קאמורה קרטל 4 - קשרים מעוותים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קאמורה קרטל 4 - קשרים מעוותים
מכר
מאות
עותקים
קאמורה קרטל 4 - קשרים מעוותים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

קאמורה קרטל 4 - קשרים מעוותים

4.8 כוכבים (46 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ניתן לרכישה גם במארז

    תקציר

     
    קיארה:
    אחרי הילדות הטראומטית שעברתי, כופפו בנימוס את ידי והסכמתי לנישואי שידוך עם אחיו של הקאפו ששלט בקאמורה קרטל, הגאון המפלצתי – נינו פלקון. 
    נינו הצדיק את המוניטין האימתני שרכש, אך איתי הוא נהג ביד רכה יותר. כשפיסות מאישיותו הסבלנית והמרתקת נחשפו בפניי בזו אחר זו, חשתי ביטחון לצידו והתאהבתי בו עד כלות. 
    הוא ריפא את נפשי הפצועה ורציתי להעניק לו בחזרה יותר מאשר את אהבתי – עתיד, המשכיות ומשפחה. 
    נכשלתי חרוצות.   
      
    נינו: 
    לא העליתי על דעתי שנישואי התועלת שהיו אמורים לחזק את קשרי הקאמורה והפמיליה יגרמו לטלטלה בחיי האישיים. אשתי הצעירה הקימה לתחייה את נפשי נטולת הרגשות ועוררה בי כאוס מוחלט. 
    קיארה סדקה את נשמתי השחורה, וכל מה שנקבר עמוק בתוכי מילדותי בצל אימי הלא שפויה, עלה והציף אותי. הרגשות היו זרים לגבר כמוני, שרק בבגרותו החל לגלות את משמעותן של חמלה ואהבה. 
    אבל את הדבר שהיא רצתה יותר מכול כדי להפוך אותנו למאושרים, לא יכולתי לתת לה. 
     
    ***
     
    סיפורם של נינו וקיארה ובני פלקון ממשיך בקשרים מעוותים.
    זהו החלק הרביעי בסדרת הקאמורה קרטל. קדמו לו הספרים: נאמנות מעוותת, רגשות מעוותים, גאווה מעוותת.
      
     
     

    פרק ראשון

    פרק 1
     
    קיארה
     
    אני שוכבת בזרועותיו של נינו, המומה לחלוטין מהווידוי שלו, נשימותינו כבדות לאחר... ההתעלסות? התעלסנו. נינו אמר לי שהוא אוהב אותי, באמת אוהב אותי, בלי רגש מלאכותי, בלי שום כזב, רק אהבה.
     
    נינו הרים את ידו והצמיד נשיקה למפרק כף ידי. "הדופק שלך שוב האיץ," אמר והביט בי מקרוב. "את בסדר?"
     
    חייכתי. לא התאפקתי. הרגשתי כאילו אבן נגולה מעל ליבי, כאילו כל מה שלא העזתי לחלום, ובטח שלא לייחל לו, פתאום בהישג ידי.
     
    "אני פשוט מאושרת. למשך זמן מה חשבתי שזה משהו בי, משהו לא תקין שטבוע בי — למה אני לא יכולה להיות מאושרת, למה כל הזמן קורים לי דברים רעים."
     
    נינו ליטף את נקודת הדופק שלי באגודלו. "החיים לא מתנהלים ככה. דברים רעים הם לא גזרת גורל או עונש מכוח עליון. לפעמים דברים רעים פשוט קורים."
     
    משכתי בכתפיי. "אני יודעת את זה עכשיו, או נדמה לי שאני יודעת. אבל כשהייתי ילדה, אבא תמיד האשים אותי או את אימא כשמשהו השתבש וכך גם עשו האחים שלי, גם אם הם היו אלה שפישלו, ואני האמנתי להם. אם אומרים לך משהו בתדירות גבוהה, אתה חושב שזו האמת. כשאבא הרביץ לי, חשבתי שזה הגיע לי."
     
    גופו של נינו נדרך ועיניו האפורות התחדדו. "אבא שלך קיבל את המגיע לו. לוקה לא נתן לו מוות קל."
     
    התרוממתי ונשענתי על המרפק. זה היה חדש לי. פליקס ואגידיה תמיד אמרו לי שאבא נהרג מכדור בראש. "לוקה עינה אותו?"
     
    גבותיו הכהות של נינו התכווצו ואצבעותיו על מפרק כף ידי התהדקו שוב. "לא ידעת?"
     
    נענעתי את ראשי. אף אחד לא טרח לספר לי את הפרטים. לא ידעתי אם זה נועד להגן עליי או כי חשבו שאין לי זכות לדעת מפני שהייתי סתם ילדה. אני בטוחה שהאחים שלי ידעו. "חשבתי שלוקה ירה בו."
     
    פיו של נינו התעקל ומשהו אפל ונלהב הבזיק בעיניו. "הוא ירה לו בראש, נכון, אבל קודם לכן לוקה עשה את מה שהוא מצטיין בו."
     
    לא ידעתי איך אני מרגישה עם המידע הזה. אבא שלי לא היה אבא טוב או אדם טוב. הוא הרביץ לי וגרם לי להרגיש שאני אפס, וירה באימא שלי, אבל חוץ מדורנט, שהרס את התמימות שלי, מעולם לא רציתי שיסבול. "אתה מכבד את לוקה בזכות זה."
     
    נינו הביט בי בהפתעה. "כמובן. לוקה הפיל כנופיה שלמה בכוחות עצמו, קרע אותם לגזרים, הפשיט מעליהם את העור. הוא אוהב את הרציחות האישיות, הקרובות, ולא אכפת לו ללכלך את הידיים בדם. קל לתת הוראה להרוג או לירות במישהו מרחוק, אבל להרוג אותו כשאתה מרגיש את הנשימה המבועתת, כשאתה מריח את הזיעה הקרה, כשאתה רואה את האימה בעיניים — זה משהו שונה לחלוטין. לוקה ריסק את הגרון של בן הדוד שלו ואת של הדוד שלו. כמה אנשים מסוגלים לעשות דבר כזה? לא רק ברמה הפיזית? כשרמו ואני ברחנו ואבא שלנו עדיין היה בחיים, לפעמים דיברנו על האופן שבו נרצה להרוג אותו, והחלום של רמו היה לעשות את זה כמו לוקה..."
     
    לרגע פשוט הבטתי באיש מולי. הוא נראה נינוח כל כך, נגיש כל כך. לא בלתי מזיק, לא נחמד, אבל גם לא מפלצתי כפי שהצטייר מהמילים שאמר. הן הזכירו לי את אופיו. אולי זו הסיבה שהיו לו קעקועים של להבות בוערות ושל עוויות צורחות, כאזהרה מפני מה שמסתתר מתחת לחזות היפהפייה. "נשמע כאילו אתה ורמו מעריצים את לוקה."
     
    "לא הייתי קורא לזה הערצה אבל הוא אחד האנשים היחידים שאולי יצליח להרוג אותי, וזה לא יהיה מהיר או נקי."
     
    נגעתי בחזהו בציור המקועקע של הגולגולת הצורחת, שנראתה כאילו היא בולעת סכין, והרגשתי את פעימות ליבו השלוות. תהיתי אם רק העבר הפך את נינו ואת רמו למה שהם היום או אם זה תמיד היה חלק מהם. גם סביו נהנה מהאופל. אפילו אדמו הרג ולא ידעתי אם זה באמת מפריע לו או רק היעדר החרטה. הילדים שלנו יירשו את אותו אופל? וגם אם כן, מה זה ישנה? אוהב אותם בכל מקרה, כמו שאני אוהבת את נינו.
     
