להיכנס לנעליה

1

סאם בוהה בתקרה ההולכת ומתבהרת לאטה ומתאמנת על נשימות, כמו שיעצה לה הרופאה. היא מנסה לעצור את המחשבות של השעה חמש בבוקר, שמתחברות לעננה אחת ענקית וקודרת שמרחפת מעל ראשה.

לשאוף ולספור עד שש, להחזיק עד שלוש, לנשוף עד שבע.

אני בריאה, היא מדקלמת בלי קול. בני המשפחה שלי בריאים. הכלב הפסיק עם העניין הזה של להשתין בכניסה לבית. יש אוכל במקרר ועדיין יש לי עבודה. היא מתחרטת מעט על כך שהוסיפה "עדיין", כי המחשבה על העבודה מכווצת שוב את בטנה.

לשאוף עד שש, להחזיק עד שלוש, לנשוף עד שבע.

הוריה עדיין חיים, אבל לא נראה שיש באמת סיבה להוסיף את העובדה הזאת לרשימה המנטלית של הדברים שהיא מכירה עליהם תודה. אוי, אלוהים. אמא שלה בטח תעיר ביום ראשון איזו הערה מכוונת על כך שהם תמיד הולכים לבקר את אמא של פיל. ההערה תגיע בשלב מסוים בין כוסית השרי לקינוח הכבד מדי. היא בלתי־נמנעת כמו המוות, מסים או השׂערות המרגיזות שצומחות על הסנטר. היא מדמיינת את עצמה הודפת את אמה בחיוך מנומס: תראי, אמא, הבעל של ננסי בדיוק מת, אחרי חמישים שנות נישואים, והיא קצת בודדה עכשיו.

אבל ביקרת אותה כל הזמן כשהוא עדיין היה בחיים, לא? היא שומעת את התשובה של אמהּ.

כן, אבל בעלה גסס. פיל רצה לראות את אבא שלו כמה שיותר לפני שהוא יעבור לעולם הבא. זה לא שבאנו לשם לחגוג או משהו.

היא מבינה שהיא מנהלת עוד ויכוח דמיוני עם אמא שלה, ולכן מפסיקה אותו ומנסה לסגור את המחשבה בתוך קופסה במוחה, כמו שקראה באיזה מאמר שצריך לעשות, ולכסות אותה במכסה דמיוני. המכסה מסרב בנחישות להיסגר. היא מגלה שיש לה הרבה מאוד ויכוחים דמיוניים בימינו: עם סיימון בעבודה, עם אמא שלה, עם האישה ההיא שנדחפה לפניה בתור אתמול. אף אחד מהטיעונים שהיא מעלה במחשבותיה לא באמת בוקע משפתיה במציאות. במציאות היא רק חורקת שיניים. ומנסה לנשום.

לשאוף עד שש, להחזיק עד שלוש, לנשוף עד שבע.

אני לא באמת חיה באזור מלחמה, היא חושבת. יש מים נקיים בברזים ואוכל במזווה. אין פיצוצים, אין רובים. אין רעב המוני. זה בטוח שווה משהו. המחשבה על הילדים האומללים שחיים באזורי מלחמה מעלה דמעות בעיניה. עיניה תמיד דומעות. קאט אומרת לה כל הזמן שזה גיל המעבר ושהיא צריכה להתחיל לקחת הורמונים, אבל היא עדיין מקבלת מחזור ומדי פעם עדיין יוצאים לה פצעונים (העולם באמת כל כך לא הוגן), ובכל מקרה, אין לה זמן לקבוע תור אצל הרופאה. בפעם האחרונה שהתקשרה למרפאה היה להם תור רק בעוד שבועיים. ומה אם אני גוססת? היא חשבה אז. וניהלה ויכוח דמיוני עם פקידת הקבלה.

בחיים האמיתיים היא רק אמרה: "זה עוד די הרבה זמן. אני בטוחה שאני אהיה בסדר. תודה, בכל מקרה."

