חטאי אבות - בין להבות הגורל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חטאי אבות - בין להבות הגורל
מכר
אלפי
עותקים
חטאי אבות - בין להבות הגורל
מכר
אלפי
עותקים

חטאי אבות - בין להבות הגורל

4.6 כוכבים (142 דירוגים)
ספר דיגיטלי
36
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

קורה ריילי

קורה ריילי זכתה להכרה רבה על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר המובילות. סדרות המאפיה הרומנטיות נולדו לדם ו־קאמורה קרטל, וכן ספרי הספין־אוף: פיתוי מתוק ו־כמיהה שברירית זכו להצלחה מסחררת בעולם ובישראל. 

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

"הספר הטוב ביותר של קורה ריילי מאז ומעולם! אני עוד צריכה להתאושש מהשלמות... 
עלילה, דמויות, אקשן, תשוקה לוהטת – יש כאן הכול ועוד הרבה יותר."
Bookgasms Book Blog

אמו
האם אתם מאמינים באהבה ממבט ראשון? 
באהבה עוצמתית וזוהרת שמציתה בכם אש גם בשעות הכי אפלות שיש? 
האם אתם מאמינים שבמקום כלשהו בעולם יש מישהו שנועד להיות החצי השני שלכם? הנפש התאומה?
אני לא האמנתי, עד שפגשתי אותה.
גרטה פלקון.
נסיכת המאפיה המוגנת מבית המטורפים של לאס וגאס. האישה שמבחינתי היא איסור מוחלט. מחוץ לתחום.

גרטה
פעם הייתי צריכה לאהוב רק את בני משפחתי ואת בעלי החיים. 
מעולם לא האמנתי שאתאהב, עד שפגשתי אותו.
אמו ויטיאלו. 
הקאפו לעתיד של הפמיליה. 
הוא אכזרי וקר, אבל החיוכים שהוא שומר רק לי מצליחים להשקיט את הבלגן שבראשי.
מה קורה כשאת פוגשת את הנפש התאומה שלך בעיתוי הלא נכון?
חשבתי שהכרתי את הגברים האכזריים ביותר בעולם... אבל אין אכזרי יותר מהגורל.

***

בין להבות הגורל הוא רומן טאבו מסחרר ועוצר נשימה שייקח אתכם לנסיעה מהירה ברכבת הרים מטורפת. סיפורם של אמו וגרטה הוא אחד המדהימים ביותר בכל ספרי המאפיה של קורה ריילי, אשר כובשת שוב ושוב את רשימות רבי־המכר המובילות. 

סדרות המאפיה הרומנטיות שלה: נולדו לדם, קאמורה קרטל וחטאי אבות, וכן ספרי הספין־אוף: פיתוי מתוק וכמיהה שברירית זכו להצלחה מסחררת בעולם ובישראל, וזה עוד לא נגמר... 

הספר עוסק בנושאים רגישים שעלולים לעורר טריגרים אצל קוראים מסוימים.
עינויים, אלימות מופרזת, בעיות פוריות, בגידה, מוות והתעללות בבעלי חיים.

פרק ראשון

1

גרטה
בת שתים־עשרה

הייתי בסך הכול נערה צעירה, לבושה בחצאית הטוטו האהובה עליי, כשהגעתי למסקנה שהגברים במשפחתי הם כמו המפלצות בסרטים המפחידים שנביו אהב לצפות בהם.

וחלק מהלב שלי נשבר.

צרחות וקולות צחוק הדהדו ונשמעו ברחבי החצר האחורית, והריח של הברביקיו דגדג את אפי.

אימא תפסה את מבטי ממקומה במיטת השיזוף ליד הבריכה הענקית שלנו, שם אחי התאום נביו ובני הדודים שלנו אלסיו ומסימו ערכו קרבות מים עם דווידֶּה, בנו של פביאנו, ועם דודי סביו. נשות המשפחה רבצו במיטות השיזוף ולגמו משקאות. רק אורורה, שהייתה צעירה ממני בשלוש שנים, עמדה על שפת הבריכה וצפתה בקרבות כאילו רצתה להצטרף אליהם. אני ישבתי במרפסת שלנו כי הייתי זקוקה למרחב, אבל אפילו כאן הקולות הפכו בלתי נסבלים. נביו ואני חגגנו את יום הולדתנו השנים־עשר, ולכן עבר עליי יום ארוך גדוש במתנות, עוגה, שירה וחיבוקים.

אם זה היה יום ההולדת שלי בלבד, לא הייתי חוגגת בכלל, אבל זה היה גם יומו של נביו, לכן ניסיתי להפגין התרגשות.

שלחתי אל אימא חיוך מתנצל וקמתי מהכיסא. היא הנהנה, כמה קווצות שיער בלונדיניות נשרו מהפקעת המבולגנת שלה. היא ידעה שאני צריכה ללכת אל חדרי כדי למצוא שלווה בהמשך הערב. העפתי מבט סביבי וחיפשתי את אבא כדי לומר לו לילה טוב כמו תמיד. מצאתי אותו, את נינו ואת פביאנו בחלל המשותף של האחוזה שלנו. המקום היה עמוס רוב הימים. בבית שבו גרות שלוש משפחות תחת אותה קורת גג, כולם השתמשו בחלל הזה כדי להתאסף — לחגוג או לריב באותה מידה. ופביאנו, שהיה כמו אח מבחינת אבא והדודים שלי אפילו שלא היה בינינו קשר דם, גם נהג לבוא לכאן לעיתים קרובות.

הם דיברו בקול שקט. הרגשתי שמשהו עומד לקרות. אנרגיה מתוחה אפפה את האוויר, כזו שגרמה לעורי לעקצץ ועוררה בי רצון להתחבא בפינה חשוכה. אבא השתתק כשהבחין בי. לרגע עיניו הכהות — אותו צבע חום כהה שנשקף מעיניי — נצצו בזיק לא ברור, לפני שהתרככו באהבה. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו חיבוק מהיר. "אני הולכת לישון.״

"בסדר גמור.״ הוא נשק לראשי והתנתקתי ממנו, חייכתי אל נינו ואל פביאנו חיוך מתוח מרוב שימוש יתר היום, ואז ניגשתי לאגף של המשפחה שלי ונכנסתי לחדרי.

עד לפני כמה שנים, נביו ואני ישנו באותו חדר, אבל כשקרו אירועים מסעירים שטלטלו אותי, רציתי שקט ונביו לא היה טיפוס שקט בכלל. חדרו היה אזור מלחמה, ואילו החדר שלי היה מסודר ונקי ללא רבב. ובכל זאת, בין החדרים שלנו הייתה דלת מקשרת, כך שיכולנו לבקר זה את זה בקלות.

התחלתי להתכונן לשינה. אף על פי שהשעה הייתה רק שמונה, הייתי עייפה והעדפתי לקרוא במיטה.

לקראת השעה אחת־עשרה, הבנתי שמוחי וגופי לא ימצאו שלווה בקרוב. אירועי היום עדיין טלטלו אותי, אם כי נעשה שקט יותר בחוץ.

יצאתי מהמיטה ולבשתי את בגד הגוף הלבן האהוב עליי, מכנסי טייטס, חצאית טוטו ונעלי בלט, ואז ירדתי אל קומת הכניסה. מבעד לדלתות הצרפתיות ראיתי שאימא, קיארה (אשתו של נינו), ג'מה (אשתו של סביו) וליאונה (אשתו של פביאנו) עדיין מדברות ושותות יין.

בהמשך ראיתי גם תנועה כלשהי, כנראה של שאר הילדים.

החלטתי לא ללכת לחדר הבלט בביתן הקטן שבגינה. לא אהבתי לרקוד שם כשאנשים רבים כל כך היו בקרבת מקום.

במקום זאת ניגשתי למרתף. אבא לא רצה שארד לשם, אבל מאחר שנביו כבר פיצח את הקוד לדלת הפלדה, הלכתי לשם לעיתים קרובות כשלא מצאתי מקום אחר להיות בו לבד.

תמיד אהבתי את החשכה. חיפשתי את הגומחות ואת הפינות הנסתרות באחוזה שלנו, כדי שאוכל להתחבא בהן כשהעולם סביבי הפך קשה מנשוא, כשהקולות והריחות התקהלו במוחי כמו מפולת ואיימו לקבור אותי תחתם. אינספור לילות שוטטתי במנהרות ובחדרים שמתחת לאחוזה שלנו ולשני הבתים השכנים — אחד מהם היה שייך לפביאנו ולמשפחתו והשני היה רוב הזמן ריק. אבא קנה את הבית השני כי הוא לא רצה שכנים צמודים. דוד שלי אדמו ומשפחתו התגוררו שם בכל פעם שביקרו בלאס וגאס.

הערב הרגשתי שמשהו שונה במרתף. הייתי צריכה רגע כדי שעיניי יסתגלו לחשכה, ואז הבנתי שאור בוקע ממקום כלשהו בהמשך המסדרון. הלכתי בעקבותיו עד שהגעתי למסדרון הראשון מתחת לאחוזה השכנה. הוא היה מואר. הגבות שלי התכווצו כששמעתי קולות שקטים מאחורי אחת הדלתות.

דשדוש צעדים, כמו נעליים נגררות על פני אבן, נשמע ממקום מרוחק יותר במסדרון. נכנסתי לחדר שליד התא, גם הוא לא היה חשוך, וכשהסתובבתי ראיתי למה. בחדר היה חלון שנמשך מהרצפה ודרכו היה ניתן להשקיף אל התא השכן. אבא ונביו עמדו בתוכו וכנראה לא ראו אותי, כי החלון היה חד־כיווני. התקרבתי ותהיתי מה קורה. שערו של נביו עדיין היה רטוב ורגליו יחפות. הדלת לתא נפתחה ונינו ופביאנו נכנסו, גוררים איתם גבר גבוה מאוד ורזה.