    "האחים שלך אי פעם הרביצו לך כמו אבא שלך?" שאל נינו והפתיע אותי בשינוי הנושא.
     
    "אבא לפעמים הטיל עליהם לחנך אותי, כן. הם גדולים ממני בשבע ובתשע שנים אז..." הבטתי בפניו. "נינו," אמרתי בשקט אך בתקיפות, "אני לא רוצה שתהרוג אותם בגלל דברים שהם עשו כשהיו ילדים."
     
    "הם בטח היו נערים, בכירים, כשחינכו אותך. גברים בוגרים בסטנדרטים שלנו."
     
    נצמדתי אליו, נגעתי בלחיו ונענעתי את ראשי. "לא. תבטיח לי שלא תעניש אותם בשבילי."
     
    פניו של נינו נשארו כמסכה קרה ויפהפייה. "הם אי פעם שאלו איך את מסתדרת כאן? הם חוששים שאתעלל בך ואאנוס אותך? הם דיברו איתך בכלל בחתונה שלנו או מאז?"
     
    בלעתי את הרוק. השתדלתי לא לחשוב על המשפחה שלי מפעם. כל הזיכרונות התחברו למעמסה של כאב ושל עצב. "הם בירכו אותי." זכרתי שראיתי אותם רק לשניות ספורות בקבלת הפנים כשכולם בירכו את נינו ואותי לרגל החתונה, אבל לא זכרתי הרבה מאותו יום. הייתי שקועה מדי באימה שאחזה בי. הם לא יצרו איתי קשר מאז, ולא מפני שהייתי חלק מהקאמורה, בקושי התראינו כשעדיין הייתי חלק ממשפחת ריצו. "תבטיח לי שלא תפגע בהם. זו אמורה להיות ההחלטה שלי, לא שלך."
     
    נינו פלט נשיפה שקטה והנהן לבסוף. "לא אפגע בהם."
     
    "גם לא רמו. ואף אחד אחר מהקאמורה."
     
    חיוך קל נפרש על פיו. "בסדר."
     
    שילבתי את זרועותיי על חזהו וסרקתי את פניו היפות. כמה שערות סוררות גלשו על רקתו, הסטתי אותן בעדינות לאחור וליטפתי את החתך בקצות אצבעותיי. "איך אתה מרגיש? קרו המון דברים בימים האחרונים."
     
    "רמו יכול להתמודד והוא לא לבד. פביאנו יוודא שאחי מרסן את הרגשות שלו."
     
    "לא התכוונתי לעזיבה של רמו, התכוונתי לרגשות שלך. אתה מתרגל אליהם?"
     
    "אחרי הפרץ הראשוני, זה נרגע. אני מרגיש רגשות, לא תמיד, לא את כולם, אבל הם קיימים."
     
    נישקתי את נינו בעדינות. "אני תמיד כאן. אם תצטרך אותי, אעזור לך."
     
    ובכל זאת קיוויתי שנינו לא יעבור את אותה התמוטטות עצבים כמו באותו לילה, בעיקר עכשיו שרמו לא בבית כדי להרגיע אותו. "מתי רמו ופביאנו יחזרו?" לא שאלתי פרטים כי ידעתי שנינו ישתף אותי אם ירצה, אבל עד כה הוא היה מסוגר למדי.
     
    הוא נאנח, "בתקווה שבעוד כמה ימים, תלוי בהצלחת המשימה."
     
    הסקרנות בעבעה בתוכי אבל ריסנתי אותה.
     
     
     
     
     
     
    "תעלי לחדר השינה שלנו," הבהיל אותי נינו כששכבתי מכורבלת על הספה שבחדר הפנאי. עברו שלושה ימים מאז השיחה שלנו.
     
    "מה קרה?" שאלתי. הבעתו הייתה מתוחה, קרובה לכעס כפי שלא ראיתי מעולם. הנחתי את הספר שלי וקמתי. הנחתי את ידיי על חזהו של נינו. "זה קשור לרמו?"
     
    רמו ופביאנו נעדרו כבר כמעט שבוע. נינו עדיין לא גילה את פרטי משימתם, רק שמדובר במשהו שקשור לאאוטפיט.
     
    עיניו של נינו הביעו מעט חשש. "אסביר בהמשך. עכשיו אני צריך שתלכי לחדר, קיארה."
     
    קימטתי את מצחי. הרגשתי שמתייחסים אליי כאל ילדה. "אני לא חלשה. אני יכולה להתמודד עם רוב הדברים."
     
    הוא נגע בלחיי ונשק לי בקצרה. "אני יודע. אבל זה..." הוא נענע את ראשו, "אני לא בטוח שכדאי לך לראות את זה."
     
    חזי התכווץ. היה דבר אחד בלבד שהתקשיתי להתמודד איתו.
     
    "אל תשאלי," אמר נינו, "לא עכשיו."
     
    הנהנתי בעל כורחי, לקחתי את הספר וניגשתי לאגף שלנו. אימה התיישבה בעצמותיי כשסגרתי את דלת חדר השינה. מה רמו עשה?
     
    קול מכונית ספורט הנכנסת לשביל הגישה משך את תשומת ליבי וניגשתי לחלון. ראיתי רק חלק קטן מהחצר הקדמית, חוץ מזה כלום. למרות הבטחתי לנינו, הסקרנות השתלטה אליי וחזרתי החוצה. התגנבתי לחלק הראשי של הבית והצצתי דרך החלון שצפה אל שביל הגישה. קפאתי, הדופק פעם בחוזקה כשראיתי את רמו נכנס הביתה. הוא נשא אישה בלונדינית עירומה, כשרק שמיכה דקה כיסתה את פלג גופה התחתון. האישה הייתה תלויה ברפיון באחיזתו, מחוסרת הכרה או בהלם.
     
    גרוני התכווץ וידיי החלו לרעוד. שרידים של זיכרונות אפלים כרסמו בתודעתי ורצו לפרוץ קדימה וללפות אותי.
     
    כך נינו מצא אותי. עדיין קפואה ליד החלון. "לעזאזל," לחש. הוא אחז במפרק כף ידי וקצות אצבעותיו ננעצו בעורי הרך. ידו השנייה הרימה את סנטרי, מאלצת אותי להביט בו. "מה ראית?"
     
    "רמו סוחב אישה עירומה," אמרתי ביובש.
     
    נינו נענע את ראשו. "בואי," אמר ומשך אותי לאגף שלנו. התנגדתי כי רציתי תשובות.
     
    "נינו, מה קורה?"
     
    "אסביר בחדר השינה שלנו."
     
    "לא," סיננתי ונחלצתי מאחיזתו בנשימות כבדות, "תסביר עכשיו."
     
    נינו הביט בי וזרועו הייתה עדיין מורמת. הוא הופתע מהתוקפנות שלי. אט־אט הוא הוריד את ידו. בדרך כלל ניסיתי לציית, למלא אחר ההוראות שלו, אבל כאן מתחתי קו אדום.
     
    נינו אמר זאת בעצמו — הוא לא יתרגז אם אביע את דעתי.
     
    "רמו יצא לטריטוריה של האאוטפיט וחטף את האחיינית של דנטה. היא הייתה אמורה להתחתן עם האנדרבוס אתמול, אבל רמו ופביאנו תפסו אותה בדרך לכנסייה והביאו אותה לכאן."
     
    נענעתי את ראשי ולא האמנתי למה שאמר — וגרוע מזה — איך הוא הסביר את העניין כאילו סיפר לי על מזג האוויר. "מה רמו עשה לה?" התחלתי לרעוד ותהיתי אם הוא המיט עליה את אותן הזוועות שאני עברתי. התחלתי לחבב את רמו בזכות מה שעשה בשביל נינו ובשביל אחיו, אבל על זה לא אסלח לו — לעולם לא.
     
