הליקון

זהו גיליון חגיגי לציון מאה שנים להולדת המשורר יהודה עמיחי (2000-1924), חתן פרס ישראל. עמיחי אהב שירה שנכתבת מתוך הנאה שבעשייה, לא במאמץ ובכפייה, והאמין שהיותו משורר מסייע לו לא רק להתגבר על קשייו אלא גם להציע נחמה ולסייע לאחרים.

משוררות ומשוררים פגשו בגיליון זה בעמיחי ביצירותיהם החדשות. ביניהם, מאיה בז'רנו נזכרה בחום שעלה מנוכחותו הממשית, אלמוג בֶּהַר המשיך את המטאפוריקה הטראגית של שירת המלחמה לעמיחי, ולי ממן הציעה שימוש אחר בצירופים מוכרים משירת עמיחי.

בין כותבי המאמרים, פרופ' חנה קרונפלד המבקשת לשים זרקור על מהפכנותה של שירת עמיחי, שלמרות שהיתה פשוטה ואהובה על קהל רחב הביעה ביקורת על תפיסות העולם השולטות בזמנה; ד”ר רוביק רוזנטל מציג את הצד העשיר והדחוס של לשונו, ושחר־מריו מרדכי מעיד על יחסי קִרבה וריחוק עם שירתו של עמיחי. בגיליון שזוּרה תערוכה ייחודית מיצירתו החזותית של האמן גבי זלצמן, שמציג דיאלוג בין שני מדיומים עם ציורי הלשון של עמיחי.

עכשיו הוא בת, קובץ שיריה של זהבה חגי-עזר, הוא שיעור בענווה. בכנות יוצאת דופן, פורשת לפנינו זהבה את לידתה מחדש כאם. היא נחשפת לבנה המבשר לה על השינוי הגדול שהוא חווה בחייו, מגבר לאישה, ולאחר ההפתעה הראשונית, המוחלטת (“אֵיךְ נוֹלֶדֶת בַּת/  מִתּוֹךְ הַבֵּן?”), יוצאת זהבה למסע עמוק, מעודן ורגיש מעין כמוהו, של למידה.

היא לומדת להכיר מחדש את בנה, כלומר את בתה, ויותר מכך – את עצמה כאם. ואם נדמה שהיא עומדת על סף – סף ההבנה, סף הקבלה -  היא כבר מזמן חצתה אותו, בזכות האינטימיות העזה, הנצחית, בין אמא לבנה/בתה. 

זהו ספר נפלא, יחיד במינו. לראשונה אנו עדים לתודעה ספרותית של אם העוקבת אחר תהליך ההבשלה המגדרית של בנה, תוך שזירה של שירים, הרהורים, מכתמים, המוליכים את הקורא/ת דרך שורות יפות וחכמות ("הָיִיתִי אִתָּךְ כְּשֶׁנִּרְדַּמְתָּ /, יָשַׁנּוּ יַחַד. שָׁנִים /.אַתָּה חִפַּשְׂתָּ אוֹתְךָ / וַאֲנִי / לֹא מָצָאתִי אוֹתָךְ בִּשְׁבִילֵךְ") לחצות את הסף יחד עם המחברת ולעמוד מול כוחה הנדיר של האהבה. - יקיר בן-משה

בגיליון הזה כתבו בנות ובנים על הוריהם, והורים על צאצאיהם. זהו גיליון בין־דורי, שבו ירושות נתקבלו או נדחו, זוויות אפלות הוארו לרגע, תיבות פנדורה הציגו את תכולתן האסונית במלוא האימה, דמויות וקולות הועלו מן האבל ומן היתמות, דאגה ורעד קיבלו צורה, תוך כדי מלחמה, במרחב של פחד שאין ממנו מילוט.