הם דחפו אותו אל אלונקה במרכז החדר, ואזקו אותו אליה.

״תיהנה ממתנת יום ההולדת שלך,״ אמר פביאנו ונענע בראשו, חיוכו מעט מעוות לפני שיצא מהתא.

נביו העביר את מבטו בין אבא לבין נינו וליקק את שפתיו. ״מתנה?״

רעדתי כששמעתי את ההתלהבות בקולו.

״אתה תצטרך לטפל בו,״ אמר אבא והצביע על האיש שנראה מבועת, כשעיניו הפעורות התרוצצו בין אחי לבין אבא שלי.

נביו צחק צחוק אפל, התכופף ושלף סכינים. הוא תמיד נשא שתיים בנרתיקי העור שסביב השוקיים שלו. לא נעליים או גרביים, אלא כלי נשק.

צעדתי לאחור ונענעתי בראשי. מה קורה כאן?

נביו כמעט זינק אל הגבר שעל האלונקה, כמו חתול שמסתער על עכבר פצוע, ושיסף את לחייו בתנועה אלכסונית בעזרת הלהבים. האיש צרח, ואני הסתובבתי בלב הולם, ראייתי היטשטשה.

לא הפסקתי לרוץ עד שהגעתי למסדרון חשוך. נשימתי הייתה מאומצת. ניסיתי לעכל את מה שראיתי, להבין את המשמעות. אבא נתן לנביו במתנה אדם לטפל בו...

ידעתי שכולם בלאס וגאס פוחדים מאבא, הוא הרי הקאפו של הקאמורה, אבל הוא תמיד וידא שלא אדע יותר מדי על העבודה שלו. מאחר שלא למדתי בבית ספר ולא היה לי קשר עם אנשים מחוץ לעולם שלנו, מעולם לא שמעתי את פרטי השמועות. עם זאת, גם עם הידע המוגבל שהיה לי, הנחתי שאבא נתן לנביו את האיש הזה כדי שיוכל לפגוע בו אנושות.

ספרתי עד שבעים וחמש לפני שזחלתי בחזרה אל התא, מונעת על ידי סקרנות ופחד גם יחד. אבא תמיד אמר שאנחנו צריכים להתמודד עם הפחדים שלנו, אחרת הם ישלטו בנו. חמקתי לחדר סמוך. צמרמורת כיסתה את עורי כשהתקרבתי לזכוכית.

מאחוריה, נביו עדיין כרע ברך ליד האלונקה, אבל כל השאר השתנה דרסטית. דם כיסה את פניו של נביו, את בגדיו ואת הרצפה סביבו — אפילו את רגליו. מראה האיש היה מזעזע ומחריד ובמבט ראשון חשבתי שהוא מת, אבל אז עיניו נפקחו בפניו המדממות והוא ייבב.

נביו חייך באכזריות והנחית את הסכין שוב על פניו של האיש. צרחה מחרישת אוזניים הדהדה בחלל. הסתובבתי ונשמתי בכבדות. זיעה קרה כיסתה את עורי וליבי פעם במרץ, עד שהייתי בטוחה שעוד רגע אעבור התקף לב. הייתי צריכה לבדוק באחד מספרי הרפואה בספרייה שלנו אם אפשר לעבור התקף לב בגיל צעיר כל כך כשלא סובלים ממום כלשהו בלב.

״אם תאבד שליטה כשאתה מענה אותם, לא תשיג מהם שום מידע מועיל,״ אמר אבא במורת רוח. ״ופרץ כאב אדיר כזה בפרק זמן קצר כל כך לא מייסר כמו כמויות קטנות של התעללות לפרק זמן ממושך יותר,״ הסביר נינו ביובש.

הצטמררתי.

הייתי צריכה ללכת. הייתי צריכה לעצור את זה. הייתי צריכה... הייתי צריכה...

״מה קורה פה?״ הצווחה הצורמנית של אימא הדהדה באוזניי.

״פאק,״ מלמל אבא.

הסתובבתי ומצאתי את אימא בתא השני. היא נראתה נגעלת לחלוטין, זועמת ומבועתת. עיניה הכחולות ננעצו בנביו ונפערו בזעזוע. בפעם האחרונה שראיתי אותה, היא הייתה מאושרת ומבוסמת. כל העליזות הזאת התפוגגה.

נביו רק חייך ואמר, ״אבא נתן לי את המתנה הכי שווה שיש ליום ההולדת.״

אימא בלעה את הרוק ותדהמה נשקפה מפניה, כאילו היא לא מאמינה למראה עיניה. אבא ניגש אליה, תפס בזרועה וגרר אותה אל מחוץ לתא, למרות התנגדותה. מיהרתי להיכנס מתחת לשולחן הצמוד לקיר, והתחבאתי בצילו כדי להקטין את עצמי ככל האפשר.

כעבור רגע, הדלת נפתחה ונחבטה בקיר האבן. אבא גרר את אימא פנימה, סגר את הדלת ולחץ על כפתור בקודן שעל הקיר.

פתאום הקולות מהתא הסמוך פסקו, והנחתי שגם נינו ונביו לא שומעים אותם.

אימא נחלצה מאחיזתו של אבא. ״איך יכולת לעשות דבר כזה?!״ היא צרחה. עורה היה אדום ודמעות זלגו על פניה. ״מה נסגר איתך?״

מעולם לא שמעתי את אימא מרימה את קולה על אבא.

היא החלה להלום באגרופיה על חזהו. ״מה. נסגר. איתך? איך יכולת לתת לנער בן שתים־עשרה מתנה כזאת?״

אבא תפס במפרקי ידיה, הבעת פניו הייתה מפחידה.

לא הבנתי מה קורה. מעולם לא ראיתי את ההורים שלי רבים. מעולם גם לא ראיתי את אימא מבוהלת ככה. היא תמיד כל כך רגועה ומכילה.

״אתה באמת רוצה שנביו יגדל להיות דפוק כמוך?״

אימא! נשימתי נעתקה והכרחתי את עצמי להישאר ללא ניע.

אבא הצמיד את אימא לחזהו וטלטל אותה, חיוכו האיץ את פעימות ליבי.

״אולי את עיוורת לאמת, מלאך, אבל אני לא. אולי את לא רואה או לא רוצה לראות שהבן שלנו הוא מפלצת. אני לא צריך להפוך אותו לכזה. הוא דפוק ואני מנסה לתעל את המפלצתיות שבו, לפני שתשתולל בדרכים שלא ימצאו חן בעיני אף אחד מאיתנו. לעזאזל, תסתכלי עליו.״

נביו העביר את חוד הסכין לאורך בטנו של האיש בהבעה משונה.

״תעצור את זה. תעצור את זה עכשיו,״ לחשה אימא בתקיפות.

אבא הביט אליה דקה ארוכה, ואז פיו נמתח לפס צר. ״תעלי אל האחוזה. אני אעצור את זה. להיום. לא תוכלי למנוע מנביו להפוך לדבר הזה, למי שהוא היה מאז ומעולם. זה זורם לו בדם.״

״אולי נוכל להשיג עזרה.״

״אנחנו עוזרים לו. הוא לא צריך אף אחד אחר. עכשיו תעלי,״ נהם אבא.

הוא מעולם לא פקד על אימא בנימה כזאת, ורעדתי בתגובה.

אימא נחלצה מאחיזתו ויצאה נסערת. אבא נשף בכבדות ויצא מהחדר. אני יצאתי בזחילה מתחת לשולחן וקמתי על רגליי, רצתי אל הקודן ולחצתי על הכפתור שעליו לחץ אבא קודם לכן. כעבור רגע, הוא הופיע בתא הסמוך.

״ההצגה נגמרה,״ הוא הורה לכולם.

נביו נענע בראשו והמשיך לפצוע את האיש. ״לא סיימתי.״

הוא נשמע נלהב כל כך... מעוות כל כך...

אבא תפס בכתפו והקים אותו על רגליו. ״אמרתי שזה נגמר. וכדאי שתזכור מי קובע את החוקים בבית הזה ובמערב.״

נביו הביט באבא לרגע, שמט את הסכינים והנהן.

נינו התרחק מהזכוכית וטפח על כתפו של נביו. ״אתה צריך ללמוד מתי להפסיק, מתי לרסן את עצמך.״

״ריסון זה לא כיף,״ אמר נביו בחיוך.

אבא החליף מבט שלא הבנתי עם נינו ונענע בראשו. ״אתה חייב ללמוד ריסון ואיפוק.״

״למה? אתה אף פעם לא צריך לרסן את עצמך בתור קאפו.״

״אני לא צריך, אבל אני מרסן את עצמי.״

הוא דחף את נביו אל מחוץ לחדר, ונינו ניגש אל הגבר המדמם. ״אני אחזור. זה עוד לא נגמר.״ ואז יצא בעקבות אבא ונביו.

לא עשיתי כלום חוץ מלנשום למשך שעה קלה, ואז הכרחתי את גופי לזוז. יצאתי מהחדר ועמדתי במסדרון. ספרתי עד חמישים וחמש לפני שהרגשתי שאני מסוגלת לזוז שוב. הייתי צריכה לחזור לאחוזה אך במקום זאת, נכנסתי אל התא. מעולם לא הרגשתי עצובה ומיואשת יותר מכפי שהרגשתי באותו רגע.

רצפת התא הייתה מכוסה בדם, הסכינים והצבתות נחו בתוך שלולית דם על הרצפה ליד הגבר הפצוע קשה שעל האלונקה. אחי עשה את זה. אבא ונינו לימדו אותו.

לא הבנתי איך האנשים שהגנו עליי ואהבו אותי מסוגלים לעשות דברים כאלה.

התקרבתי אליו ועיניו נפקחו, אחת מהן הייתה פגועה ממש.

שפתיו הסדוקות והמדממות נפשקו, והוא אמר משהו שלא הצלחתי להבין. התקרבתי עוד יותר, גם כשהבהלה והבחילה עלו בקרבי. נעלי הבלט שלי נגעו בדם ונספגו בו כשעצרתי לידו.

