חטאים והונאה 1 - כי את שלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חטאים והונאה 1 - כי את שלי
מכר
אלפי
עותקים
חטאים והונאה 1 - כי את שלי
מכר
אלפי
עותקים

חטאים והונאה 1 - כי את שלי

3.9 כוכבים (83 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2744מקורי
ספר מודפס
83.3 מחיר מוטבע על הספר 98
זמן לסיום המבצע 03:09:04

עוד על הספר

  • שם במקור: Because You're Mine
  • תרגום: ליאורה כרמלי
  • הוצאה: ספר לכל
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 248 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 8 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

כשאת‭ ‬גדלה‭ ‬במשפחה‭ ‬כמו‭ ‬שלי,‭ ‬קל‭ ‬להזדהות‭ ‬עם‭ ‬סוג‭ ‬הגברים‭ ‬שמסתבכים‭ ‬בצרות‭.‬

הם‭ ‬בעלי‭ ‬הניסיון‭.‬

אלה‭ ‬שנוטפים‭ ‬מיניות‭ ‬כשהם‭ ‬רק‭ ‬הוגים‭ ‬את‭ ‬שמך‭.‬

מהרגע‭ ‬שבו‭ ‬ראיתי‭ ‬את‭ ‬לורנזו,‭ ‬ידעתי‭ ‬שהוא‭ ‬לא‭ ‬רק‭ ‬זה‭ ‬שמבשר‭ ‬על‭ ‬צרות‭.‬

הוא‭ ‬זה‭ ‬שנותן‭ ‬להן‭ ‬כותרת‭.‬

אבל‭ ‬ראשי‭ ‬וליבי‭ ‬נלחמים‭ ‬זה‭ ‬בזה‭.‬

הוא‭ ‬מסתורי‭ ‬מדי,‭ ‬יפה‭ ‬תואר‭ ‬מדי,‭ ‬פראי‭ ‬מדי,‭ ‬ואם‭ ‬לא‭ ‬די‭ ‬בזה‭ - ‬הוא‭ ‬רוצה‭ ‬אותי‭.‬

אני‭ ‬חייבת‭ ‬לברוח,‭ ‬אז‭ ‬למה‭ ‬אני‭ ‬דוהרת‭ ‬לעברו‭?‬

אני‭ ‬לגמרי‭ ‬עומדת‭ ‬להיפגע, ‬אני‭ ‬יודעת‭ ‬את‭ ‬זה, ‬גבר‭ ‬כמו‭ ‬לורנזו‭ ‬לא‭ ‬יעזוב‭ ‬אותי‭ ‬בלא‭ ‬פגע‭.‬

הוא‭ ‬יגמור‭ ‬אותי‭.‬

פרק ראשון

1
קטלינה
 
 
"אני צריכה לבקש טובה ענקית."
 
אני מרימה את עיניי מהרצפה, שעליה אני מותחת את כפות רגליי, ומביטה באחותי בשאלה. "בפעם האחרונה שביקשת ממני טובה ענקית, זה נגמר בכך שעברתי ליבשת אחרת."
 
"זה לא משהו כזה." לחייה סמוקות כשהיא מתיישבת מולי ומתחילה למתוח אף היא את כפות רגליה.
 
אני בוחנת את בגדיה — מכנסי יוגה וחולצת טריקו רפויה תואמת. שערה בצבע אדום כהה אסוף בזנב סוס גבוה. במהלך שנות ילדותינו אנשים הניחו שאנחנו תאומות. נראה לי שזה נבע מכך, שההפרש בינינו הוא רק תשעה־עשר חודשים, עורנו בהיר ושערנו אדום. עם זאת, העיניים שלה בהירות יותר, מה שעורר בי קנאה מאז ומתמיד. אנחנו דומות מבחינות רבות, ממבנה הגוף ועד לרוחנו הלוחמנית, אבל אמה הרבה יותר חברותית ממני. במסיבות אני פרח־קיר, ואילו היא מרכז תשומת הלב. במחיצת גברים היא חייכנית ומפלרטטת. אני יותר מאופקת.
 