    נינו אחז שוב חזק בידי. "כלום. עכשיו בואי."
     
    "כלום?" שאלתי בהלם ונעצתי את עקביי ברצפה. "זה לא נראה כמו כלום. למה היא הייתה עירומה?"
     
    "אני עדיין לא יודע הכול. סביו אמר שרמו מנע מאחד החיילים שלנו לתקוף אותה ועכשיו היא כאן. זה הכול."
     
    "זה הכול?" התעצבנתי. "אז הוא לא... הוא לא... אנס אותה?" הרגשתי כאילו המילה היא אלפי מקקים שזוחלים על גבי והצטמררתי.
     
    "לא," אמר נינו. "זה לא חלק מהתוכנית של רמו."
     
    "אתה בטוח?"
     
    נינו היסס לרגע וזה היה מוגזם. ניסיתי לעבור על פניו בסערה אבל הוא תפס בזרועי. "לא. תני לי לטפל בזה."
     
    "שחרר אותי."
     
    נינו נענע את ראשו וגרר אותי שוב אל חדר השינה שלנו תוך התעלמות ממחאותיי. לא הייתה לי ברירה אלא לבוא אחריו. ברגע שנכנסנו, הוא עמד מול הדלת וחסם את דרכי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ניצל את כוחו נגדי וזה הכעיס אותי מעבר לכל היגיון.
     
    "תישארי כאן עד שאדבר עם רמו."
     
    "לא ארשה לרמו לפגוע באישה כמו שפגעו בי," לחשתי בתוקף.
     
    "הוא לא יפגע בה," אמר נינו בפשטות וניסה לגעת בלחיי אבל אני התרחקתי.
     
    "ידעת על התוכנית הזאת מההתחלה, נכון?"
     
    "כן, ידעתי. החטיפה נועדה להביא לנו את סקודרי תמורת סרפינה."
     
    מצמצתי כדי לסלק את הדמעות. "סרפינה? הרגת את דורנט בגלל מה שעשה אבל אתה מרשה לאחיך לחטוף אישה חפה מפשע?" קולי נשבר אבל לא נתתי לזיכרונות העבר לעלות. הייתי חזקה יותר.
     
    נינו עטף את לחיי. הוא תמיד היה עדין ביחסו אליי. מנוגד לדברים שעולל לאחרים. "קיארה, זה לא אותו הדבר. אני מכיר את רמו. אל תשווי את הגורל של סרפינה למה שקרה לך. תסמכי עליי."
     
    התבוננתי בעיניו המפצירות והעדינות. רציתי לסמוך עליו וסמכתי, אבל לא ידעתי אם אני יכולה לסמוך על רמו, לא ליד אישה חסרת ישע. יותר מדי דברים נשברו בתוכו. "אוקיי," אמרתי בשקט, "דבר עם רמו ותגיד לי בדיוק מה הוא אמר. אני צריכה לדעת. בלי סודות. בבקשה."
     
    נינו נישק אותי. "ארד למטה ואדבר איתו."
     
    הנהנתי והוא יצא מהחדר. המנעול נקש ועיניי התרחבו. הבנתי מה עשה. לא האמנתי שהוא נעל אותי בפנים. הסתערתי על הדלת וטלטלתי את הידית אבל היא לא זזה.
     
    פסעתי ברחבי החדר ומחשבותיי הסתחררו. נינו הסתיר את התוכנית של רמו מפניי כדי להגן עליי, אבל גם כי הוא ידע שאנסה להוריד אותם ממנה. ידעתי שלרמו ולנינו יש מעט מאוד ערכי מוסר, אבל נינו היה צריך להבין שמה שהם עושים שגוי.
     
    לא ידעתי כמה זמן עבר אבל נלחצתי יותר ויותר. כשהמנעול הסתובב לבסוף והדלת נפתחה, כמעט התפוצצתי.
     
    "למה נעלת אותי?"
     
    נינו נראה כאילו הכעס שלי הבהיל אותו. "ידעתי שאת עצובה ולא רציתי שתתעמתי ככה עם רמו."
     
    הסתובבתי. כעסתי אבל המחווה נגעה לליבי כי נינו ניסה להגן עליי, לדאוג לי בדרכו שלו. הרגשתי אותו מאחוריי לפני שנגע בכתפיי. "אל תנעל אותי שוב," אמרתי. "אני לא אוהבת את זה — אני מרגישה חסרת אונים ולכודה."
     
    אצבעותיו של נינו התהדקו. הוא רכן ונשק לשקע צווארי. "לא אנעל אותך." הוא עצר, ברר מילים בקפידה וחשדותיי התעוררו מחדש. "יש לך כמה בגדים וכותונת לילה לבנה לסרפינה?"
     
    הרמתי גבות. "למה כותונת לילה לבנה?"
     
    "קיארה," קולו של נינו היה מאומץ ונשא בקשה אילמת בתוכו. עיניו התחננו בפניי שאסמוך עליו.
     
    אמון. ניגשתי לארון הבגדים והוצאתי כותונת לילה כסופה מהמגירה. "יש לי את זאת."
     
    נינו הנהן ולקח אותה ממני. "היא תספיק."
     
    אספתי כמה שמלות ארוכות, חולצות ומכנסיים קצרים ואז היססתי מול מגירת התחתונים שלי. זה קצת דוחה ללבוש תחתונים של מישהי אחרת, אבל הנחתי שסרפינה תעדיף את זה על פני אי לבישת תחתונים בכלל.
     
    נינו לקח ממני הכול. "אם תבטיחי לי להישאר בחדר הזה, לא אנעל את הדלת. אוודא שהבחורה מוגנת, בסדר?"
     
    "בסדר." למילה היה טעם מר בפי, כמו בגידה באני מפעם, כאילו אני מאכזבת את עצמי. היה לי קל לסמוך על נינו בכל הקשור לרווחתי. לא היה לי ספק שהוא לעולם לא יפגע בי בכוונה, אבל נינו לא הרגיש חמלה, גם לא עכשיו. לא כלפי אחרים, לעולם לא כלפי אחרים.
     
     
     
     
     
     
    נינו נעדר זמן רב. נחישותי להישאר בחדר החלה להתפוגג מרגע לרגע עד שהוא לבסוף חזר, ובמצחו קמטים עמוקים של מורת רוח. חלק ניכר משערו יצא מהקוקו הקצר, כאילו העביר בו את ידו יותר מדי.
     
    מייד שאלתי, "מה קורה? מה אמר רמו? ובשביל מה הוא צריך את הכותונת?"
     
    נינו סגר את הדלת. "רמו ישאיר אותה כאן בינתיים. הוא חושב שהיא מוגנת יותר באחוזה."
     
    "מוגנת? היא שבויה. מי אומר שהיא מוגנת כשהיא קרובה כל כך לרמו?"
     
    נינו לא אמר מילה. ראיתי שהוא לא מרוצה מההתפתחות אבל הוא היה נאמן לרמו ודבר לא עמד לשנות את זה. פקפקתי שרמו יעשה משהו שיגרום לנינו לפעול נגדו.
     
    "אתה חייב לעצור אותו אם הוא יחליט לכפות את עצמו עליה. תבטיח לי," אמרתי בתוקף.
     
    "אי אפשר לעצור את רמו אם הוא החליט, גם אני לא יכול. אבל כמו שאמרתי, אני לא חושב שאת צריכה לדאוג בעניין הזה."
     