״תעזרי לי,״ קולו קרקר.

עליתי על האלונקה וכרעתי על ברכיי בבעתה. מה אוכל לעשות למענו? לא אוכל לעזור לו לברוח. מה אם המשפחה שלי תיפגע?

דמעות הציפו את עיניי.

״תעזרי לי בבקשה.״ הוא התחנן ונשם ברעד. ״תהרגי אותי.״

עיניי נפערו וגופי קפא.

פניו נטו אל הסכינים שנביו שמט על הרצפה.

״תדקרי אותי,״ הוא התחנן.

הגבות שלי התכווצו כשירדתי מהאלונקה והושטתי יד רועדת אל הסכין הסמוכה אליי. עטפתי באצבעותיי את הקת המגואלת בדמו של האיש, לאחר אינספור הפצעים שנביו גרם להם. נמנעתי מלהביט לעומק בגופו. לא יכולתי לשאת את ההוכחה למפלצתיות של בני משפחתי. הבטתי בבד הצחור של חצאית הטוטו שלי, שהאדים בגלל הדם סביבי.

״מהר. לפני שיחזרו,״ אמר האיש בקול צרוד.

הרמתי את עיניי אל פניו המתחננות, או אל מה שנותר מהן. דמעות זלגו על לחיי.

״תעשי איתי חסד, ילדה, ותהרגי אותי.״

איך הריגה יכולה להיות מעשה חסד?

נשבעתי לא לפגוע באף יצור חי, לא לאכול בשר, מוצרי חלב או ביצים, והנה הגבר הזה מבקש ממני לשים קץ לחייו.

אצבעותיי התהדקו סביב קת הסכין, אבל לא הצלחתי לזוז. למרות הסלידה שחשתי, הושטתי את ידי השנייה ונגעתי בכתפו של האיש בעדינות רבה.

מעולם לא נגעתי באנשים שלא הכרתי, אבל הוא היה זקוק לנחמה ולכן הייתי צריכה להתגבר על החרדה שלי. "אני... לא... יכולה,״ גמגמתי ומשכתי את ידי לאחור.

האיש ניסה להתהפך ולהתקרב אליי, אבל כבליו לא אפשרו לו לזוז. הוא גנח ונשכב על הגב.

"אז תני לי את הסכין. אל תשאירי אותי לסבול ככה.״

״אני אדבר עם אבא שלי. הוא יחוס עליך.״

האיש צחק במרירות ודם נשפך מפיו. ״אבא שלך והאחים שלו עושים את זה כל יום. הם מענים אנשים בשביל כסף ובשביל הכיף. הם לא יודעים מה זה חסד או רחמים.״

חששתי שזה המצב אחרי מה ששמעתי קודם. ליבי פעם בקצב גובר וההלמות ברקותיי הייתה כמעט בלתי נסבלת. שריקה רחוקה הדהדה באוזניי. הייתי זקוקה לשקט. הייתי זקוקה לחושך. הייתי זקוקה לשכחה.

עינו של האיש נפערה בגלל משהו מאחוריי והוא התחיל לרעוד, ואז לבכות.

״גרטה,״ אמר נינו בקול זהיר.

לא הסתובבתי אליו, רק הבטתי באימה שעל פניו של האיש, בבכיו הנואש. מעולם לא הרגשתי אימה כמו זו שקרנה ממנו. אימה בגלל הגברים שאהבתי בכל ליבי.

״תרדי מייד,״ אמר נינו ונעמד לצידי. ״אם תזוז סנטימטר לכיוון שלה, תצטער על זה,״ הוא אמר בנימה שונה מאוד, נימה שמעולם לא דיבר אליי בה עד עכשיו. האיש עצם את עיניו וכתפיו רעדו מרוב יפחות. דמעותיי גברו כשראיתי את סערת הרגשות שלו.

״תני לי את הסכין, גרטה.״

הידקתי את אחיזתי בלי להוריד את עיניי מהאיש.

נינו הושיט את ידו אל ידי עם הסכין והדפתי את עצמי ממנו, הסתובבתי והתרחקתי אל הקיר.

הגבות של נינו התכווצו. הוא הרים את ידיו כמעין כניעה. ״אני לא מתכוון לפגוע בך. את יודעת את זה. תני לי את הסכין ותעלי אל האחוזה.״ הוא התקרב עוד צעד, ואני הרמתי את הסכין כך שנצמדה מתחת לצלעותיי. צפיתי במספיק אימוני קרבות וידעתי שזה המקום שאליו מכוונים כשרוצים להרוג. תמיד הקשבתי כשנינו הסביר דברים שקשורים לאנטומיה.

נינו הביט בסכין ואז הנהן לאיטו. ״בסדר.״

״מה קורה פה, לעזאזל?״ אבא נכנס וקפא כשראה אותי.

הנוקשות נעלמה מפניו ולא הצלחתי לפענח את ההבעה שהן עטו עכשיו.

יותר מדי רגשות הבזיקו על פניו.

עוד דמעות זלגו על פניי וטלטלו את גופי בעוצמתן.

אבא הביט בנינו ואז בסכין שבכף ידי. היא הייתה מכוונת אל המקום הרך שמתחת לצלעותיי.

״מה את עושה, מיה קארה?״ קולו היה עדין כמו ליטוף. הוא היה נחמה ואהבה. הוא היה כל מה שאהבתי.

אבא התקרב, אבל אני הצמדתי את הסכין חזק יותר לחזי והוא עצר. ״מה ראית?״

התבוננתי בעיניו ובלעתי את הרוק. הכול. יותר מדי. לא הצלחתי לומר מילה, אבל הוא ראה הכול בעיניי. אבא תמיד ידע לקרוא אחרים.

הוא הביט שוב בנינו ואז בגבר שעל האלונקה. ״זה הגיע לו, שתדעי.״

התייפחתי ונענעתי בראשי. לא רציתי לשמוע עוד מילה. רציתי לצאת, לברוח. רציתי חושך ושקט. אבל לא יכולתי לעזוב עכשיו, לא לפני שאעשה את מה שצריך לעשות.

אפילו שכל מילה הייתה כמו רסיס בגרוני, אמרתי בצרידות, ״אל תפגעו בו עוד.״

״למה שלא תעלי אל האחוזה?״ שאל אבא והושיט את ידו. הוא החליף עוד מבט עם נינו שהעביר משקל מרגל לרגל. אולי הם חשבו שלא שמתי לב, אבל ראיתי. ראיתי הכול, כל פרט קטן, שולי ככל שיהיה. זו הייתה הבעיה ועכשיו זו הישועה שלי.

התרחקתי עוד יותר והצמדתי את הסכין לעורי. הלהב דקר אותי וייבבתי. לא הייתי רגילה לכאב, אבל הכרחתי את עצמי לספוג אותו.

נינו הרים את ידיו שוב.

״מיה קארה, תזרקי את הסכין.״

״תעשה איתו חסד.״

אבא הביט באיש בחטף ועיניו הבהירו לי שהוא לא יסכים. אבא מעולם לא שיקר והוא לא שיקר גם עכשיו. ״לא אעשה איתו חסד. גם לא למענך. את עדיין לא מסוגלת להבין את זה.״

האיש פקח את עיניו והביט בי. הוא רצה למות. ״אז תהרוג אותו. רק אל תמשיך להכאיב לו.״

אבא הביט בי ואז בגבר המדמם, ופניו התאבנו שוב. נינו נענע בראשו, כאילו כל המצב מרגיז אותו, וניגש אל האיש, תפס את ראשו וסובב בחוזקה. שמעתי את שבירת המפרקת וראיתי את האור כבה בעיניו, אבל כך גם האימה וסערת הרגשות.

הפלתי את הסכין. אבא ונינו הביטו בי כאילו עוד רגע אישבר.

יצאתי מהתא נסערת, התחמקתי מאבא ורצתי מהר יותר מאי פעם. הכרתי את המסדרונות האלה בעל פה, גם באפלה שבה היו שרויים עכשיו. בשנים האחרונות שוטטתי בהם פעמים רבות בלילות.

אור רדף אחריי כשאבא ונינו ניסו לתפוס אותי והדליקו את המנורות שהיו תלויות מהתקרה הנמוכה, אבל אני עברתי עוד פינה ועוד פינה בלי להאט את צעדיי.

קריאותיהם הדהדו במרתף ורדפו אחריי.

דמעות צרבו את עיניי עד עיוורון, אבל לא הייתי צריכה אותן. הלכתי בעקבות הזיכרון עד שהגעתי למרתף מתחת לאחוזה של פביאנו, והתחבאתי במחסן בתוך ארגז גדול שהיה מלא עד מחציתו בבגדים ישנים.

התכווצתי לכדור וסגרתי את המכסה מעל ראשי.

הבטתי לתוך האפלה בעודי נאבקת בבחילה, וניסיתי להחריש את הנהמות באוזניי.

עד מהרה החושך והשקט החלו להשפיע, הדופק שלי האט ולאחר מכן גם הרחש באוזניי נרגע.

שכחה מתוקה.

 

 

קורה ריילי

קורה ריילי זכתה להכרה רבה על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר המובילות. סדרות המאפיה הרומנטיות נולדו לדם ו־קאמורה קרטל, וכן ספרי הספין־אוף: פיתוי מתוק ו־כמיהה שברירית זכו להצלחה מסחררת בעולם ובישראל. 

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
142 דירוגים
109 דירוגים
21 דירוגים
9 דירוגים
1 דירוגים
2 דירוגים
9/1/2024

חד משמעית מובן למה אומרים שהספר הזה הוא הכי טוב בסדרה! אי אפשר להתחיל לתאר את הקשר המיוחד בין אמו לגרטה. אהבתי שהיו הרבה אתגרים בדרך ולקח הרבה זמן עד שדברים הסתדרו. היה כיף לקרוא על שתי המשפחות ולהמשיך לקבל הצצה לחיים שלהן. בקיצור ספר מדהים!!