רולאן בארת כתב שמותה של אמו הפך אותו לשברירי יותר, וכל דבר של מה בכך עורר בו תחושת נטישה. נורית זרחי כתבה ש"זה לא הגיוני שילדים יגדלו באופן כזה, בקצב כזה, בצורה כזאת, ויתרחקו מן הבית", וש"אם כך זה היה צריך להיות, אימהות היו יולדות מראש אנשים בתור אנשים ולא בצורת תינוקות". וסמי מיכאל, שנפטר תוך עריכת הגיליון, סיפר על מה שנשאר: "בכולנו קיים הרצון להשאיר על פני החול הנודד של החיים עקבות אישיים בני־קיימא. השאיפה לנֶצח טבועה בנו אף שאנחנו, על כל תרבותנו, היינו משולים לפחות מאשר גרגר אבק לעומת הנצח. בזכות שאיפה זו אנו יולדות ומולידים, והודות לה אנו בונים ומטפחים, אבל גם הורסים ורוצחים. עבדים נרצעים היינו לכוח נשגב מבינתנו וחזק מרצוננו, כוח שמדרבן אותנו להותיר משהו משלנו אחרי לכתנו. רבים משאירים עקבות בצורה של ארמון, המצאה, ממון וירושה מרשימה. אני משאיר מאחורַי מילים".

הַקּוֹלוֹת שֶׁלָּנוּ הֵם הַקּוֹלוֹת שֶׁל הָאָבוֹת שֶׁלָּנוּ / שֶׁנִקְלְטוּ אֵצֶל הָאִמָּהוֹת שֶׁלָּנוּ שֶׁלָּחֲשׁוּ אוֹתָנוּ / לָעוֹלָם”, כותב חנן סבח טייכר באחד משירי הספר היפה הזה. ואכן הספר הוא מסע אישי, משפחתי ופואטי. מסע של חיפוש אחרי זהות ואחרי שפה.

סבח טייכר נע בכישרון בין שירים אסוציאטיביים ופרועים לבין שירים מינוריים והרמוניים, בין משלבים שונים של שפה, בין היותו הורה לבין היותו ילד, בין נפשו שלו עצמו לבין תפקידו כפסיכולוג ומטפל. "לִפְעָמִים בָּאִים אֵלַי יְלָדִים / לַהוֹרִים אֲנִי אוֹמֵר / תֹּאהֲבוּ אֶת הַיֶּלֶד / כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּכְנְעוּ אֲנִי צָרִיךְ סִפְרִיָּה צְפוּפָה מֵעָלַי / לִפְעָמִים בָּאִים אֵלַי מְבֻגָּרִים / אֲנִי מִתְיַשֵּׁב עַל הַשָּׁטִיחַ וּבוֹכֶה", הוא כותב באחד השירים. זהו ספר ביכורים בשל שמציע לקורא עומק רגשי לצד יופי, וכנות אמיצה לצד מורכבות פואטית.
(אלי אליהו)

טבת, ספר שיריה הראשון של מרב קינן, הוא חגיגה של שפה.

לשון שירתה של קינן הינה גמישה, חושנית, ארוטית עד קצה – בלי לגלוש למיניות – ונוגעת ללא הרף בחומק וביפה. קינן כותבת על טבע, על אימהות, על זהות, זוגיות ומשפחה בדרך מקורית, תוך מבט מלא רך ונוקב בו זמנית. נוסף על כך, בדומה לשירתה המוקדמת של יונה וולך, פורשת קינן בספרה שפע של דמויות – שהן כפרסונה של המשוררת - ולכל אחת היא מעניקה עולם, רגישות ועמקות פנימית.

כל דמות שכזאת מוליכה אל החלום, ונושאת בתוכה פצע וריפוי, כמו דמות רפאים העולה מן התת מודע. שירתה של מרב קינן הינה שירה גמישה מאוד, אינטימית ועזה. היא מצליחה לקלוע בכמה שורות קצרות מראות וחושים, כל זאת בדרך עדינה ורבת יופי.
(יקיר בן-משה)

אולי צריך היה לשתוק. אולי אסור היה לכתוב שירה בעת הזאת, כמו ששלונסקי טען ב־1939, "כשם שאסור לנגן בביתו של אבֵל, כשם שאסור להדליק אור בעיר נצורה". ואמנם שתקנו רק לפעמים מאז שבעה באוקטובר, חיפשנו שירים ישנים כדי לקרוא בהם בכוח משמעויות חדשות, חיפשנו את הדברים שבשירה, את הדברים שבשגרה.

