אלי הירש)

פתאום הכל כאב לי.
הרוח על הפנים
והציפורים שמצייצות,
הסיגריה
והדם שזורם לי בוורידים.
הריח של הים
והשמש בזריחה.
פתאום יש מן שקט,
מן שתיקה צורמת
שאינה מגשרת לרגע על התהום שנפערה בינינו.
שנינו יודעים,
כשאמרתי שמחפש שקט
לא התכוונתי לשקט ממך.
ופתאום הכל חסר תכלית,
פתאום הכל חסר טעם.
היין הלבן והפיצה
שניהם עוד מונחים על השולחן בסלון.
חיכיתי שתחזרי.
שתיכנסי בדלת ותגידי שנמאס לך
מהבלגן שאני משאיר לך בלב
ועל השולחן.
שתגידי שהכל הרבה יותר כואב בלעדיי 
מאשר איתי.
שתגידי שלא עוזבת יותר.
שאוהבת יותר.
פתאום הפסקתי לנשום
כשהבנתי שהלכת לתמיד.
פתאום אין אותך
ואין אותי.
פתאום הוורידים שזרמת בהם
מתכווצים בכאב.
"התקף לב", הם אמרו.
"שיברון לב", תיקנתי.
משניהם לא נשארתי בחיים.
מספיקה מילה אחת בשביל להתאהב, מילה אחת בשביל לעזוב. תקראו ותחליטו אתם. תתחילו באיזה עמוד שתרצו, זה הסיפור שלכם.
תתאהבו או תעזבו
אני עזבתי מזמן.

מה ידוע לישראלים על אסטוניה? לא יפה להכליל, אך לרוב לא הרבה. ועד כמה ידועה בארץ שירתה של אסטוניה? בדרך כלל בכלל לא. הספרות תמיד עשויה לשמש אשנב לתרבות אחרת, ובספר כובעים וכפפות, אסופה עברית ייצוגית ראשונה מסוגה, שנכללים בה אחדים משיריהם של עשרה משוררות ומשוררים אסטונים צעירים, יש כדי לערוך לקוראי עברית ולאוהבי שירה בארץ היכרות נודעת, עם ספרות של עם המוכּר מעט ! עם ארץ מרתקת וכמעט לא מדי מחוץ לגבולות מדינתו הצפונית שידעה תהפוכות רבות, ועם יוצרים צעירים בני זמננו. עולמם הפנימי הרבגוני של המשוררים הכלולים במבחר זה וכישרון כתיבתם מאפשרים להתוודע למחשבות ולחוויות, לרגשות, לרגישות ולריגושים, שיוכלו להעשיר את קוראי שירתם גם בעברית. המבוא המקיף שצירף לאסופה זאת מתרגמה, המשורר רמי סערי, מעניק לקוראים תמונה מהימנה ומרחיבת אופקים של היצירה השירית המפעימה באסטוניה של ימינו.

גליון 135 'מילה במקום' -

לא פחות מ־58 יישובים ברחבי הארץ השתתפו בתחרות הארצית "מילה במקום", אשר הזמינה כותבים לכתיבה אישית בנושא מקום. כותבים רבים השתתפו בתחרות, והשירים והסיפורים המופיעים בגיליון נבחרו על ידי צוותי שיפוט מקומיים, ביישובים ובמועצות האזוריות. כשקראנו את הטקסטים הבנו עד כמה נכון לתת במה למגוון האמונות, הזכרונות, הצבעים, המאוויים, החוויות והתקוות, הבאים לידי ביטוי בשירים ובסיפורים שבקובץ.
אהבה, מלחמה, שואה, טבע, ילדות, משפחה, אושר וכאב – כל אלה מכונסים בגיליון זה ומציגים פסיפס מרגש של החברה הישראלית, מבלי שיידרשו לעבור דרך הפילטר של 'שומרי הסף'. ואכן, במבט מקרוב רואים עד כמה עשיר הגיליון בקולות מגוּונים, מבני שמונה־עשרה ועד שמונים פלוס, שייתכן כי לא היו דרים בכפיפה אחת אילו נבחרו בעבודת אוצרוּת מסורתית. בדיעבד זהו חיסרון שאנו רואים בו יתרון, ושמחים עליו. בעינינו יש מקום לכל המילים.
אם הספרות הקאנונית מקדשת מסעות – מעולמו של אודיסאוס, דרך גיזת הזהב, אינאס, אבן בטוטה, מגלן, דנטה, ועד לשוטטות של בולדיר ברחובות פריז, שירת האהבה של אלתרמן לתל אביב ומסעו של דויד גרוסמן אל הארץ ש'מחוץ לזמן' – הרי שהגיליון הזה מעניק לנו מקום, מקום שהוא גוף, נפש, נוף מקומי: מדרך כף רגל לתוך עצמי.
אנו מודים לכותבות ולכותבים שהעניקו לנו הזדמנות להתוודע אל המקומות שבחרו לכתוב עליהם ולשתף אותנו.

