מפלצת יפהפייה

פרולוג

נטליה

אני מתאהבת בגברים הלא נכונים.

וזו הסיבה שאני על הברכיים, עם הזין של אבא של החברה הכי טובה שלי תקוע לי בגרון.

הגבר שהוא במקרה גם ראש משפחת מאפיה.

אתם עשויים לחשוב שאתם מכירים אותי, אבל אני מבטיחה, אין לכם שום מושג.

אני נטליה קַרפּרִיוֹ — האישה שהתאהבה בשני גברים מסוכנים והתחילה מלחמה.

1

נטליה

אני לא רוצה למות.

בגלל זה אני עומדת כאן, מול דלת המשרד של כריסטיאן מרצ'טי.

הדלת לחדר שבו משחק השטן בקלפים שלו.

גורל חייהם של רבים כל כך הוחלט בין ארבעת הקירות הללו.

והלילה, יוחלט גם שלי.

הוא מצפה לי. ביקשתי לדבר איתו — לא עם הבת שלו, איתו.

הנקישה שלי על הדלת היא הצליל היחיד שנשמע במבואה של אחוזת מרצ'טי. הצליל הוא בקושי רמז לרעש, אבל עם האדרנלין שמציף את עורקיי אפשר לחשוב שאני הולמת עליה ודורשת להיכנס.

"אפשר להיכנס," הוא קורא מעבר לדלת, נימת קולו מעובה בסמכותיות.

על החיים ועל המוות.

אני מנגבת את כפות ידיי הלחות בשמלה שלי, פותחת את הדלת ונכנסת לתוך מאורת השטן.

"תסגרי את הדלת."

אני עושה כדבריו, ואף על פי שאני זו שסוגרת את הדלת, אני נרתעת כשהיא נטרקת. עיניי מסתגלות אל האור ואני סורקת את החדר סביבי. הוא משדר עוצמה ועושר עם התקרה הגבוהה שלו, הקרניזים מעץ אלון והאח המעוטרת. ריח של עור טרי, אפטרשייב חריף ועשן סיגרים תלוי באוויר.

הוא מתבונן בי בשתיקה מאחורי שולחן הכתיבה שלו, כאילו הוא טורף שמחכה שהטרף שלו ייפול למלכודת ויגיע ישר אליו.

אני עומדת להתחנן על חיי בפני הגבר שנחשב לאחד מהמסוכנים ביותר בניו יורק.

גבר שידוע באכזריות ובחוסר הרחמים שלו.

כריסטיאן מרצ'טי.

הראש של משפחת המאפיה מרצ'טי.

אבא של החברה הכי טובה שלי.

המוצא האחרון שלי.

השם שלו נאמר רק בלחישה.

מפלצת שקטה, כזאת שרואים רק לעיתים רחוקות ועדיין מעוררת אימה.

אני החברה הכי טובה של הבת שלו, ג'יאנה — ג'יג'י, בקיצור — מאז גיל שש־עשרה, אבל ראיתי אותו בחטף רק פעמים ספורות. לפני הדרישה שלו קודם לכן, הוא מעולם לא החליף איתי מילה, מעולם לא הקדיש לי שום מחשבה.

הוא התגלמות הגבר הגבוה, החתיך והאיטלקי. שערו הסמיך, השחור כמו הלב שלו, גזוז קצר. זיפים שחורים מכסים את לחייו החלקות ואת קו הלסת שלו - קו לסת חד כל כך שהוא יכול לחתוך איתו אנשים. עור בצבע זית, גוון שאנשים מבלים שעות בשמש כדי להשיג, משלים את עיניו שצבען ירוק־ים — עיניים מפחידות נורא, אבל יפות כל כך שהן מושכות אותך פנימה. קעקועים בצבע שחור פרושים לאורך החזה שלו ונעלמים מתחת לחולצה.

"נטליה."

הבהייה הממושכת שלי נקטעת כשהוא אומר את שמי.

"במה אני יכול לעזור לך?"

בנסיעה לכאן, שיננתי מילה במילה את מה שאני הולכת לומר. הבעיה היא שלא ציפיתי שהוא יהיה כל כך מאיים. לשמוע סיפורים מפחידים על מפלצות זה דבר אחד, אבל מפגש עם אחת מהן — להיות במחיצתה — גורם לדם שלך לקפוא.

"אני זקוקה לעזרתך," אני אומרת בנשימה מתוחה.

"במה את יכולה להזדקק לעזרתי?" יש רמז ללעג בנימת קולו.

"הגנה." ככה בקלילות.

"הגנה ממה?" הוא משפשף את הלסת שלו בידו. "אני צריך שתהיי יותר ספציפית."

"ויני לומברדי." הידוע גם בתור האקס המטורף שלי ששם לי פרס של אלפי דולרים על הראש.

"ולמה שנערה מתוקה כמוך תזדקק להגנה מפני ויני לומברדי?" הלעג מתגבר.

אני מכרסמת את זווית השפה שלי. "מתברר שלנשים אסור להיפרד מהגברים במשפחה הזאת."

הלוואי שוויני היה משתף אותי בכלל הקטן הזה לפני שהסכמתי להיכנס למערכת יחסים איתו.

