״לואיזה. איפה הסיר שלך? אין לך סיר!״
ניסיתי למיין את ארגזי הבגדים בחניה המקורה כשאמא הציצה פנימה ונאנחה. ״מה הולך פה? את יודעת שאבא לא מצליח להגיע למכסחה עם כל הערימות שלך כאן.״
דווקא הזהרתי אותו לפני שדחסנו לשם את כל הארגזים, אבל הוא משך בכתפיו ואמר שיהיה בסדר. עכשיו ראיתי אותו מרחוק, יושב על כיסא נוח בתוך הדשא שצמח עד גובה המותניים בגינה הקטנה שלנו ופותח עוד פחית בירה. ״נורא חבל,״ הוא מלמל ולגם.
״האיש הזה מתכונן לסגר כל החיים,״ היא אמרה כשהנחתי ארגז על ארגז. ״יושב על התחת שתים־עשרה שעות ביממה וקם רק לאכול. קדימה, ברנרד! הגיע הזמן לדפוק! על הרגליים!״
״את חייבת להפסיק לקרוא לזה ככה, אמא. ואני חייבת להשתתף? אני צריכה לסדר את הארגזים האלה.״
״הטפלון היה שקט מדי בשבוע שעבר. אולי הפעם נשתמש בסיר לביצים עלומות ובכף מתכת. קדימה. לא נשאר הרבה זמן. את בסדר? את קצת חיוורת. יש לך חום?״
״אני בסדר.״
היא הביטה בי בפקפוק, הסתובבה ונכנסה הביתה.
הסתכלתי על ששת הארגזים המלאים בגדי וינטג׳, השלל מהמכירה הפומבית שהבאתי הנה לפני כמעט חודשיים. גררתי את דלת החניה החורקת עד שהיא נסגרה והלכתי לחפש סיר רועש יותר.
הגעתי לאנגליה במרס, כמנהגי ארבע פעמים בשנה, כדי לחדש את מלאי בגדי הווינטג׳ לדוכן שלי, ״דבש ועוקץ״. בדרך כלל נשארתי ללון אצל אמא ואבא וחזרתי לניו יורק כעבור שבוע, והבגדים הגיעו מאוחר יותר במכולה. ״מוזר. חברת המשלוחים טוענת שאי־אפשר לשלוח את המכולה שלי,״ אמרתי עכשיו להורי אחרי שבדקתי את המיילים. ״יש איזה וירוס.״
״תמיד יש איזה וירוס,״ אמר אבא. ״זה יעבור. שמעתי שגם חזירים נדבקים בזה, ואני לא רואה שהם נכנסים ללחץ.״
״שלא תעזי לחזור לניו יורק ולהשאיר את כל הארגזים האלה בחניה,״ אמרה אמא.
״בארגז הזה יש בגדים של שאנל,״ אמרתי. ״יותר הגיוני שאקנה לו כרטיס למחלקה הראשונה ואשלח אותו הביתה לפנַי.״
ישבתי על הטלפון עם חברת התעופה, חיכיתי שיחליפו לי כרטיס ותהיתי בפעם החמש־עשרה למה אף אחד לא עונה.
ואז התחיל הסגר.
והעולם נעצר.
.jpg)
