אושר של זאב

1

מסעדה קטנה

פָאוּסטוֹ היה בן ארבעים כאשר מצא מפלט בפוֹנטָנָה פרֵדָה, בעת שחיפש מקום להתחלה חדשה. הוא הכיר את אותם הרים מאז ילדותו, ואומללותו, כאשר התרחק מהם, הייתה בין הגורמים, או אולי הגורם המרכזי, לבעיות עם האישה שכמעט נעשתה אשתו. לאחר הפרֵדה שכר דירה שם למעלה ובילה את החודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר בהליכה בשבילי ההרים, באיסוף עצים ביערות ובארוחות ערב ליד התנור, מתענג על מלח החירות ולועס את טעמה המר של הבדידות. הוא גם כתב, או לפחות ניסה: בסתיו ראה את העדרים יורדים מהאַלפֵּג'י², את מחטי הארזיות מצהיבות ונושרות, עד שעם השלג הראשון, אף שצמצם את צרכיו למעט שבמעט, נגמרו גם חסכונותיו. החורף הגיש לו את החשבון על שנה קשה. היה לו ממי לבקש עבודה במילאנו, אבל הדבר היה כרוך בירידה מההרים, ביצירת קשר טלפוני, בפתרון הדברים שנשארו באוויר עם האקסית שלו, וערב אחד, רגע לפני שנכנע ועשה זאת, שפך במקרה את ליבו מול כוס יין, במקום המפגש היחיד שהיה בפונטנה פרדה.

מאחורי הדלפק הבינה אותו בּאבֶּט עד תום. גם היא הגיעה מהעיר, היא שמרה על המבטא ועל אלגנטיות מסוימת, אבל מי יודע באיזה עידן ובאיזו דרך הגיעה. ובשלב מסוים קנתה מסעדה, במקום שהלקוחות היחידים שהגיעו אליו בעונות המעבר היו בנאים ורועים, וקראה לה 'החגיגה של באבט'. מאז כינו אותה כך כולם, איש לא זכר את שמה הקודם. פאוסטו התיידד עימה משום שקרא את קארן בּליקסֶן וניחש את הכוונה הסמויה: באבט מהסיפור הייתה מהפכנית, שלאחר נפילת הקומונה של פריז נעשתה מבשלת בכפר קטן של איכרים פשוטים בנורווגיה. הבאבט הזאת לא הגישה נזיד צבים, אבל הייתה לה נטייה לאמץ נשמות תועות ולחפש פתרונות מעשיים לבעיות קיומיות. לאחר שהקשיבה לבעיותיו שאלה: "אתה יודע לבשל?"

וכך בחג המולד עדיין היה שם, מתעסק בסירים ובמחבתות בתוך אדי הבישול. היה בפונטנה פרדה גם מדרון סקי, בכל קיץ היו דיבורים שיסגרו אותו, ובכל חורף הוא נפתח איכשהו מחדש. עם שלט למטה בצומת וקצת שלג מלאכותי שפוזר באמצע שטחי המרעה ומשך משפחות גולשים במשך שלושה חודשים בשנה הפכו אנשי ההרים למפעילי רכבל מושבים, פועלי שלג, נהגים של "חתולי שלג" ומחלצים, בתחפושת קבוצתית שגם הוא היה חלק ממנה כעת. הייתה איתו במטבח טבחית ותיקה, ובתוך ימים ספורים לימדה אותו להוריד עודפי שומן מקילוגרמים של נקניק, לקטוע את בישול הפסטה במים קרים, להאריך את חיי השמן בסיר הטיגון העמוק, ושבחישת פולנטה במשך שעות זאת עבודה מיותרת, די להשאיר אותה על אש נמוכה, והיא תתבשל מעצמה.