    "מה יקרה אם הקאפו של האאוטפיט לא יעשה את מה שרמו רוצה? מה הוא יעשה לה אז?" לא ידעתי הרבה על דנטה קבלרו, רק את השמועות שקלטתי כששמעתי את פליקס ואת אגידיה מדברים על האאוטפיט, או בפעמים הספורות שרמו ונינו דיברו עליו בנוכחותי. הוא נשמע כמו אדם הגיוני שביסס את החלטותיו על עובדות ולא על רגשות, וזה לא מילא אותי תקווה לגבי גורלה של סרפינה. זה היה מנוגד להיגיון להחליף בחורה פשוטה תמורת קונסיליירי, איש שנשא את הסודות של כל האאוטפיט, וכנראה גם של קבלרו עצמו. אבל רמו ונינו בטח יודעים את זה ולכן נשארת השאלה — למה רמו בכל זאת חטף את הבחורה?
     
    נינו פתח את רצועת השעון שלו באצבעות יציבות והתכונן לישון. "קיארה, זה המשחק של רמו. הוא לא שיתף אותי במידע כמו תמיד."
     
    "אתה בטוח? או שאתה מנסה שוב להגן עליי?"
     
    פניו נאטמו כשהניח את השעון על השידה. "אני אומר לך את האמת. ואת צריכה לזכור שהאאוטפיט יזמו את המלחמה הזאת. הם תקפו את הטריטוריה שלנו. הם ניסו להרוג את כולנו, אפילו את אדמו. רמו לא יעמוד מנגד וייתן לאנשים לפלוש ככה לטריטוריה שלו. דנטה יצטרך לשלם את המחיר."
     
    "אבל לא הוא משלם," אמרתי בשקט, "אלא אישה צעירה."
     
    נינו לא סתר את דבריי. הלוואי שהיה סותר.
     
    "מה לגבי הכותונת? לא ענית על השאלה שלי. אם היא נועדה רק כדי שלסרפינה יהיה מה ללבוש לשינה, למה הוא ביקש צבע מסוים."
     
    "הוא רוצה שתלבש את זה כשהוא מצלם הודעת וידיאו למשפחה שלה מחר." עיניו נטולות הרגש התבוננו בפניי. "הזמנו פיצה, שאביא לך?"
     
    לרגע פשוט נעצתי בו מבט. לפעמים נהגתי לשכוח איך נינו התמודד עם מצבים, באיזו קלות הוא היה מסוגל להדחיק מראשו חלק מדמם בעסק כי זה לא הטריד אותו. "אני לא רעבה. אמלא לי אמבט. אני לא מרגישה כל כך טוב."
     
    נינו לא עצר בעדי כשנכנסתי לחדר האמבטיה אבל עיניו עקבו אחריי. מילאתי את האמבט ופשטתי לאיטי את בגדיי. כשנינו אמר לי שהוא אוהב אותי, חשבתי להעלות את עניין הילדים. התחלתי לקחת גלולות לפני שהתחתנו כי לא הייתי בטוחה אם אוכל להסתכן ולהיכנס להיריון בתור אשתו של נינו. עכשיו ידעתי שהתינוק ואני נהיה מוגנים באחוזת פלקון, בטוחים ואפילו אהובים. אבל ההתפתחות החדשה הזאת עם האחיינית של דנטה עוררה בי ספקות חדשים. נינו גילה את רגשותיו רק לאחרונה, ורמו כלא אישה באגף שלו.
     
    אף אחת מהעובדות לא עוררה בי רצון להביא ילד לעולם — לבית הזה.
     
    סגרתי את הברז ובדקתי את המים בקצות אצבעותיי לפני שנכנסתי. נינו נכנס לחדר, עיניו שוטטו על פני גופי העירום. לא הסתרתי את עצמי ממנו. במבטו נשקפה ערגה שחדרה היישר לתוך ליבי. שקעתי בתוך המים והתכווצתי בגלל הטמפרטורה החמה. "אתה יכול להצטרף אליי אם מתחשק לך."
     
    נינו פשט את חולצתו והוריד את המכנסיים ואת תחתוני הבוקסר. השרירים והקעקועים הצבעוניים שהפחידו אותי עד לא מזמן הציפו אותי בחמימות מוכרת, אבל זה היה רק פרץ קצר. הייתי שסועה מדי ומרוקנת רגשית כדי להיות מוכנה לקרבה פיזית כזאת, אפילו בלי העובדה שאישה צעירה ומפוחדת נכלאה באגף אחר בבית הזה.
     
    נינו הצטרף אליי באמבט ואז פרש את זרועותיו. זזתי עד שגבי היה צמוד לחזהו והייתי מעורסלת בין זרועותיו החסונות. הוא נשק לצווארי. הרגשתי אותו מתקשח על אחוריי אבל התעלמתי. נינו נשך את כתפי וידו ליטפה את ברכי ואז גלשה על ירכי, גבוה יותר ויותר עד שהפסקתי אותו בנגיעה רכה. הרגשתי את השאלות שלא נשאלו. הוא באמת לא הבין שאני לא במצב רוח לסקס?
     
    "אתה לא מרגיש אשם?" שאלתי בשקט.
     
    נינו נשען לאחור וידו נעה לאחור אל ברכי והתחככה בעדינות בעורי. "קיארה," אמר בלאות, "אני לא אדם טוב. אני גם לא אדם הגון. אני לא מרגיש שום דבר לגבי אנשים אחרים ולכן אני מצטיין במה שאני עושה בשביל הקאמורה. ולא משנה למה את מקווה, זה לא עומד להשתנות."
     
    רעד קל עבר בגווי. נינו לא רק פיקח על הכספים של הקאמורה אלא גם היה אחראי למעשי אכזריות רבים. פביאנו לא היה המענה הכי טוב של הקאמורה גם אם הוא היה האוכף הראשי שלהם, הבנתי זאת בעצמי. ראיתי הצצה חטופה לשדים של נינו ושל רמו כשטיפלו בדורנט, אבל זה היה קצה הקרחון. "אבל האחים שלך ואני יקרים לליבך?"
     
    "כן," הוא מלמל, "אבל זה היקף הרגשות שלי."
     
    בלעתי את הרוק. "מה לגבי ילדים? הם יהיו יקרים לך?"
     
    בתנועה מגושמת הסתובבתי באמבט כדי להביט בו.
     
    נינו קפא. הוא הרים את סנטרי כך שאוכל לפגוש את מבטו. "את מתכוונת, ילדים שלנו?"
     
    "כן," אמרתי בשקט. פניו נותרו אטומות. הוא יוכל לאהוב את ילדינו?
     
    "את לוקחת גלולות."
     
    "נכון. אני לא בהיריון... אני רק שואלת."
     
    נינו הנהן. הלוואי שידעתי מה עובר לו בראש אבל פניו לא הסגירו דבר. "אני לא יודע מה ארגיש לגבי ילדים. אני חושב שהם יהיו יקרים לי כמו שאת יקרה לי."
     
    רכנתי קדימה ונשקתי לו בעדינות ואז הסתובבתי ונשענתי שוב על גופו. זה הספיק לבינתיים. מחשבותיי שבו אל סרפינה. היא בטח מבועתת — ולמה שלא תהיה? אני הייתי מבועתת כשמסרו אותי לנינו והיה לי זמן להתכונן לקראת החתונה. הבחורה הזאת נלקחה בכוח, נגזלה מביתה, ממשפחתה. מה שידעה על בני פלקון, על לאס וגאס, היה גרוע בהרבה ממה שסופר לי. הרי האאוטפיט והקאמורה עדיין היו במלחמה, ואחרי החטיפה הזאת זה לא ישתנה לעולם.
     
    הצטמררתי.
     
    נינו ליטף את זרועי. "קיארה," אמר בשקט, "אל תיתני לזה לגרור אותך בחזרה לעבר."
     