3
21/2/2025

ואו ואו ואו הספר הכי טוב בעולם!!!!! גרטה מושלמת ואמו אמאל’ה!!!!!! ידוע לי שהזוג האהוב עלי לנצח יהיה לוקה ואריה אבל גרטה ואמו 💓💓💓💓💓💓💓💓ואו אני לא יכולה להסביר כמה הספר הזה מדהים סיימתי בתוך יום אחד בלי הפסקה !! נהנתי מכל רגע בספר אהבתי ברמות קשות שהיא יצאה נגד המשפחה שלה בצורה הכי קשה שיש בשביל האהבה שלהם כשהיא אמרה לרמו אני שונאת אותך נשבר לי הלב אבל אהבתי שהיא נותנת לאהבה שלהם מקום כל כך גדול בסיפור ושהיא נדקרה היא חיפשה את אמו למרות הכל זה מראה על כמה האהבה שלהם הייתה חזקה ואני אומרת את כל הדברים האלה כי הספר של מרצלה ומדוקס היא מאוד שונה בעיניי היא אפילו לא לקחה את שם המשפחה שלו והיא הייתה קרבית מדי כלפיו והרגיש לי שיכלה לוותר עליו בקלות . פה הם פשוט לא יכלו לוותר אחד על השני אהבתי נורא את הקטעים של סביו וגרטה בחיים לא ראיתי קשר של אחים כזה וזה היה מדהים בעניי בכללי הפלקונים מצחיקים ברמות אבל סליחה חברים אני טים ויטיאלו לנצח הייתי בטוחה שסביו יתפוס מקום גדול בסיפור בהתחשב בקשר שחשבתי שיש להם עקב הספרים הקודמים אבל לא , בקושי ראו אותו הטירוף של נביו היה מסוכן ומטורף מדי אפילו וכן אהבתי את זה מה שלא אהבתי זה שהוא יצא על אמו שגדול ממנו ב4 שנים כיאלו הוא מחזיק את הירח קצת כבוד הלוו אבל מה נאמר מדובר בנביו הפסיכי הראשי והדבר הכי שנוא עלי בספר הזה וסביר להניח שגם היחיד זה שעשו את הפמליה ואת לוקה רכרוכיים אני תופסת מלוקה הקאפו הכי חזק שידעה כל הסדרה הזאת ולא הבנתי בכלל את העובדה שהשלישה המסוכנת (נביו מסימו ואליסיו) לא ידוע על תקריות העבר של לוקה ועל כמה הוא יותר פסיכי מכולם שם . נורא רציתי שיאללו אותו ויגידו שאסור להסתבך איתם כי לוקה פסיכי וכו….. בנוסף גם הפמליה הייתה ממש מעפנה הרגיש שהם בספר הזה עם יותר מדי פגיעות ואין אנשים ומממתי בן של קאפו חייב להתחתן אם מישהי אם הוא לא רוצה בדרך כלל הוא צריך לאמר לא וזה לא ואנשים סותמים תפה פה הם ממש לא רצו לעורר תקריות וזה עדיין עצבן אותי פלוס נביו בסוף דפק איזה דיבור לא יפה בעליל ללוקה פלוס בהתחלה הוא דיבר על מרצלה ליד לוקה ואמו ולוקה לא עשה דבר בדרך כלל לוקה עושה תמיד לא מעניין במי מדובר קיצור עשו את לוקה זקן ויותר רכרוכי ממה שהוא בדרך כלל הכל היה מסתיים אחרת אם זאת הייתה התקופה הפסיכית שלו עם הגרזן והאופונענים אה ועוד משהו לא הבנתי איך תמיד נופלים דווקא על הפמליה גם חוטפים את מרצלה לוזרים רצח גם מקסימוס ושרה ומה שעשו להם הרוסים גם הפלקונים מתפלצפים די מה קורה הלוו??? איפה הפמליה הפסיכית ? חלום שלי שהילדים של גרטה ואמו יהיו פסיכים וממש בא לי שהבת תהיה פסיכית רצח כיאלו ממש בא לי שהיא תלמד מגיל קטן לרצוח ולענות וממש תהיה מטורפת בקיצור ספר ואו תקראו אין לי מילים מחכה ברמות לשל נביו ואורורה למרות שהבנתי שמדובר שם על כמה דברים שאני לא ממש עפה עליהם הקשר של נביו וגרטה הקשר הכי יפה שראיתי ואני טיפה מקנאה שהוא יעביר את כל הקנאה שלו לגבי גרטה עכשיו על אורורה למרות שעם כמות האהבה שלו לגרטה אני לא חושבת בכלל שיש סיכוי שאורורה תתעלה עליה אז תקראו בקיצור אחד הארוכים שכתבתי אבר

2
16/1/2024

קראתי את כל הסדרות שלה, וזה אחד הטובים! ספר מושלם- העלילה, הדמויות הכל מושלם!!!

2
13/12/2023

לקרוא! לקרוא! אין ספק, שזה הספר הכי מעולה בסדרה. רומנטיקה מרגשת שעולה על כל דמיון... רגישות ועדינות שכזו. וואו

2
23/5/2024

אוו האמת ספר נמרח מאוד מאוד מאוד, הכרחתי את עצמי לסיים את הספר. חוץ מזה היה אחלה ספר מחכה מאוד מאוד לספר של נביו ואורורה

1
9/1/2024

ספר מהמם! מומלץ בחום

1
7/5/2023

ואו. ספר המשך לסדרה של קורה על המאפייה מעולה. הדמות של גרטה מקסימה. מחכה כבר לקרוא את הסיפור של נביו

1
5/8/2025

מושלם אין מה להגיד. בתור אמא צעירה ממש היה לי קשה לקרוא חלק מהתיאורים, אבל האהבה התגברה על הכל, האמת שזה אחד הספרים המרגשים.

3/5/2025

הספר הכי טוב בסדרה מבחינתי!

27/4/2025

יפה ונחמד.

15/3/2025

4.75⭐️ קורה הפציצה ברמות אחרי תקופה ארוכה שלא הסיפור ממש טוב וסוחף, ההורים משני הצדדים הופיעו כל כך הרבה במפתיע והאישיות שלהם הייתה בדיוק כמו בספרים שלהם ושמחתי על זה מאוד, הופיעו גם הרבה דמויות משניות והיא הראתה את הדינמיקה בין המשפחות ולא ניסתה ליפות ולעדן את זה , וסוף סוף באמת הייתה דרמה אמיתית בין המאפיות ולא קייטנה היה חיבור ועומק בין אמו וגרטה וזה היה די סלואו ברן למרות שהמשיכה בניהם הייתה מיידית, זה כן היה לי קצר מוזר האובר אהבה והרגשות העוצמתיים שהיו להם אחד כלפי השנייה ישר על ההתחלה והבנתי שזה ככה בעיקר בגלל האישיות של גרטה והשונות שבה. הקשר שלהם היה עדיין כל כך מתוק וטהור, אמו לגמרי נפל שדוד מהרגע הראשון והיה מוכן לסכן הכל בשבילה כל כך אהבתי את הדמות שלה ואיך שהיא באה לידי ביטוי בכתיבה, היא סוג של הייתה מיני נינו וההבנה וההכלה שלו כלפיה הייתה ממש חמודה, וכאב לי עליה ועל מה שנאלצה לעבור אהבתי שסרפינה אמרה לגרטה שהיא פתאום מבינה מה המשפחה שלה הרגישה כשהיא עזבה אותם, זה סוג של היה מראה בשבילה והמבחן שהיא הייתה אמורה לעבור גם כאמא הסוף מהמם ולא רציתי שזה יסתיים נראה מתי אמשיך לספר הבא, אין לי ציפיות בכלל כי שמעתי הרבה ספויילרים ונביו לפעמים היה בילת

23/1/2025

ספר מושלםםםם וכל הסדרה של הקאמורה אמאלה ואבאלה אני התאהבתי ולא מספיק לי אני רוצה עודדדד מהמשפחה של פלקון וויטיאלו

5/1/2025

יפה מאוד למרות שהיו אירועים מוגזמים

2/1/2025

קורה ריילי פשוט אלופה! כל אחד מספרי שתי הסדרות (הורים וילדים) הן תענוג צרוף. מי היה מאמין שכל פסיכופת מאחד מארגוני הפשע יתגלה כבן זוג רגיש חובב רומנטיקה? תענוג גדול

25/12/2024

מטורףףף!!׳

19/11/2024

וואוו בין הטובים של קורה. כאב לי שהם היו צריכים לעבור כל כך הרבה למרות שהתאהבו ממבט ראשון, הרבה באשמת המשפחות שלהם.

1/11/2024

אוקייייי מה.זה.היה. די אני לא יכולה התאהבתי איזה זוג מושלם. הספר לא אכזב אותי אפילו לא לשנייה. בכיתי צחקתי התעצבנתי ונלחצתי כאילו זו אני שחווה את זה. אין לי מילים להסביר ובכל זאת יש לי כ"כ הרבה לומר. פשוט זיווג משמיים אין לי מה לומר. וואווו הדרך הייתה קשה אבל הסוף הכל שווה את זה ועוד יותר כיף לראות את הזוגות שכבר קראנו עליהם בסדרה על הילדים. לדעתי הספר הכי טוב בסדרת חטאי אבות אבל עוד לא קראתי את הספר של נביו אז יהיה קשה מאודדדדד להתעלות. אני מאוהבת בכתיבה של קורה פשוט סופרת לתפארת. אם היה אפשר הייתי נותנת גם 10 כוכבים. מאוהבת באמו וגרטה באמת אפשר לראות שהוא אוהב אותה ושהיא אוהבת אותו. הכברתי כבר במילים אז בלי מילים נוספות רוצו לקרוא לא תתחרטו!!!!!

