שלמה בין הסדקים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלמה בין הסדקים
מכר
אלפי
עותקים
שלמה בין הסדקים
מכר
אלפי
עותקים

שלמה בין הסדקים

4 כוכבים (150 דירוגים)
ספר דיגיטלי
36
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

קורה ריילי

קורה ריילי זכתה להכרה רבה על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר המובילות. סדרות המאפיה הרומנטיות נולדו לדם ו־קאמורה קרטל, וכן ספרי הספין־אוף: פיתוי מתוק ו־כמיהה שברירית זכו להצלחה מסחררת בעולם ובישראל. 

תקציר

"יש דברים שלא נועדו להישבר ולכן גם אינם ניתנים לתיקון – לנצח. אני הייתי דבר כזה. מה שנותץ באותה תקרית, לעולם כבר לא יחזור להיות שלם."

תקיפה אכזרית ריסקה את חייה של אמבר. במשך שנים היא נאבקה בשדים שרדפו את זיכרונותיה ואיימו על קיומה, אך כעת עמדה על סף ייאוש אשר קירב אותה להחלטה לשים קץ לחייה – דבר שהבטיחה למשפחתה שלא תעשה שוב לעולם.

בניסיון אחרון להשתקם, וכדי לתת לאביה מעט נחת מהכאב שממלא את חייהם, אמבר נענית להצעתו לעבור לגור עם אחיה בריאן ולהתחיל בחיים אחרים במקום חדש.

אבל איך אפשר לתת הזדמנות אמיתית לחיים, כשכל מבט מזר אקראי או אפילו חיבוק מאחיה מעורר בה טריגר, זורק אותה לעבר וגורר בעקבותיו התקף חרדה אימתני ובלתי נשלט?

כשבריאן נסוג, חברו הטוב ושותפו לדירה – זאקרי – מגלה נחישות לסייע לה להתגבר על הפחדים. אט־אט, אמבר מגלה שהיא כמהה לקרבתו ולתחושת הביטחון שהוא מעניק לה, אבל למה שמישהו כמוהו, גבר שיכול להשיג כל בחורה, ירצה מישהי כמוה?

מה שאמבר אינה יודעת, הוא שבפעם הראשונה שבה זאק פגש אותה הוא ראה בה מעבר למה שהציגה, יותר מאותה בחורה מרוסקת שעליה אחיה בריאן סיפר לו – הוא ראה מלאכית שכנפיה נשברו, והוא רצה לעזור לה להחלים ולעוף.

"קורה ריילי כפי שלא קראתם עד עכשיו! סיפורם של אמבר וזאקרי ישרוט את נימי ליבכם, בטרם יאחה אותם מחדש. שלמה בין הסדקים הוא לא רק ספר רומנטי, אלא יצירה נוגעת ללב שנרקמה בחוטים שקופים של רגישות ותבונה."
- ספרות שנוגעת

קורה ריילי זכתה להכרה רבה על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר המובילות. סדרות המאפיה הרומנטיות נולדו לדם ו־קאמורה קרטל, וכן ספרי הספין־אוף: פיתוי מתוק ו־כמיהה שברירית זכו להצלחה מסחררת בעולם ובישראל, וזה עוד לא נגמר...

