1
אייווי
אני עיוורת.
מפרקי ידיי קשורים, אבל אני בכל זאת מרימה יד לגעת בכיסוי העיניים שלי. אינסטינקט.
יד אוחזת באחת מזרועותיי. היא חזקה. קרה. אני מריחה עור ומבינה שזו כפפה.
"אל תורידי את זה," הוא מצווה.
אני מהנהנת, אבל לא בטוחה שהוא מבחין בכך כי אני רועדת נורא. הלחות במקום הזה חלחלה לי לתוך העצמות, האבן קרה תחת כפות רגליי היחפות, והאדמה רטובה בין אצבעות רגליי. אני מריחה יער. האם זה אפשרי? איפה אני?
"מה קורה?" אני שואלת בפעם המאה מאז שהוא הביא אותי אל החלל דמוי המרתף.
"אם תורידי את זה בזמן שאני פה, אני אקשור לך שוב את הזרועות מאחורי הגב. את לא רוצה שזה יקרה."
"לא," אני מסכימה איתו, אף על פי שאני לא בטוחה שהוא מחכה לתגובתי. אני משוכנעת שלא אכפת לו.
לפחות אני עדיין לבושה. אבל השמלה הרוסה.
האם עברו שעות או ימים מאז שהוא הביא אותי הנה? שעות או ימים מאז שסנטיאגו שכב שם וגסס — אולי מת? — על רצפת חדר האוכל המפואר, שהיה ערוך לקראת ארוחת ערב חגיגית? גם היא נהרסה. שולחנות וכיסאות הפוכים. כוסות הקריסטל האיכותיות ביותר התנפצו במהומה כשהאורות כבו.
מת.
"איפה סנטיאגו?" אני שואלת, בידיעה שהוא לא יענה לי. הוא בקושי דיבר איתי מאז שהביא אותי לכאן. "איפה אני?"
אני שומעת אותו מתהלך סביבי ומניעה את ראשי כדי לעקוב אחר הצליל, אף על פי שאני לא יכולה לראות אותו. הוא נזהר שלא לגעת בי, וכשאני מרגישה שהוא קרוב, כשהבגדים שלו מתחככים בי לרגע, אני נרעדת ומתרחקת באימה.
אבל כשאני שומעת שהוא פותח את דלת המתכת הכבדה, אני ממהרת בכיוונה בזרועות מושטות, אף על פי שאני יודעת שאין שום דבר שיכשיל אותי בדרך, כי הצלחתי להסיר את כיסוי העיניים לפני שהוא חזר.
"רגע!"
ידיים חזקות נסגרות על כתפיי ותופסות אותי. אצבעות ננעצות בעורי החשוף וגופי נאלץ לעצור במקום.
"בבקשה!" אני קוראת, ודמעות מרטיבות את כיסוי העיניים. "מה קורה? בבקשה, רק תגיד לי מה קורה!"
הוא משמיע צליל מעומק גרונו. אנחה. כאילו אני חסרת חשיבות. כאילו אין לו זמן בשבילי.
אם ככה, הוא לא היה צריך לחטוף אותי.
"סנטיאגו," אני פולטת, ואז מכחכחת בגרון כי השם חונק אותי. "בעלי." שתיקה נוספת. "הוא — מה —?" אני לא מסוגלת לבטא את השאלה.
"תאכלי. אם לא תאכלי את האוכל, החולדות יבואו לאכול אותו."
"חולדות?" אני שואלת באימה.
"גם את זה את לא רוצה."
הוא מוליך אותי לאחור, שלדי חיות קטנות ומתות שהספקתי לראות לפני שחזר פוצעים את העור שעל כפות רגליי ונגרסים תחת נעליו. אחורי ברכיי פוגשים את מסגרת המתכת של המיטה שעליה מונח מזרן ישן ומעופש. הוא דוחף אותי למטה בכוח ואז משחרר אותי.
אני נשארת בישיבה כי אני יודעת שלא כדאי לי להילחם בגבר הזה. אני שומעת אותו מתרחק. אל הדלת, כנראה. הוא עומד להשאיר אותי שוב בחושך הזה. אבל אולי אני צריכה להיות אסירת תודה. הוא לא נגע בי. לא בצורה כזאת.
הדלת חורקת כשהוא סוגר אותה מאחוריו. הוא כמעט הלך.
"בבקשה, רק תגיד לי אם הוא בסדר," אני מתחננת בלחש. "אם הוא... חי."
הוא נעצר, ואני מצליחה בקושי להבחין בשמץ צללית של גופו הענק מבעד לכיסוי העיניים. הוא גדול. כמו סנטיאגו. וחזק באותה מידה. לא הייתי מצליחה לברוח ממנו גם אם הייתי מנסה.
"אני אמור להאמין שאכפת לך?" הוא שואל.
"אני — הוא —?"
ואז הוא מתקרב אליי בצעדים נמרצים ואני נרתעת לאחור, גבי מתנגש בקיר האבן הלח בדיוק כשידו העוטה כפפה נסגרת על צווארי.
"מת," הוא אומר, ואני לא בטוחה אם זו שאלה או ציון עובדה.