היא מציצה לימינה. פיל עדיין ישן ונראה מוטרד אפילו בשנתו. היא רוצה לשלוח יד וללטף את שערו, אבל בזמן האחרון כשהיא עושה את זה, הוא מתעורר בבת אחת ונראה מבוהל ואומלל, כאילו היא עשתה משהו אכזרי.

היא משאירה את ידיה מלפנים ומנסה למצוא לעצמה תנוחה רגועה ומאוזנת. פעם היא שמעה שמנוחה עוזרת לא פחות משינה. רק תפני את הראש ממחשבות ותני לגוף להירגע. שחררי את כל המתח שהצטבר באיברים, מאצבעות הרגליים למעלה. תני לכפות הרגליים להיעשות כבדות. תני לתחושה הזאת לעבור לאט־לאט מעלה לקרסוליים, לברכיים, לאגן, לבֶּטֶ -

די עם השטויות האלה, היא אומרת בתוך ראשה. השעה רבע לשש. כבר עדיף שאקום וזהו.

"אין חלב," אומרת קאט ונועצת מבט מאשים בתוך המקרר, כאילו היא מחכה שהחלב פשוט יצוץ שם.

"את יכולה לקפוץ למכולת?"

"אין לי זמן," אומרת קאט. "אני חייבת לסדר את השיער."

"טוב, לצערי גם לי אין זמן."

"למה?"

"כי אני הולכת למכון הכושר ההוא עם הספא, עם שובר המתנה שנתת לי. טיפול שלם. התוקף פג מחר."

"אבל נתתי לך את השובר לפני שנה! ובטח תהיי שם גג שעתיים, אם את הולכת אחר כך לעבודה."

"הודעתי שאני אגיע קצת באיחור היום. לפחות זה ממש ליד המשרד. פשוט לא היה לי זמן עד עכשיו." אף פעם אין לה זמן. היא אומרת את זה כמו מנטרה, לצד "אני כל כך עייפה." אבל לאף אחד אין זמן. כולם עייפים.

קאט מרימה גבה. מבחינתה, טיפוח הוא עניין חיוני ומקדים עניינים משעממים יותר כמו כסף, טיפול בבית ותזונה.

"אני אומרת לך כל הזמן, אמא, חייבים להשגיח," אומרת קאט ובוחנת באימה לא ממש מוסתרת את האזור שבין המותניים והאגן של אמה, שכבר לא באמת אפשר להבחין ביניהם. היא סוגרת את המקרר. "אוף. אני לא מבינה למה אבא לא מסוגל אפילו לקנות קרטון חלב."

"תשאירי לו פתק," היא אומרת ואוספת את חפציה. "אולי היום הוא ירגיש יותר טוב."

"ואולי יצמחו לי שערות בכף היד."

קאט יוצאת מהמטבח בצעדים כועסים של בת תשע־עשרה. כעבור כמה שניות סאם שומעת את השאגה הכעוסה של מייבש השיער שלה, והיא יודעת שהוא יישאר בחדר של קאט עד שתחזיר אותו בעצמה למקומו.

"בכלל חשבתי שהפסקת לשתות חלב פרה," היא צועקת לכיוון הקומה העליונה.

מייבש השיער משתתק לרגע. "עכשיו את סתם מעצבנת," נשמעת התשובה.

היא מוצאת את בגד הים שלה בירכתי המגירה ודוחפת אותו לתוך תיק הספורט השחור שלה.