המקום היחיד שאני מרשה לעצמי להתבלט בו הוא מרכז הבמה. ברגע שאני יורדת משם, אני מרכינה את ראשי. זו אחת הסיבות שבגללן אני מהססת בכל פעם שאחותי מבקשת ממני טובה. התגוררתי בלונדון לפני כשנתיים, כשאמה התקשרה להפציר בי לחזור הביתה. הייתה תוכנית לילה מיוחדת על אנשים בעלי קשרים לפשע המאורגן, ולא תאמינו, מרבית הגברים במשפחתנו כיכבו בה. זה לא שלא ידעתי על זה. אני לא טיפשה, אבל אף פעם לא חשבתי שזה יתפרסם כך. כאילו, צפוי מכולם להסתכל על המאפיה באור רומנטי. הם לא רוצים לראות אנשים נורים למוות או עסקים נשרפים כליל. הם לא רוצים להרגיש חוסר ביטחון בשכונות המגורים שלהם. למה שידורי החדשות לא מניחים לאנשים לחוות תחושת מציאות כוזבת ולהוציא את משפחתנו מהעניין? אולי אם זה לא היה משפיע כל כך על חיינו, לא היה לי אכפת. זה לא שהייתה לי מערכת יחסים יציבה עם אבי לפני כל זה, אבל אימא ארזה את המזוודות וכמעט נעלמה מחיינו, מפני שלא רצתה להתעסק עם התוצאות של כל מה שקרה.
 
בין שלושתנו השפיע הדבר על אחותי במידה הרבה ביותר. החדשות הרסו אותה, לא רק משום שזה משך אלינו תשומת לב אך ורק בגלל שם המשפחה שלנו, אלא גם כי היא עשתה קריירה מחשיפת פושעים וחורשי רע, והיו לה מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות בזכות הבלוג שלה שנקרא "המנטליות המתעוררת". כל זה היה נמחק ונעלם בהרף עין, אם רק היה נודע למישהו שהיא הבת של ג'וזף מאסרייה.
 
גרוע מכך, היא הרגישה צורך להיפרד מהחבר שלה ולהמשיך הלאה. "זה יותר מדי," כך אמרה. למרבה המזל, הסרט התיעודי לא סיקר אותנו, אבל היא לא התנחמה בכך. כשהיא התקשרה אליי בוכייה ואמרה שהיא זקוקה לי, באתי. עזבתי את ה"רויאל בלט", שם רקדתי, ועשיתי אודישן ל"ניו יורק בלט". ותודה לאל, התקבלתי לשם, וזה שהפך את המעבר שלי למושך יותר.
 
אני מתחילה למרוח משחה על כפות רגליי ולעסות אותן. אחותי עושה מתיחות ליד מעקה הבר, כשעיניה מביטות שוב בעיניי. היא הייתה שקטה זמן מה וזה קצת מפחיד אותי.
 
"הציעו לי לכתוב כתבה על כמה אנשים שמרמים את המערכת, לכאורה. אצטרך לנסוע לשיקגו ולבוסטון," היא אומרת, מזדרזת להבטיח לי שהיא לא חוזרת הביתה לתמיד. "אסע לשם לשלושה שבועות בלבד — לכל היותר."
 
"אבל מה עם הלימודים?" הלימודים היו הסיבה שבגללה עברה אמה לניו יורק כמה שנים קודם לכן. היא לומדת באוניברסיטת קולומביה ושוקדת על התואר שלה בעיתונאות.
 
"זאת הטובה שאני מבקשת."
 
אני מפסיקה לעסות את כפות רגליי ובוהה בה. "את צוחקת."
 
"זה רק קורס אחד. חסרות לי רק שלוש נקודות זכות לתואר, והקורס הזה מושלם בשביל מה שאני עובדת עליו כעת," היא אומרת ועיניה מתנוצצות. "וזה רק פעמיים בשבוע. את לא תרגישי את זה, אני נשבעת לך."
 
"את לא יכולה ללמוד את זה באינטרנט?"
 
"את הקורס הזה אי אפשר." היא מביטה בי כאילו תבכה אם אסרב לבקשתה. "בבקשה? אתן לך את הילד הבכור שלי."
 
אני צוחקת. "למה את חושבת שארצה את הילד הבכור שלך? אם הוא יהיה כמוך, הוא יהיה טרחני וחטטן ולעולם לא יסתום את הפה."
 
"היי." היא רוכנת וצובטת את ירכי. אני צווחת ומכה את ידה.
 
"לעזאזל, אמליין."
 
היא מחייכת אליי. "בבקשה? זה רק יומיים בשבוע."
 
אני נאנחת בכבדות, משפשפת את המקום שצבטה. כלבה. "אילו ימים?"
 
"שלישי וחמישי."
 
"שעה?"
 
"עשר וחצי עד אחת־עשרה וחצי."
 
סנטרי נופל. "אמה."
 
"אני יודעת, אני יודעת." היא מתכווצת. "יהיה לחוץ עם החזרות."
 
"לחוץ זה ניסוח אופטימי. חשבתי להגיד בלתי אפשרי. כבר נרשמת לקורס?"
 
"נרשמתי שלשום, אבל הוא מלא אז אני בעשירייה הראשונה של רשימת ההמתנה."
 
אני נעמדת ורוקעת ברגליי כדי לשחרר את ירכיי. "את הולכת לשיעור יוגה?"
 
"כן. רוצה לבוא?"
 