פאוסטו נהנה להיות במטבח, אבל משהו אחר החל למשוך את תשומת ליבו. מבעד לאשנב שדרכו העביר את הצלחות לאולם, הוא בחן את סילביה, המלצרית החדשה, מקבלת הזמנות ומגישה לשולחנות. מי יודע מהיכן באבט שלפה אותה. היא לא הייתה מסוג הבחורות שאתה מצפה למצוא בין אנשי ההרים: צעירה, עליזה, אחת כזו שמשוטטת בעולם, כשרואים אותה מגישה פולנטה ונקניק נזכרים בסימני הזמן, כמו פרחים שמלבלבים שלא בעונתם, או כמו הזאבים שאמרו עליהם שאולי חזרו ליער. בין חג המולד לחג ההתגלות³ הם עבדו ללא הפוגה, שתים־עשרה שעות ביום במשך שבעה ימים בשבוע, כך חיזרו זה אחר זה. היא נעצה לו פתקים על לוח השעם, הוא צלצל בפעמון כשהמנות היו מוכנות. הם צחקו זה מזה: "שתי מנות שף של פסטה בלי רוטב," אמרה. "הפסטה בלי רוטב יצאה מהתפריט," ענה. הצלחות והגולשים באו והלכו במהירות רבה כל כך שפאוסטו עדיין קרצף את הסירים כשהבחין שחושך בחוץ. ואז עצר לרגע, נזכר בהרים: הוא תהה אם נושבת למעלה רוח או יורד שלג ואיך נראה האור שם למעלה, ברמות שטופות השמש מעל גובה העצים, אם האגמים נראים כעת כלוחות קרח או אגנים מושלגים ורכים. בגובה אלף ושמונה מאות מטר החורף התחיל בדרך מוזרה בגשם ושלג, אך בבקרים הגשם המס את שלג הלילה.

ואז ערב אחד, אחרי החגים, כשהרצפה הייתה רטובה והכלים התייבשו בערמה, הוא הסיר את סינר הטבָּח ונכנס לבר לשתות כוסית. זאת הייתה השעה שבה ירדה על הבר שלווה רגועה, והדברים התנהלו מעצמם. באבט הייתה שמה קצת מוזיקה, משאירה בקבוק גראפה על הדלפק, ונהגי החתולים היו באים לחפש חברה בין הסיבובים על המדרון, שבהם שיטחו את הגומות והבליטות שיצרו הגולשים, העלו את השלג שנדחף למטה, ריסקו את הקרח שוב לגרגרים, מעלה־מטה עם הזחלים שלהם בשעות החשכה הארוכות. היה לסילביה חדרון מעל המטבח: לקראת אחת־עשרה ראה אותה פאוסטו מהבר. היא ירדה כשמגבת על ראשה, משכה כיסא אל התנור והתיישבה באזור החם לקרוא ספר עב כרס. המחשבה שהרגע יצאה מהמקלחת הכתה בו כברק.

בינתיים הקשיב לפטפוטיו של נהג חתול ששמו סַנטוֹרסוֹ, כמו הקדוש סנט'אורסו מאָאוֹסטָה שעל שמו נקראת מזקקת גראפה. סנטורסו סיפר לו על ציד שכווים ועל השלג. על השלג שמאחֵר השנה, על ערכו העצום להגנה על מאורות השכווים מהכפור, על הבעיות שגורם חורף נטול שלג לחוגלות ולשכווים השחורים, ופאוסטו נהנה ללמוד דברים רבים שלא ידע, אבל לרגע לא עלה בדעתו להסיט את מבטו מהמלצרית שלו. בשלב מסוים הסירה סילביה את המגבת מראשה והחלה לסרק את שערה באצבעותיה, מקרבת אותו לתנור. הוא היה שחור, ארוך וחלק כמו של אישה אסיאתית, הייתה אינטימיות רבה בדרך שסירקה אותו. כשחשה שמתבוננים בה, היא הרימה את עיניה מהספר, וכשאצבעותיה בשערה, חייכה אליו. הגראפה בערה בגרונו של פאוסטו כאילו היה נער ששותה לראשונה. מעט אחר כך חזרו נהגי החתולים לעבודה, ובאבט נפרדה מהשניים, הזכירה לו או לה לאפות את הבריושים השכם בבוקר למחרת, לקחה את שקי הזבל והלכה הביתה. היא שמחה להשאיר שם את המפתחות, את הליקרים, את המוזיקה, ולראות שהמסעדה שלה מטפחת חברויות גם בהיעדרה, קומונה פריזאית קטנה בין קרחוני נורווגיה.

