במיטה
ג'ניס, הוא קורא לי. יש לו תקליטים מאמא שלו.
הוא אומר לי שמזכיר לו. ונוגע בו. ומעט גולש.
כבר שש, אולי פשוט אברח מכאן,
לאן?
הוא שוב יצא מהמשרד, והרוכסן.
היה פתוח?
כן, בטוח.
אני, אני סתם מחדדת,
אני סתם מנקה את המקלדת,
הוא תיכף יגיע, אני כבר מתכדרת.
תמיד כשהוא יוצא מהמשרד אני מתכדרת.
הוא מתנפח ונעמד ממש ליד,
אני קוברת את הראש ומתקשתת. אני חצי עיגול גם כשאני עומדת.
"תהיה לך גיבנת," הוא אומר.
נכון, אבל זה מסתיר. אני אפילו לא שואפת אוויר.
ליד הפינות, מסביב, הצבתי שרפרף, סגרתי את הרדיוס גם עם עציצים.
הוא בכל זאת בא, הוא גורר אותם ואני מחזירה.
ממרחק של הרחה אני מנקה את המקלדת,
מוחקת, באצטון עם פדיות קוסמטיות מאה אחוז כותנה.
כמו בת יענה, רק בלי הצוואר ובלי האדמה.
ותמיד כאילו בכוונה, הוא נעמד בפישוק רחב, ומבליט, ומפנה אלי
את אזור החלציים, ומחזיק
את החגורה בשתי ידיים.
אני רוטטת, רונה מסתכלת, רונה יושבת מולנו וסותמת,
אולי אני פולטת.
פרומונים. הם הגורם למשיכה, זה מה שאמא אמרה.
אני אבדוק את היסטוריית החיפוש שלו, ואפסיק לפלוט,
למה קשה לקלוט?
זה באמת לא נעים לי.
למה הוא נועל כשהוא לבד?
תומי אמרה: "אולי הוא ישן." ישן במשרד? לדעתי הוא...
גולש.
אבל אני רוצה לעבוד עם גלי,
אני רוצה את הקמפיין הזה.
הוא גם מבליט את החזה.
נעמד שני צעדים מכאן.
חן קראה לו, היא קוראת לו כל הזמן.
אתמול היא נכנסה, ושמעתי חריקה. נדמה לי.
נדמה לי שבאמת שמעתי, שזו לא טעות
כמו עם המורה להתעמלות. וגם המורה להתעמלות לא היה טעות.
אבל טעות שסיפרתי. כולם צחקו, ואמא. מורה להתעמלות שמציץ?
גם תומי תעיד. שאני מדמיינת. שאני לא מאוזנת.
זה שוב מגרד,
"אל תדאגי, זה יעבור לך —
אל תדאגי, זו רק פריחה, הייתה גם לי," אמא אתמול אמרה.
מייד נתנה לי לוֹרַסטין. וגם עוגת שוקולד גדולה.
היום אני אשה יד שנייה מוכתמת ומפיקה כדוריות סיבים.
אלחץ על זכוכית מגדלת, מברשת ריפוי כתמים.
אני תקועה עם ברושור על פרויקט מגורים
וחושבת על רוכסנים.
כן. גם אני. שוכחת לסגור רוכסנים, אבל הן לא שומעות
את הקולות? שומעות.
אבל הן כנראה חושבות: הוא מוצלח, הוא הרי מהאגדות הקסומות.
זהו, תודה רבה. אני לא אלך יותר לעבודה. אני אלך מכאן. לאן?
הביתה. ואישן. אני פשוט אישן ואישן ואישן.
הוא לא מרגיש שאני לא רוצה? אני לא רוצה. אני מנסה, מנסה להעביר.
את ממצמצת, כן. מין מצמוץ מטופש ומהיר.
אני מנסה להבהיר!
אבל
פעם שמעתי בנים אומרים, "אחת כזאת, צריכה לצעוק הו נס, הו
נס."
ואני יודעת: אני אחת כזאת. כמו שהם אומרים.
כן, את לא כמו חן. בכלום. היא כבר מדביקה שדיים ויוצאת מזה פרסומת. היא מוכשרת.