אני שוקלת את האפשרות. אני כאובה כהוגן, אבל זה לא חדש. אולי הלילה שיעור היוגה יעזור לי לשחרר את השרירים קצת יותר. "כן, אני אבוא."
 
אמה משלבת את זרועה בזרועי, כשאנחנו פונות למבואת הכניסה ויוצאות מבניין המגורים שלנו לסטודיו ליוגה בהמשך הרחוב, שאותו אנחנו פוקדות לעיתים קרובות.
 
"אז?" היא אומרת.
 
"אעשה את זה," אני אומרת. "אבל בלי טובות נוספות לפחות בשנתיים הבאות."
 
"עשינו עסק." היא מחייכת חיוך רחב.
 
"ואת חייבת לי שלושה מילקשייקים כשתחזרי משיקגו."
 
"סגור."
 
"וכמה בגדי גוף חדשים."
 
"סגור." היא צוחקת, פותחת את דלת הסטודיו ומושכת אותי פנימה. "מה קרה עם חברת בגדי הריקוד שרצתה לתת לך חסות?"
 
"עדיין לא היה לי זמן לעבור על החוזה," אני נאנחת בכבדות. לאחרונה, לא היה לי זמן באופן כללי. לא שבדרך כלל יש לי יותר מדי זמן פנוי, אבל הפעם, עם כל החזרות וההופעות, בקושי היה לי זמן לנשום.
 
"את באמת חייבת להרשות לאבא לתת לך כסף כדי לפתח קו בגדי ריקוד משלך, קאט. הוא מת לעזור לך בזה."
 
"לא." קולי נחרץ. "אני לא מתכוונת לקחת כסף מוכתם בדם. אני לא מאמינה שאת בכלל מציעה את זה."
 
"אני יודעת שהוא עשה דברים מפוקפקים בעבר, אבל הוא לא בן אדם רע," היא אומרת חרש. אני מפנה אליה מבט זועם. היא מתכווצת. "לא אדם איום ונורא. הוא אוהב אותנו, את יודעת."
 
"אני עייפה מדי בשביל להתווכח איתך."
 
"ברצינות, קאט. אני מבינה שמה שקרה היה מבחינתך שובר לב, טראומטי אפילו, אבל לאבא תמיד היו כוונות ממש טובות," היא אומרת. "תחשבי על זה. על כל מה שהשגת. איבדת, התאבלת, והגיע הזמן שתחיי קצת."
 
היא לא טועה. אני מוכרחה לחיות קצת. היו לי עשר שנים להתאושש מכל מה שאיבדתי. והתאוששתי, אני בסדר, אבל כל פעם מחדש משהו קורה — אני רואה אם מצפה לתינוק או זוג מאושר — וגל של רגשות מתנפץ עליי. אני מתמקדת ביוגה ומטהרת את מוחי. בזכות זה אני מצליחה כל כך בעולם הריקוד; המיקוד בתנועה וההופעות התכופות עוזרים לי לנקות את ראשי, או שאולי מעסיקים אותי במידה כזאת שאני לא חייבת לחשוב על שום דבר אחר — לא על הארוס לשעבר המנוח, לא על האם הנעדרת, ובהחלט לא על עתידי, שזה הדבר שמפחיד אותי יותר מכול.
 
אחרי היוגה, כשאחותי ואני בדרכנו הביתה, אני שואלת אותה שוב על השיעורים.
 
"את מבינה שאם זה קורס מתמטיקה, אני אכשל." היא כבר יודעת את זה, אבל אני מרגישה צורך לחזור על כך.
 
אמה צוחקת. "לעולם לא הייתי מבקשת ממך ללכת לשיעורי מתמטיקה. אני רוצה לשמור על ממוצע הציונים המושלם שלי."
 
"אז איזה קורס זה?"
 
"התפתחות הפשע המאורגן באמריקה."
 
רגליי כושלות. "את עובדת עליי."
 
אמה אוחזת בזרועי. "אוי, בחייך."
 
"מה אם יתחילו לדבר שם על אבא או על ג'יו או פרנקי או ואלאס," אני צועקת־לוחשת.
 
"לא סתם אנחנו משתמשות בשם המשפחה של אימא," היא מזכירה לי.
 
אני מזעיפה פנים. "כן, כי בצד של אימא המשפחה נהדרת כל כך."
 
"טוב, לפחות אליהם לא הופנה זרקור בתוכניות הספיישל של הסי־אן־אן."
 
"עדיין לא," אני רוטנת, בטני מתהפכת לאפשרות ההפוכה. "אני לא מאמינה שנרשמת לקורס הזה. כאילו את זקוקה לעוד ידע על הפשע המאורגן. אנחנו לא מחפשות בגוגל מספיק פרטים על הנושא? אני בטוחה לגמרי, שאנחנו כבר מומחיות בתחום."
 