היא פושטת מעליה את בגד הים הרטוב כשמגיעות האמהות החתיכות, שכולן נוצצות ורזות כמו מקל. הן ממהרות להקיף אותה, מדברות בקול רם ויחד, וקולותיהן ממלאים את הדממה הטחובה של המלתחות. הן אדישות לחלוטין לנוכחותה, וסאם מרגישה שהשלווה קצרת המועד שהשיגה באמצעות שחייה של עשרים בריכות מתפוגגת כמו ערפל. שעה כאן הספיקה כדי שתיזכר שהיא שונאת את המקומות האלה: האפרטהייד של הגופים המתוחים, הפינות שבהן היא ושאר השמנמנות מנסות להתחבא. היא חלפה ליד המקום הזה מיליון פעם ותהתה אם להיכנס. היא מבינה שליד הנשים האלה היא תרגיש רע עם עצמה, אפילו יותר מאשר בדרך כלל.

"יהיה לך זמן לקפה אחר כך, נינה? חשבתי שאולי נלך לבית הקפה המקסים ההוא שפתחו מאחורי הסניף של ספּייס אֶן־קיי. ההוא שמגישים בו את האוכל בקערות פּוֹקי."

"בכיף. אבל אני חייבת לעוף באחת־עשרה. אני לוקחת את ליאוני לאורתודונט. אֵמְס?"

"ברור! אני חייבת קצת זמן איכות איתכן."

הנשים האלה לובשות בגדי ספורט מעוצבים, ויש להן תסרוקות מוקפדות וזמן לקפה. תיקי הספורט שלהן נושאים לוגואים של מעצבים, בניגוד לחיקוי החבוט של מארק ג'ייקובס שיש לה, ולבעלים שלהן קוראים רוּפּ או טְריס, והם זורקים בנונשלנטיות מעטפות שמכילות בונוסים שמנים על משטחי השיש היוקרתי במטבחים היוקרתיים שלהם. הנשים האלה נוהגות ברכבי שטח ענקיים שאף פעם לא מתלכלכים בבוץ, חונות בחניה כפולה בכל מקום שהן רוצות, דורשות מברמנים יגעים בייביצ'ינו בשביל הילדים הנרגנים שלהן ומצקצקות כשהקפה לא מוכן בדיוק כפי שדרשו. הן לא שוכבות ערות עד ארבע לפנות בוקר ודואגות בגלל חשבון החשמל, או פוחדות עד מוות מהרגע שבו יצטרכו להגיד שלום בבוקר לבוס החדש שלהן, עם החליפה המפונפנת שלו ומורת הרוח שהוא בקושי מצליח להסתיר.

אין להן בעלים שנשארים בפיג'מה עד הצהריים ונראים מבוהלים בכל פעם שהאישה מציינת שאולי כדאי שוב להגיש מועמדות למשרה ההיא.

סאם בגיל הזה, הגיל שבו כל הדברים הלא נכונים מתעקשים איכשהו להישאר, השומן, החריץ בין הגבות, החרדה, בזמן שכל שאר הדברים - ביטחון בעבודה, אושר בנישואים, חלומות - חומקים ומתפוגגים להם.

"אין לכן מושג איך העלו השנה את המחירים בלה מרידיאן," אומרת אחת הנשים. היא מתכופפת לפנים ומנגבת במגבת את שערה, שצביעתו בוודאי עלתה הון. סאם נאלצת לזוז הצדה כדי לא לגעת בה.

"אני יודעת! ניסיתי להזמין מקום למאוריציוס לחג המולד - המחיר של הווילה הרגילה שלנו עלה בארבעים אחוז."

"זאת שערורייה."

כן, זאת שערורייה, היא חושבת. כמה נורא בשביל כולכן. היא חושבת על הקרוואן שפיל קנה לפני שנתיים ותכנן לשפץ. "נוכל לבלות בחוף בסופי שבוע," הוא אמר אז בעליזות ושלח מבט אל הקרוואן הענקי, שחמנית ענקית מצוירת על צדו. עכשיו הקרוואן הזה חוסם את שביל הגישה לבית שלהם. הוא מעולם לא התקדם מעבר להחלפת הפגוש האחורי. מאז שנת האסונות שלו, הקרוואן רק חונה מחוץ לביתם ומשמש תזכורת יומיומית ומטרידה למה שאיבדו.