2

הנאהבים

באותו ערב הייתה זו היא שלקחה אותו למעלה. אם זה היה תלוי בו, אפשר היה לחכות לאחרי ההפשרה. מקור החום היחיד בחדרון של סילביה היה זה שעלה מהמטבח, וכך טקס ההתפשטות יצא מעט מזורז, אבל מבחינת פאוסטו להיכנס עירום למיטה, כשלידו בחורה עירומה ורועדת כמוהו, היה דבר מרגש ונפלא. הוא היה עשר שנים עם אישה אחת, ובמשך חצי שנה בחברתו התפלה שלו עצמו. הוא חקר את גופה כאילו הגיע אליו סוף־סוף אורח: מתחתיו הוא גילה גוף חזק, ירכיים חסונות, עור חלק ומתוח, שדיים קטנים והרבה צלעות, עצם הבריח, מרפקים, ומעל היו עצמות זוויתיות, ואז עצמות לחיים ושיניים שהתנגש בהן כשהסקס של סילביה נעשה קצת יותר פרוע. הוא כבר לא זכר כמה סבלנות נדרשת כדי להבין את טעמו של אדם אחר ולגרום לו להבין את טעמך. מהצד האחר ידיו היו מלאות כוויות, חתכים, קילופים מחומרי ניקוי, חורים ממכונת הפריסה הארורה, והוא מצא התאמה מסוימת כשליטף אותה בהן, סוף כל סוף.

"איזה ריח טוב יש לך," אמר. "ריח של תנור עצים."

"ולך יש ריח של גראפה."

"זה דוחה אותך?"

"לא, זה מוצא חן בעיניי. גראפה ושרף. ממה זה?"

"מהאצטרובלים ששמים בגראפה."

"אתם שמים אצטרובלים בגראפה?"

"כן, של אורן האבן. אוספים אותם ביולי."

"אז יש לך ריח של יולי."

הרעיון שימח את פאוסטו, יולי היה החודש האהוב עליו. יערות סבוכים ומוצלים, ריח חציר בשדות, פלגים נוהמים ושלג אחרון בגבהים, מעל הדרדרת: הוא נתן נשיקה של יולי לאותה עצם בריח יפה ובולטת.

"העצמות שלך מוצאות חן בעיניי."

"אני שמחה. אני סוחבת אותן כבר עשרים ושבע שנה."

"עשרים ושבע? הן טיילו הרבה."

"הסתובבנו יחד, כן."

"בואי נשמע: איפה היו העצמות שלך, נניח כשהיית בת תשע־עשרה."

"כשהייתי בת תשע־עשרה חייתי בבולוניה, למדתי אמנות."

"את אמנית?"

"לא. לפחות את זה הבנתי, כלומר, הבנתי שאני לא אמנית. הייתי יותר טובה במסיבות."

"בבולוניה, נשמע לי הגיוני. את רעבה?"

"קצת."

"שאלך להביא משהו?"

"כן, אבל רק אם תזדרז, כבר קר לי."

"אני טס."

פאוסטו ירד למטבח, חיפש במקררים, חלף ליד החלון האחורי וראה את התותחים יורים שלג לאורך המדרון. לכל תותח היה זרקור שהאיר אותו, וכך היה המדרון מעל פונטנה פרדה מנוקד כולו במעין זיקוקים, זרנוקי טיפות זעירות שקפאו במגע עם האוויר. הוא חשב על סנטורסו שמשַטח באפלת הלילה את תלוליות השלג המלאכותי. הוא חזר לחדר ובידיו לחם, גבינה וממרח זיתים, נכנס מתחת לשמיכה, וסילביה הצמידה אותו אליה מייד. רגליה היו קפואות.

הוא אמר: "ננסה שוב. סילביה בת עשרים ושתיים."

"כשהייתי בת עשרים ושתיים עבדתי בחנות ספרים."