ידיי אוחזות בזרועו, אבל אם הוא היה רוצה לחנוק אותי, אם היה רוצה לשבור לי את המפרקת, אני בטוחה שזה לא היה מצריך מאמץ מצידו. כמו פצפוץ העצמות של העכברים המתים תחת נעליו.
"כן?" אני שואלת בקול חנוק.
"לטובתך, כדאי מאוד שלא."
וואו. מרתק . גם בספר הזה יש תיאורים קשים מידי. עוברת לחלק השלישי.
אלוהים מה זה הספר הזה?? רכבת הרים מטורפת, ספר שאי אפשר לעזוב!!! בלי לעצור עוברת לספר הבא💕
מאז סדרת החובות לא נהנתי ככה מסדרת ספרים. הספר הזה יותר טוב מהראשון בסדרה. מותח, סקסי, מרתק ובלי חפירות מיותרות. אין רגע דל. רוצו לקרוא בלי לחשוב פעמיים.
ספר מעולה! המשכתי מיד אחרי הראשון ועכשיו ממשיכה לשלישי. אי אפשר להפסיק לקרוא!
וואו ספר שיש בו הכל מהכל מצד אחד קטעים לא פשוטים שלא נבלעים בגרון ומצד שני פשוט אי אפשר להפסיק לקרוא מיד עוברת לספר השלישי
קשה לחשוב שיש עולם כזה שמתעלל בנשים ובאנשים באופן כזה. ולמרות הכל, אני ממשיכה לחלק השלישי.
כשמתחילים לקרוא את הסידרה הזו צריך לדעת מראש, לפנות זמן, כי אי אפשר להניח את הספר מהיד, שונה, אחר, מרתק וואו גדול, לקחת בחשבון שיש גם סצנות קשות לקריאה. אהבתי למרות הכל :)))
וואוו איזה מתח ואיזה ספר מושלם , רציתי לחבק את אייווי וסנטי כל אחד מהם סובל בצורה שונה. ספר אופל מושלם עוברת לחלק השלישי . 💥💥💥💥💥💥💥💥💥
עלילה פתלתלה, מותחת ומסקרנת. באמת שקשה להפסיק לקרוא. האלימות (המילולית, הפיזית והמינית) כלפי הגיבורה קשה מידי. היה נדמה לי שהסופרות רצו לזעזע את הקוראים.ות בכל מחיר. איך אהבה יכולה ללבלב בכזה קשר? לא השתכנעתי.
זה מצחיק אותי שסנטיאגו הוא דמות רעה לחלוטין ואכשהו אני והרבה קוראים אחרים רוצים בטובתו חח, יכול להיות שאני קצת רוצה שהוא ימות בספר השלישי חחחח
הגיבורה אשה מוכה שסופגת את האלימות ואפילו מאוהבת בגבר המכה. עצוב
כתוב טוב ומותח אבל האלימות וסצנות האונס ממש הפריעו לי, במיוחד מכוון שלא התייחסו לזה כאונס.
בספר סצנות קשות של אונס אלים, השפלות, נשים מוכות וסחר בנשים. רק למי שבעניין של כאלו דברים...
הספר אפל שמושך לקרוא אותו בגלל הצד האפל שלנו. אבל אם אני מנסה להיות אובייקטיבית אז מדובר כאן בבעל מתעלל ובאישה מוכה שחוזרת אליו כל הזמן. ברור לכולנו שאסור להיות עם בן אדם מתעלל. אז אם משהו פוגע בך, אל תקחי מהספר הזה דוגמא. תעזבי!!! ותתלונני במשטרה.
אי אפשר להתחבר לדמויות הראשיות, הבחורה עוברת אונס והשפלות מזעזעות מבעלה, אי אפשר לסלוח על דברים כאלה ולא ברור למה היא מתאהבת בו
כל כך הרבה דברים שגויים בספר הזה הגיבור אידיוט שקל לתמרן אותו הגיבורה בחורה מוכה חסרת עמוד שדרה וחוץ מלרצוח אותה בסופו של דבר הוא עשה הכל . באמת שאני מנסה להבין איך הספרים קיבלו דירוג כזה . על גבול החולני
דילגתי, רפרפתי, לא היתה לי ברירה😭 היו כל כך הרבה קטעים שלא אהבתי ממשיכה כי כמובן אני במתח אבל הקריאה היתה לי קשה פה🤦♀️ מעבר לכוחותי.. ואני לא עדינה במיוחד
עלילה ידועה וצפויה. כלומר, הקורא חוזה הכל אז.. איך הדמויות שלכאורה שולטות/אדונים לא רואים?
1
אייווי
אני עיוורת.
מפרקי ידיי קשורים, אבל אני בכל זאת מרימה יד לגעת בכיסוי העיניים שלי. אינסטינקט.
יד אוחזת באחת מזרועותיי. היא חזקה. קרה. אני מריחה עור ומבינה שזו כפפה.
"אל תורידי את זה," הוא מצווה.