    "לא אתן אבל קשה לי לשאת את המחשבה על האימה של הבחורה."
     
    הרגשתי שנינו מהנהן ומנסה להבין את רחמיי עליה אבל לא מצליח לקלוט את העניין. הוא לא דאג לסרפינה. הוא לא היה מסוגל.
     
    שילבתי את אצבעותינו. אנסה להיות המצפון שלנו.
     
    המים התקררו תוך זמן קצר. נינו עזר לי לצאת מהאמבטיה ואז ניגב אותי. כמו תמיד מגעו השאיר בי עקצוצים קלים, אבל לא הרשיתי לגופי להיכנע להם. התמקמנו עירומים במיטה והתעטפנו זה בגופו של זה. נינו היה עדיין מגורה אבל הוא לא נקט שום צעד כדי ליזום אינטימיות.
     
    נרדמתי בין זרועותיו והתפעלתי מכוחה של האהבה. למרות מה שידעתי על נינו, על הדברים שהוא מסוגל להם, אהבתי אותו.

    עוד על הספר

    ניתן לרכישה גם במארז

    קאמורה קרטל 4 - קשרים מעוותים קורה ריילי
    פרק 1
     
    קיארה
     
    אני שוכבת בזרועותיו של נינו, המומה לחלוטין מהווידוי שלו, נשימותינו כבדות לאחר... ההתעלסות? התעלסנו. נינו אמר לי שהוא אוהב אותי, באמת אוהב אותי, בלי רגש מלאכותי, בלי שום כזב, רק אהבה.
     
    נינו הרים את ידו והצמיד נשיקה למפרק כף ידי. "הדופק שלך שוב האיץ," אמר והביט בי מקרוב. "את בסדר?"
     
    חייכתי. לא התאפקתי. הרגשתי כאילו אבן נגולה מעל ליבי, כאילו כל מה שלא העזתי לחלום, ובטח שלא לייחל לו, פתאום בהישג ידי.
     
    "אני פשוט מאושרת. למשך זמן מה חשבתי שזה משהו בי, משהו לא תקין שטבוע בי — למה אני לא יכולה להיות מאושרת, למה כל הזמן קורים לי דברים רעים."
     
    נינו ליטף את נקודת הדופק שלי באגודלו. "החיים לא מתנהלים ככה. דברים רעים הם לא גזרת גורל או עונש מכוח עליון. לפעמים דברים רעים פשוט קורים."
     
    משכתי בכתפיי. "אני יודעת את זה עכשיו, או נדמה לי שאני יודעת. אבל כשהייתי ילדה, אבא תמיד האשים אותי או את אימא כשמשהו השתבש וכך גם עשו האחים שלי, גם אם הם היו אלה שפישלו, ואני האמנתי להם. אם אומרים לך משהו בתדירות גבוהה, אתה חושב שזו האמת. כשאבא הרביץ לי, חשבתי שזה הגיע לי."
     
    גופו של נינו נדרך ועיניו האפורות התחדדו. "אבא שלך קיבל את המגיע לו. לוקה לא נתן לו מוות קל."
     
    התרוממתי ונשענתי על המרפק. זה היה חדש לי. פליקס ואגידיה תמיד אמרו לי שאבא נהרג מכדור בראש. "לוקה עינה אותו?"
     
    גבותיו הכהות של נינו התכווצו ואצבעותיו על מפרק כף ידי התהדקו שוב. "לא ידעת?"
     
    נענעתי את ראשי. אף אחד לא טרח לספר לי את הפרטים. לא ידעתי אם זה נועד להגן עליי או כי חשבו שאין לי זכות לדעת מפני שהייתי סתם ילדה. אני בטוחה שהאחים שלי ידעו. "חשבתי שלוקה ירה בו."
     
    פיו של נינו התעקל ומשהו אפל ונלהב הבזיק בעיניו. "הוא ירה לו בראש, נכון, אבל קודם לכן לוקה עשה את מה שהוא מצטיין בו."
     
    לא ידעתי איך אני מרגישה עם המידע הזה. אבא שלי לא היה אבא טוב או אדם טוב. הוא הרביץ לי וגרם לי להרגיש שאני אפס, וירה באימא שלי, אבל חוץ מדורנט, שהרס את התמימות שלי, מעולם לא רציתי שיסבול. "אתה מכבד את לוקה בזכות זה."
     
    נינו הביט בי בהפתעה. "כמובן. לוקה הפיל כנופיה שלמה בכוחות עצמו, קרע אותם לגזרים, הפשיט מעליהם את העור. הוא אוהב את הרציחות האישיות, הקרובות, ולא אכפת לו ללכלך את הידיים בדם. קל לתת הוראה להרוג או לירות במישהו מרחוק, אבל להרוג אותו כשאתה מרגיש את הנשימה המבועתת, כשאתה מריח את הזיעה הקרה, כשאתה רואה את האימה בעיניים — זה משהו שונה לחלוטין. לוקה ריסק את הגרון של בן הדוד שלו ואת של הדוד שלו. כמה אנשים מסוגלים לעשות דבר כזה? לא רק ברמה הפיזית? כשרמו ואני ברחנו ואבא שלנו עדיין היה בחיים, לפעמים דיברנו על האופן שבו נרצה להרוג אותו, והחלום של רמו היה לעשות את זה כמו לוקה..."
     
    לרגע פשוט הבטתי באיש מולי. הוא נראה נינוח כל כך, נגיש כל כך. לא בלתי מזיק, לא נחמד, אבל גם לא מפלצתי כפי שהצטייר מהמילים שאמר. הן הזכירו לי את אופיו. אולי זו הסיבה שהיו לו קעקועים של להבות בוערות ושל עוויות צורחות, כאזהרה מפני מה שמסתתר מתחת לחזות היפהפייה. "נשמע כאילו אתה ורמו מעריצים את לוקה."
     
    "לא הייתי קורא לזה הערצה אבל הוא אחד האנשים היחידים שאולי יצליח להרוג אותי, וזה לא יהיה מהיר או נקי."
     
    נגעתי בחזהו בציור המקועקע של הגולגולת הצורחת, שנראתה כאילו היא בולעת סכין, והרגשתי את פעימות ליבו השלוות. תהיתי אם רק העבר הפך את נינו ואת רמו למה שהם היום או אם זה תמיד היה חלק מהם. גם סביו נהנה מהאופל. אפילו אדמו הרג ולא ידעתי אם זה באמת מפריע לו או רק היעדר החרטה. הילדים שלנו יירשו את אותו אופל? וגם אם כן, מה זה ישנה? אוהב אותם בכל מקרה, כמו שאני אוהבת את נינו.
     
    "האחים שלך אי פעם הרביצו לך כמו אבא שלך?" שאל נינו והפתיע אותי בשינוי הנושא.
     
    "אבא לפעמים הטיל עליהם לחנך אותי, כן. הם גדולים ממני בשבע ובתשע שנים אז..." הבטתי בפניו. "נינו," אמרתי בשקט אך בתקיפות, "אני לא רוצה שתהרוג אותם בגלל דברים שהם עשו כשהיו ילדים."
     
    "הם בטח היו נערים, בכירים, כשחינכו אותך. גברים בוגרים בסטנדרטים שלנו."
     
    נצמדתי אליו, נגעתי בלחיו ונענעתי את ראשי. "לא. תבטיח לי שלא תעניש אותם בשבילי."
     
    פניו של נינו נשארו כמסכה קרה ויפהפייה. "הם אי פעם שאלו איך את מסתדרת כאן? הם חוששים שאתעלל בך ואאנוס אותך? הם דיברו איתך בכלל בחתונה שלנו או מאז?"
     