היא נוחרת בבוז. "אני רוצה לראות אם יש משהו מעניין. אני די בטוחה שהפרופסור שמלמד את זה הוא סוכן אף־בי־איי לשעבר, אז יהיה מגניב לשמוע ממנו על ההיסטוריה המשפחתית שלנו."
 
"בטח. כל כך מעניין." אני מנענעת את ראשי, מדוכדכת מכך שאני זאת שאיאלץ לשבת ולהקשיב לזה. "ג'יו יודע על זה?"
 
"לא, אבל מה הוא יכול להגיד?"
 
"לא יודעת, שאחים לא אמורים לצאת נגד האחים שלהם."
 
"אם הוא באמת היה מרגיש ככה, הוא כבר היה מתעצבן עליי בגלל הבלוג שלי." היא מושכת בכתפיה. "חוץ מזה, אני מוכנה להתערב איתך שהקורס לא כולל את הדור שלנו."
 
אני מקווה שהיא צודקת. אני לא רוצה שיצא לאחותי שם של אחת שמקיאה בכיתה.

עוד על הספר

  • שם במקור: Because You're Mine
  • תרגום: ליאורה כרמלי
  • הוצאה: ספר לכל
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 248 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 8 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
83 דירוגים
36 דירוגים
20 דירוגים
14 דירוגים
5 דירוגים
8 דירוגים
6/9/2020

אני אוהב את הכתיבה של קלייר קונטרראס והרומן הזה שמערבב בין עולמות המאפיה והבלט נשמע מדהים! כפי שציפיתי, כל כך אהבתי את הסיפור הזה! הכימיה הרוחשת בין קטלינה ללורנצו מעורבבת עם הפיתולים המרתקים הפכה את הקריאה הזו לכל כך משעשעת! לורנצו קוסטלו הוא אלפא אחד, סקסי ומפקד! כל כך אהבתי אותו! הוא חשוך ואתה מרגיש את הסודות והמסתורין שעוטפים אותו! כשהוא נמצא באותם חללים כמו קאט, זה פשוט נפץ! הסורקים ביניהם מתפוצצים ממשיכה מינית שצורבת לוהטת! בעוד שהוא פועל בשחצנות, גישה זו היא זו שמביאה רשמים חצופים מקטלינה השמורה בדרך כלל. קטלינה לא יכולה לעמוד בפני הקסם של לורן לאורך זמן וכשהם יוצאים למערכת יחסים, הם רק מתחממים! קלייר מביא את החום לרמה גבוהה עם שני אלה! העובדה ששניהם מנסים להכחיש את מה שיש יותר ממין היא מטופשת, כי ברור כשמש מהדרך המתוקה של לורן עם קאט שליבם מושקע בזה! מבטי הגעגוע, הנגיעות הקטנות, הנשיקות המתוקות, כל אחד מאותם רגעים שחולקים ביניהם פשוט מושלם! הזוגיות שלהם אמנם מהנה מהנאה רבה מהסיפור הזה, אך המתח ממכר מאוד! יש כמה סודות שפשוט לא יכולתי לחכות לחשוף! הילת המסתורין הפכה את הניחוש למלהיב. הדמויות המשניות כל כך מעניינות והייתי מושקע מאוד בללמוד יותר עליהם גם. מכיוון שאתה שלי הוא רומנטיקה מרגשת שאחזה בי מההתחלה ועד הסוף בכוח שהזוג הראשי משדר וההתרגשות שנרכשה מעסקי המאפיונרים! אני לא יכול לחכות לקרוא עוד על העולם הלא ברור הזה!

1
7/11/2024

חמוד לגמרי, אמנם התחלתי דווקא מהספר השני, אבל זה לא גרע במאום מהספר הזה. זו לגמרי מאפייה לייט ( ישנן סדרות הרבה יותר קשוחות) אבל הספר הזה הוא בהחלט אתנחתא חביבה

18/9/2024

ספר מעולה נהניתי ממנו מאוד

1/9/2024

סוחף, זורם, ממש נחמד. מומלץ.

25/8/2024

ספר מקסים. אהבתי את הכתיבה המרתקת. ספר מומלץ. קראתי תוך 24 שעות וכבר רוצה לקרוא את הספר השני.

24/8/2024

הספר היה מקסים קראתי אותו תוך ימים לא יכולתי להניח מהיד אהבתי מאוד .

4/11/2022

אהבתי. זורם, סקסי, מעניין.

13/9/2022

ספר מדהים. כמו כל אחד מספריה של קלייר, נשאבתי לקריאה וסיימתי אותו ביום. תמיד משאירה טעם של עןד.