פרק ראשון

פרק 1
אמבר
 
חרטה העיקה על חזי, משקולת בלתי נראית שאיימה למחוץ אותי.
זו הייתה התחלה חדשה.
לא יכולתי להרשות לפחד למשול בי עד יומי האחרון.
הסתכנתי והעפתי מבט אל אבא. ידיו לפתו את ההגה כאילו זה היה הדבר היחיד שקרקע אותו, העוגן שלו מפני הייאוש. אם איכשל, אסכן לא רק את אושרי.
הוא לא הביט לעברי. הוא כמעט אף פעם לא הישיר אליי את מבטו. עיניו החומות היו מרוחקות, לכודות אי־שם בעבר. אבודות בתקופה שבה הכול היה פשוט יותר, תקופה שבה עדיין הייתי אני, שבה ידעתי להיות מאושרת.
אותם רגעים של אושר צרוף הלכו והתרחקו ממני. האפלה העיבה על הזיכרונות וגררה אותי מטה, לתהום שהתקשיתי להיחלץ ממנה.
פניתי שוב אל החלון. המכוניות והבתים הפכו לפס צבע מטושטש כשחלפנו על פניהם. הבחילה מהנסיעה השתלבה בלחץ שבבטני.
למה חשבתי בכלל שזה רעיון טוב?
אחרי שלוש שנות הסתתרות בבית, הקירות החלו לסגור עליי. רוב הימים לא הצלחתי אפילו לשאת את מראה חדרי. ובכל זאת הוא היה מקום המבטחים שלי, כנראה מקום המבטחים היחיד שעוד נותר לי. מקום שאיש לא הפריע לי בו מעולם. יכולתי להיות לבד, מלבד השעות המעטות שבהן שהיתי בחברתו של אבא אחרי שחזר הביתה מהעבודה.
אבל לא יכולתי להמשיך ככה. אחרת לא אלמד לחיות שוב.
ללמוד לחיות שוב.
אבא רצה שאנסה. הוא דאג לי יותר מדי בשלוש השנים האחרונות — ומסיבות שונות מאוד מאלה שגורמות לרוב ההורים לדאוג לילדיהם המתבגרים. לי אף פעם לא הייתה הזדמנות אמיתית להיות נערה מתבגרת. התקרית מנעה את זה. הייתי רק בת תשע־עשרה, והמשקולת שהכבידה על נשמתי עוררה בי תחושה שכבר עכשיו חייתי יותר מדי.
הרגשתי זקנה, שחוקה, מרוקנת.
הנערה הצעירה והמאושרת מפעם נעלמה, הוחלפה בצל של האני הקודם שלי.
לפעמים אפילו לא זיהיתי את עצמי. יכולתי רק לנחש אילו תחושות איומות הרגישו אבא ואחי כשראו אותי משתנה לנגד עיניהם. הופכת לאיטי לגופה, מתנהלת לאורך היום מתוך כורח ולא מתוך רצון.
אבא כחכח בגרונו. "זה טוב, נכון? את צריכה לחיות קצת, ליצור קשרים עם אנשים."
הכרחתי את עצמי לחייך והנהנתי, לא שאבא היה יכול לראות את החיוך. מבטו עדיין היה ממוקד בכביש.
ליצור קשרים.
הלוואי שזה היה קל כמו שזה נשמע.
אבא הפנה את המכונית מהכביש המהיר לכיוון תחנת הדלק. "אני צריך לתדלק את המכונית, אמבר."
הוא החנה את המכונית ליד המשאבה וסוף־סוף פנה אליי. אבל הוא לא הישיר מבט אל עיניי. "את צריכה משהו? חטיף?"
"אני צריכה ללכת לשירותים." התאפקתי כל הנסיעה, אבל לא חשבתי שאצליח להחזיק מעמד עוד זמן רב.
אבא הביט סביבו עד שעיניו נחו על הדלת שהובילה לשירותים. "בסדר?"
ההיסוס בקולו הזכיר לי את העובדה שאין עליה עוררין, שאפילו דבר קטן כל־כך יהיה אתגר עבורי.
בגרון מתכווץ, פתחתי את הדלת. בלעתי את הרוק ולפתי את התיק שלי בכוח.
אבא נשאר לידי. "את רוצה שאבוא איתך?"
הסמקתי ונענעתי את הראש. "הכול בסדר. תתדלק את המכונית. אני ממש כאן."
אם אני רוצה לגור לבד, עליי להיות מסוגלת ללכת לשירותים ללא השגחה. מיהרתי לכיוון השירותים. שירותי הנשים ניצבו מצד שמאל, ולמרבה המזל שום בעל או חבר לא חיכה לידם לבת זוגו. פתחתי את הדלת והצצתי פנימה. גיליתי שהתא ריק. רק כשננעלתי בתוכו העזתי לנשום שוב.
הורדתי את המים באסלה ואז שמעתי את הדלת נפתחת ושני קולות נשיים מדברים. פעימות ליבי הרקיעו שחקים וידית הדלת הפכה חלקלקה בידי המיוזעת.
אין סכנה.
המוח שלי ידע זאת אבל גופי התעלם מהשכל הישר ועבר למצב בריחה. עצרתי את הנשימה, יצאתי מהתא וכמעט נרתעתי כשראיתי כמה קרובה אליי אחת הנשים שחיכתה מול התא.
האישה השנייה עמדה ליד הכיור ותיקנה את האיפור שלה.
מיהרתי לצאת מהשירותים בלי לשטוף ידיים אף שידעתי שזה לא היגייני. פניהן של הנשים הביעו את סלידתן בבירור. בעיניהן ודאי הייתי בחורה הזויה. חיפשתי מגבוני חיטוי בתיק וכמעט התנגשתי במישהו.
גבר גבוה שלח יד כדי לייצב אותי, וזינקתי לאחור ביפחה חנוקה.
בהלה אחזה בי. התחלתי לרוץ כשהתיק מהודק לגופי בכל הכוח, עד שלבסוף השלכתי את עצמי אל מושב הנוסע. זיעה זלגה לאורך גבי והתחלתי להתנשף בהשתנקויות קצרות.
אבא הביט בי בעיניים פעורות והושיט אליי יד. התכווצתי.
הוא שמט את ידו. "אמבר, מה קרה?"
"כלום," אמרתי בכעס. "אני בסדר, אבא."
לא הייתי בסדר. שנינו ידענו את זה.
"הכול בסדר. תנשמי עמוק. הפסיכולוג אמר שזה יכול לקרות..." קולו דעך. סירבתי להיפגש עם פסיכולוג במשך חודשים, אבל אבא הלך למפגשים כאלה. הוא לא דיבר איתי על זה, אבל שמעתי אותו מדבר על הטיפול עם בריאן.
ליצור קשרים חברתיים.
כל סוג של קרבה היה עינוי צרוף מבחינתי. איך יכולתי ליצור קשרים חברתיים אם אפילו שתי נשים תמימות בשירותים גורמות לי לאבד עשתונות? אם גבר בדרכו לשירותים עורר בי התקף חרדה?
סבלתי בכל פעם שאנשים הביטו בי כמו משוגעת בגלל ההתנהגות שלי. השתדלתי בכל הכוח להיות כמוהם, השתדלתי להתנהג כרגיל.
למרבה הצער התנהגות נורמלית דרשה קרבה לאנשים, אבל בכל פעם שאפשרתי קרבה נזכרתי במה שקרה. וזה הפחיד אותי יותר מהקרבה עצמה. הזיכרונות, ההיזכרות במה שקרה ובמה שאיבדתי — כל אלה היו בלתי נסבלים. הם הזכירו לי מה יכולתי להיות.
הייתי שבורה.