    בלעתי את הרוק. השתדלתי לא לחשוב על המשפחה שלי מפעם. כל הזיכרונות התחברו למעמסה של כאב ושל עצב. "הם בירכו אותי." זכרתי שראיתי אותם רק לשניות ספורות בקבלת הפנים כשכולם בירכו את נינו ואותי לרגל החתונה, אבל לא זכרתי הרבה מאותו יום. הייתי שקועה מדי באימה שאחזה בי. הם לא יצרו איתי קשר מאז, ולא מפני שהייתי חלק מהקאמורה, בקושי התראינו כשעדיין הייתי חלק ממשפחת ריצו. "תבטיח לי שלא תפגע בהם. זו אמורה להיות ההחלטה שלי, לא שלך."
     
    נינו פלט נשיפה שקטה והנהן לבסוף. "לא אפגע בהם."
     
    "גם לא רמו. ואף אחד אחר מהקאמורה."
     
    חיוך קל נפרש על פיו. "בסדר."
     
    שילבתי את זרועותיי על חזהו וסרקתי את פניו היפות. כמה שערות סוררות גלשו על רקתו, הסטתי אותן בעדינות לאחור וליטפתי את החתך בקצות אצבעותיי. "איך אתה מרגיש? קרו המון דברים בימים האחרונים."
     
    "רמו יכול להתמודד והוא לא לבד. פביאנו יוודא שאחי מרסן את הרגשות שלו."
     
    "לא התכוונתי לעזיבה של רמו, התכוונתי לרגשות שלך. אתה מתרגל אליהם?"
     
    "אחרי הפרץ הראשוני, זה נרגע. אני מרגיש רגשות, לא תמיד, לא את כולם, אבל הם קיימים."
     
    נישקתי את נינו בעדינות. "אני תמיד כאן. אם תצטרך אותי, אעזור לך."
     
    ובכל זאת קיוויתי שנינו לא יעבור את אותה התמוטטות עצבים כמו באותו לילה, בעיקר עכשיו שרמו לא בבית כדי להרגיע אותו. "מתי רמו ופביאנו יחזרו?" לא שאלתי פרטים כי ידעתי שנינו ישתף אותי אם ירצה, אבל עד כה הוא היה מסוגר למדי.
     
    הוא נאנח, "בתקווה שבעוד כמה ימים, תלוי בהצלחת המשימה."
     
    הסקרנות בעבעה בתוכי אבל ריסנתי אותה.
     
     
     
     
     
     
    "תעלי לחדר השינה שלנו," הבהיל אותי נינו כששכבתי מכורבלת על הספה שבחדר הפנאי. עברו שלושה ימים מאז השיחה שלנו.
     
    "מה קרה?" שאלתי. הבעתו הייתה מתוחה, קרובה לכעס כפי שלא ראיתי מעולם. הנחתי את הספר שלי וקמתי. הנחתי את ידיי על חזהו של נינו. "זה קשור לרמו?"
     
    רמו ופביאנו נעדרו כבר כמעט שבוע. נינו עדיין לא גילה את פרטי משימתם, רק שמדובר במשהו שקשור לאאוטפיט.
     
    עיניו של נינו הביעו מעט חשש. "אסביר בהמשך. עכשיו אני צריך שתלכי לחדר, קיארה."
     
    קימטתי את מצחי. הרגשתי שמתייחסים אליי כאל ילדה. "אני לא חלשה. אני יכולה להתמודד עם רוב הדברים."
     
    הוא נגע בלחיי ונשק לי בקצרה. "אני יודע. אבל זה..." הוא נענע את ראשו, "אני לא בטוח שכדאי לך לראות את זה."
     
    חזי התכווץ. היה דבר אחד בלבד שהתקשיתי להתמודד איתו.
     
    "אל תשאלי," אמר נינו, "לא עכשיו."
     
    הנהנתי בעל כורחי, לקחתי את הספר וניגשתי לאגף שלנו. אימה התיישבה בעצמותיי כשסגרתי את דלת חדר השינה. מה רמו עשה?
     
    קול מכונית ספורט הנכנסת לשביל הגישה משך את תשומת ליבי וניגשתי לחלון. ראיתי רק חלק קטן מהחצר הקדמית, חוץ מזה כלום. למרות הבטחתי לנינו, הסקרנות השתלטה אליי וחזרתי החוצה. התגנבתי לחלק הראשי של הבית והצצתי דרך החלון שצפה אל שביל הגישה. קפאתי, הדופק פעם בחוזקה כשראיתי את רמו נכנס הביתה. הוא נשא אישה בלונדינית עירומה, כשרק שמיכה דקה כיסתה את פלג גופה התחתון. האישה הייתה תלויה ברפיון באחיזתו, מחוסרת הכרה או בהלם.
     
    גרוני התכווץ וידיי החלו לרעוד. שרידים של זיכרונות אפלים כרסמו בתודעתי ורצו לפרוץ קדימה וללפות אותי.
     
    כך נינו מצא אותי. עדיין קפואה ליד החלון. "לעזאזל," לחש. הוא אחז במפרק כף ידי וקצות אצבעותיו ננעצו בעורי הרך. ידו השנייה הרימה את סנטרי, מאלצת אותי להביט בו. "מה ראית?"
     
    "רמו סוחב אישה עירומה," אמרתי ביובש.
     
    נינו נענע את ראשו. "בואי," אמר ומשך אותי לאגף שלנו. התנגדתי כי רציתי תשובות.
     
    "נינו, מה קורה?"
     
    "אסביר בחדר השינה שלנו."
     
    "לא," סיננתי ונחלצתי מאחיזתו בנשימות כבדות, "תסביר עכשיו."
     
    נינו הביט בי וזרועו הייתה עדיין מורמת. הוא הופתע מהתוקפנות שלי. אט־אט הוא הוריד את ידו. בדרך כלל ניסיתי לציית, למלא אחר ההוראות שלו, אבל כאן מתחתי קו אדום.
     
    נינו אמר זאת בעצמו — הוא לא יתרגז אם אביע את דעתי.
     
    "רמו יצא לטריטוריה של האאוטפיט וחטף את האחיינית של דנטה. היא הייתה אמורה להתחתן עם האנדרבוס אתמול, אבל רמו ופביאנו תפסו אותה בדרך לכנסייה והביאו אותה לכאן."
     
    נענעתי את ראשי ולא האמנתי למה שאמר — וגרוע מזה — איך הוא הסביר את העניין כאילו סיפר לי על מזג האוויר. "מה רמו עשה לה?" התחלתי לרעוד ותהיתי אם הוא המיט עליה את אותן הזוועות שאני עברתי. התחלתי לחבב את רמו בזכות מה שעשה בשביל נינו ובשביל אחיו, אבל על זה לא אסלח לו — לעולם לא.
     
    נינו אחז שוב חזק בידי. "כלום. עכשיו בואי."
     
    "כלום?" שאלתי בהלם ונעצתי את עקביי ברצפה. "זה לא נראה כמו כלום. למה היא הייתה עירומה?"
     
    "אני עדיין לא יודע הכול. סביו אמר שרמו מנע מאחד החיילים שלנו לתקוף אותה ועכשיו היא כאן. זה הכול."
     
    "זה הכול?" התעצבנתי. "אז הוא לא... הוא לא... אנס אותה?" הרגשתי כאילו המילה היא אלפי מקקים שזוחלים על גבי והצטמררתי.
     
    "לא," אמר נינו. "זה לא חלק מהתוכנית של רמו."
     
    "אתה בטוח?"
     
    נינו היסס לרגע וזה היה מוגזם. ניסיתי לעבור על פניו בסערה אבל הוא תפס בזרועי. "לא. תני לי לטפל בזה."
     