סאם לובשת את התחתונים בתנועות פיתול ומנסה להסתיר מתחת למגבת את עורה החיוור. היום יש לה ארבע פגישות עם לקוחות חשובים. בעוד חצי שעה היא תפגוש את טד וג'ואל ממחלקת דפוס ושינוע והם ינסו להשיג לחברה שלהם עוד לקוחות, שנחוצים לה מאוד. היא תנסה להציל את המשרה שלה. אולי את המשרות של כולם.

ככה שאין שום לחץ.

"אני חושבת שניסע השנה למלדיביים. אתן יודעות, לפני שהם ישקעו במים."

"רעיון טוב. נהנינו שם כל כך. באמת חבל, כל העניין הזה עם המקומות שישקעו לנצח."

אישה אחרת חולפת על פני סאם בדרכה ללוקר שלה. השיער שלה כהה, כמו של סאם, והיא צעירה ממנה בכמה שנים, אבל גופה החטוב מעיד שהיא מקפידה בכל יום על אימונים קשים, על קרם לחות ועל טיפוח. היא מדיפה ריח יקר, וממש נדמה שהוא זולג החוצה מהנקבוביות בעורה.

סאם מהדקת עוד יותר את המגבת סביב עורה החיוור, המלא גומות, ונעלמת מעבר לפינה כדי לייבש את השיער. כשהיא חוזרת, כולן כבר הלכו. היא נושמת לרווחה וצונחת על ספסל העץ הלח. היא חושבת שאולי תשכב חצי שעה על אחת ממיטות השיש המחוממות שבפינה. המחשבה ממלאת אותה עונג: חצי שעה שבמהלכה פשוט תשכב לה בדממה מבורכת.

הטלפון שלה מצפצף בתוך הז'קט, שתלוי בלוקר מאחוריה. היא מכניסה יד לכיס ומוציאה אותו.

מוכנה? אנחנו בחוץ.

מה? היא מקלידה. אנחנו אמורים להגיע לפרֶמפּטוֹנס רק אחרי הצהריים.

סיימון לא אמר לך? הזיזו את הפגישה לעשר. בואי - אנחנו חייבים לזוז.

היא מביטה בטלפון שלה באימה. זה אומר שהיא אמורה להגיע לפגישה הראשונה בעוד עשרים ושלוש דקות. היא נאנקת, ממהרת ללבוש את המכנסיים, מרימה את תיק הספורט השחור מהספסל וממהרת לכיוון מגרש החניה.

•••

הוואן הלבן המלוכלך שעל צדו כתוב "גרֵייסַייד - פתרונות דפוס" מחכה ליד דלתות השירות במנוע פועל. היא חצי רצה, חצי מחליקה לעברו בכפכפי הספא שלרגליה. היא תחזיר אותם מחר, אבל כבר עכשיו היא מרגישה אשמה, כאילו ביצעה איזה חטא נורא ואיום. שערה עדיין לח והיא מתנשפת קלות.

"אני חושב שסיימון מנסה להכשיל אותך, מותק," אומר טד כשהיא נכנסת לוואן. הוא זז הצדה על המושב הקדמי כדי לפנות לה מקום. הוא מדיף ריח של עשן סיגריות ואולד ספּייס.

"נראה לך?"

"כדאי לך לשים עליו עין. תבדקי תמיד את הלו"ז עם ז'נבייב," אומר ג'ואל ומסובב את ההגה. הראסטות שלו אסופות מאחור בקוקו מסודר, כמו מתוך כבוד ליום שמצפה לו.

"מאז שהם השתלטו על העסק, הכול השתנה לגמרי, נכון?" אומר טד כשהם משתלבים בתנועה. "נראה שאנחנו הולכים כל הזמן על ביצים."

על לוח המחוונים יש שתי שקיות נייר ריקות, מלוכלכות באבקת סוכר, וטד מושיט לה שקית שלישית ובה דונאט ריבה עצום בגודלו ועדיין חמים.