שבורה ללא תקנה.
שבורה.
לעולם לא אחזור להיות כפי שהייתי.
היה קל יותר להשלים עם העובדה שאהיה שבורה עד סוף ימיי. יש דברים שלא נועדו להישבר ולכן גם אינם ניתנים לתיקון. לעולם לא. אני הייתי דבר כזה. יהיה אשר יהיה הדבר שנשבר לפני שנים, והייתי די בטוחה שהדבר ההוא הייתי אני, הוא לעולם כבר לא יחזור להיות שלם.
זה לא דמה כלל לאגרטל שבור שחלקיו הודבקו מחדש. אין דבק לנפש שבורה, לאדם מרוסק כמוני.
הבנתי את זה כמה חודשים אחרי התקרית, ומשום מה ההשלמה עם העובדה הזאת הפכה את חיי לקשים פי כמה ובה בעת לקלים יותר. הם היו קשים יותר כי ידעתי שאין תקווה, ועם זאת קלים יותר כי סוף־סוף השלמתי עם היעדר התקווה. תחושת התקווה והשבירה החוזרת ונשנית שלה היו גרועות יותר מהיעדר מוחלט של תקווה. גם זרים גמורים ראו מייד שאני לא נורמלית. לכן בקושי יצאתי מהבית בשלוש השנים האחרונות, למרות מאמציו של אבא להחזיר אותי לחיים. הוא ויתר לבסוף, ואפילו שכר לעבודה מורה בפנסיה כדי שתלמד אותי בבית בשנתיים האחרונות של התיכון. היו לי חברים רבים לפני התקרית, אבל אחר כך המחשבה שאצטרך לעמוד מולם שוב הבעיתה אותי יותר מדי.
פיטרבורו הייתה עיר קטנה. השמועות על התקרית התפשטו כאש בשדה קוצים וההשערות הושמעו בחדשות שוב ושוב.
היחידים שידעו מעט על התקרית היו אבא, אחי בריאן וצוות בית החולים שטיפל בי בשבועות שלאחר מכן אבל אפילו הם לא ידעו הכול. וככל שזה תלוי בי, כך זה גם יישאר עד יומי האחרון. אקח את האמת איתי לקבר.
כבר הייתי מצליחה להגיע לשם, אלמלא אבא הציל אותי פעמיים. אחרי ניסיון ההתאבדות השני הוא התחיל לבכות. לא זכרתי שראיתי את אבא שלי בוכה מכל הלב במשך כל חיי. הוא אמר לי שלא ישרוד אם יאבד גם אותי, אחרי שכבר איבד את אימא לסרטן כשהייתי רק בת שתים־עשרה.
אפילו לבריאן, אחי הבלתי מנוצח, היו דמעות בעיניים כשביקר אותי בבית החולים אחרי הניסיון השני. לאחר מכן החלטתי שאנסה לשאת את חיי למענם. לא אכאיב להם יותר מהדרוש. אבא סבל מספיק מכך שנאלץ לראות אותי כל יום בשעה שבריאן עזב כדי ללמוד באוניברסיטה זמן קצר לפני התקרית. ממנו נחסכה רוב הדרמה.
כשאמרתי לאבא שאני רוצה להתחיל חיים חדשים, לא היה לי שמץ של מושג איך בדיוק לעשות את זה. הדבר היחיד שהיה ברור מהרגע הראשון הוא שאני חייבת לעזוב את עיר הולדתי. אבא העלה פתרון שנשמע מצוין בתיאוריה: אני אעבור לגור עם אחי בריאן וחברו הטוב. עכשיו הרגשתי שזאת תהיה דרך ודאית לאמלל את חייהם.
כמעט הגענו לשם, רק עוד כמה דקות עד שאגיע לביתי החדש. בחילה התפשטה בקרבי. נאבקתי בה ועצמתי לרגע עיניים כדי לכבוש אותה.
"את בסדר, אמבר?" פקחתי עיניים בתגובה לדאגה בקולו של אבא, אבל הסטתי את מבטי. לא יכולתי לעכל את הדאגה והייאוש שעל פניו.
"אני בסדר, אבא," הרגעתי אותו. נמנעתי מקשר עין והפניתי מבט לאחור אל המנשא שבו התכרבל וישן החתול שלי פמפקין. תקעתי אצבע בין הסורגים וליטפתי את הפרווה הרכה על גבו של פמפקין בניסיון להירגע קצת. החתול גמל לי כהרגלו בגרגור שקט והרים את ראשו כדי שאוכל לגרד את אוזנו. תפסתי את אבא מביט בחתול בעצב וזה כמעט שבר לי את הלב. אבא לא אמור לקנא בחתול.
ידו נחה בינינו, כאילו קיווה שאטול אותה. אלוהים, כמה שרציתי לעשות את זה, אבל התוצאה תכאיב לו יותר מאשר אם לא אנסה כלל.
המכונית שלנו נכנסה לרחוב שבריאן גר בו. זהו זה: ההזדמנות שלי לפתוח בחיים חדשים. אבא החנה את המכונית ודומם את המנוע. לא זזתי וגם אבא לא, אבל הסתכלתי אל מחוץ לחלון. ליבי נתקע בגרוני.
שם, בחזית בניין דירות בן ארבע קומות הבנוי מלבֵנים חומות, עמד אחי והביט בהיסוס אל המכונית. ידיו התחובות בכיסי מכנסיו והקמטים החרושים במצחו העידו בבירור שהוא היה מעדיף להיות במקום אחר.
עינינו נפגשו והדאגה בעיניו הייתה כמו סטירה בפרצוף. תמיד מודאג.
אבא פתח את הדלת, יצא מהמכונית וניגש אל בריאן. הם התחבקו. לא היו ביניהם שום היסוס, שום מבוכה.
נאבקתי בדמעות שאיימו לזלוג. נשמתי עמוק, פתחתי את הדלת ויצאתי מהמכונית. מיהרתי להוציא את המנשא מהמושב האחורי כי הייתי זקוקה לגרגור המרגיע שישכך את עצבנותי. כשלא יכולתי לדחות עוד את הפגישה עם אחי, ניגשתי אל בריאן ואבא. הם דיברו עם בחור אחר. הוא היה אפילו גבוה יותר מבריאן ושרירי יותר ממנו. שערו הכהה היה מסופר קצר והוא לבש סווטשרט של אוניברסיטת בוסטון. זה בטח זאקרי, חברו הטוב של בריאן.
גל חדש של בהלה הציף אותי אבל הכרחתי את עצמי לעטות מסכה אטומה על פניי. הם צפו בי כאילו ציפו שאחטוף התמוטטות עצבים לנגד עיניהם. לפחות כך הבנתי מהבעות הפנים של אבא ובריאן.
לא אאשר את חששותיהם. אהיה חזקה למענם, ואולי אפילו אצליח להעמיד פנים שאני מאושרת. זה בטח לא קשה כל־כך.
ראיתי אנשים אחרים מאושרים. אני יכולה לחקות אותם. אבא כל הזמן אמר לי שאני צריכה להיות מאושרת, אחרת הם ינצחו. עמוק בלב ידעתי שהם כבר ניצחו מזמן. הם רצו לשבור אותי והצליחו. הם ניצחו, והמחשבה הזאת הפכה את חיי לבלתי נסבלים פי כמה וכמה. הם ניצחו ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.
הם ניצחו.
נאנחתי בשקט לעצמי ופסעתי את הצעדים האחרונים אל אבא ובריאן וזאקרי.