1/6/2022

ספר מדהים מורגש נסחפתי בקריאתו ולא יכולתי להניח אותו עד שסיימתי אותו עד סופו אני ממש אוהבת רומנים רומנטיים

15/7/2021

נהניתי מאוד. ממליצה

30/3/2021

מושלם!!!

29/9/2020

סיימתי תוך שעות ספורות מלא מתח ותשוקה אהבתי ממש

28/9/2020

ספר מושלם סיפור אהבה יפה וסקסי לא נמרח יותר מדי ולא קצר מדי פשוט מושלם והתאהבתי בדמויות במיוחד בלורן 😏😍

27/9/2020

מעניין בטרוף כתוב נהדר לא יצא לי מהיד לרגע סיימתי תוך כמה שעות

13/9/2020

ספר נחמד, כתוב היטב, מכיל את כל הדברים החשובים בז'אנר בתמצית

6/9/2020

כמו ספריה האחרים גם הספר הזה נעים לקריאה וזורם.

3/9/2020

קליל,מתוק, סיימתי ביום 😍

31/8/2020

מעולה, ממש נהנתי, קליל

31/8/2020

וואוו וואוו ספר מושלם יש בו הכל אהבה מתח מאפיה פשע וסיפור מדהים ביופיו תודה רבה נהנתי ממנו מאוד 💥💥💥💥

30/8/2020

נחמד כתוב טוב

29/8/2020

משובח. אוהבת את הסופרת קלייר קונטרראס, הספרים שלה מעולים

28/8/2020

מדהים מדהים נהנתי לקרוא את הספר

28/8/2020

ספר ממש חמוד

15/12/2023

ספר חמוד, אני אוהבת את הסופרת.

1
3/9/2024

מקסים אהבתי ממש♡

20/2/2022

מאפיה קליל נחמד.

13/8/2021

טוב, זהו הספר הראשון של הסופרת הזו שיצא לי לקרוא - הקריאה זרמה לי ואורך הספר היה בול במידה. על הדמות הגברית בסיפור אפשר להגיד בקצרה, שעוד לא נברא הספר שיהיה גרוע עם השם ל ו ר נ ז ו 🥰 - גבר אלפא ...... ואם זה לא מספיק, האירוטיקה בספר הפכה את הקריאה לחוויה מהנה...

1/7/2021

מהנה וקליל

8/12/2020

נחמד בשביל לשרוף את הזמן

17/10/2020

קליל וחמוד

26/9/2020

ספר נחמד להעביר איתו את הזמן ❤️

5/9/2020

ספר קליל זורם וחמוד אהבתי.

2/9/2020

ספר נחמד מאוד

29/8/2020

ספר טוב, אבל לדעתי היה מקום לסגור את הסיום בעלילה מלאה יותר

29/8/2020

ספר זורם קליל וכייפי

4/10/2024

קראתי טובים יותר

10/7/2024

חלש. צפוי. בסדר. לא מדהים

15/7/2022

נחמד וקליל , אין פה באמת סיפור או תהליך כלשהו אפילו לא קטנטן סתם סיפור אהבה קטן

15/3/2022

בפרקים הראשונים התרגום היה מזעזע ואז זה השתפר מאוד !! ספר מדהים אבל עם זאת לא הרגשתי שאני עוברת תהליך עם הדמויות , הכל היה נתון בלי שום ריגוש , אפילו רגע ״השיא״ בסיפור היה בשבילי לא יותר מאשר אבן בדרך אפר (משהו רגיל ) אחלה ספר הייתי שמחה אם הסוף היה מספר על העתיד שלהם , זה פשוט דורש . פוטנציאל לספר מדהים אבל כרגע הוא רק ספר בסדר מבחינתי ❤️

25/5/2021

כמו כל הספרים בזאנר הרומן הרומטי-מאפיה.... באמצע נעשה מסורבל מאוד. מיותר...

12/12/2020

מאכזב, מאוד בוסרי, מבולבל, מרושל. מיותר

20/9/2020

חביב, זורם, מאפיה לייט

6/9/2020

די ילדותי לדעתי ולא מאוד הגיוני..העלילה מאוד מהירה והדמות הנשית די חלשה, מה שאותי קצת מבאס

1/9/2020

הכתיבה חלשה מאוד, בינוני

26/9/2024

עלילה מעניינת, *אבל* לא כתוב לדעתי. בחלק האחרון של הספר פשוט דילגתי. ממש איכזב.