"הנה," הוא אומר. "ארוחת בוקר של אלופים."

עדיף שהיא לא תאכל אותו. הוא מכיל לפחות פי שניים קלוריות ממה שהיא שרפה כרגע בבריכה. היא יכולה לשמוע אפילו מכאן את אנחת האכזבה של קאט. אבל אחרי היסוס קצר היא תוחבת את הדונאט אל פיה ועוצמת את העיניים לנוכח הנחמה החמימה ועתירת הסוכר. בימים אלה סאם מוכנה לשאוב עונג מכל דבר.

"ז'נבייב שמעה אותו מדבר שוב בטלפון על קיצוצים," אומר ג'ואל. "היא אומרת שכשהיא נכנסה למשרד שלו, הוא שינה את הנושא."

בכל פעם שהיא שומעת את המילה "קיצוצים", שמרפרפת עכשיו ברחבי המשרד כמו עש שנלכד בחדר סגור, הבטן שלה מתכווצת. היא לא יודעת מה הם יעשו אם גם לה לא תהיה עבודה. פיל מסרב לקחת את הכדורים נגד דיכאון שהרופא רשם לו. הוא אמר שהם מרדימים אותו, כאילו הוא לא ישן גם ככה בכל יום עד אחת־עשרה בבוקר.

"זה לא יגיע לזה," אומר טד, ולא נשמע משכנע במיוחד. "סאם תביא היום עוד לקוחות, נכון?"

היא מבינה ששניהם מסתכלים עליה. "כן," היא אומרת. ואז, בנימה חיובית יותר, "כן!"

היא מתאפרת מול מראת האיפור הקטנה. בכל פעם שג'ואל עולה על פס האטה היא מקללת בשקט, מלקקת אצבע ומנגבת את הצבע שנמרח. היא בודקת את שערה, שהתייבש בצורה סבירה, בהתחשב בנסיבות. היא עוברת על ערימת המסמכים ומוודאת שהיא זוכרת בעל פה את כל הנתונים. יש לה זיכרון עמום של ימים שבהם הרגישה בטוחה בעצמה בנושאים האלה, שבהם יכלה להיכנס לחדר ולדעת שהיא טובה בעבודה שלה. בחייך, סאם, פשוט תנסי להיות שוב האישה הזאת, היא אומרת לעצמה בלי קול. היא שולפת את כפות רגליה מהכפכפים ומתכופפת אל תיק הספורט כדי להוציא את נעליה.

"עוד חמש דקות," אומר ג'ואל.

רק אז היא מבינה שאמנם תיק הספורט נראה כמו זה שלה, אבל הוא לא שלה. התיק הזה לא מכיל את נעלי הסירה השחורות הנוחות שלה, עם העקב הקטן, שמתאימות להליכות ברגל ולמשאים ומתנים על עסקאות דפוס. התיק הזה מכיל זוג נעליים של כריסטיאן לובוטן מעור תנין אדום, עם רצועה מאחור ועקבים שגורמים לה סחרחורת.

היא שולפת נעל ובוהה בה. המשקל הזר של הנעל משתלשל מכף ידה.

"וואו," אומר טד. "קבענו את הפגישה הראשונה במועדון סטריפטיז?"

סאם מתכופפת ומפשפשת בתיק. היא מוצאת את הנעל השנייה, מכנסי ג'ינס וז'קט בהיר של שאנל, מקופל יפה.

"אוי, לא," היא אומרת. "אלה לא הדברים שלי. לקחתי את התיק הלא נכון. אנחנו חייבים לחזור."

"אין זמן," אומר ג'ואל ונועץ מבט בכביש. "גם ככה אנחנו על הקשקש."

"אבל אני צריכה את התיק שלי."

"מצטער, סאם," הוא אומר. "נחזור אחר כך. אולי תנעלי את מה שנעלת בספא?"

"אני לא יכולה לבוא לפגישת עבודה בכפכפים."