    "שחרר אותי."
     
    נינו נענע את ראשו וגרר אותי שוב אל חדר השינה שלנו תוך התעלמות ממחאותיי. לא הייתה לי ברירה אלא לבוא אחריו. ברגע שנכנסנו, הוא עמד מול הדלת וחסם את דרכי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ניצל את כוחו נגדי וזה הכעיס אותי מעבר לכל היגיון.
     
    "תישארי כאן עד שאדבר עם רמו."
     
    "לא ארשה לרמו לפגוע באישה כמו שפגעו בי," לחשתי בתוקף.
     
    "הוא לא יפגע בה," אמר נינו בפשטות וניסה לגעת בלחיי אבל אני התרחקתי.
     
    "ידעת על התוכנית הזאת מההתחלה, נכון?"
     
    "כן, ידעתי. החטיפה נועדה להביא לנו את סקודרי תמורת סרפינה."
     
    מצמצתי כדי לסלק את הדמעות. "סרפינה? הרגת את דורנט בגלל מה שעשה אבל אתה מרשה לאחיך לחטוף אישה חפה מפשע?" קולי נשבר אבל לא נתתי לזיכרונות העבר לעלות. הייתי חזקה יותר.
     
    נינו עטף את לחיי. הוא תמיד היה עדין ביחסו אליי. מנוגד לדברים שעולל לאחרים. "קיארה, זה לא אותו הדבר. אני מכיר את רמו. אל תשווי את הגורל של סרפינה למה שקרה לך. תסמכי עליי."
     
    התבוננתי בעיניו המפצירות והעדינות. רציתי לסמוך עליו וסמכתי, אבל לא ידעתי אם אני יכולה לסמוך על רמו, לא ליד אישה חסרת ישע. יותר מדי דברים נשברו בתוכו. "אוקיי," אמרתי בשקט, "דבר עם רמו ותגיד לי בדיוק מה הוא אמר. אני צריכה לדעת. בלי סודות. בבקשה."
     
    נינו נישק אותי. "ארד למטה ואדבר איתו."
     
    הנהנתי והוא יצא מהחדר. המנעול נקש ועיניי התרחבו. הבנתי מה עשה. לא האמנתי שהוא נעל אותי בפנים. הסתערתי על הדלת וטלטלתי את הידית אבל היא לא זזה.
     
    פסעתי ברחבי החדר ומחשבותיי הסתחררו. נינו הסתיר את התוכנית של רמו מפניי כדי להגן עליי, אבל גם כי הוא ידע שאנסה להוריד אותם ממנה. ידעתי שלרמו ולנינו יש מעט מאוד ערכי מוסר, אבל נינו היה צריך להבין שמה שהם עושים שגוי.
     
    לא ידעתי כמה זמן עבר אבל נלחצתי יותר ויותר. כשהמנעול הסתובב לבסוף והדלת נפתחה, כמעט התפוצצתי.
     
    "למה נעלת אותי?"
     
    נינו נראה כאילו הכעס שלי הבהיל אותו. "ידעתי שאת עצובה ולא רציתי שתתעמתי ככה עם רמו."
     
    הסתובבתי. כעסתי אבל המחווה נגעה לליבי כי נינו ניסה להגן עליי, לדאוג לי בדרכו שלו. הרגשתי אותו מאחוריי לפני שנגע בכתפיי. "אל תנעל אותי שוב," אמרתי. "אני לא אוהבת את זה — אני מרגישה חסרת אונים ולכודה."
     
    אצבעותיו של נינו התהדקו. הוא רכן ונשק לשקע צווארי. "לא אנעל אותך." הוא עצר, ברר מילים בקפידה וחשדותיי התעוררו מחדש. "יש לך כמה בגדים וכותונת לילה לבנה לסרפינה?"
     
    הרמתי גבות. "למה כותונת לילה לבנה?"
     
    "קיארה," קולו של נינו היה מאומץ ונשא בקשה אילמת בתוכו. עיניו התחננו בפניי שאסמוך עליו.
     
    אמון. ניגשתי לארון הבגדים והוצאתי כותונת לילה כסופה מהמגירה. "יש לי את זאת."
     
    נינו הנהן ולקח אותה ממני. "היא תספיק."
     
    אספתי כמה שמלות ארוכות, חולצות ומכנסיים קצרים ואז היססתי מול מגירת התחתונים שלי. זה קצת דוחה ללבוש תחתונים של מישהי אחרת, אבל הנחתי שסרפינה תעדיף את זה על פני אי לבישת תחתונים בכלל.
     
    נינו לקח ממני הכול. "אם תבטיחי לי להישאר בחדר הזה, לא אנעל את הדלת. אוודא שהבחורה מוגנת, בסדר?"
     
    "בסדר." למילה היה טעם מר בפי, כמו בגידה באני מפעם, כאילו אני מאכזבת את עצמי. היה לי קל לסמוך על נינו בכל הקשור לרווחתי. לא היה לי ספק שהוא לעולם לא יפגע בי בכוונה, אבל נינו לא הרגיש חמלה, גם לא עכשיו. לא כלפי אחרים, לעולם לא כלפי אחרים.
     
     
     
     
     
     
    נינו נעדר זמן רב. נחישותי להישאר בחדר החלה להתפוגג מרגע לרגע עד שהוא לבסוף חזר, ובמצחו קמטים עמוקים של מורת רוח. חלק ניכר משערו יצא מהקוקו הקצר, כאילו העביר בו את ידו יותר מדי.
     
    מייד שאלתי, "מה קורה? מה אמר רמו? ובשביל מה הוא צריך את הכותונת?"
     
    נינו סגר את הדלת. "רמו ישאיר אותה כאן בינתיים. הוא חושב שהיא מוגנת יותר באחוזה."
     
    "מוגנת? היא שבויה. מי אומר שהיא מוגנת כשהיא קרובה כל כך לרמו?"
     
    נינו לא אמר מילה. ראיתי שהוא לא מרוצה מההתפתחות אבל הוא היה נאמן לרמו ודבר לא עמד לשנות את זה. פקפקתי שרמו יעשה משהו שיגרום לנינו לפעול נגדו.
     
    "אתה חייב לעצור אותו אם הוא יחליט לכפות את עצמו עליה. תבטיח לי," אמרתי בתוקף.
     
    "אי אפשר לעצור את רמו אם הוא החליט, גם אני לא יכול. אבל כמו שאמרתי, אני לא חושב שאת צריכה לדאוג בעניין הזה."
     
    "מה יקרה אם הקאפו של האאוטפיט לא יעשה את מה שרמו רוצה? מה הוא יעשה לה אז?" לא ידעתי הרבה על דנטה קבלרו, רק את השמועות שקלטתי כששמעתי את פליקס ואת אגידיה מדברים על האאוטפיט, או בפעמים הספורות שרמו ונינו דיברו עליו בנוכחותי. הוא נשמע כמו אדם הגיוני שביסס את החלטותיו על עובדות ולא על רגשות, וזה לא מילא אותי תקווה לגבי גורלה של סרפינה. זה היה מנוגד להיגיון להחליף בחורה פשוטה תמורת קונסיליירי, איש שנשא את הסודות של כל האאוטפיט, וכנראה גם של קבלרו עצמו. אבל רמו ונינו בטח יודעים את זה ולכן נשארת השאלה — למה רמו בכל זאת חטף את הבחורה?
     
    נינו פתח את רצועת השעון שלו באצבעות יציבות והתכונן לישון. "קיארה, זה המשחק של רמו. הוא לא שיתף אותי במידע כמו תמיד."
     
    "אתה בטוח? או שאתה מנסה שוב להגן עליי?"
     