ואני עדיין מתעסקת בניירת וניירת.
עיוורת. שנה זוחלת על הגחון באותו מלבן. נתקעת בפינות במקום להתקדם.
אתמול הוא יצא והרוכסן היה פתוח. בטוח?
כן בטוח. אז ברחתי לאמא. והנשימה? זו לא נשימה של שינה.
אולי הוא חושב שאני לא ראויה. מין דמות מפוחדת וכבויה.
אולי בגלל זה הוא קצת מלטף. קצת נוגע.
תדרסי. כמוה.
אבא אומר.
אבל אני מהנדרסות, אבא, מהנדרסות.
אז תטרפי.
אני מהנטרפות.
תצודי. מהניצודות.
תחמדי. מהחמודות.
אבל רואים שיש ביניהם. כן, הוא וחן. הייתי שם. איתם. והיא מרוצה מזה.
לפעמים נדמה שכולם בעבודה חושבים על זה.
כל הישיבה התנהלה באופי מלא דופי. מחויכת ומשועשעת, מצחקקת ומרושעת.
מספרת על סיטואציות, היא עושה אדפטציות, אני עושה ברושורים.
שניהם צוחקים, ואני מביטה כמו כלב נטוש. אולי אני ממציאה, וזו סתם חיבה.
גם אתמול, גם שלשום, ברחתי מהעבודה. אליה.
קיוויתי שהיא תשאל. ניסיתי לספר, אבל אמא.
היום אני אסע למוֹנְיָה. היא כבר תראה. היא כבר תדע שמשהו קרה.
אני לא יכולה לחכות.
"רונה, אני יוצאת."
אני ארד במדרגות.
ירידה של יותר מעשר דקות.
מצידי שייקח לי שעות.
מתנשפת מכושפת
אולי כדאי לחזור
מתנשפת מכושפת
מחר זה יעבור.
מוניה ראתה. מוניה שאלה.
והגישה לי פשטידה ועוד חליטה ושוקולד מחרובים ומרציפן מ־90 אחוז שקדים מולבנים שהיא גרסה עם מי ורדים ועוד כמה דברים.
ואני ישבתי ובקושי טעמתי.
מתוק, מתוק. רציתי לספר לה אבל העדפתי לשתוק.
ירדתי לבור הרהורים עמוק:
הוא בסך הכול נחמד. מסביר פנים.
אולי זאת אני. אני ובנים.
מוניה הביטה, את שתי ידיה הושיטה: "למה את שותקת?"
"אני כבר עייפה."
אבל אני.
אולי זאת אני. אולי היא תחשוב שזאת אני.
בשמונה חיכיתי עוד קצת, כבר ציפיתי למעט. לא קרה כלום.
אז חזרתי לדירה. את הראש הטבעתי
בכיור, תחת זרם כבד של מים
שסתם את האוזניים. וכך נפרדתי מהיום. לשלום.
על הספה בסלון היא מחכה.
הקופסה עם האזהרה והמדבקה, ולידה החברה הכי טובה. להדליק?
כן, אבל רק את הטלוויזיה.
ישבתי על הכורסה שותקת.
צופה, כפופה.
החיים הטובים? אה, הם בטהיטי, אז כיביתי.
שיכלתי רגליים.
לחצתי חזק ביניהן את כפות הידיים.
שעות בחשיכה. למה אני לא בוכה?
תהיתי ובהיתי בפירורי עוגה של אמא שנשארו בקופסה על השולחן וגם על הרצפה. אספתי ובלעתי,
חבל שלא השארתי אפילו פרוסה אחת להיום.
עצמתי עיניים, קיוויתי שתיפול עלי שינה.
הן נפקחו מעצמן. גם השפתיים.
נשמתי לאט, נשמתי מעט, נשמתי רק חצי וסורקתי.
סורקתי במסרקות ברזל והועברתי. הועברתי כשובל של שמלה על אדמת בזלת ולה להבים,
אל מתפרה באזור הדמדומים.
תשטפו אותי ביוּזוֹל! עלתה פתאום מבפנים. צעקה מוכרת מאוד וחסרת פנים.
אך זיהיתי אותה מייד. ידעתי מאין.