"אז תנעלי את הנעליים שמצאת בתיק?"

"אתה צוחק עלי."

טד לוקח את הנעל מידה. "היא די צודקת, ג'ואל. הנעליים האלה הן לא ממש... סאם."

"למה? מה ממש אני?"

"אה... דברים פשוטים. את אוהבת דברים פשוטים." הוא משתתק. "דברים נוחים."

"אתם יודעים מה אומרים על נעליים כאלה," אומר ג'ואל.

"מה?"

"אלה לא נעליים שנועדו לעמידה."

טד וג'ואל נועצים זה בזה מרפקים ומצחקקים.

סאם חוטפת בחזרה את הנעל. היא קטנה עליה בחצי מידה. היא מחליקה את הרגל פנימה וקושרת את הרצועה.

"יופי," היא אומרת ובוחנת את כף הרגל שלה. "אני אצטרך לנסות להשיג את פרמפטונס כשאני נראית כמו נערת ליווי."

"לפחות את נערת ליווי יקרה," אומר טד.

"מה?"

"את יודעת. לא אחת בלי שיניים שמציעה מציצה בחמישה פאונד..."

סאם מחכה שהצחוק של ג'ואל ידעך. "וואו, טד, באמת תודה," היא אומרת ומסתכלת החוצה דרך החלון. "עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב."

הפגישה לא מתקיימת במשרד כפי שהיא ציפתה. יש בעיה במחלקת השינוע, והם יצטרכו לשאת את נאום המכירות שלהם באזור ההעמסה, כדי שמייקל פְרמפּטוֹן יוכל להשגיח על איזה עניין במערכת ההידראולית שהתקלקלה. סאם מנסה לצעוד בנעלי העקב ומרגישה את האוויר הקר על כפות רגליה. היא מצטערת שלא עשתה פדיקור, לפחות פעם אחת מאז 2009. הקרסוליים שלה מתנודדים כל הזמן, כאילו הם עשויים מגומי, והיא תוהה איך בדיוק מצפים מאישה להצליח ללכת בנעליים כאלה. ג'ואל צדק. אלה לא נעליים שנועדו לעמידה.

"את בסדר?" שואל טד כשהם מתקרבים אל קבוצת הגברים.

"לא," היא ממלמלת. "אני מרגישה שאני הולכת על מקלות אכילה."

מלגזה נושאת ערימה ענקית של נייר לפניהם, והם נאלצים לעקוף אותה. סאם מועדת כשהמלגזה מצפצפת בקול כמעט מחריש אוזניים בתוך החלל הסגור. היא רואה איך כל הגברים שעומדים שם מסובבים לעברה את הראש. ואז מטים אותו מטה לכיוון הנעליים שלה.

"חשבתי שלא תבואו."

מייקל פרמפטון הוא טיפוס קודר מיורקשייר, מסוג האנשים שאוהבים להדגיש בכל שיחה עד כמה החיים שלהם היו קשים, ובכך מרמזים שהחיים של בני שיחם היו ההפך מזה.

סאם מצליחה לחייך. "אני כל כך מצטערת," היא אומרת בקול עליז. "היתה לנו פגישה אחרת ו -"

"פקקים," אומר ג'ואל בו־זמנית, והם מחליפים ביניהם מבטים נבוכים.

"סאם קֵמפּ. נפגשנו ב -"

"אני זוכר אותך," הוא אומר ומשפיל את מבטו. אווירה של אי־נוחות משתררת במשך שתי דקות, כשהוא מדבר עם בחור צעיר לבוש בסרבל על הדברים הכתובים בלוח הכתיבה שהוא מחזיק בידו, וסאם עומדת חסרת אונים ומודעת לגמרי למבטים הסקרניים ששולחים אליה הגברים. נעליה החריגות זוהרות על כפות רגליה כמו קרניים רדיואקטיביות.