26/11/2022

פשוט לא טוב

3/8/2022

כל כך מאכזב מרגיש שילדה בת 14 כתבה יש את כל המרכיבים הנכונים, מאפייה, שתי בנות, מתח עם ארוס ש... אבל כלום לא עובד פה, מיליון סצינות לא ברורות, דברים קורים ונעלמים, הסוף מאכזב ברמות....בקיצור חבל על הזמן יש מעולים בז'אנר, זה בפירוש לא אחד מהם

8/4/2021

עלילה מוזרה ולא זורמת ממליצה לוותר עליו

30/9/2020

למרות התגובות פה החלטתי כן לקנות את הספר, הסדרה של הסופרת (לבבות זכוכית, לבבות נייר ולבבות גמישים) היא בין הסדרות האהובות עלי אז הייתי בטוחה שהסופרת תפציץ גם פה, אין מה להגיד, כמה שטעיתי... הדמויות שיטחיות ולא עיקביות, העלילה הזויה והסקס מוגזם מדי. ממש ממש חבל לי שזה ספר של הסופרת הזו...

20/11/2024

לא משהו

25/9/2020

אכזבה גדולה. הדמויות שטחיות. הרבה סיפורי משנה שצצים פתאום. העלילה רדודה.

23/9/2020

בינוני ומטה הספרים הקודמים שלה היו טובים יותר. אני חושבת שצריך לדעת לכתוב ספרי מאפיה, יותר מדי מבלבל עם אירועים שלא ממש מותחים. חביב, לא יותר מזה

22/9/2020

אכזבה, פשוט אכזבה. אהבתי את הספרים הקודמים של הסופרת ולכן קניתי גם את זה, אבל להבדיל מהקודמים, הספר הזה חסר עלילה, עם גיבורה חלשה ושטחית וגיבור צפוי. בזבוז כסף וזמן.

2/9/2020

פשוט גרוע.

חטאים והונאה 1 - כי את שלי קלייר קונטרראס
1
קטלינה
 
 
"אני צריכה לבקש טובה ענקית."
 
אני מרימה את עיניי מהרצפה, שעליה אני מותחת את כפות רגליי, ומביטה באחותי בשאלה. "בפעם האחרונה שביקשת ממני טובה ענקית, זה נגמר בכך שעברתי ליבשת אחרת."
 
"זה לא משהו כזה." לחייה סמוקות כשהיא מתיישבת מולי ומתחילה למתוח אף היא את כפות רגליה.
 
אני בוחנת את בגדיה — מכנסי יוגה וחולצת טריקו רפויה תואמת. שערה בצבע אדום כהה אסוף בזנב סוס גבוה. במהלך שנות ילדותינו אנשים הניחו שאנחנו תאומות. נראה לי שזה נבע מכך, שההפרש בינינו הוא רק תשעה־עשר חודשים, עורנו בהיר ושערנו אדום. עם זאת, העיניים שלה בהירות יותר, מה שעורר בי קנאה מאז ומתמיד. אנחנו דומות מבחינות רבות, ממבנה הגוף ועד לרוחנו הלוחמנית, אבל אמה הרבה יותר חברותית ממני. במסיבות אני פרח־קיר, ואילו היא מרכז תשומת הלב. במחיצת גברים היא חייכנית ומפלרטטת. אני יותר מאופקת.
 
המקום היחיד שאני מרשה לעצמי להתבלט בו הוא מרכז הבמה. ברגע שאני יורדת משם, אני מרכינה את ראשי. זו אחת הסיבות שבגללן אני מהססת בכל פעם שאחותי מבקשת ממני טובה. התגוררתי בלונדון לפני כשנתיים, כשאמה התקשרה להפציר בי לחזור הביתה. הייתה תוכנית לילה מיוחדת על אנשים בעלי קשרים לפשע המאורגן, ולא תאמינו, מרבית הגברים במשפחתנו כיכבו בה. זה לא שלא ידעתי על זה. אני לא טיפשה, אבל אף פעם לא חשבתי שזה יתפרסם כך. כאילו, צפוי מכולם להסתכל על המאפיה באור רומנטי. הם לא רוצים לראות אנשים נורים למוות או עסקים נשרפים כליל. הם לא רוצים להרגיש חוסר ביטחון בשכונות המגורים שלהם. למה שידורי החדשות לא מניחים לאנשים לחוות תחושת מציאות כוזבת ולהוציא את משפחתנו מהעניין? אולי אם זה לא היה משפיע כל כך על חיינו, לא היה לי אכפת. זה לא שהייתה לי מערכת יחסים יציבה עם אבי לפני כל זה, אבל אימא ארזה את המזוודות וכמעט נעלמה מחיינו, מפני שלא רצתה להתעסק עם התוצאות של כל מה שקרה.
 
בין שלושתנו השפיע הדבר על אחותי במידה הרבה ביותר. החדשות הרסו אותה, לא רק משום שזה משך אלינו תשומת לב אך ורק בגלל שם המשפחה שלנו, אלא גם כי היא עשתה קריירה מחשיפת פושעים וחורשי רע, והיו לה מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות בזכות הבלוג שלה שנקרא "המנטליות המתעוררת". כל זה היה נמחק ונעלם בהרף עין, אם רק היה נודע למישהו שהיא הבת של ג'וזף מאסרייה.
 