                                                                            ציונה שמאי ויקיר בן־משה – עורכי הגליון

כתב העת הליקון יוצא ברציפות מאז 1990 עד היום יצאו לאור 135 קובצי שירה עכשווית וקלאסית הכוללים פרסומים ראשונים של שירי מקור, שירים ותרגומים חדשים משירת העולם, מאמרים בנושאים שונים, ויצירות מתחום האמנות הפלסטית העדכנית. 'הליקון' מוציאה קבצים מסוגים שונים:
גיליונות נושא: צילום מצב עדכני של נושא אחד בהשתתפות כותבים רבים: שירה ומאמרים מהארץ ומהעולם
יצירות רחבות יריעה ומחזורי שיר של יוצרים נבחרים: שירה ישראלית, שירת עולם עכשווית, תרגומים חדשים מן הקלאסיקה העולמית.
שירה חדשה: ממיטב שירתם של משוררים בראשית דרכם.
בינלאומי: שירה בינלאומית, בעברית, בשפות המקור, ובאנגלית  .שירים וביוגרפיות - משוררים בעברית ובערבית מהארץ, משוררים בינלאומיים ומדור שירה צעירה. גליונות דו-רב לשוניים המוקדשים לתוצרי סדנאות תרגום בינלאומיות. מטרות: מתן במה ליוצרים מהארץ ומהעולם וחשיפת יצירתם לשוחרי התרבות בארץ, תלמידים, סטודנטים, מורים וחוקרים. חשיפת שירה ישראלית לקהלי יעד בעולם.
עורכת ראשית: נוית בראל. מערכת: לי ממן, עמיחי חסון, יובל פלוטקין.

הספר ''שקר הפיד והבל הסטורי'' מורכב מאוסף סיפורים ארוכים, קצרים ומשפטים.
כולם מתארים רגשות, מצבים ותחושות שדור המסכים היו מעדיפים להמשיך להסתיר מאחוריי חיוכים מזויפים ברשתות החברתיות.

מינרל

מֵי תְּהוֹם מְתוּקִים חִלְחֲלוּ
הֵמֵסּוּ מְלָחִים
צָרְבוּ כִּיבִים בְּבֶטֶן הָאֲדָמָה
סְדָקִים פְּעוּרִים יְשָׁרִים חוֹתְכִים
בַּחַרְסִית הַקָּשָׁה, הַיְבֵשָׁה
הוֹלְכִים וּמִתְקַעֲרִים
עַד קְרִיסָה

בְּלֹעַ הַבּוֹלְעָן אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים
אַתָּה מְסַפֵּר, בַּחֹרֶף אַתָּה אוֹהֵב
אֶת יָם הַמֶּלַח הַרְבֵּה יוֹתֵר
מַעֲבִיר לִי בַּקְבּוּק
מֵי עֵין גֶּדִי לִשְׁתּוֹת, מַנִּיחַ יָד
אֲנִי מִתְרַכֶּכֶת
אֵיךְ אֶפְשָׁר אַחֶרֶת
אַחֲרֵי כָּל הַמֶּלַח הַזֶּה