היא נשארה איתי שעתיים. היא ריחפה על בהונות למרות שלא היו לה בכלל רגליים.
באמצעות חושים ואיברים לא מוכרים
היא משכה אותי חזק אליה וחלקנו מקום על קרוסלה עם מושב אחד בלבד. במעוז התעתועים משַחקים הילדים שלא למדו אף פעם. רפואה.
קרני אקווה מרין מסתננות מהווילון.
כובשות את הסלון. כבר הגיע הבוקר?
בכל זאת אקנה את השוקר.
תוציאי את העדשות.
גם אתמול לא ישנתי. אני לא רוצה. כבר שבועיים.
לא רוצה.
אני אקום מפה ואלך למיטה.
הציפיות מלאות כתמים. גם את. תמשכי את השמיכה. על הפנים.
כמעט.
אני צריכה לישון. ללכת לעבודה?
ואם הוא יקרא לי? יגיד לי על הקמפיין.
הלוואי. אבל בעצם,
ואז — אני הרי לא רוצה. זה בדיוק מה שיקרה.
ג'ניס. הוא קורא לי. יש לו תקליטים מאמא שלו. הוא אומר לי שמזכיר לו. ונוגע בו. ומעט גולש.
יש לי שיער ארוך ויבש, שרוף ועיקש. (אני חייבת לקום לשירותים.)
אולי אלך למספרה? ואצבע. ואשמע את הספר שוב אומר צריך לקצר. צריך לגזור, יש לי מסיכה שתעזור, השיער שלך שבור, את אוספת חזק והשערה נקרעת... והפֶניסטית תגיד, את יודעת?
ותחדד את העובדה שהשיער שלי כל־כך שונה משל אמא שלי. היא מכירה אותה. אמא, אין בי כמעט דבר ממנה.
(אני אצליב את הרגליים, הבטן התנפחה, זחל עבה רובץ בתוכה. יונק ממני מעט. כל נים וגיד לאט.)
אני אכנס למקלחת ואגזור את הקצוות.
אבל לא, תומי פעם אמרה שנראה שגזרתי בפראות ושזה מפחיד אותה נורא.
לו זה לא הפריע, הוא אוהב פראות, אבל פראות ייצוגית.
היום יגיעו עוד בנות. לראיונות. "תמייני," הוא ביקש. מיינתי.
אספתי בקפדנות כל מה שהוא שונא.
אם אני אשאל, מה הוא יענה?
אביט בו כאילו אין שום דבר שונה.
על אף שאני כבר יודעת למה הוא מיזער את המסך מייד ונחרד.
הפתעה! מה היה קורה אילו צעקתי כך.
אני חושבת על זה בדיעבד.
כל פעם שאני מלווה מישהי אליו הלב שלי נפרט לפלחים מלאי גרעיני גיצים וארס.
בי הרוע? הן התמימות?
הן מספרות לו. מתאמצות.
התכוננו.
התרגשו.
התלבשו. במיוחד.
למדתי, הצטיינתי, עבדתי, בזה.
והוא אומר יופי, יופי, ומחכה.
שהיא תתכופף כדי שהם ייצמדו.
ואז היא תוציא מהתיק עוד תיק.
תיק עבודות.
תזרוק מבט אליו, אל תדאגי, הוא מרותק, והיא תציג ותסביר. בתמונה הזו. ורק היא תסתכל, הפרויקט, הוא כולל...
החלק הקשה היה.
והוא יחייך.
היא תקרב את היד.
הוא יברך.
כמו תמיד הוא יגלגל את הלשון בפנים, היא לפעמים תציץ, בין השפתיים, על השיניים
ותשמיע צליל, תחליק פנימה ותשאב את הריר.
גם הוא שומע? כן, אבל לפרקים. כי הוא עסוק בחשיבה.
הוא חושב. מאיפה היא במקור, ילדה רעה, עושה לי עיניים, והוא יבקש שתראה לו.
"את ההמלצות?" היא תשאל. והוא יגיד, "אם יש אז ודאי."
(אני צריכה לשירותים. אני אקמר את הגב.)
"מותר לפלרטט," תומי אומרת. "זה אנושי." אבל אחר־כך היא שתקה.