    פניו נאטמו כשהניח את השעון על השידה. "אני אומר לך את האמת. ואת צריכה לזכור שהאאוטפיט יזמו את המלחמה הזאת. הם תקפו את הטריטוריה שלנו. הם ניסו להרוג את כולנו, אפילו את אדמו. רמו לא יעמוד מנגד וייתן לאנשים לפלוש ככה לטריטוריה שלו. דנטה יצטרך לשלם את המחיר."
     
    "אבל לא הוא משלם," אמרתי בשקט, "אלא אישה צעירה."
     
    נינו לא סתר את דבריי. הלוואי שהיה סותר.
     
    "מה לגבי הכותונת? לא ענית על השאלה שלי. אם היא נועדה רק כדי שלסרפינה יהיה מה ללבוש לשינה, למה הוא ביקש צבע מסוים."
     
    "הוא רוצה שתלבש את זה כשהוא מצלם הודעת וידיאו למשפחה שלה מחר." עיניו נטולות הרגש התבוננו בפניי. "הזמנו פיצה, שאביא לך?"
     
    לרגע פשוט נעצתי בו מבט. לפעמים נהגתי לשכוח איך נינו התמודד עם מצבים, באיזו קלות הוא היה מסוגל להדחיק מראשו חלק מדמם בעסק כי זה לא הטריד אותו. "אני לא רעבה. אמלא לי אמבט. אני לא מרגישה כל כך טוב."
     
    נינו לא עצר בעדי כשנכנסתי לחדר האמבטיה אבל עיניו עקבו אחריי. מילאתי את האמבט ופשטתי לאיטי את בגדיי. כשנינו אמר לי שהוא אוהב אותי, חשבתי להעלות את עניין הילדים. התחלתי לקחת גלולות לפני שהתחתנו כי לא הייתי בטוחה אם אוכל להסתכן ולהיכנס להיריון בתור אשתו של נינו. עכשיו ידעתי שהתינוק ואני נהיה מוגנים באחוזת פלקון, בטוחים ואפילו אהובים. אבל ההתפתחות החדשה הזאת עם האחיינית של דנטה עוררה בי ספקות חדשים. נינו גילה את רגשותיו רק לאחרונה, ורמו כלא אישה באגף שלו.
     
    אף אחת מהעובדות לא עוררה בי רצון להביא ילד לעולם — לבית הזה.
     
    סגרתי את הברז ובדקתי את המים בקצות אצבעותיי לפני שנכנסתי. נינו נכנס לחדר, עיניו שוטטו על פני גופי העירום. לא הסתרתי את עצמי ממנו. במבטו נשקפה ערגה שחדרה היישר לתוך ליבי. שקעתי בתוך המים והתכווצתי בגלל הטמפרטורה החמה. "אתה יכול להצטרף אליי אם מתחשק לך."
     
    נינו פשט את חולצתו והוריד את המכנסיים ואת תחתוני הבוקסר. השרירים והקעקועים הצבעוניים שהפחידו אותי עד לא מזמן הציפו אותי בחמימות מוכרת, אבל זה היה רק פרץ קצר. הייתי שסועה מדי ומרוקנת רגשית כדי להיות מוכנה לקרבה פיזית כזאת, אפילו בלי העובדה שאישה צעירה ומפוחדת נכלאה באגף אחר בבית הזה.
     
    נינו הצטרף אליי באמבט ואז פרש את זרועותיו. זזתי עד שגבי היה צמוד לחזהו והייתי מעורסלת בין זרועותיו החסונות. הוא נשק לצווארי. הרגשתי אותו מתקשח על אחוריי אבל התעלמתי. נינו נשך את כתפי וידו ליטפה את ברכי ואז גלשה על ירכי, גבוה יותר ויותר עד שהפסקתי אותו בנגיעה רכה. הרגשתי את השאלות שלא נשאלו. הוא באמת לא הבין שאני לא במצב רוח לסקס?
     
    "אתה לא מרגיש אשם?" שאלתי בשקט.
     
    נינו נשען לאחור וידו נעה לאחור אל ברכי והתחככה בעדינות בעורי. "קיארה," אמר בלאות, "אני לא אדם טוב. אני גם לא אדם הגון. אני לא מרגיש שום דבר לגבי אנשים אחרים ולכן אני מצטיין במה שאני עושה בשביל הקאמורה. ולא משנה למה את מקווה, זה לא עומד להשתנות."
     
    רעד קל עבר בגווי. נינו לא רק פיקח על הכספים של הקאמורה אלא גם היה אחראי למעשי אכזריות רבים. פביאנו לא היה המענה הכי טוב של הקאמורה גם אם הוא היה האוכף הראשי שלהם, הבנתי זאת בעצמי. ראיתי הצצה חטופה לשדים של נינו ושל רמו כשטיפלו בדורנט, אבל זה היה קצה הקרחון. "אבל האחים שלך ואני יקרים לליבך?"
     
    "כן," הוא מלמל, "אבל זה היקף הרגשות שלי."
     
    בלעתי את הרוק. "מה לגבי ילדים? הם יהיו יקרים לך?"
     
    בתנועה מגושמת הסתובבתי באמבט כדי להביט בו.
     
    נינו קפא. הוא הרים את סנטרי כך שאוכל לפגוש את מבטו. "את מתכוונת, ילדים שלנו?"
     
    "כן," אמרתי בשקט. פניו נותרו אטומות. הוא יוכל לאהוב את ילדינו?
     
    "את לוקחת גלולות."
     
    "נכון. אני לא בהיריון... אני רק שואלת."
     
    נינו הנהן. הלוואי שידעתי מה עובר לו בראש אבל פניו לא הסגירו דבר. "אני לא יודע מה ארגיש לגבי ילדים. אני חושב שהם יהיו יקרים לי כמו שאת יקרה לי."
     
    רכנתי קדימה ונשקתי לו בעדינות ואז הסתובבתי ונשענתי שוב על גופו. זה הספיק לבינתיים. מחשבותיי שבו אל סרפינה. היא בטח מבועתת — ולמה שלא תהיה? אני הייתי מבועתת כשמסרו אותי לנינו והיה לי זמן להתכונן לקראת החתונה. הבחורה הזאת נלקחה בכוח, נגזלה מביתה, ממשפחתה. מה שידעה על בני פלקון, על לאס וגאס, היה גרוע בהרבה ממה שסופר לי. הרי האאוטפיט והקאמורה עדיין היו במלחמה, ואחרי החטיפה הזאת זה לא ישתנה לעולם.
     
    הצטמררתי.
     
    נינו ליטף את זרועי. "קיארה," אמר בשקט, "אל תיתני לזה לגרור אותך בחזרה לעבר."
     
    "לא אתן אבל קשה לי לשאת את המחשבה על האימה של הבחורה."
     
    הרגשתי שנינו מהנהן ומנסה להבין את רחמיי עליה אבל לא מצליח לקלוט את העניין. הוא לא דאג לסרפינה. הוא לא היה מסוגל.
     
    שילבתי את אצבעותינו. אנסה להיות המצפון שלנו.
     
    המים התקררו תוך זמן קצר. נינו עזר לי לצאת מהאמבטיה ואז ניגב אותי. כמו תמיד מגעו השאיר בי עקצוצים קלים, אבל לא הרשיתי לגופי להיכנע להם. התמקמנו עירומים במיטה והתעטפנו זה בגופו של זה. נינו היה עדיין מגורה אבל הוא לא נקט שום צעד כדי ליזום אינטימיות.
     
    נרדמתי בין זרועותיו והתפעלתי מכוחה של האהבה. למרות מה שידעתי על נינו, על הדברים שהוא מסוגל להם, אהבתי אותו.