גרוע מכך, היא הרגישה צורך להיפרד מהחבר שלה ולהמשיך הלאה. "זה יותר מדי," כך אמרה. למרבה המזל, הסרט התיעודי לא סיקר אותנו, אבל היא לא התנחמה בכך. כשהיא התקשרה אליי בוכייה ואמרה שהיא זקוקה לי, באתי. עזבתי את ה"רויאל בלט", שם רקדתי, ועשיתי אודישן ל"ניו יורק בלט". ותודה לאל, התקבלתי לשם, וזה שהפך את המעבר שלי למושך יותר.
 
אני מתחילה למרוח משחה על כפות רגליי ולעסות אותן. אחותי עושה מתיחות ליד מעקה הבר, כשעיניה מביטות שוב בעיניי. היא הייתה שקטה זמן מה וזה קצת מפחיד אותי.
 
"הציעו לי לכתוב כתבה על כמה אנשים שמרמים את המערכת, לכאורה. אצטרך לנסוע לשיקגו ולבוסטון," היא אומרת, מזדרזת להבטיח לי שהיא לא חוזרת הביתה לתמיד. "אסע לשם לשלושה שבועות בלבד — לכל היותר."
 
"אבל מה עם הלימודים?" הלימודים היו הסיבה שבגללה עברה אמה לניו יורק כמה שנים קודם לכן. היא לומדת באוניברסיטת קולומביה ושוקדת על התואר שלה בעיתונאות.
 
"זאת הטובה שאני מבקשת."
 
אני מפסיקה לעסות את כפות רגליי ובוהה בה. "את צוחקת."
 
"זה רק קורס אחד. חסרות לי רק שלוש נקודות זכות לתואר, והקורס הזה מושלם בשביל מה שאני עובדת עליו כעת," היא אומרת ועיניה מתנוצצות. "וזה רק פעמיים בשבוע. את לא תרגישי את זה, אני נשבעת לך."
 
"את לא יכולה ללמוד את זה באינטרנט?"
 
"את הקורס הזה אי אפשר." היא מביטה בי כאילו תבכה אם אסרב לבקשתה. "בבקשה? אתן לך את הילד הבכור שלי."
 
אני צוחקת. "למה את חושבת שארצה את הילד הבכור שלך? אם הוא יהיה כמוך, הוא יהיה טרחני וחטטן ולעולם לא יסתום את הפה."
 
"היי." היא רוכנת וצובטת את ירכי. אני צווחת ומכה את ידה.
 
"לעזאזל, אמליין."
 
היא מחייכת אליי. "בבקשה? זה רק יומיים בשבוע."
 
אני נאנחת בכבדות, משפשפת את המקום שצבטה. כלבה. "אילו ימים?"
 
"שלישי וחמישי."
 
"שעה?"
 
"עשר וחצי עד אחת־עשרה וחצי."
 
סנטרי נופל. "אמה."
 
"אני יודעת, אני יודעת." היא מתכווצת. "יהיה לחוץ עם החזרות."
 
"לחוץ זה ניסוח אופטימי. חשבתי להגיד בלתי אפשרי. כבר נרשמת לקורס?"
 
"נרשמתי שלשום, אבל הוא מלא אז אני בעשירייה הראשונה של רשימת ההמתנה."
 
אני נעמדת ורוקעת ברגליי כדי לשחרר את ירכיי. "את הולכת לשיעור יוגה?"
 
"כן. רוצה לבוא?"
 
אני שוקלת את האפשרות. אני כאובה כהוגן, אבל זה לא חדש. אולי הלילה שיעור היוגה יעזור לי לשחרר את השרירים קצת יותר. "כן, אני אבוא."
 
אמה משלבת את זרועה בזרועי, כשאנחנו פונות למבואת הכניסה ויוצאות מבניין המגורים שלנו לסטודיו ליוגה בהמשך הרחוב, שאותו אנחנו פוקדות לעיתים קרובות.
 
"אז?" היא אומרת.
 
"אעשה את זה," אני אומרת. "אבל בלי טובות נוספות לפחות בשנתיים הבאות."
 
"עשינו עסק." היא מחייכת חיוך רחב.
 
"ואת חייבת לי שלושה מילקשייקים כשתחזרי משיקגו."
 
"סגור."
 
"וכמה בגדי גוף חדשים."
 
"סגור." היא צוחקת, פותחת את דלת הסטודיו ומושכת אותי פנימה. "מה קרה עם חברת בגדי הריקוד שרצתה לתת לך חסות?"
 