"הלומת אור", ספר ביכוריה של המשוררת רות אשור, הוא כתב יד רענן ואותנטי. הוא בולט בתוך יבול ספרי ביכורים של משוררות צעירות שיצאו לאור בשנים האחרונות הודות לאיכותו המעולה ולמודעות העמוקה של המשוררת למפה ולמסורת הספרותיות. 
עיקרי הפואטיקה של אשור מבוססים על רטוריקה נשית חזקה, נועזת, מגיבה, פועלת, הלוקחת אחריות – בלתי-קורבנית. הסגנון המתמודד של אשור הוא סינתזה בין קלות כתיבה שמאפייניה העיקריים הם הומור, לעתים אוטו-פרודי, ושפה קולחת ויומיומית לבין תחכום רגשי ודיאלוג עם מסורת השירה. 
רות אשור (1989) היא משוררת כלואה בגוף של עורכת דין. שיריה פורסמו בכתבי העת ״מעין״, ״הליקון״ ו״ננופואטיקה״. מתגוררת בירושלים. ״הלומת אור״ הוא ספר שיריה הראשון.

שׁוֹבָבִים שָׁוִים, סֵפֶר הָאָלֶפְבֵּית הַחֶבְרָתִי הוּא סֵפֶר שִׁירֵי הַיְּלָדִים הָרִאשׁוֹן שֶׁל גִּלְעָד מֵאִירִי (אִיּוּרִים: אֶלִירָן הָרוּשׁ). הַסֵּפֶר כּוֹלֵל 22 שִׁירִים בְּעִקְבוֹת כ"ב הָאוֹתִיּוֹת הָעִבְרִיּוֹת. כָּל שִׁיר הוּא אוֹת הוֹקָרָה לִילָדִים וִילָדוֹת שׁוֹנִים, שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַמַּסָּע הָאַמִּיץ שֶׁלָּהֶם בְּתוֹךְ הַחֶבְרָה. הַשִּׁירִים מְסַפְּרִים עַל מַסְעוֹתֵיהֶם הַקְּטַנִּים בְּהוּמוֹר, בַּחֲרִיזָה וּבְאִיּוּר. מֻזְמָנִים לְגַלּוֹת מִי הֵם אוֹתָם שׁוֹבָבִים וּמַדּוּעַ הֵם שָׁוִים.

ד"ר גִּלְעָד מֵאִירִי (1965, י-ם), פִּרְסֵם 18 סְפָרִים, מֵהֵם שִׁבְעָה סִפְרֵי שִׁירָה וְאַרְבַּע אַנְתּוֹלוֹגִיוֹת שִׁירָה הָעוֹסְקוֹת בְּכַדּוּרֶגֶל, בְּבֵית סֵפֶר, בִּתְפִלָּה וּבִמְחָילדיםאָה חֶבְרָתִית (בַּשְּׁתַּיִם הָאַחֲרוֹנוֹת כְּעוֹרֵךְ שֻׁתָּף). מְנַהֵל שֻׁתָּף שֶׁל מָקוֹם לְשִׁירָה וּבֵית הַסֵּפֶר לְאֹמָנוּיוֹת הַמִּלָּה עִם נוֹעָה שָׁקַרְגִּ'י.  

החיים שלנו מהירים, משתנים, משנים, דינמיים. 
בכל פעם מחדש אנחנו מעצבים את עצמנו ומוחקים, 
בונים גרסה חדשה ומחליפים. 

אנחנו סופגים עלבונות, 
מכילים אין-ספור צלקות. 
כל קמט וקמט מראה את העבר. 
כל מבט מסתכל על חלום. 
אלו הם סימני הזמן. 

מטרותינו הן לפקוח את העיניים ולראות אותם,  לבחור להתמודד. 

“סימני הזמן” בנוי מקטעי כתיבה קצרים, שירים וסיפורים בנושאים שונים.
ארבעה נושאים עיקריים זוכים בו לתשומת לב מיוחדת, והם הכוח להיות אנושי בעולם החדש, הטכנולוגי והקר לעיתים; דימוי עצמי ואהבה עצמית; אהבה, שיברונות לב ופרידות; וכן סיום – היכולת להתמודד עם סוף ועם דברים שלא ניתן להשיבם לאחור.
הקטעים והשירים כתובים בשפה נפלאה, קולחת, סוחפת ובעיקר אותנטית. זהו מסע בנבכי הנפש המעורר הזדהות ורגש כן על הדברים הקטנים בחיינו.