28/8/2024

אהבתי את כל הספרים בסדרה, הספר הזה ריגש אותי יותר

12/8/2024

וואו!!!!!!!! אי אפשר להפסיק לקרוא! כבר כתבתי וואווווווווווו!

24/7/2024

אמאלה ואבא לה הספר הכי טוב בסדרה סיימתי אותו ביום הם פשוט לא נורמליים אני אוהבת שהיא ממש עדינה והוא עדין איתה כל כך ומתחשב אמא יש לי רגשות לספר הזה הזוג האהוב עליי

19/7/2024

וואוווו בנות שמתלבטות רוצו לקנותתתת את כל הסדרה תקנו!!! אני אישית סיימתי את הסדרה! מחכה לקרוא את טירוף והרס החדש שיצא. בקיצור ספרי מאפיה מעוליםםםם לבנות שאוהבת זה טיללללל

30/6/2024

אהבתי מאד. נהדר

22/6/2024

אין קורה ריילי אחת ויחידה!!!

24/5/2024

אמו המושלם גבר על 🥰🥰🥰🥰🔥🔥🔥 ספר לוהט

22/5/2024

מה עוד אפשר לכתוב על סדרת הספרי מאפייה של קורה שעוד לא נכתב באמת שזה אחד הספרים היותר טובים שלה

20/5/2024

נפלא אהבתי

20/4/2024

מצויין ❤️❤️❤️

14/4/2024

ואי אני התמכרתי לספר הזה ולסדרה ולסופרת להכל פשוט מושלם זה הספר הראשון שקראתי ועשיו התחלתי לקרוא את שאר הספרים של קורה. היא תותחית, ממליצה מאד מאד.

1/3/2024

וואוו. ספר מושלם 🔥🔥🔥🔥

23/11/2023

אימלה מוששששלם ברמוצ!

28/9/2023

קורה ריילי מדהימה כמו תמיד

24/9/2023

קורה אף פעם לא מאכזבת, ספר מדהים על זוג מדהים!!!! לא יכולתי לעזוב את הספר ומצד שני לא רציתי שייגמר, מקווה שיהיו עוד ספרי המשך שבהם נוכל להמשיך וללוות את במשפחות האלו

21/8/2023

מהרגע שידעתי שיצא ספר על אמו וגרטה חיכיתי לו ולא התאכזבתי!

20/7/2023

מקסים.

18/7/2023

הספר הכי מדהים שקראתי בחיים

11/7/2023

הספר הכי טוב שקורה כתבה.

8/7/2023

וואו פשוט מושלם מה שאני הכי אוהבת בכתיבה של קורה זה שהיא לא מושכת את העיניינים עד שנמאס לנו ומסיימת קצר ולעיניין

12/6/2023

הלב הפועם של סדרות הספרים

8/6/2023

מושלם

1/6/2023

וואו וואו וואו עוד מהספרים הקודמים רציתי שהם יהיו ביחד, פשוט התאהבתי באמו וגרטה אבל הפייב שלי זה נביו!!! פסיכופט כמו אבא שלו, בדיוק כמו שאני אוהבת לא יכולה לחכות לספר שלו ושל אורורה.

1/6/2023

קורה לא מאכזבת אך לעיתים מרגיש שקשה לחדש עוד

31/5/2023

10 כוכבים קורה ריילי הפציצה בספר הזה!

29/5/2023

מושלםםםםם!!! הכי טוב מהסדרה לדעתי

19/5/2023

מושלםם רוצה כבר לקרוא את הספר על נביווו

6/5/2023

מדהים

5/5/2023

ללא עוררין הספר הטוב ביותר בכל הסידרה לא יכולתי להפסיק לקרוא. כטוב בצורה קולחת שאפו על ספר כזה. תודה קורה ריילי.

30/4/2023

ספר מעניין וטוב נהנתי לקרוא

27/4/2023

ווואוווווו פשוט ספר מהמם של קורה ריילי כמו כל הספרים שלה, אי אפשר להניח את הספר כמה הסיפור מהמםםםם.

24/4/2023

ספר מצויין, קורה ריילי במיטבה

20/4/2023

אהבתי,סוך סוף חזרה לעצמה. עכשיו מחכה לסיפור על נביו

16/4/2023

הספר הזה יש הכל, הספר מעולה!אחרי שכרתי את כל הספרים של קורה רייל חשבתי שעבר אי אפשר יהיה להפתיע ה , אבל השילוב של אריה ולוק עם הילדים שלהם והסיפור אהבה המורכב של גרטה פלקון עם אמו וטוייס מעניין העלילה עשה את הספר למעולה.מומלץ לקרוא

16/4/2023

מקסים ממש!!מתעלה על קודמו

14/4/2023

מהמם כמו כל הספרים של קורה ריילי. ממליצה

14/4/2023

וואו!!!!!

13/4/2023

ספר טוב, יש בו הכל, מאפיה, אהבה, אלימות, מתח, בגידה, תשוקה. קורה ריילי, סופרת סופרת מוכשרת.

9/4/2023

סיפור מדהים ומרגש קורה ריילי סופרת מדהימה

8/4/2023

הספר הכי טוב של קורה. וואוו אחד ענק

4/4/2023

מ ע ו ל ה מ ע ו ל ה מ ע ו ל ה סדרת ה ההההה מאפיה הכי טובה ומתעלה על כל האחרות ❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥

2/4/2023

ממליצה לקרוא!

1/4/2023

מהמם

26/3/2023

מקסים סוחף ומרגש💯 ממליצה בחום🔥🔥

24/3/2023

כמו כל ספר של קורה ריילי, מדהים, שווה קריאה בטירוף.

24/3/2023

סופרת מספר 1 ממתינה בקוצר רוח לספרי המשך

23/3/2023

וואו פשוט מושלם!!! הספר הכי טוב בסדרה!!!

21/3/2023

וואוווו מהממםםם!!!! אין על הספרים של קורה ריילי מומלץץץץ!!!

18/3/2023

כובש סוחף ממכר מחכה בקוצר רוח להמשך ואי על נבין צריך להיות משהו מטריף;)

15/3/2023

וואוו כמו כל הספרים שלך מהממים כייפים לקריאה זה ספר מותח עם הרבה אהבה

13/3/2023

מעולה

11/3/2023

מהסיפורים המוצלחים

11/3/2023

איזה ספר מושלםםםםםםם קורה חזרה בענק הספרים האחרונים היו בינוניים וצפויים אבל פה זה מושלם ברמות של הספרים של רמו ולוקה הלוואי והיא תמשיך עם האיכות הזאת

9/3/2023

מהמם

9/3/2023

ווואו אני כבר חשבתי שקורה ריילי איבדה את זה....הספר הזה מחזיר אותה בגדול

9/3/2023

ספר מעולה !!! מתחרה על המקום הטוב ביותר עם של רמו וסרפינה . חייבת להודות שהספרים האחרונים היו לא מוצלחים. איזה כייף לגלות שעדיין יש לה את זה

22/7/2025

מתיש. ארוך מידי. דמויות קצת מוזרות. הרגש לא הצליח לעבור. ועדיין הסיפור עצמו מעניין.

5/3/2025

ההתחלה הייתה מסקרנת, קצת קשה להמשיך כי המבנה העלילתי קצת חוזר על עצמו בכל פעם אבל הסופרת מוצאת דרכים מעניינות לגוון ולצבוע בשפע צבעים את הספרים שלה כל פעם מחדש. חוויה לקרוא את הספרים של קורה ריילי 🌺

16/1/2025

אהבתי אותו, ספר של ז׳אנר ״אהבה ממבט ראשון״ ולפעמים קשה להתחבר אליו.. אז אנשים שלא מתחברים לזאנר כזה קשה להם להאמין לכך ולכן לא מתחברים כי לא מוצאים בזה אמינות אבל הוא באמת ספר טוב, העלילה כתובה בצורה מצויינת ורמו אהוב ליבייי אני כל כך אוהבת אותו ואמו פשוט נסיך.

18/8/2023

הבן של לוקה והבת של רמו- מה יכול להשתבש? אז דבר ראשון העובדה שהם התאהבו על הדקה הראשונה קצת מגוכחת. במיוחד לנוכח העובדה שהם אמורים להיות אויבים. שונאים לאוהבים היה עובד פה הרבה יותר טוב. פחות התחברתי לדמות של גרטה, קצת ילדותית מדי לטעמי. עדיין נהנתי לקרוא במיוחד את הקטעים עם נביו ואורורה וכמובן עם רמו אהוב ליבי.

16/5/2023

הכתיבה מעולה כמו תמיד לפגוש את לוקה, רמו והמשפחות תמיד מרתק פחות התחברתי לדמויות הראשיות ולכן נתתי הפעם 4 ולא 5❤️

23/4/2023

עדיין לא מוצאת את עצמי מתלהבת לגמרי מספרי "חטאי אבות" - בעייתי מאוד להתעלות על הספרים הראשונים בסידרת המאפיה הזו🤷‍♀️ ולמרות זאת - תשאלו בטח על מה 4 כוכבים? על סגנון כתיבה מעולה.... על קורה ריילי... על הדבר הנפלא והמרגש שעושה סרפינה למען בתה.... על לוקה ורמו - אוי...כמה שהתגעגעתי אליהם🥰 על זה שאין ספק שאמשיך לקרוא את הסדרה הזו 🙏 אני יודעת שמה שכתבתי קצת מבלבל ..או שלא🤔 ... בכל אופן, מחכה כבר לסיפור של נביו - משוגע "הילד" הזה לגמריי🤦‍♀️

21/4/2023

בסדר. יותר טוב מהקודמים בסדרה. עדין לא מגיע לרמה הרצויה

11/4/2023

ספר מרגש ועוצמתי. הדמויות בנויות טוב. בגדול מאוד אהבתי את הספר אם כי יש יותר מידי פרטים ומידע על כל סיטואציה, תיאורי הסקס דמיוניים ומופרכים ביותר חח..הספר קצת מייגע ולכן נאלצתי לדלג על חלק מהעמודים. אבל סה״כ הסיפור טוב, מעניין ומרגש. סיימתי לקרוא תוך 3 ימים

8/4/2023

שמחה שהשתכנעתי לקרוא, אחרי הספרים האחרונים חשהתי לפרוש, שמחה שלא עשיתי זאת

19/3/2023

ספר טוב , קריאה קולחת אבל פחות מרתק כמו הספרים הראשונים של קורה ריילי אך עדיין ניתן להנות מהספר

11/3/2023

טוב. בסגנון ספרים קודמים שלה. היא קצת כותבת טכני בעיניי. לא מצליחה לפתח רגשות אבל עדיין שומרת על עניין בסיפור

26/5/2024

ספר סוחף אבל הדמויות מאוד שטחיות ללא עומק , טוב להעביר את הזמן

26/10/2023

לא הצלחתי ממש להתרגש או להתחבר לדמויות כמו שרציתי. קצב ההתרחשויות היה כל כך מהיר, עד שלא הרגשתי שהיה מספיק תוכן שעליו ההתרחשויות היו נבנות. הספר טוב, אפילו טוב מאוד- אבל לעומת הציפיות שהיו לי לא אשקר, הרגשתי טיפה מאוכזבת.