"טוב," אומר מייקל כשהוא מסיים לבסוף. "אני חייב להגיד לכם לפני שנתחיל, שבפְּרינטֵקס הציעו לנו מחירים מאוד תחרותיים."

"תראה, אנחנו -" מתחילה סאם לומר.

"והם אמרו שעכשיו, אחרי שחברה גדולה השתלטה על גרייסייד, לא תוכלו להתגמש."

"זה לא ממש נכון. עכשיו יש לנו נפח, איכות וגם אמינות."

היא מרגישה מטופשת מעט כשהיא מדברת. כאילו כולם מסתכלים עליה, כאילו ברור שהיא אישה בגיל העמידה שנועלת נעליים של מישהי אחרת. היא מגמגמת במשך כל הפגישה, מתבלבלת פה ושם בתשובותיה ומסמיקה. והיא מרגישה שהעיניים של כולם נעוצות בה.

לבסוף היא שולפת קלסר דק מהתיק שלה. הוא מכיל את ההצעה שהיא ניסחה ודייקה במשך שעות. היא מתחילה לצעוד לעבר מייקל כדי לתת לו אותה, אבל העקב שלה נתפס במשהו. היא מועדת ומעקמת את הקרסול, וכאב חד נשלח במעלה רגלה. היא הופכת את העוויית הפנים לחיוך ומושיטה לו את המסמך. מייקל מציץ בו ומעלעל בדפים בלי להסתכל עליה. לבסוף היא מתרחקת משם, לאט, בניסיון לא להתנודד.

מייקל מרים את עיניו. "אנחנו מדברים על מספרים מאוד גדולים לקראת ההזמנה הבאה. נצטרך לדעת שאנחנו עובדים עם חברה שיודעת לספק תוצאות."

"כבר עבדנו איתכם בעבר, מר פרמפטון. ובחודש שעבר עבדנו עם גְרינלַייט על אספקה דומה של קטלוגים. הם התרשמו מאוד מאיכות העבודה שלנו."

ההבעה הזעופה לא סרה מפניו. "אני יכול להעיף מבט במה שעשיתם בשבילם?"

"בטח."

היא מעלעלת בקלסר ונזכרת פתאום שהקטלוג של גרינלייט נמצא בקלסר הכחול שהשאירה על לוח המחוונים בוואן, כי חשבה שלא תזדקק לו. וזה אומר שהיא צריכה לצאת מאזור ההעמסה ולצעוד עד למגרש החניה בזמן שכל הגברים האלה מסתכלים עליה. היא שולחת אל ג'ואל מבט רב־משמעות.

"למה שאני לא אקפוץ להביא אותו?" אומר ג'ואל.

"איזה עוד דוגמאות יש לכם בוואן?" שואל פרמפטון.

"עשינו עבודה דומה לקלארקס, שמייצרים ציוד משרדי. האמת היא שיש לנו לא מעט קטלוגים מהחודש שעבר. ג'ואל, אתה יכול ל -"

"לא. אני אסתכל בעצמי." פרמפטון מתחיל ללכת. זה אומר שגם היא צריכה לעשות את זה. היא מתחילה לצעוד לצדו בצעדים נוּקשים מעט.

"מה שאנחנו צריכים," הוא אומר ותוחב את ידו לכיסים, "זה חברת דפוס שעובדת מהר ובגמישות. בצעדים של איילה, אפשר לומר."

הוא צועד מהר מדי. וסאם מעקמת שוב את הקרסול על המשטח המעוקם ופולטת זעקה. ג'ואל שולח יד בדיוק כשהברכיים שלה קורסות, והיא אוחזת בה כדי להתיישר. היא מחייכת במבוכה בזמן שפרמפטון מסתכל עליהם בהבעה בלתי־מפוענחת.

מאוחר יותר, אוזניה יסמיקו במבוכה כשתיזכר בדברים שהוא מלמל אל ג'ואל. המילים האחרונות שהוא ישמיע באוזני העובדים של דפוס גרייסייד.

היא שיכורה?