קורה ריילי

קורה ריילי זכתה להכרה רבה על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר המובילות. סדרות המאפיה הרומנטיות נולדו לדם ו־קאמורה קרטל, וכן ספרי הספין־אוף: פיתוי מתוק ו־כמיהה שברירית זכו להצלחה מסחררת בעולם ובישראל. 

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
150 דירוגים
76 דירוגים
28 דירוגים
27 דירוגים
14 דירוגים
5 דירוגים
29/7/2023

ספר עדין ושובר לב על אישה שנפגעה בצורה כל כך קשה וכל מה שהיא רוצה זה להיות נורמלית. זאק הוא ה-גבר, לאורך כל הספר הוא היה קשוב ומתחשב תמיד וידא שהיא בסדר עם המגע הכי קטן וגונן עליה מפני הפחדים של עצמה. גרם לה להיות חזקה יותר, נורמלית, לימד אותה איך להתמודד עם הפחדים והשדים שלה, והיא לימדה אותו מה זה להיות מאוהב, מה היא נאמנות ולמה אהבה היא הרגש הכי חזק שקיים. בהחלט מומלץ וספר שאסור לפספס❤️

2
4/8/2021

מושלמת כמו תמיד כתיבה נוגעת ומרגשת

1
20/1/2025

חייבת לפרגן היו קטעים שהלב שלי עצר ספר מרגש ואהוב מאוד אוהבת את קורה ריילי

11/4/2024

מושלם מושלם

24/3/2024

"בלעתי" את הספר. כתיבה זורמת, אהבתי את כל הנפילות והעליות של הזוג. נהנתי מכל רגע.

19/8/2023

ספר מדהים סיימתי בפחות מיום

20/7/2023

מדהים בטירוף! מומלץ בחום!

10/3/2023

אהבתי

8/10/2022

ווא,ווא ענק מכירים את הספרים שלא רוצים שיגמרו זה אחד מהם. אהבה מתח כמו שקורה ריילי יודעת לכתוב, כתוב בצורה קולחת ויפה ממליץ בחום

1/10/2022

מדהים מרגש נותן כוחות מומלץ

11/9/2022

וואו וואו וואו

25/8/2022

כרגיל קורה ריילי כל פעם מפתיע לטובה מחדש!! אומנם זה לא קשור למאפיה של קורה. מאוד אהבתי את הסיפור אהבה שלהם, אמבר צימררה אותי לחלוטין! סיימתי את הספר בכמה שעות מרגש ומצמרר מאוד מאוד מומלץ!

18/5/2022

ספר מרגש ועוצר נשימה

8/1/2022

סיפור מרגש. רומנטיקה במיטבה. נוגע בנושא כואב ועם זאת כתוב בצורה סוחפת. ספר ראשון שלה שאני קוראת. אהבתי

4/1/2022

מדהים!!

31/12/2021

וואו מדהים אין מילים

27/9/2021

מבממםםם מרגש והכתיבה כתובה בצורה כזאת כיפית שאי אפשר שלא לעצור

19/9/2021

מושלם❤❤

14/8/2021

סיימתי אותו ביום אחד. ספר מעולה!

21/6/2021

מקסים

24/5/2021

בתור קוראת עדוקה של קורה ריילי אני יודעת שזה לא הסגנון כתיבה שלה. חששתי מהספר שהוא לא יצא טוב אך טעיתי. הספר הזה פשוט מושלם. הוא כל כך שונה מהספרים האיחודיים לה אבל כל כך יפה. מלא רגשות סוחף ועוצר נשימה. התאהבתי בכל פרק מחדש❤

22/5/2021

מושלם . קורה יודעת לספר סיפור אמין מרגש ומהנהה

18/5/2021

נחמד פלוס,

17/5/2021

פשוט יפיפה, קורה ריילי סופרת מצויינת !! הספר נוגע במושא כאוב מאוד והיא מצליחה לשזור את הכאב עם השמחה, מעולה !!

16/5/2021

ספר מרגש ויפה, נהנתי מכל רגע , ממליצה בחום.

26/4/2021

ספר מהמם! מרגש ברמות מטורפות והסיפור אהבה שנרקם מושלם.

11/4/2021

ספר מהמם ומרגש!! ❤️

14/3/2021

ספר מקסים עם הרבה תובנות....נהניתי מכל רגע של קריאה

13/3/2021

שובה לב ומרגש כבר מהמילים הראשונות

13/3/2021

ספר מהמם ויפה סיפור אהבה שנכנס לנשמה. אהבתי 💜💜💜💜💜

11/3/2021

לכולנו מגיע סיכוי לחיים טובים ומאושרים. וכשהוא מגיע. .צריך לתפוס אותו בשתי ידיים! ספר מרגש ועוצמתי...ממליצה בחום.

7/3/2021

נקרא הפעימה אחת,אוהבת את הכתיבה שלה, אין תיאור מיותר רומן מקסים

7/3/2021

מקסים

3/3/2021

ספר מהמםםםם❤❤❤❤❤ קראתי אותו בנשימה אחת. מלאאאא ברגש, נוגע בנושא מציאותי ורגיש. ממליצה מאודדד !!!

2/3/2021

סוף סוף לא ספר על מאפיה ספר מעניין נוגע בנושא קשה בעדינות ובהבנה .מעניק תקווה שהכל אפשרי . מעניין ומרגש

2/3/2021

רומנטי מאוד שונה מהספרים שלה. אבל שווה קריאה סוחף וכמו תמיד אין חפירות הכול זורם ורשום נהדר. עודדדד ספריםםם של הסופרת הזו בבקשה!!

27/2/2021

מהמם! אי אפשר להפסיק לקרוא! אין על קורה!!!

27/2/2021

מקסים ונותן תקווה שניתן לקום מכל משבר ולבחור בחיים

26/2/2021

מעולה!

25/2/2021

ללא ספק ספר של קורה ריילי.. שונה מהסדרות שלה אבל עדיין נוגע ללב. כתיבה קלילה אבל כל כך נוגעת. יצא לי לבכות לא פעם. סיפור נוגע ומזדהה עם מצב כל כך קשה.

23/2/2021

מושלם!!

20/2/2021

וואאוו..ספר סוחף..קורה ריילי אלופה

20/2/2021

ספר מקסים שונה ממה שקורה ריילי כותבת בדרך כלל. אהבה יכולה לרפא, להעצים, ולתת לכל אחד לעוף איתה גבוה. נהניתי וממליצה

20/2/2021

ספר מקסים, מרגש ונוגע ללב. הדמות של אמבר ממיסה את הלב.. קראתי את כולו ביום אחד. מומלץ מאוד!! ❤

18/2/2021

ואוווו שווה קריאה !!! ספר מהממם🤍🤍🤍

18/2/2021

מומלץ מאוד... נקרא בנשימה אחת

18/2/2021

ספר מקסים עדין ויפה. קורה ריילי במיטבה

17/2/2021

סיפור מקסים ושובה לב הממחיש את התקומה של נערה שעברה אונס מחריד ומזעזע שמוטט את עולמה סיפור המתאר את ניצחון הנפש והרוח על מכאוביי ויסוריי העבר