אני מהנהנת, אבל לא בטוחה שהוא מבחין בכך כי אני רועדת נורא. הלחות במקום הזה חלחלה לי לתוך העצמות, האבן קרה תחת כפות רגליי היחפות, והאדמה רטובה בין אצבעות רגליי. אני מריחה יער. האם זה אפשרי? איפה אני?
"מה קורה?" אני שואלת בפעם המאה מאז שהוא הביא אותי אל החלל דמוי המרתף.
"אם תורידי את זה בזמן שאני פה, אני אקשור לך שוב את הזרועות מאחורי הגב. את לא רוצה שזה יקרה."
"לא," אני מסכימה איתו, אף על פי שאני לא בטוחה שהוא מחכה לתגובתי. אני משוכנעת שלא אכפת לו.
לפחות אני עדיין לבושה. אבל השמלה הרוסה.
האם עברו שעות או ימים מאז שהוא הביא אותי הנה? שעות או ימים מאז שסנטיאגו שכב שם וגסס — אולי מת? — על רצפת חדר האוכל המפואר, שהיה ערוך לקראת ארוחת ערב חגיגית? גם היא נהרסה. שולחנות וכיסאות הפוכים. כוסות הקריסטל האיכותיות ביותר התנפצו במהומה כשהאורות כבו.
מת.
"איפה סנטיאגו?" אני שואלת, בידיעה שהוא לא יענה לי. הוא בקושי דיבר איתי מאז שהביא אותי לכאן. "איפה אני?"
אני שומעת אותו מתהלך סביבי ומניעה את ראשי כדי לעקוב אחר הצליל, אף על פי שאני לא יכולה לראות אותו. הוא נזהר שלא לגעת בי, וכשאני מרגישה שהוא קרוב, כשהבגדים שלו מתחככים בי לרגע, אני נרעדת ומתרחקת באימה.
אבל כשאני שומעת שהוא פותח את דלת המתכת הכבדה, אני ממהרת בכיוונה בזרועות מושטות, אף על פי שאני יודעת שאין שום דבר שיכשיל אותי בדרך, כי הצלחתי להסיר את כיסוי העיניים לפני שהוא חזר.
"רגע!"
ידיים חזקות נסגרות על כתפיי ותופסות אותי. אצבעות ננעצות בעורי החשוף וגופי נאלץ לעצור במקום.
"בבקשה!" אני קוראת, ודמעות מרטיבות את כיסוי העיניים. "מה קורה? בבקשה, רק תגיד לי מה קורה!"
הוא משמיע צליל מעומק גרונו. אנחה. כאילו אני חסרת חשיבות. כאילו אין לו זמן בשבילי.
אם ככה, הוא לא היה צריך לחטוף אותי.
"סנטיאגו," אני פולטת, ואז מכחכחת בגרון כי השם חונק אותי. "בעלי." שתיקה נוספת. "הוא — מה —?" אני לא מסוגלת לבטא את השאלה.
"תאכלי. אם לא תאכלי את האוכל, החולדות יבואו לאכול אותו."
"חולדות?" אני שואלת באימה.
"גם את זה את לא רוצה."
הוא מוליך אותי לאחור, שלדי חיות קטנות ומתות שהספקתי לראות לפני שחזר פוצעים את העור שעל כפות רגליי ונגרסים תחת נעליו. אחורי ברכיי פוגשים את מסגרת המתכת של המיטה שעליה מונח מזרן ישן ומעופש. הוא דוחף אותי למטה בכוח ואז משחרר אותי.
אני נשארת בישיבה כי אני יודעת שלא כדאי לי להילחם בגבר הזה. אני שומעת אותו מתרחק. אל הדלת, כנראה. הוא עומד להשאיר אותי שוב בחושך הזה. אבל אולי אני צריכה להיות אסירת תודה. הוא לא נגע בי. לא בצורה כזאת.
הדלת חורקת כשהוא סוגר אותה מאחוריו. הוא כמעט הלך.
"בבקשה, רק תגיד לי אם הוא בסדר," אני מתחננת בלחש. "אם הוא... חי."
הוא נעצר, ואני מצליחה בקושי להבחין בשמץ צללית של גופו הענק מבעד לכיסוי העיניים. הוא גדול. כמו סנטיאגו. וחזק באותה מידה. לא הייתי מצליחה לברוח ממנו גם אם הייתי מנסה.
"אני אמור להאמין שאכפת לך?" הוא שואל.
"אני — הוא —?"
ואז הוא מתקרב אליי בצעדים נמרצים ואני נרתעת לאחור, גבי מתנגש בקיר האבן הלח בדיוק כשידו העוטה כפפה נסגרת על צווארי.
"מת," הוא אומר, ואני לא בטוחה אם זו שאלה או ציון עובדה.
ידיי אוחזות בזרועו, אבל אם הוא היה רוצה לחנוק אותי, אם היה רוצה לשבור לי את המפרקת, אני בטוחה שזה לא היה מצריך מאמץ מצידו. כמו פצפוץ העצמות של העכברים המתים תחת נעליו.
"כן?" אני שואלת בקול חנוק.
"לטובתך, כדאי מאוד שלא."
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)