24/5/2023

ספר חביב אבל לא יותר מזה אומנם יש שיפור ענק אחרי הדואט של מרצ'לה אבל זה עדיין לא ספר טוב הוא מרוח מידי עם דמויות לא בשלות וסיפורים לא מובנים ברקע

10/4/2023

רכשתי בגלל כמה תגובות שאמרו שקורה ריילי חזרה לעצמה. לצערי, ממש לא. הסיפור משעמם, האהבה המיידית לא נבנתה כמו שצריך ואינה ברורה משני מפגשים של 3 דקות.......אבל לקראת הסוף יש שיפור משמעותי. נראה לי שלכתוב על כל המשפחות ואז לעבור לדור הילדים, זו כבר משימה גדולה מידי. מקווה שקורה תעצור כאן ולא תעבור לדור הנכדים. זה כבר הפך לפס ייצור וחבל כי היא באמת סופרת טובה מאוד. שתיקח לעצמה פסק זמן ותחדש את מאגר היצירתיות שלה

8/4/2023

נזכרתי למה בדרך-כלל אני לא אוהבת ספרים מאפיה. הספרים האלה מנרמלים התנהגויות וסיטואציות שפשוט אסור לנרמל. התעללות, רצח, שפיכות דמים, מיזוגניות, עינויים, סחר בסמים... היופי של סיפור האהבה עצמו אינו מספיק כדי לרכך את הרקע הנורא הזה. זה ממש פוגם בהנאה מהקריאה. אני מניחה שיחסית לספר מאפיה אפשר לומר שזה ספר טוב, ולכן בכל זאת דירגתי ב-3 כוכבים.

17/3/2023

קצת פספוס..

11/3/2023

הספר כתוב טוב כמו שרק קורה יודעת אני לא ממש יודעת מה קורה בספרים האחרונים העלילה לא זורמת והסיפור עייף

26/5/2025

איום ונורא. העלילה פשוט נוראית וכאילו הכניסה את כל הדעות המתקדמות. אבל על הדרך הכל היה טרגי. ממש לא רומן רומנטי. אימה

19/8/2023

הספר שהכי פחות התחברתי אליו מהספרים של קורה ריילי. דילגתי על עמודים מה שלא קרה לי עד עכשיו עם הספרים שלה (למרות שהיא לא ממש מחדשת והעלילות די דומות וצפויות בספרים שלה). משהו פשוט לא עבד לי בספר הזה.

חטאי אבות - בין להבות הגורל קורה ריילי

1

גרטה
בת שתים־עשרה

הייתי בסך הכול נערה צעירה, לבושה בחצאית הטוטו האהובה עליי, כשהגעתי למסקנה שהגברים במשפחתי הם כמו המפלצות בסרטים המפחידים שנביו אהב לצפות בהם.

וחלק מהלב שלי נשבר.

צרחות וקולות צחוק הדהדו ונשמעו ברחבי החצר האחורית, והריח של הברביקיו דגדג את אפי.

אימא תפסה את מבטי ממקומה במיטת השיזוף ליד הבריכה הענקית שלנו, שם אחי התאום נביו ובני הדודים שלנו אלסיו ומסימו ערכו קרבות מים עם דווידֶּה, בנו של פביאנו, ועם דודי סביו. נשות המשפחה רבצו במיטות השיזוף ולגמו משקאות. רק אורורה, שהייתה צעירה ממני בשלוש שנים, עמדה על שפת הבריכה וצפתה בקרבות כאילו רצתה להצטרף אליהם. אני ישבתי במרפסת שלנו כי הייתי זקוקה למרחב, אבל אפילו כאן הקולות הפכו בלתי נסבלים. נביו ואני חגגנו את יום הולדתנו השנים־עשר, ולכן עבר עליי יום ארוך גדוש במתנות, עוגה, שירה וחיבוקים.

אם זה היה יום ההולדת שלי בלבד, לא הייתי חוגגת בכלל, אבל זה היה גם יומו של נביו, לכן ניסיתי להפגין התרגשות.

שלחתי אל אימא חיוך מתנצל וקמתי מהכיסא. היא הנהנה, כמה קווצות שיער בלונדיניות נשרו מהפקעת המבולגנת שלה. היא ידעה שאני צריכה ללכת אל חדרי כדי למצוא שלווה בהמשך הערב. העפתי מבט סביבי וחיפשתי את אבא כדי לומר לו לילה טוב כמו תמיד. מצאתי אותו, את נינו ואת פביאנו בחלל המשותף של האחוזה שלנו. המקום היה עמוס רוב הימים. בבית שבו גרות שלוש משפחות תחת אותה קורת גג, כולם השתמשו בחלל הזה כדי להתאסף — לחגוג או לריב באותה מידה. ופביאנו, שהיה כמו אח מבחינת אבא והדודים שלי אפילו שלא היה בינינו קשר דם, גם נהג לבוא לכאן לעיתים קרובות.

הם דיברו בקול שקט. הרגשתי שמשהו עומד לקרות. אנרגיה מתוחה אפפה את האוויר, כזו שגרמה לעורי לעקצץ ועוררה בי רצון להתחבא בפינה חשוכה. אבא השתתק כשהבחין בי. לרגע עיניו הכהות — אותו צבע חום כהה שנשקף מעיניי — נצצו בזיק לא ברור, לפני שהתרככו באהבה. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו חיבוק מהיר. "אני הולכת לישון.״

"בסדר גמור.״ הוא נשק לראשי והתנתקתי ממנו, חייכתי אל נינו ואל פביאנו חיוך מתוח מרוב שימוש יתר היום, ואז ניגשתי לאגף של המשפחה שלי ונכנסתי לחדרי.

עד לפני כמה שנים, נביו ואני ישנו באותו חדר, אבל כשקרו אירועים מסעירים שטלטלו אותי, רציתי שקט ונביו לא היה טיפוס שקט בכלל. חדרו היה אזור מלחמה, ואילו החדר שלי היה מסודר ונקי ללא רבב. ובכל זאת, בין החדרים שלנו הייתה דלת מקשרת, כך שיכולנו לבקר זה את זה בקלות.

התחלתי להתכונן לשינה. אף על פי שהשעה הייתה רק שמונה, הייתי עייפה והעדפתי לקרוא במיטה.

לקראת השעה אחת־עשרה, הבנתי שמוחי וגופי לא ימצאו שלווה בקרוב. אירועי היום עדיין טלטלו אותי, אם כי נעשה שקט יותר בחוץ.

יצאתי מהמיטה ולבשתי את בגד הגוף הלבן האהוב עליי, מכנסי טייטס, חצאית טוטו ונעלי בלט, ואז ירדתי אל קומת הכניסה. מבעד לדלתות הצרפתיות ראיתי שאימא, קיארה (אשתו של נינו), ג'מה (אשתו של סביו) וליאונה (אשתו של פביאנו) עדיין מדברות ושותות יין.

בהמשך ראיתי גם תנועה כלשהי, כנראה של שאר הילדים.

החלטתי לא ללכת לחדר הבלט בביתן הקטן שבגינה. לא אהבתי לרקוד שם כשאנשים רבים כל כך היו בקרבת מקום.

במקום זאת ניגשתי למרתף. אבא לא רצה שארד לשם, אבל מאחר שנביו כבר פיצח את הקוד לדלת הפלדה, הלכתי לשם לעיתים קרובות כשלא מצאתי מקום אחר להיות בו לבד.

תמיד אהבתי את החשכה. חיפשתי את הגומחות ואת הפינות הנסתרות באחוזה שלנו, כדי שאוכל להתחבא בהן כשהעולם סביבי הפך קשה מנשוא, כשהקולות והריחות התקהלו במוחי כמו מפולת ואיימו לקבור אותי תחתם. אינספור לילות שוטטתי במנהרות ובחדרים שמתחת לאחוזה שלנו ולשני הבתים השכנים — אחד מהם היה שייך לפביאנו ולמשפחתו והשני היה רוב הזמן ריק. אבא קנה את הבית השני כי הוא לא רצה שכנים צמודים. דוד שלי אדמו ומשפחתו התגוררו שם בכל פעם שביקרו בלאס וגאס.

הערב הרגשתי שמשהו שונה במרתף. הייתי צריכה רגע כדי שעיניי יסתגלו לחשכה, ואז הבנתי שאור בוקע ממקום כלשהו בהמשך המסדרון. הלכתי בעקבותיו עד שהגעתי למסדרון הראשון מתחת לאחוזה השכנה. הוא היה מואר. הגבות שלי התכווצו כששמעתי קולות שקטים מאחורי אחת הדלתות.