בגיליון הזה ביקשנו להתעכב על תחושת ההלם. זהו גיליון הלא ייאמן. יש בו אלף קינות ואלף דמעות ואלף לסתות שמוטות, אבל גם שאלות קשות מנוסחות בבהירות וקולות בוטחים.

נורית זרחי מנסחת תפילה קטנה: "עַל הַחַיִּים לְהַצִּיעַ / לָנוּ חֹמֶר לְשַׂחֵק בּוֹ / מִלְּבַד פַּחַד", ומזהירה את החיים: "אַתֶּם מְבִינִים אֶת פֵּשֶׁר / הַמִּלָּה דַּי?". יערה שחורי כותבת שירי שבעה שאין לקום ממנה, ומכוונת דווקא להשתהות, לשימת לב למדמם, לקרוּע: "לֹא לְהוֹלִיךְ אֶת הַכְּאֵב מִמֶּנִּי וָהָלְאָה / לֹא לְכַבּוֹת כְּמוֹ אוֹר בְּדִירָה רֵיקָה". חיה לוי שואלת "מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת?" וחושבת על "הַמָּוֶת הַמּוּזָר בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁאֵין לוֹ צַד / הַמָּוֶת הַטִּפֵּשׁ שֶׁבִּגְלָלוֹ כֻּלָּם מַעֲמִידִים פָּנִים".

יפעת הראבן ממשיכה את שירהּ של חדוה הרכבי, שצוטט ללא הרף מאז השבת הנוראה, "זה רק נדמה שזה קורה", ומייצרת שביל מילוט שהוא גם שביל מלכודת, שבו אפשר וגם אי אפשר: "זֶה הָיָה לֹא / זֶה קָרָה לֹא / זֶה יִתָּכֵן לֹא / זֶה כּוֹאֵב לֹא".

זיוה שמיר תרגמה את שירה המצמרר של אמילי דיקנסון "ישנם שמיים אחרים", טעון באירוניה כפי שמעולם לא קראנו אותו. משה רון התבונן בתל אביב המאוימת בסתיו אחר, ואברהם עוז על סונט אחד רדוף, הדוף, ותרגומיו לשירי המלחמה של ו.ה. אודן שוברי לב.

האם תיתכן מקריות בסיפור, בשיר, ביצירה שבה כל אות הונחה לאחר מחשבה? האם אירועים כתובים, שלכאורה אינם קשורים זה לזה, תמיד ייקשרו מתוקף כוחה של קריאה? האם משוררים שמים לב במיוחד למקרי בהחלט, לסמיכות־פרשיות משונה? ביכולתה של הספרות לגלות פנים של מסתורין במציאות הפשוטה ביותר ולחשוף ניסים באירועים רגילים, שבדרך הטבע. הספרות "מסדרת את מקרי החיים במיני קוביות של פלאים, מעשה תשבץ, שעריכתו ופענוחו מסור לידי בלשים".

כך כתב הסופר אליעזר שטיינמן, והזהיר: "תחת לְמַזֵּג לתוך מקרֵֵי חיינו את בושם החלום היא הופכת אותם לסיוט". ביקשנו מכותבות וכותבים לחשוב על צירופי מקרים ועל דרכי ביטויָם. בספרו 'מקריות – בספרות, בתיאוריה, בחיי היומיום' כתב החוקר אייל דותן על אודות טבעם המעורפל של צירופי המקרים: "טבעו של אירוע מקרי הוא להישאר פתוח, בלתי מוכרע, אלא אם כן מוצאים לו סיבה ברורה, יד מכוונת שלא היתה ידועה בהתחלה. העדר הסיבה הוא חלק בלתי נפרד מקסמו של האירוע המקרי ומהאניגמטיות העומדת בבסיסו".