17/2/2021

ספר מקסים סוחף ומרגשש

17/2/2021

מקסים. ספר אמיתי. ובגדול. רומן רגיל ( לא רומן רומנטי מצוי)! מזמן לא קראתי ספר כל-כך טוב. אהבתי את סדרות המאפיה שכתובות נהדר, ובכל זאת בשלב מסוים קצת נמאס מהן. הספר הזה נוגע בנימי הרגש ...והבחורה שעוברת שיקום אחרי טראומה רצינית... והכל מתואר בצורה מלאת רגש והבנה דקה עם הרבה עדינות ... אהבתי. ממליצה בחום. קורה ריילי תמיד נהדרת ומרגשת. כאן היא התעלתה על עצמה ... בשבועות האחרונים פתאום חזרתי לספר וקראתי אותו מ-א׳ ועד ת׳ כמה וכמה פעמים. הוא תמיד מרגש ונוגע ללב מחדש. זה באופן כללי אחד הספרים שמדי פעם כשרע לי, כשבא להתרגש וסתם אני חוזרת אליו. וקראתי אותו כבר המון פעמים. ותמיד הרגישות והעדינות של הבחור מדהימה אותי מחדש. גם ההבנה של אמבר שהיא לא מתכוונת, בשום פנים, להיות חלשה, להיות תלויה בגבר ולהשאר איתו, גם כשהוא בוגד בה.. יש בספר המון תובנות על החיים, והכל דרך סיפור ולא דרך הסברים על.. הנושאים. טוב חפרתי ממש הרבה. אז מפסיקה עכשיו.. אני בטח בעוד איזושהי תקופה אחזור לקרוא אותו שוב. ❤️❤️❤️🦋🦋🦋

17/2/2021

מעולה! קורה במטיבה גם ללא מאפיה. מרגש ונוגע בנקודות עמוקות

16/2/2021

ספר שובה לב, מרגש מאוד, אך הרגיש לי קצר מידי, שחסרו עוד כמה עמודים, שהסיפור של אמבר וזאק לא נסגר ולא שלם! נתתי 5***** כי זו קורה היא אלופת עולם ומתה על הספרים שלה!

16/2/2021

ספר נפלא ומרגש

16/2/2021

קורה ריילי מדהימה כתמיד.

16/2/2021

מתוק ונוגע בלב❤️ מרגש בטירופים

16/2/2021

מרגש עצוב ומקסים בו זמנית

16/2/2021

קורה עושה את זה כל פעם מחדש מדהים!!!

16/2/2021

מרגש כואב ובכל זאת מלא תקווה אהבתי מאד

1/4/2021

סה"כ תוכן הסיפור מעורר עניין. הבעיה היא שהסיפור מועבר בצורה רדודה. היה יכול להיות מאוד מוצלח אם היה נוסף עומק בניסיון להעביר את הרגש בסיפור.

1
18/8/2024

יפה מאוד, מרגש אבל קראתי ספרים שלה הרבה יותר יפים

12/9/2023

העלילה חוזרת על עצמה..הסוף ידוע מתחילת הקריאה.

12/9/2021

מאוד אהבתי את העלילה. הדמות הראשית מעט מעצבנת אז זה הוריד מעט ניקוד לספר. קראתי הכל ביום אחד :)

5/7/2021

אהבתי מאוד את הספר, אבל ויש אבל הרגיש לי כמו רומן רומנטי רגיל בלי יותר מידי עלילה. היה חסר לי משהו וחבל. קורה ריילי הסופרת האהובה עליי

8/6/2021

ספר נחמד כתוב טוב וזורם

13/5/2021

נחמד.. ספרי המאפיה הרבה יותר טובים. לא הרגשתי בספר הזה שהסופרת הכירה לנו את הדמויות כמו שצריך.. הכל הרגיש כמו רקע כללי כזה..

2/4/2021

ספר מרגש בטירוף

22/3/2021

הספר הזה כמובן שונה מספרי המאפיה של קורה ריילי... הסיפור הוא כמו הליכה על משטח שטוח, ללא עליות ומורדות אבל עדיין רך ונוגע ללב.

15/3/2021

ספר מקשה להוריד מהידיים ברגע שמתחילים, מחזק, מעצים, נותן תקווה ❤

13/3/2021

כייף לקרוא ספר של קורה מחוץ ל 2 הסדרות שלה. הספר כואב ולוהט כאחד. לא יודעת אם החלמה כזו ריאלית או לא אבל סוף טוב הכל טוב ..

23/2/2021

צפוי מאוד, אבל כתוב יפה

21/2/2021

מתחיל מעולה ומרגש הופך לקיטשי עד אימההה

20/2/2021

ספר חמוד ומקסים!💜

16/2/2021

נושא כואב . לא הספרים הרגילים של קורה

18/11/2024

הספק הכי פחות טוב של קורה סיפור מוזר ציפיתי ליותר

8/9/2023

אחד החלשים של קורה ריילי, סיפור שיכל להתפתח יותר, חסר הרבה תוכן בסיפור, וחבל....

28/10/2021

בדרך כלל הספרים של קורה מדהימים אבל הספר הזה פחות סחף אותי, עדיין ספר נחמד:)

17/9/2021

משעמם ולא זורם

19/5/2021

נחישות, כח רצון אהבה ואמונה בבני אדם. זה מה שצריך כדי להתאושש מטראומה של אונס אכזרי.

19/5/2021

חמוד, שונה מכל הספרים של קורה ריילי.

18/5/2021

חמוד לא יותר דיי שטחי

5/4/2021

ציפיתי להרבה יותר מהסופרת הזו ספר רדוד וצפוי

15/3/2021

ספר יפה אבל חסר בו משהו

7/3/2021

נחמד מאוד יש קטעים מרגשים..אבל העלילה רצה מהר מדי ויש דברים לא מוסברים. עם זאת קליל חביב ורומנטי...

7/3/2021

יחסית לספרים של קורה ריילי הספר הזה ממש חלש! לא הצלחתי להתחבר לדמויות והכל רץ מהר מדיי

3/3/2021

ספר שיש בו לכאורה את כל המרכיבים הנכונים רק חסר בו רגש. קוראים את הרגש אבל לא חשים אותו

2/3/2021

ספר חמוד מאוד בסגנון שונה מהספרים האחרים של קורה😊

20/2/2021

התחלה מבטיחה אולם המשך ממש גרוע. כאילו הספר ממהר לאן שהוא. הרצף בין הפגיעה לבין החלמה המהירה אינו משקף את המציאות.