כשהוא אמר לי את זה, לְמה באמת הוא התכוון?
צעצוע חי ונושם. להשתעשע בו מתחת לשולחן. זו החריקה.
אני אפילו לא צעצוע. רק אריזה. חד־פעמית, משמשת לנשיאה.
מקמטים וזורקים, לעולמים.
אני נמחצת מול המבט שלו.
הוורידים מתפקעים והעור מתבקע, משתנה, מתכווץ ומתענה.
מתכווץ לנקודות־נקודות, והנשימה נקטעת, כמעט נתקעת.
אז אני מושכת את השיער. שיכסה. ואז הוא מנסה.
כי הצוואר מבצבץ, אז הגוף מזנק. לשום מקום, "מה קפצת פתאום?"
העור מתמלא כוויות מאינפרה אדום.
מתפשטות,
מתאגדות,
מבליחות,
מבהילות,
אני נשרפת, ואני מאדימה, אני בוערת, קיבלתי פריחה.
"זה פסיכוסומטי," אמא אמרה, אמא אומרת, על כל דבר.
כל־כך רציתי שהיא תשאל, אבל אמא כרגיל.
אפילו שצעקתי. זה לא משנה.
מחר אני אפגש עם פסיכולוגית.
קבעתי לפני שבועיים. לה אני אראה את הכתמים.
(אני צריכה לקום לשירותים.)
אנשים מתעוררים אחרת?
(אני גם אפסיק לשתות. חייבת כבר לקום. לפעמים אני מאמצת ומכווצת את השרירים ברגליים עד שהם בוערים, ואז אני מרגישה בועות תופחות ומתפצפצות כמו סוכריות קופצות. אני אכווץ גם את האצבעות ואולי הזחל ימות.)
אמא אמרה שזאת תולעת וגיחכה.
אני זוכרת שהם לקחו אותי לבדיקות,
אלה לא בדיקות לילדות. הייתי מרטיבה בלילה. בת חמש. הם רצו לדעת ממה זה נובע. מה לא ברור, אמא, זה פסיכוסומטי.
יום אחד חולצתי ממנה, ומאז היא מתאמצת להיות טבעית, אמא. כשחם היא אומרת תתקלחי, כשקר היא אומרת תתלבשי.
מייד כשנכנסנו לבדיקה היא כבר ברחה. נפנפה לשלום בחצאית מסאטן ובקול המתבכיין: "לאכול משהו, כבר חוזרת."
אני חושבת שהוא קנה לה אותה באיטליה.
נשארתי עם אבא ועם רופא שהחזיק צינורות חלולים.
ישבתי שם על סדין פרחוני, עירומה וקטנה,
קטנה כל־כך, עירומה,
מפשקת את הרגליים,
יוצרת שני משולשים חדי זווית בין השוקיים לירכיים ומחזיקה את הברכיים,
משחיזה בהן את הציפורניים ומגרדת ממני את העור לאט ובכוח. אבא חייך.
אני זוכרת את הבושה לא מחליקה טוב בגרון, אני זוכרת אותה עולה, אני זוכרת שמאז הקול שלי חנוק וצרוד. לא הראיתי חולשה, איזו גיבורה. אבא חיזק לי את הקוקיות וקנה לי אחר־כך צמיד עם פרח ורוד.
אמא דווקא ידעה שאני שונאת ורוד. אבל היא לא הייתה. (אולי אני אעשה במיטה?)
אני אתקשר, אני אגיד שאני חולה.
שאני פסיכוסומטית.
לאמא יש הסדר מיוחד, היא יכולה להזמין הביתה רופאה.
אמא ואבא אף פעם לא באים. לבקר. צריך לסדר.
אני אבקש מאמא.
(אני אשים את המגבת, שתספוג, אשלה אותה מתוך ערימת הבגדים ששוכבת לצידי חודשים.)
אני אלך לאמא, אבא כבר בעבודה? אני צריכה חופשת מחלה. שתזמין לי רופאה. כי אני לא רוצה ללכת לשם.
(עוד מעט אני אקום. למקלחת.
הבטן עדיין נפוחה, הזחל שבע הזחל נרגע, הוא נרדם בתוכה.)