"בבולוניה?"

"לא, בטרֶנטוֹ. יש לי שם חברה, לילי. אחרי בולוניה היא חזרה הביתה כדי לפתוח מקום משלה, אני אהבתי תמיד ספרים ועם האוניברסיטה כבר גמרתי. כשהיא הזמינה אותי לא חשבתי פעמיים."

"אז היית מוכרת בחנות ספרים."

"כן, כל עוד זה החזיק מעמד. אבל זאת הייתה תקופה יפה, אתה יודע? שם גיליתי את ההרים. את הדולומיטים של בּרֶנטָה."

פאוסטו פרס פרוסה מהלחם, מרח עליה ממרח זיתים והוסיף פיסת גבינת טוֹמָה. הוא תהה בליבו איך מרגישים כשמגלים את ההרים. הוא קירב את הפרוסה לשפתיה, אבל נעצר באמצע הדרך.

"אז תגידי לי, מה את עושה כאן מתחת למוֹנטֶה רוֹזָה?"

"אני מחפשת מפלט."

"גם את?"

"הייתי רוצה לעבוד בבקתת מפלט, בריפוּג'וֹ⁴ על הקרחון. בקיץ, הכוונה. אתה מכיר ריפוג'י?"

"כן, אני מכיר כמה."

"אפשר לקבל את הגבינה?"

פאוסטו הושיט לה את הלחם עם הטומה, סילביה פתחה את הפה ונגסה. הוא שאף את שערה.

"ריפוג'ו על הקרחון," אמר.

"אני אמצא לדעתך?"

"למה לא. אפשר לנסות."

"אתה תפסיק לרחרח אותי?"

"יש לך ריח של ינואר."

סילביה צחקה. "איזה ריח יש לינואר?"

איזה ריח היה לינואר? עשן של תנור. כרי מרעה יבשים וקפואים הממתינים לשלג. גוף עירום של בחורה אחרי בדידות ארוכה. ריח של נס.

3

השוטר

סנטורסו אהב לא רק את הערבים שבהם שתה, אלא גם את הבקרים שאחריהם. לא יותר מדי, לא עד כדי הרגשה רעה, אבל מספיק כדי למשוך זנב התבסמות עד היקיצה. היה לו חשק לקום מוקדם ולצאת להליכה, ובאותם סיבובים היו חושיו מטושטשים מצד אחד וחדים מהצד האחר, כאילו בתוך העמימות הכללית של העולם פרטים מסוימים נעשו ססגוניים יותר. קודם כול מי השוקת: הוא שטף את הפנים מחוץ לבית ושתה לגימה קפואה. היו שקתות רבות כאלה בכפר פונטנה פרדה, כפי שמעיד עליו שמו: "שוקת קרה". בעבר נועדו כולן להשקיית הבקר, מים שבקעו בקיץ ובחורף באותה טמפרטורה והגיעו לשם מהקרחונים בנתיבים תת־קרקעיים מסתוריים. גם המים וגם הכפר התפרשו על מדרגת סלע רחבה מעל העמק, שנקטעה בחדות במדרון תלול ומיוער של חמש מאות מטר. העלייה להר הייתה מתונה יותר, דרך שורת כרי מרעה קיציים. כעת היו האלפג'י שקטים ונטושים, מצבורי גללים מפונים, אמבטיות הפוכות מונחות על העשב. תחת השמיים האפורים והאחידים ראה סנטורסו רצועת שלג שנותרה באזור המוצל, ועליה עקבותיהם של משוטטי הלילה. בין האשוחים עקבות של ארנב, וליד הרפתות הסגורות עקבות של שועל מתעניין. פרסות צבאים שטיפסו מהיער אל הכביש הסלול ונמשכו אל המלח שפוזר עליו כדי להמס את הכפור. עדיין לא היה זכר לזאבים. בסתיו הם נצפו במרחק שני עמקים בלבד, לכן היה בטוח שהם יגיעו, או אולי כבר הגיעו אבל הם נזהרים, בוחנים את המצב. במקום שנעלם השלג נקטעו גם הסיפורים, כמו עוד דברים שהוא לא הבין עד הסוף. היה לאביו חוק שהוא השתדל תמיד לקיים — לעולם לא לחזור מהיער בידיים ריקות — ובאותו בוקר קטף גרגרי ערער ומילא בהם את כיס מעיל הצייד שלו.