17/2/2021

נחמד לא יותר קצת מאכזב לעומת הספרים האחרים שלה

17/2/2021

ספר רדוד ומשעמם. אבל אם אין לכן משהו אחר לקרוא...תקנו

16/2/2021

אפשר לוותר . לא ממש מבינה את התגובות המתלהבות פה ....

24/10/2021

נחמד

15/10/2021

מאוד התאכזבתי מהספר. מאוד ציפיתי לקרוא אותו, הוא היה נשמע מדהים וקיבלתי עליו מלא המלצות, אבל הספר התברר כאכזבה. מאוד מאוד אהבתי את הרקע לעלילה, בחורה פוסט טראומתית שמנסה להתמודד עם החיים. הספר באמת התחיל מדהים (!), עד הרגע שבו התחיל הרומן בין אמבר וזאק. הכל פתאום התחיל לרוץ, בלי שום קשר למציאות, מבחורה שמפחדת להיכנס למעלית, ועד בחורה שנמצאת בקשר רומנטי ומיני ללא פחד ממשי. הדמויות שטוחות יחסית, הן לא מתפתחות, חוץ מאמבר שכמו שציינתי עברה שינוי חד ולא הגיוני של 180 מעלות. מרגיש שאמבר וזאק הן הדמויות היחידות בספר, מעבר אליהם לא באמת מתפתחת עלילה עם הדמויות האחרות. ציפיתי שספר שמדבר על נושא כל כך רגיש יהיה כתוב בצורה מציאותית ומתוחכמת, שיתאר את כל הקשיים שהדמות הראשית עוברת ושיספר את התהליך הקשה והמורכב של להתחיל לחיות באמת אחרי תקרית כזו, אבל לצערי זה לא קרה פה. זו רק דעתי, ויכול להיות שמתבגרות יותר יתחברו לספר. הכוכבים הם על ההתחלה הגאונית, שרציתי ממנה עוד ועוד.

30/6/2021

עוד ספר נכה רגשית של ריילי. והפעם אין לה את המאפייה להסתתר מאחוריה. זוג שעובר בשנייה מריחוק לאהבה, בלי להבין איך ולמה,בלי לבנות עלילה. סיפור עם אפס עומק. אחרון שלה שאני מנסה

1/6/2021

ציפיתי ליותר. אהבתי את הרעיון ובתור נפגעת פגיעות מיניות חיפשתי ספרים כאלה מזה הרבה זמן. אני משערת שהיא לא כותבת את זה מתוך חוויה אישית וזה הורגש (בעיניי). הרגיש לי קצת קיטשי, גם לרומן, ולא אהבתי את רמת העלילה והכתיבה כל כך. מעט צולע בעיניי

18/5/2021

נחמד לבנות צעירות

17/5/2021

לא אפוי...מאכזב...

2/5/2021

ספר שפוטנציאלית אמור היה להיות עמוק ומטלטל, נכתב כספר רדוד ושטלי, בלי טיפת עומק בדמויות. אוסף סטריאוטיפים בלי להעניק מחשבה להתפתחות וגדילה. בזבוז זמן וכסף

9/4/2021

ספר נוער

7/3/2021

ספר מאוד בנאלי וצפוי . כל העלילה שטוחה אין התפתחות וניראה שהיא פשוט רצתה לסיים אותו .

3/3/2021

ספר די רדוד, אין מספיק עומק רגשי (במיוחד לעזה העוסק בחוויה כזו)

16/2/2021

נחמד---. .אפשר לוותר על הספר ולשמור את הכסף

18/11/2021

מאכזב מאוד שלה בדרכ מתה על הכתיבה שלה קיטשי , קלישאתי וחסר עלילה

3/6/2021

גרוע ולא אמין.

30/5/2021

ספר משעמם, חוזר על עצמו, מיותר. דילגתי על רוב הספר. הפתיחה היתה מעניינת, מקרה של אונס ופוסט טראומה וההמשך ממש ממש גרוע ולא מעניין.נתתי כוכב אחד מכיון שאחרת לא ניתן לפרסם את חוות הדעת.

5/3/2021

סיפור הבסיס טוב אבל העלילה מתפתחת מהר מידי והדמויות שטוחות ולא מעניינות. לא ממליצה