ספר השירה של פרופ’ חביבה פדיה “מודקדמים ומאוחרים״ מאגד לראשונה את השירים שכתבה בעודה נערה צעירה, בטרם פרסמה ולו ספר שירה אחד, ובפער של עשרות שנים את השירים שכתבה בימים אלו ממש. מכאן שם הספר “מוקדמים ומאוחרים״

תאהבו לאהוב.
תאהבו את הפריטות מהלב של האנשים איתכם,
אל תשפטו, תכירו מהלב את הלב שמולכם,
מי יודע? אולי תגלו שאנשים קסומים לידכם.
תאהבו ותגלו כמה טוב..."
 
הספר נקרא פריטות מהלב כי אני מאמינה
שהלב הוא תיבת התהודה של הגוף, כמו תיבת התהודה של הגיטרה.
הלב מעצים את הקול הפנימי שלנו
ואת המחשבות הטובות שלנו.
אנחנו יכולים לכוון את מיתרי לִבנו זה לזה ולהתכוונן לטובה.
♥
אם אתם מתמודדים עם פריטה ישנה,
מוזמנים לפתוח את הספר ולהרגיש עומק מלא שמחה,
שיגרום לכם לכוון את מיתרי לִבכם,
לפרוט מהלב מנגינות חדשות שינגנו את חייכם.
♥
עדי אבוקרט, משוררת ויוצרת בשנות העשרים לחייה,
היא נפש של אמנית הנותנת כוח בשיריה.
דרכם מעוררת השראה בקרב רבים — בהרצאות, 
בהופעות, בהעברת פעילויות וברשתות החברתיות.

בספר הביכורים תפגשו בתעצומות הנפש של עדי.
בח"י הפרקים שנבראו מעולמה הפנימי,
בשיריה שהיו מקור כוחה בהתמודדויות רבות,
וכתרפיה התלוו יצירותיה האמנותיות.
 
ייעודה להמשיך לכתוב, להלחין, לפרוט,
ליצור, לקרב לבבות,
ולעזור מתוך הזדהות אישית
לכל מי שחווה התמודדות.

בנימתה האופטימית,
"כל יצירה מהלב היא היפה באנושות".

אֶת כָּל שְׂדוֹת שְׁתִיקוֹתַי
לְךָ אַקְדִּישׁ
וּמַפְתֵּחַ כָּסוּף לָהֶם; לְךָ אַגִּישׁ
בְּתוֹךְ מְחִלָּה רֵיקָה נֵשֵׁב
נָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל לַיֹּפִי וְלַכְּאֵב
אֶת כָּל שְׂדוֹת שְׁתִיקוֹתַי
אֶקְצֹר אִם תְּבַקֵּשׁ
מִלִּים אַפְרִיחַ, עֲשָׂבִים אֲקוֹשֵׁשׁ
אַךְ אֵין לִי אֵיךְ לוֹמַר, אָז אֶכְתֹּב בְּמַחְבֶּרֶת צְהֻבָּה
שִׁיר הַלֵּל לַיֹּפִי, לָעֶצֶב וְלַתִּקְוָה
אֶת שֶׁאהָבֲהָ נפַשְִׁי
כּאָבֲהָ נפַשְִׁי
וְכָל הַנְּחָלִים לַיָּם,
וְרַק אֲנִי - מִדְבָּר.

אופיר כץ, יוצרת מאז ומתמיד; בצלילים, באותיות ובצורות. 'זהב שקט' הוא ספר השירה הראשון שלה.
“ספר זה הוא תיאור תחילתו של המסע שלי בעולם בעזרת השירים שכתבתי לאורך השנים, הן בתהומות והן בפסגות. השירים היו עבורי כלי הבעה והתמודדות, וסייעו לעיכול של הדרך.
במשך השנים היצירה שלי שימשה עבורי כעדשה; דרכה יכולתי לחוות כל דבר שנקרה בדרכי בצורה הכנה ביותר, כמו שרק מילים ומוזיקה יודעות.”