דשדוש צעדים, כמו נעליים נגררות על פני אבן, נשמע ממקום מרוחק יותר במסדרון. נכנסתי לחדר שליד התא, גם הוא לא היה חשוך, וכשהסתובבתי ראיתי למה. בחדר היה חלון שנמשך מהרצפה ודרכו היה ניתן להשקיף אל התא השכן. אבא ונביו עמדו בתוכו וכנראה לא ראו אותי, כי החלון היה חד־כיווני. התקרבתי ותהיתי מה קורה. שערו של נביו עדיין היה רטוב ורגליו יחפות. הדלת לתא נפתחה ונינו ופביאנו נכנסו, גוררים איתם גבר גבוה מאוד ורזה.

הם דחפו אותו אל אלונקה במרכז החדר, ואזקו אותו אליה.

״תיהנה ממתנת יום ההולדת שלך,״ אמר פביאנו ונענע בראשו, חיוכו מעט מעוות לפני שיצא מהתא.

נביו העביר את מבטו בין אבא לבין נינו וליקק את שפתיו. ״מתנה?״

רעדתי כששמעתי את ההתלהבות בקולו.

״אתה תצטרך לטפל בו,״ אמר אבא והצביע על האיש שנראה מבועת, כשעיניו הפעורות התרוצצו בין אחי לבין אבא שלי.

נביו צחק צחוק אפל, התכופף ושלף סכינים. הוא תמיד נשא שתיים בנרתיקי העור שסביב השוקיים שלו. לא נעליים או גרביים, אלא כלי נשק.

צעדתי לאחור ונענעתי בראשי. מה קורה כאן?

נביו כמעט זינק אל הגבר שעל האלונקה, כמו חתול שמסתער על עכבר פצוע, ושיסף את לחייו בתנועה אלכסונית בעזרת הלהבים. האיש צרח, ואני הסתובבתי בלב הולם, ראייתי היטשטשה.

לא הפסקתי לרוץ עד שהגעתי למסדרון חשוך. נשימתי הייתה מאומצת. ניסיתי לעכל את מה שראיתי, להבין את המשמעות. אבא נתן לנביו במתנה אדם לטפל בו...

ידעתי שכולם בלאס וגאס פוחדים מאבא, הוא הרי הקאפו של הקאמורה, אבל הוא תמיד וידא שלא אדע יותר מדי על העבודה שלו. מאחר שלא למדתי בבית ספר ולא היה לי קשר עם אנשים מחוץ לעולם שלנו, מעולם לא שמעתי את פרטי השמועות. עם זאת, גם עם הידע המוגבל שהיה לי, הנחתי שאבא נתן לנביו את האיש הזה כדי שיוכל לפגוע בו אנושות.

ספרתי עד שבעים וחמש לפני שזחלתי בחזרה אל התא, מונעת על ידי סקרנות ופחד גם יחד. אבא תמיד אמר שאנחנו צריכים להתמודד עם הפחדים שלנו, אחרת הם ישלטו בנו. חמקתי לחדר סמוך. צמרמורת כיסתה את עורי כשהתקרבתי לזכוכית.

מאחוריה, נביו עדיין כרע ברך ליד האלונקה, אבל כל השאר השתנה דרסטית. דם כיסה את פניו של נביו, את בגדיו ואת הרצפה סביבו — אפילו את רגליו. מראה האיש היה מזעזע ומחריד ובמבט ראשון חשבתי שהוא מת, אבל אז עיניו נפקחו בפניו המדממות והוא ייבב.

נביו חייך באכזריות והנחית את הסכין שוב על פניו של האיש. צרחה מחרישת אוזניים הדהדה בחלל. הסתובבתי ונשמתי בכבדות. זיעה קרה כיסתה את עורי וליבי פעם במרץ, עד שהייתי בטוחה שעוד רגע אעבור התקף לב. הייתי צריכה לבדוק באחד מספרי הרפואה בספרייה שלנו אם אפשר לעבור התקף לב בגיל צעיר כל כך כשלא סובלים ממום כלשהו בלב.

״אם תאבד שליטה כשאתה מענה אותם, לא תשיג מהם שום מידע מועיל,״ אמר אבא במורת רוח. ״ופרץ כאב אדיר כזה בפרק זמן קצר כל כך לא מייסר כמו כמויות קטנות של התעללות לפרק זמן ממושך יותר,״ הסביר נינו ביובש.

הצטמררתי.

הייתי צריכה ללכת. הייתי צריכה לעצור את זה. הייתי צריכה... הייתי צריכה...

״מה קורה פה?״ הצווחה הצורמנית של אימא הדהדה באוזניי.

״פאק,״ מלמל אבא.

הסתובבתי ומצאתי את אימא בתא השני. היא נראתה נגעלת לחלוטין, זועמת ומבועתת. עיניה הכחולות ננעצו בנביו ונפערו בזעזוע. בפעם האחרונה שראיתי אותה, היא הייתה מאושרת ומבוסמת. כל העליזות הזאת התפוגגה.

נביו רק חייך ואמר, ״אבא נתן לי את המתנה הכי שווה שיש ליום ההולדת.״

אימא בלעה את הרוק ותדהמה נשקפה מפניה, כאילו היא לא מאמינה למראה עיניה. אבא ניגש אליה, תפס בזרועה וגרר אותה אל מחוץ לתא, למרות התנגדותה. מיהרתי להיכנס מתחת לשולחן הצמוד לקיר, והתחבאתי בצילו כדי להקטין את עצמי ככל האפשר.

כעבור רגע, הדלת נפתחה ונחבטה בקיר האבן. אבא גרר את אימא פנימה, סגר את הדלת ולחץ על כפתור בקודן שעל הקיר.

פתאום הקולות מהתא הסמוך פסקו, והנחתי שגם נינו ונביו לא שומעים אותם.

אימא נחלצה מאחיזתו של אבא. ״איך יכולת לעשות דבר כזה?!״ היא צרחה. עורה היה אדום ודמעות זלגו על פניה. ״מה נסגר איתך?״

מעולם לא שמעתי את אימא מרימה את קולה על אבא.

היא החלה להלום באגרופיה על חזהו. ״מה. נסגר. איתך? איך יכולת לתת לנער בן שתים־עשרה מתנה כזאת?״

אבא תפס במפרקי ידיה, הבעת פניו הייתה מפחידה.

לא הבנתי מה קורה. מעולם לא ראיתי את ההורים שלי רבים. מעולם גם לא ראיתי את אימא מבוהלת ככה. היא תמיד כל כך רגועה ומכילה.

״אתה באמת רוצה שנביו יגדל להיות דפוק כמוך?״

אימא! נשימתי נעתקה והכרחתי את עצמי להישאר ללא ניע.

אבא הצמיד את אימא לחזהו וטלטל אותה, חיוכו האיץ את פעימות ליבי.

״אולי את עיוורת לאמת, מלאך, אבל אני לא. אולי את לא רואה או לא רוצה לראות שהבן שלנו הוא מפלצת. אני לא צריך להפוך אותו לכזה. הוא דפוק ואני מנסה לתעל את המפלצתיות שבו, לפני שתשתולל בדרכים שלא ימצאו חן בעיני אף אחד מאיתנו. לעזאזל, תסתכלי עליו.״

נביו העביר את חוד הסכין לאורך בטנו של האיש בהבעה משונה.

״תעצור את זה. תעצור את זה עכשיו,״ לחשה אימא בתקיפות.

אבא הביט אליה דקה ארוכה, ואז פיו נמתח לפס צר. ״תעלי אל האחוזה. אני אעצור את זה. להיום. לא תוכלי למנוע מנביו להפוך לדבר הזה, למי שהוא היה מאז ומעולם. זה זורם לו בדם.״

״אולי נוכל להשיג עזרה.״

״אנחנו עוזרים לו. הוא לא צריך אף אחד אחר. עכשיו תעלי,״ נהם אבא.

הוא מעולם לא פקד על אימא בנימה כזאת, ורעדתי בתגובה.

אימא נחלצה מאחיזתו ויצאה נסערת. אבא נשף בכבדות ויצא מהחדר. אני יצאתי בזחילה מתחת לשולחן וקמתי על רגליי, רצתי אל הקודן ולחצתי על הכפתור שעליו לחץ אבא קודם לכן. כעבור רגע, הוא הופיע בתא הסמוך.

״ההצגה נגמרה,״ הוא הורה לכולם.

נביו נענע בראשו והמשיך לפצוע את האיש. ״לא סיימתי.״

הוא נשמע נלהב כל כך... מעוות כל כך...

אבא תפס בכתפו והקים אותו על רגליו. ״אמרתי שזה נגמר. וכדאי שתזכור מי קובע את החוקים בבית הזה ובמערב.״

נביו הביט באבא לרגע, שמט את הסכינים והנהן.

נינו התרחק מהזכוכית וטפח על כתפו של נביו. ״אתה צריך ללמוד מתי להפסיק, מתי לרסן את עצמך.״

״ריסון זה לא כיף,״ אמר נביו בחיוך.

אבא החליף מבט שלא הבנתי עם נינו ונענע בראשו. ״אתה חייב ללמוד ריסון ואיפוק.״

״למה? אתה אף פעם לא צריך לרסן את עצמך בתור קאפו.״

״אני לא צריך, אבל אני מרסן את עצמי.״

הוא דחף את נביו אל מחוץ לחדר, ונינו ניגש אל הגבר המדמם. ״אני אחזור. זה עוד לא נגמר.״ ואז יצא בעקבות אבא ונביו.

לא עשיתי כלום חוץ מלנשום למשך שעה קלה, ואז הכרחתי את גופי לזוז. יצאתי מהחדר ועמדתי במסדרון. ספרתי עד חמישים וחמש לפני שהרגשתי שאני מסוגלת לזוז שוב. הייתי צריכה לחזור לאחוזה אך במקום זאת, נכנסתי אל התא. מעולם לא הרגשתי עצובה ומיואשת יותר מכפי שהרגשתי באותו רגע.