שלמה בין הסדקים קורה ריילי
פרק 1
אמבר
 
חרטה העיקה על חזי, משקולת בלתי נראית שאיימה למחוץ אותי.
זו הייתה התחלה חדשה.
לא יכולתי להרשות לפחד למשול בי עד יומי האחרון.
הסתכנתי והעפתי מבט אל אבא. ידיו לפתו את ההגה כאילו זה היה הדבר היחיד שקרקע אותו, העוגן שלו מפני הייאוש. אם איכשל, אסכן לא רק את אושרי.
הוא לא הביט לעברי. הוא כמעט אף פעם לא הישיר אליי את מבטו. עיניו החומות היו מרוחקות, לכודות אי־שם בעבר. אבודות בתקופה שבה הכול היה פשוט יותר, תקופה שבה עדיין הייתי אני, שבה ידעתי להיות מאושרת.
אותם רגעים של אושר צרוף הלכו והתרחקו ממני. האפלה העיבה על הזיכרונות וגררה אותי מטה, לתהום שהתקשיתי להיחלץ ממנה.
פניתי שוב אל החלון. המכוניות והבתים הפכו לפס צבע מטושטש כשחלפנו על פניהם. הבחילה מהנסיעה השתלבה בלחץ שבבטני.
למה חשבתי בכלל שזה רעיון טוב?
אחרי שלוש שנות הסתתרות בבית, הקירות החלו לסגור עליי. רוב הימים לא הצלחתי אפילו לשאת את מראה חדרי. ובכל זאת הוא היה מקום המבטחים שלי, כנראה מקום המבטחים היחיד שעוד נותר לי. מקום שאיש לא הפריע לי בו מעולם. יכולתי להיות לבד, מלבד השעות המעטות שבהן שהיתי בחברתו של אבא אחרי שחזר הביתה מהעבודה.
אבל לא יכולתי להמשיך ככה. אחרת לא אלמד לחיות שוב.
ללמוד לחיות שוב.
אבא רצה שאנסה. הוא דאג לי יותר מדי בשלוש השנים האחרונות — ומסיבות שונות מאוד מאלה שגורמות לרוב ההורים לדאוג לילדיהם המתבגרים. לי אף פעם לא הייתה הזדמנות אמיתית להיות נערה מתבגרת. התקרית מנעה את זה. הייתי רק בת תשע־עשרה, והמשקולת שהכבידה על נשמתי עוררה בי תחושה שכבר עכשיו חייתי יותר מדי.
הרגשתי זקנה, שחוקה, מרוקנת.
הנערה הצעירה והמאושרת מפעם נעלמה, הוחלפה בצל של האני הקודם שלי.
לפעמים אפילו לא זיהיתי את עצמי. יכולתי רק לנחש אילו תחושות איומות הרגישו אבא ואחי כשראו אותי משתנה לנגד עיניהם. הופכת לאיטי לגופה, מתנהלת לאורך היום מתוך כורח ולא מתוך רצון.
אבא כחכח בגרונו. "זה טוב, נכון? את צריכה לחיות קצת, ליצור קשרים עם אנשים."
הכרחתי את עצמי לחייך והנהנתי, לא שאבא היה יכול לראות את החיוך. מבטו עדיין היה ממוקד בכביש.
ליצור קשרים.
הלוואי שזה היה קל כמו שזה נשמע.
אבא הפנה את המכונית מהכביש המהיר לכיוון תחנת הדלק. "אני צריך לתדלק את המכונית, אמבר."
הוא החנה את המכונית ליד המשאבה וסוף־סוף פנה אליי. אבל הוא לא הישיר מבט אל עיניי. "את צריכה משהו? חטיף?"
"אני צריכה ללכת לשירותים." התאפקתי כל הנסיעה, אבל לא חשבתי שאצליח להחזיק מעמד עוד זמן רב.
אבא הביט סביבו עד שעיניו נחו על הדלת שהובילה לשירותים. "בסדר?"
ההיסוס בקולו הזכיר לי את העובדה שאין עליה עוררין, שאפילו דבר קטן כל־כך יהיה אתגר עבורי.
בגרון מתכווץ, פתחתי את הדלת. בלעתי את הרוק ולפתי את התיק שלי בכוח.
אבא נשאר לידי. "את רוצה שאבוא איתך?"
הסמקתי ונענעתי את הראש. "הכול בסדר. תתדלק את המכונית. אני ממש כאן."
אם אני רוצה לגור לבד, עליי להיות מסוגלת ללכת לשירותים ללא השגחה. מיהרתי לכיוון השירותים. שירותי הנשים ניצבו מצד שמאל, ולמרבה המזל שום בעל או חבר לא חיכה לידם לבת זוגו. פתחתי את הדלת והצצתי פנימה. גיליתי שהתא ריק. רק כשננעלתי בתוכו העזתי לנשום שוב.
הורדתי את המים באסלה ואז שמעתי את הדלת נפתחת ושני קולות נשיים מדברים. פעימות ליבי הרקיעו שחקים וידית הדלת הפכה חלקלקה בידי המיוזעת.
אין סכנה.
המוח שלי ידע זאת אבל גופי התעלם מהשכל הישר ועבר למצב בריחה. עצרתי את הנשימה, יצאתי מהתא וכמעט נרתעתי כשראיתי כמה קרובה אליי אחת הנשים שחיכתה מול התא.
האישה השנייה עמדה ליד הכיור ותיקנה את האיפור שלה.
מיהרתי לצאת מהשירותים בלי לשטוף ידיים אף שידעתי שזה לא היגייני. פניהן של הנשים הביעו את סלידתן בבירור. בעיניהן ודאי הייתי בחורה הזויה. חיפשתי מגבוני חיטוי בתיק וכמעט התנגשתי במישהו.
גבר גבוה שלח יד כדי לייצב אותי, וזינקתי לאחור ביפחה חנוקה.
בהלה אחזה בי. התחלתי לרוץ כשהתיק מהודק לגופי בכל הכוח, עד שלבסוף השלכתי את עצמי אל מושב הנוסע. זיעה זלגה לאורך גבי והתחלתי להתנשף בהשתנקויות קצרות.
אבא הביט בי בעיניים פעורות והושיט אליי יד. התכווצתי.
הוא שמט את ידו. "אמבר, מה קרה?"
"כלום," אמרתי בכעס. "אני בסדר, אבא."
לא הייתי בסדר. שנינו ידענו את זה.
"הכול בסדר. תנשמי עמוק. הפסיכולוג אמר שזה יכול לקרות..." קולו דעך. סירבתי להיפגש עם פסיכולוג במשך חודשים, אבל אבא הלך למפגשים כאלה. הוא לא דיבר איתי על זה, אבל שמעתי אותו מדבר על הטיפול עם בריאן.
ליצור קשרים חברתיים.
כל סוג של קרבה היה עינוי צרוף מבחינתי. איך יכולתי ליצור קשרים חברתיים אם אפילו שתי נשים תמימות בשירותים גורמות לי לאבד עשתונות? אם גבר בדרכו לשירותים עורר בי התקף חרדה?
סבלתי בכל פעם שאנשים הביטו בי כמו משוגעת בגלל ההתנהגות שלי. השתדלתי בכל הכוח להיות כמוהם, השתדלתי להתנהג כרגיל.
למרבה הצער התנהגות נורמלית דרשה קרבה לאנשים, אבל בכל פעם שאפשרתי קרבה נזכרתי במה שקרה. וזה הפחיד אותי יותר מהקרבה עצמה. הזיכרונות, ההיזכרות במה שקרה ובמה שאיבדתי — כל אלה היו בלתי נסבלים. הם הזכירו לי מה יכולתי להיות.
הייתי שבורה.