ובשעת לילה מאוחרת, כשיצאנו מהבר ההוא, ישראלה הביטה סביבה, כאילו חיפשה דבר מה, ומאחר שלא מצאה פנתה אליי. 
"לפעמים אני רוצה להיות גם וגם," היא אמרה.
"תל–אביב כשאני רוצה לצאת, וירושלים כשאני רוצה לחזור," עיניה הירוקות דמעו.
היא עזבה את ידי ונעלמה לה בדיוק כשהבחנתי בהחלפת המשמרות בין הלבנה לחמה.

אסתר כהן, בת 24, גרה בתל-אביב. בין היתר סטודנטית שנה שלישית לספרות, כותבת מגיל צעיר. 
הספר הינו ספרה הראשון האוגר אוסף של סיפורים, קטעי שירה וטקסטים קצרים.

למי שלא יודע
ולא הרבה יודעים,
לכל מי שכותב,
לעצמו ואז לאחרים
יש שנאה אחת גדולה
לשיתוף עם הסביבה
מקטעים של נשמה
החייבים להחזיק איזו דעה.
למי שלא כותב
מִבֵּין כל כך הרבה כותבים,
התחייה היא בכאב,
בַּלא מובן, בְּבוסר ראשונים.
כל מה שיוסיף להיות
הוא לא תמיד ההכרחי,
הוא נועד רק לקשר
בין דעתך – לזו שלי.

בין המילים תמצאו אותי. אני מבטיח בזאת שתמיד אהיה כאן. החריטה על הדפים בנשימה עצורה מעניקה לי את הזכות לחוות ולתעד את חיי ואת דעותיי לעומקם. להיסחף ולהרגיש באמת ועד הסוף. לחבק את המחשבות ולחזק את העקרונות. בזכות המילים אני מצליח לטייל במחשבה ולהסתכל על העולם דרך עיניהן של הדמויות החשובות שהיו, ואלו שעודן, בחיי.

אוניל סחר, בן 24 ממרכז הארץ, הוא יוצר החושף את מסע ההתבגרות וההתפכחות האישי שלו בעולם דרך שירים המלוִוים בקטעי פרוזה. בכתיבה בועטת ומרגשת אוניל מספר על אהבות, אהבה אחת גדולה, נישואין וגירושין, עקרונות ומוסכמות, מערכת החינוך והחירות להגשמה עצמית.
'הכנפיים שלי חרוטות' הוא ספר הביכורים שלו.

היה בך תמיד הכישרון הזה
כמו שיש בך עוד מיליון כישרונות
שאולי לא הספקת לראות או לגלות
אולי תמיד היית ממש טובה בלאהוב קצת
ואז לזרוק
***
תני להן
זה בסדר
תני לאצבעות שלך ללטף לי את הפנים
לחדור דרך שׂערי שוב ושוב
תני גם לשפתיים
תני להן לנשק ברכות את כפות ידיי
אני חושבת שמגיע להן

‘מעגל כמעט מושלם’ מכיל שירים וקטעים קצרים שכתבתי בעקבות הרגש העוצמתי ביותר שהרגשתי בחיי – אהבה. כשהתאהבתי בבחורה, חוויתי משבר זהות, וביטחוני העצמי התערער. פחדתי לדבר על זה והעדפתי לשמור זאת לעצמי ולכתוב את כל מה שהרגשתי. המחברת שבה כתבתי שכבה במגירה כשנתיים. הספר נולד לאחר שהחלטתי לאגד הכול לספר אחד ולהתגבר על הקשיים. לא לפחד יותר ממי שאני. כתיבה על הרגשות מרפאה את הנפש, וכולי תקווה שכל מי שיקרא את הספר שלי, יפתח גם הוא מחברת ויכתוב.

רותם צלח, בת 19 וחצי, בוגרת תנועת הנוער “כנפיים של קרמבו” ושנת השירות “גרעין מעשה”, היא פעילה חברתית וחינוכית ומקדמת ערכי מוסר, אהבה ותרומה לקהילה בקרב חבריה ומשפחתה. כותבת שירה כשלוש שנים. מעגל כמעט מושלם הוא ספרה הראשון.