רצפת התא הייתה מכוסה בדם, הסכינים והצבתות נחו בתוך שלולית דם על הרצפה ליד הגבר הפצוע קשה שעל האלונקה. אחי עשה את זה. אבא ונינו לימדו אותו.

לא הבנתי איך האנשים שהגנו עליי ואהבו אותי מסוגלים לעשות דברים כאלה.

התקרבתי אליו ועיניו נפקחו, אחת מהן הייתה פגועה ממש.

שפתיו הסדוקות והמדממות נפשקו, והוא אמר משהו שלא הצלחתי להבין. התקרבתי עוד יותר, גם כשהבהלה והבחילה עלו בקרבי. נעלי הבלט שלי נגעו בדם ונספגו בו כשעצרתי לידו.

״תעזרי לי,״ קולו קרקר.

עליתי על האלונקה וכרעתי על ברכיי בבעתה. מה אוכל לעשות למענו? לא אוכל לעזור לו לברוח. מה אם המשפחה שלי תיפגע?

דמעות הציפו את עיניי.

״תעזרי לי בבקשה.״ הוא התחנן ונשם ברעד. ״תהרגי אותי.״

עיניי נפערו וגופי קפא.

פניו נטו אל הסכינים שנביו שמט על הרצפה.

״תדקרי אותי,״ הוא התחנן.

הגבות שלי התכווצו כשירדתי מהאלונקה והושטתי יד רועדת אל הסכין הסמוכה אליי. עטפתי באצבעותיי את הקת המגואלת בדמו של האיש, לאחר אינספור הפצעים שנביו גרם להם. נמנעתי מלהביט לעומק בגופו. לא יכולתי לשאת את ההוכחה למפלצתיות של בני משפחתי. הבטתי בבד הצחור של חצאית הטוטו שלי, שהאדים בגלל הדם סביבי.

״מהר. לפני שיחזרו,״ אמר האיש בקול צרוד.

הרמתי את עיניי אל פניו המתחננות, או אל מה שנותר מהן. דמעות זלגו על לחיי.

״תעשי איתי חסד, ילדה, ותהרגי אותי.״

איך הריגה יכולה להיות מעשה חסד?

נשבעתי לא לפגוע באף יצור חי, לא לאכול בשר, מוצרי חלב או ביצים, והנה הגבר הזה מבקש ממני לשים קץ לחייו.

אצבעותיי התהדקו סביב קת הסכין, אבל לא הצלחתי לזוז. למרות הסלידה שחשתי, הושטתי את ידי השנייה ונגעתי בכתפו של האיש בעדינות רבה.

מעולם לא נגעתי באנשים שלא הכרתי, אבל הוא היה זקוק לנחמה ולכן הייתי צריכה להתגבר על החרדה שלי. "אני... לא... יכולה,״ גמגמתי ומשכתי את ידי לאחור.

האיש ניסה להתהפך ולהתקרב אליי, אבל כבליו לא אפשרו לו לזוז. הוא גנח ונשכב על הגב.

"אז תני לי את הסכין. אל תשאירי אותי לסבול ככה.״

״אני אדבר עם אבא שלי. הוא יחוס עליך.״

האיש צחק במרירות ודם נשפך מפיו. ״אבא שלך והאחים שלו עושים את זה כל יום. הם מענים אנשים בשביל כסף ובשביל הכיף. הם לא יודעים מה זה חסד או רחמים.״

חששתי שזה המצב אחרי מה ששמעתי קודם. ליבי פעם בקצב גובר וההלמות ברקותיי הייתה כמעט בלתי נסבלת. שריקה רחוקה הדהדה באוזניי. הייתי זקוקה לשקט. הייתי זקוקה לחושך. הייתי זקוקה לשכחה.

עינו של האיש נפערה בגלל משהו מאחוריי והוא התחיל לרעוד, ואז לבכות.

״גרטה,״ אמר נינו בקול זהיר.

לא הסתובבתי אליו, רק הבטתי באימה שעל פניו של האיש, בבכיו הנואש. מעולם לא הרגשתי אימה כמו זו שקרנה ממנו. אימה בגלל הגברים שאהבתי בכל ליבי.

״תרדי מייד,״ אמר נינו ונעמד לצידי. ״אם תזוז סנטימטר לכיוון שלה, תצטער על זה,״ הוא אמר בנימה שונה מאוד, נימה שמעולם לא דיבר אליי בה עד עכשיו. האיש עצם את עיניו וכתפיו רעדו מרוב יפחות. דמעותיי גברו כשראיתי את סערת הרגשות שלו.

״תני לי את הסכין, גרטה.״

הידקתי את אחיזתי בלי להוריד את עיניי מהאיש.

נינו הושיט את ידו אל ידי עם הסכין והדפתי את עצמי ממנו, הסתובבתי והתרחקתי אל הקיר.

הגבות של נינו התכווצו. הוא הרים את ידיו כמעין כניעה. ״אני לא מתכוון לפגוע בך. את יודעת את זה. תני לי את הסכין ותעלי אל האחוזה.״ הוא התקרב עוד צעד, ואני הרמתי את הסכין כך שנצמדה מתחת לצלעותיי. צפיתי במספיק אימוני קרבות וידעתי שזה המקום שאליו מכוונים כשרוצים להרוג. תמיד הקשבתי כשנינו הסביר דברים שקשורים לאנטומיה.

נינו הביט בסכין ואז הנהן לאיטו. ״בסדר.״

״מה קורה פה, לעזאזל?״ אבא נכנס וקפא כשראה אותי.

הנוקשות נעלמה מפניו ולא הצלחתי לפענח את ההבעה שהן עטו עכשיו.

יותר מדי רגשות הבזיקו על פניו.

עוד דמעות זלגו על פניי וטלטלו את גופי בעוצמתן.

אבא הביט בנינו ואז בסכין שבכף ידי. היא הייתה מכוונת אל המקום הרך שמתחת לצלעותיי.

״מה את עושה, מיה קארה?״ קולו היה עדין כמו ליטוף. הוא היה נחמה ואהבה. הוא היה כל מה שאהבתי.

אבא התקרב, אבל אני הצמדתי את הסכין חזק יותר לחזי והוא עצר. ״מה ראית?״

התבוננתי בעיניו ובלעתי את הרוק. הכול. יותר מדי. לא הצלחתי לומר מילה, אבל הוא ראה הכול בעיניי. אבא תמיד ידע לקרוא אחרים.

הוא הביט שוב בנינו ואז בגבר שעל האלונקה. ״זה הגיע לו, שתדעי.״

התייפחתי ונענעתי בראשי. לא רציתי לשמוע עוד מילה. רציתי לצאת, לברוח. רציתי חושך ושקט. אבל לא יכולתי לעזוב עכשיו, לא לפני שאעשה את מה שצריך לעשות.

אפילו שכל מילה הייתה כמו רסיס בגרוני, אמרתי בצרידות, ״אל תפגעו בו עוד.״

״למה שלא תעלי אל האחוזה?״ שאל אבא והושיט את ידו. הוא החליף עוד מבט עם נינו שהעביר משקל מרגל לרגל. אולי הם חשבו שלא שמתי לב, אבל ראיתי. ראיתי הכול, כל פרט קטן, שולי ככל שיהיה. זו הייתה הבעיה ועכשיו זו הישועה שלי.

התרחקתי עוד יותר והצמדתי את הסכין לעורי. הלהב דקר אותי וייבבתי. לא הייתי רגילה לכאב, אבל הכרחתי את עצמי לספוג אותו.

נינו הרים את ידיו שוב.

״מיה קארה, תזרקי את הסכין.״

״תעשה איתו חסד.״

אבא הביט באיש בחטף ועיניו הבהירו לי שהוא לא יסכים. אבא מעולם לא שיקר והוא לא שיקר גם עכשיו. ״לא אעשה איתו חסד. גם לא למענך. את עדיין לא מסוגלת להבין את זה.״

האיש פקח את עיניו והביט בי. הוא רצה למות. ״אז תהרוג אותו. רק אל תמשיך להכאיב לו.״

אבא הביט בי ואז בגבר המדמם, ופניו התאבנו שוב. נינו נענע בראשו, כאילו כל המצב מרגיז אותו, וניגש אל האיש, תפס את ראשו וסובב בחוזקה. שמעתי את שבירת המפרקת וראיתי את האור כבה בעיניו, אבל כך גם האימה וסערת הרגשות.

הפלתי את הסכין. אבא ונינו הביטו בי כאילו עוד רגע אישבר.

יצאתי מהתא נסערת, התחמקתי מאבא ורצתי מהר יותר מאי פעם. הכרתי את המסדרונות האלה בעל פה, גם באפלה שבה היו שרויים עכשיו. בשנים האחרונות שוטטתי בהם פעמים רבות בלילות.

אור רדף אחריי כשאבא ונינו ניסו לתפוס אותי והדליקו את המנורות שהיו תלויות מהתקרה הנמוכה, אבל אני עברתי עוד פינה ועוד פינה בלי להאט את צעדיי.

קריאותיהם הדהדו במרתף ורדפו אחריי.

דמעות צרבו את עיניי עד עיוורון, אבל לא הייתי צריכה אותן. הלכתי בעקבות הזיכרון עד שהגעתי למרתף מתחת לאחוזה של פביאנו, והתחבאתי במחסן בתוך ארגז גדול שהיה מלא עד מחציתו בבגדים ישנים.

התכווצתי לכדור וסגרתי את המכסה מעל ראשי.

הבטתי לתוך האפלה בעודי נאבקת בבחילה, וניסיתי להחריש את הנהמות באוזניי.

עד מהרה החושך והשקט החלו להשפיע, הדופק שלי האט ולאחר מכן גם הרחש באוזניי נרגע.

שכחה מתוקה.

 

 

עוד ספרים של קורה ריילי