היה יום רביעי, והיו מעט מאוד גולשים במדרונות. הוא קפץ לרגע למסעדה, אבל באבט עדיין לא הגיעה. היה שם רק הטבָּח, בעצם טבח שלא היה טבח, הוא עבד בשקט במטבח. כששמע את הדלת נפתחת ניגש לבר ואמר לו שלום.

"קפה?" שאל הטבח.

"אתה פאוסטו," אמר סנטורסו, "בעצם לא, אתה פָאוּס5."

"פאוס?"

"טבח מזויף."

הטבח צחק בהנאה. הוא מילא מחדש את מסנן הקפה, הידק את הידית ואמר: "נראה לי מושלם."

"נראה לי שירד שלג, פאוס."

"הגיע הזמן."

באבט נכנסה ובידיה שקית הלחם והעיתונים. היא השאירה את העיתונים על הבר ולקחה את הלחם למטבח. אחריה נכנס מגדל הבקר הזקן שגר בבתים למטה. זאת הייתה שעה יפה, בין שמונה לתשע, לפני שהגיעו הגולשים. הזקנים של פונטנה פרדה עצרו לזמן קצר במסעדה של באבט, הם דיברו על חציר ועל חלב, על אספקת עצים, על השלג שפעם היה מגיע עד המרפסות. פאוסטו הכין קפה גם לעצמו, ובאבט החליפה אותו מאחורי הדלפק. סנטורסו העיף בה מבט, זקף את סנטרו במחווה פרטית בין שניהם. היא נשפה, לקחה את בקבוק הברנדי ומזגה טיפה לספל.

"אז מה, הגיעו הזאבים?" אמר מגדל הבקר.

"שיבואו," אמר סנטורסו, "אנחנו כאן מקבלים את כולם."

"אני מזהיר אותך, מספיק שייגעו בבהמה אחת ואני יוצא עם הרובה."

"כל הכבוד."

"אתה חושב שאני מתבדח."

"לא, לא, אני מאמין לך."

"מה תעשה לי, תעצור אותי?"

"אני? אני בפנסיה, אני כבר לא עוצר אף אחד."

ירדה גם הבחורה, המלצרית החדשה. היא לקחה סינר קטן מתחת לדלפק וחגרה אותו למותניה. מזגה לעצמה כוס מים מהברז ושתתה את כולה בבת אחת, אחר כך מזגה עוד אחת. את ממש צמאה, חשב סנטורסו.

פאוסטו אמר: "לְמה אתה מתכוון ב'פנסיה'?"

"הייתי קודם שומר יער."

"שומר יער? אבל אתה לא צייד?"

"אין סתירה בין הדברים."

"אפשר לחשוב."

הבחורה מילאה מגש בכוסות והלכה לערוך את השולחנות. כשעברה החליקה את ידה על פאוסטו, סנטורסו היה מעדיף שלא להבחין בכך. הוא לא חיבב ענייני בני אדם. הוא העדיף ענייני זאבים, שועלים ושכווים.

"אני מעמיד את הפולנטה," אמר פאוסטו.

"מצאת לך מאורה טובה, לך על זה."

"אתה אמרת."

"אוֹרוואר."

סנטורסו גמר את הקפה, זרק מטבע על הדלפק, נפרד מבאבט, שכבר הייתה עסוקה במשהו אחר. על האיכר הזקן הוא לא בזבז אפילו ניד ראש. בחוץ נשם עמוקות וחשב: מישהו הזדיין כאן הלילה. וגם: תריח איזה ריח טוב, כשמגיע השלג. וכשטעם הקפה והברנדי בפיו, הוא הצית סיגריה, ורק אז התחיל לחשוב מה לעשות עם הבוקר.