"עדיין לא היה לי זמן לעבור על החוזה," אני נאנחת בכבדות. לאחרונה, לא היה לי זמן באופן כללי. לא שבדרך כלל יש לי יותר מדי זמן פנוי, אבל הפעם, עם כל החזרות וההופעות, בקושי היה לי זמן לנשום.
 
"את באמת חייבת להרשות לאבא לתת לך כסף כדי לפתח קו בגדי ריקוד משלך, קאט. הוא מת לעזור לך בזה."
 
"לא." קולי נחרץ. "אני לא מתכוונת לקחת כסף מוכתם בדם. אני לא מאמינה שאת בכלל מציעה את זה."
 
"אני יודעת שהוא עשה דברים מפוקפקים בעבר, אבל הוא לא בן אדם רע," היא אומרת חרש. אני מפנה אליה מבט זועם. היא מתכווצת. "לא אדם איום ונורא. הוא אוהב אותנו, את יודעת."
 
"אני עייפה מדי בשביל להתווכח איתך."
 
"ברצינות, קאט. אני מבינה שמה שקרה היה מבחינתך שובר לב, טראומטי אפילו, אבל לאבא תמיד היו כוונות ממש טובות," היא אומרת. "תחשבי על זה. על כל מה שהשגת. איבדת, התאבלת, והגיע הזמן שתחיי קצת."
 
היא לא טועה. אני מוכרחה לחיות קצת. היו לי עשר שנים להתאושש מכל מה שאיבדתי. והתאוששתי, אני בסדר, אבל כל פעם מחדש משהו קורה — אני רואה אם מצפה לתינוק או זוג מאושר — וגל של רגשות מתנפץ עליי. אני מתמקדת ביוגה ומטהרת את מוחי. בזכות זה אני מצליחה כל כך בעולם הריקוד; המיקוד בתנועה וההופעות התכופות עוזרים לי לנקות את ראשי, או שאולי מעסיקים אותי במידה כזאת שאני לא חייבת לחשוב על שום דבר אחר — לא על הארוס לשעבר המנוח, לא על האם הנעדרת, ובהחלט לא על עתידי, שזה הדבר שמפחיד אותי יותר מכול.
 
אחרי היוגה, כשאחותי ואני בדרכנו הביתה, אני שואלת אותה שוב על השיעורים.
 
"את מבינה שאם זה קורס מתמטיקה, אני אכשל." היא כבר יודעת את זה, אבל אני מרגישה צורך לחזור על כך.
 
אמה צוחקת. "לעולם לא הייתי מבקשת ממך ללכת לשיעורי מתמטיקה. אני רוצה לשמור על ממוצע הציונים המושלם שלי."
 
"אז איזה קורס זה?"
 
"התפתחות הפשע המאורגן באמריקה."
 
רגליי כושלות. "את עובדת עליי."
 
אמה אוחזת בזרועי. "אוי, בחייך."
 
"מה אם יתחילו לדבר שם על אבא או על ג'יו או פרנקי או ואלאס," אני צועקת־לוחשת.
 
"לא סתם אנחנו משתמשות בשם המשפחה של אימא," היא מזכירה לי.
 
אני מזעיפה פנים. "כן, כי בצד של אימא המשפחה נהדרת כל כך."
 
"טוב, לפחות אליהם לא הופנה זרקור בתוכניות הספיישל של הסי־אן־אן."
 
"עדיין לא," אני רוטנת, בטני מתהפכת לאפשרות ההפוכה. "אני לא מאמינה שנרשמת לקורס הזה. כאילו את זקוקה לעוד ידע על הפשע המאורגן. אנחנו לא מחפשות בגוגל מספיק פרטים על הנושא? אני בטוחה לגמרי, שאנחנו כבר מומחיות בתחום."
 
היא נוחרת בבוז. "אני רוצה לראות אם יש משהו מעניין. אני די בטוחה שהפרופסור שמלמד את זה הוא סוכן אף־בי־איי לשעבר, אז יהיה מגניב לשמוע ממנו על ההיסטוריה המשפחתית שלנו."
 
"בטח. כל כך מעניין." אני מנענעת את ראשי, מדוכדכת מכך שאני זאת שאיאלץ לשבת ולהקשיב לזה. "ג'יו יודע על זה?"
 
"לא, אבל מה הוא יכול להגיד?"
 
"לא יודעת, שאחים לא אמורים לצאת נגד האחים שלהם."
 
"אם הוא באמת היה מרגיש ככה, הוא כבר היה מתעצבן עליי בגלל הבלוג שלי." היא מושכת בכתפיה. "חוץ מזה, אני מוכנה להתערב איתך שהקורס לא כולל את הדור שלנו."
 
אני מקווה שהיא צודקת. אני לא רוצה שיצא לאחותי שם של אחת שמקיאה בכיתה.

המלצות נוספות

עוד ספרים של קלייר קונטרראס