שבורה ללא תקנה.
שבורה.
לעולם לא אחזור להיות כפי שהייתי.
היה קל יותר להשלים עם העובדה שאהיה שבורה עד סוף ימיי. יש דברים שלא נועדו להישבר ולכן גם אינם ניתנים לתיקון. לעולם לא. אני הייתי דבר כזה. יהיה אשר יהיה הדבר שנשבר לפני שנים, והייתי די בטוחה שהדבר ההוא הייתי אני, הוא לעולם כבר לא יחזור להיות שלם.
זה לא דמה כלל לאגרטל שבור שחלקיו הודבקו מחדש. אין דבק לנפש שבורה, לאדם מרוסק כמוני.
הבנתי את זה כמה חודשים אחרי התקרית, ומשום מה ההשלמה עם העובדה הזאת הפכה את חיי לקשים פי כמה ובה בעת לקלים יותר. הם היו קשים יותר כי ידעתי שאין תקווה, ועם זאת קלים יותר כי סוף־סוף השלמתי עם היעדר התקווה. תחושת התקווה והשבירה החוזרת ונשנית שלה היו גרועות יותר מהיעדר מוחלט של תקווה. גם זרים גמורים ראו מייד שאני לא נורמלית. לכן בקושי יצאתי מהבית בשלוש השנים האחרונות, למרות מאמציו של אבא להחזיר אותי לחיים. הוא ויתר לבסוף, ואפילו שכר לעבודה מורה בפנסיה כדי שתלמד אותי בבית בשנתיים האחרונות של התיכון. היו לי חברים רבים לפני התקרית, אבל אחר כך המחשבה שאצטרך לעמוד מולם שוב הבעיתה אותי יותר מדי.
פיטרבורו הייתה עיר קטנה. השמועות על התקרית התפשטו כאש בשדה קוצים וההשערות הושמעו בחדשות שוב ושוב.
היחידים שידעו מעט על התקרית היו אבא, אחי בריאן וצוות בית החולים שטיפל בי בשבועות שלאחר מכן אבל אפילו הם לא ידעו הכול. וככל שזה תלוי בי, כך זה גם יישאר עד יומי האחרון. אקח את האמת איתי לקבר.
כבר הייתי מצליחה להגיע לשם, אלמלא אבא הציל אותי פעמיים. אחרי ניסיון ההתאבדות השני הוא התחיל לבכות. לא זכרתי שראיתי את אבא שלי בוכה מכל הלב במשך כל חיי. הוא אמר לי שלא ישרוד אם יאבד גם אותי, אחרי שכבר איבד את אימא לסרטן כשהייתי רק בת שתים־עשרה.
אפילו לבריאן, אחי הבלתי מנוצח, היו דמעות בעיניים כשביקר אותי בבית החולים אחרי הניסיון השני. לאחר מכן החלטתי שאנסה לשאת את חיי למענם. לא אכאיב להם יותר מהדרוש. אבא סבל מספיק מכך שנאלץ לראות אותי כל יום בשעה שבריאן עזב כדי ללמוד באוניברסיטה זמן קצר לפני התקרית. ממנו נחסכה רוב הדרמה.
כשאמרתי לאבא שאני רוצה להתחיל חיים חדשים, לא היה לי שמץ של מושג איך בדיוק לעשות את זה. הדבר היחיד שהיה ברור מהרגע הראשון הוא שאני חייבת לעזוב את עיר הולדתי. אבא העלה פתרון שנשמע מצוין בתיאוריה: אני אעבור לגור עם אחי בריאן וחברו הטוב. עכשיו הרגשתי שזאת תהיה דרך ודאית לאמלל את חייהם.
כמעט הגענו לשם, רק עוד כמה דקות עד שאגיע לביתי החדש. בחילה התפשטה בקרבי. נאבקתי בה ועצמתי לרגע עיניים כדי לכבוש אותה.
"את בסדר, אמבר?" פקחתי עיניים בתגובה לדאגה בקולו של אבא, אבל הסטתי את מבטי. לא יכולתי לעכל את הדאגה והייאוש שעל פניו.
"אני בסדר, אבא," הרגעתי אותו. נמנעתי מקשר עין והפניתי מבט לאחור אל המנשא שבו התכרבל וישן החתול שלי פמפקין. תקעתי אצבע בין הסורגים וליטפתי את הפרווה הרכה על גבו של פמפקין בניסיון להירגע קצת. החתול גמל לי כהרגלו בגרגור שקט והרים את ראשו כדי שאוכל לגרד את אוזנו. תפסתי את אבא מביט בחתול בעצב וזה כמעט שבר לי את הלב. אבא לא אמור לקנא בחתול.
ידו נחה בינינו, כאילו קיווה שאטול אותה. אלוהים, כמה שרציתי לעשות את זה, אבל התוצאה תכאיב לו יותר מאשר אם לא אנסה כלל.
המכונית שלנו נכנסה לרחוב שבריאן גר בו. זהו זה: ההזדמנות שלי לפתוח בחיים חדשים. אבא החנה את המכונית ודומם את המנוע. לא זזתי וגם אבא לא, אבל הסתכלתי אל מחוץ לחלון. ליבי נתקע בגרוני.
שם, בחזית בניין דירות בן ארבע קומות הבנוי מלבֵנים חומות, עמד אחי והביט בהיסוס אל המכונית. ידיו התחובות בכיסי מכנסיו והקמטים החרושים במצחו העידו בבירור שהוא היה מעדיף להיות במקום אחר.
עינינו נפגשו והדאגה בעיניו הייתה כמו סטירה בפרצוף. תמיד מודאג.
אבא פתח את הדלת, יצא מהמכונית וניגש אל בריאן. הם התחבקו. לא היו ביניהם שום היסוס, שום מבוכה.
נאבקתי בדמעות שאיימו לזלוג. נשמתי עמוק, פתחתי את הדלת ויצאתי מהמכונית. מיהרתי להוציא את המנשא מהמושב האחורי כי הייתי זקוקה לגרגור המרגיע שישכך את עצבנותי. כשלא יכולתי לדחות עוד את הפגישה עם אחי, ניגשתי אל בריאן ואבא. הם דיברו עם בחור אחר. הוא היה אפילו גבוה יותר מבריאן ושרירי יותר ממנו. שערו הכהה היה מסופר קצר והוא לבש סווטשרט של אוניברסיטת בוסטון. זה בטח זאקרי, חברו הטוב של בריאן.
גל חדש של בהלה הציף אותי אבל הכרחתי את עצמי לעטות מסכה אטומה על פניי. הם צפו בי כאילו ציפו שאחטוף התמוטטות עצבים לנגד עיניהם. לפחות כך הבנתי מהבעות הפנים של אבא ובריאן.
לא אאשר את חששותיהם. אהיה חזקה למענם, ואולי אפילו אצליח להעמיד פנים שאני מאושרת. זה בטח לא קשה כל־כך.
ראיתי אנשים אחרים מאושרים. אני יכולה לחקות אותם. אבא כל הזמן אמר לי שאני צריכה להיות מאושרת, אחרת הם ינצחו. עמוק בלב ידעתי שהם כבר ניצחו מזמן. הם רצו לשבור אותי והצליחו. הם ניצחו, והמחשבה הזאת הפכה את חיי לבלתי נסבלים פי כמה וכמה. הם ניצחו ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.
הם ניצחו.
נאנחתי בשקט לעצמי ופסעתי את הצעדים האחרונים אל אבא ובריאן וזאקרי.

עוד ספרים של קורה ריילי