במסה שפורסמה בגיליון קוראת ד"ר חן אדלסבורג בספרו של דותן כמפת דרכים לקריאת ספרות ומציאוּת גם יחד. אם אין אירועים מקריים, החיים משעממים. שולמית אפפל כתבה על פגישה מקרית עם דמון ישן. לי ממן ואגי משעול תיארו את החולף במקרה, חסדים מקריים, מילה שעושה נעים בשפתיים ואהבה שמתה. תרגומיו של שמעון זנדבנק לברטולט ברכט מנבאים מקרים שעוד יקרו במקרה. מכל התלאות ייוותרו צווחה באוויר, פנים מחווירות ופה משתנק.

הפילוסוף הגרמני לייבּניץ חשב שחייבת להיות סיבה לכל דבר, ושהעולם שלנו הוא הטוב שבכל העולמות האפשריים.

"אם זהו הטוב שבכל העולמות האפשריים, איך לעזאזל נראים העולמות האחרים?", שאל גיבורו הצעיר של וולטר ב'קַנְדיד', אחרי שנתקל באכזריותם של בני אדם. אבל לייבניץ היה בטוח שאלוהים לא היה בורא עולם רע יותר מכפי שהיה הכרחי. תפיסתו הובילה ללידתו של המונח "אופטימיות", כדי להבהיר שהעולם הזה הוא הכי טוב שיכול היה להיברא.

דווקא בשנה שבה מתנגשים ללא הרף מושגי הטוב והרע, ביקשנו מכותבות וכותבים להתבונן בעולם הזה, עכשיו, מבעד להלך נפש כזה – גישה או אמונה שמתרכזת בטוב. רצינו גיליון אופטימי. למצוא בעולם את הדברים שאפשר לשמוח בהם, שניתן לאהוב אותם, שהם ראויים לאהבה. לפעמים משוררת אינה יכולה אלא לבחור את הטוב ביותר בשעה שהיא מחליטה איזה עולם לכתוב.

נורית זרחי כתבה על רוחות רפאים של בני ובנות משפחה, שרוקדות לפניה ומוכיחות לה את פשר המילה נצח. שולמית אפפל כותבת על צחוק משותף, על השם שנבחר בשבילה בטרם נולדה. מאיה בז’רנו נזכרת בנשיקה על אדמה לצד עץ שִקמה ומתארת את הרגש העצבני והנסער של הים. דרור בורשטיין יצר מארג לשוני מרחבי ייחודי, שתנועתו היא תנועה של ים, מן החול אל המים, דואה ונהדפת. שרון אס כתבה על מתנות שאינך יודעת שקיבלת, ומתגלות ברגע מצוקה. וחביבה פדיה חיברה את ההמנון העצוב של ישראל בזמן הזה, ארצנו שלא לרצוננו, הארץ המרה שכותבים בה בדם. זוהי פתיחתו:

בארצנו שלא לרצוננו
חביבה פדיה
אַרְצֵנוּ שֶׁלֹּא לִרְצוֹנֵנוּ
זוֹרְמִים בָּהּ מֵי בִּיּוּב
וְאֵין בָּהּ מֵי שְׁתִיָּה
אַרְצֵנוּ שֶׁלֹּא לִרְצוֹנֵנוּ
הִיא אֶרֶץ מָרָה
וְכוֹתְבִים בָּהּ בִּדְיוֹ אָדָם
וְכוֹתְבִים בָּהּ בְּדָם
אַרְצֵנוּ שֶׁלֹּא לִרְצוֹנֵנוּ
הִיא אֶרֶץ קְדוֹשָׁה
אַרְצֵנוּ דּוֹבְרִים בָּהּ שָׂפָה אַחַת
וְאִלְּמִים בְּהַרְבֵּה שָׂפוֹת