"אני לא מחלק טובות בחינם." הוא מצמיד את אצבעותיו המקועקעות ומניח אותן על שפתיו.

"אני החברה הכי טובה של הבת שלך." חייבת להיות לזה איזושהי משמעות בעיניו.

השתיקה שלו מאשרת שאין לזה משמעות בעיניו.

"אז מה המחיר?" אני מניפה את ידיי בתסכול. "אתה מקבל הסדר תשלומים? נותן הנחות לחברה הכי טובה של הבת? או... אני לא יודעת... עושה משהו פרו בונו כדי למנוע מאישה חפה מפשע להירצח?"

"הסדר תשלומים?" כריסטיאן מלגלג. "נטליה, מותק, לא היית יכולה להרשות אותי לעצמך בחיים שלך." הוא מרים גבה. "שעלולים להיות קצרים מאוד אם משפחת לומברדי רודפת אחרייך."

אני נרתעת מדבריו. "אני לא יודעת מה עוד אני יכולה לתת לך."

כדאי מאוד שהוא לא יגיד סקס.

לא יהיה שום סקס עם האבא של החברה הכי טובה שלי — גם אם הוא מהמם ויש לו גוף יותר טוב ממחצית הגברים בגילי, וחלמתי על סקס איתו יותר פעמים משאני יכולה לספור על אצבעות הידיים. והרגליים.

הוא מתופף באצבעותיו לאורך קצה שולחן הכתיבה, כאילו הוא שוקל בראשו רעיונות ומחכה לאחד מושלם. לפתע הוא מרים עט ומכוון אותו אליי. "תספרי לי כל מה שאת יודעת על משפחת לומברדי."

"אתה צוחק עליי?" אני צווחת. "הם יהרגו אותי."

"נשמע שזה מה שמחכה לך גם ככה."

נקודה טובה.

מבטו הקשוח חודר לעיניי כשהוא ממתין לתגובה.

הוא עושה הצגה שלמה כשהוא בודק את הרולקס שלו כי נדרש לי זמן רב מדי. "כמו שאני רואה את זה, יש לך שתי אפשרויות. את תספרי לי את מה שאני רוצה לדעת, שזה כל פרט מזוין, ובתמורה תזכי להגנה. אחרת, את יכולה לטפל בלומברדי בעצמך. אני מאחל לך בהצלחה, כי תזדקקי לזה."

אני מרימה אצבע. "אבל —"

"אין שום אבל. תסכימי או שתצאי מהבית שלי."

טעם מר ממלא את פי.

אני לא מלשינה, אבל החיים שלי בסכנה.

"נטליה, עשינו עסק?"

כן. לא. כן. לא.

שתי האפשרויות מתנדנדות בראשי כמו מטוטלת.

אני הולכת לסגור עסקה עם מפלצת אחת בשביל לברוח מהאחרת.

"ההצעה שלי מבוטלת בעוד חמש שניות."

אני מגמגמת, מחפשת מילים.

"חמש."

אני יכולה לנסות לברוח, אבל ויני יצליח ללכוד אותי.

"ארבע."

לעשות את זה או לא?

"שלוש."

ומי מבטיח לי שכריסטיאן יעמוד במילתו? לא הייתי מגדירה אותו כאמין במיוחד.

"שתיים."

יש לי את ג'יג'י בצד שלי. בזכותה הוא לא יהרוג אותי.

"אחת."

"כן!" הדופק שלי עולה באש. "עשינו עסק."

"מעולה." החיוך שלו מרושע והוא משחק עם העט בידו. "אני אבקש מהנהג שיסיע אותך הביתה כדי לאסוף כמה דברים."

"רגע," אני ממצמצת אליו. "למה?"

"אני לא יכול להגן עלייך אם את לא כאן."

"חשבתי שזה יהיה יותר בכיוון של מוגנת בבית שלי."

"אני לא מבזבז את המשאבים שלי על מישהי שעדיין לא ראויה להם. רוצה הגנה? תעשי מה שאני אומר."

בלי להתכוון, אני פוסעת צעד לאחור כשהוא מפיל את העט על השולחן וקם מכיסאו. גופו הגדול משתלט על החדר, גורם לכל שאר הדברים להיראות קטנים כל כך.

הוא עומד במרחק סנטימטרים ממני בזמן שהוא מכפתר את הז'קט השחור שלו, שרוב הסיכויים שעלה יותר משכר הלימוד שלי בקולג', ומניד בראשו לכיוון הדלת. אני מבינה שזה הסימן שלי לעוף מכאן וכשאני פונה ללכת, הוא הולך בעקבותיי. הלב שלי מנתר בגלל הקרבה אליו. הריח האדמתי והגברי של האפטרשייב שלו. ואני מתפללת שלא אמעד ואפול על הפנים.

"דריו," הוא צועק כשאנחנו נכנסים למבואה.

בחור מוכר ממהר לצאת מחדר השירותים לאורחים, רוכס את הג'ינס שלו וכמעט מאבד שיווי משקל כשהוא בולם ונעצר מולנו. "כן, בוס?"

דריו לאוני הוא מהשכונה שלי. הוא היה בעייתי קודם ואני בטוחה שעם ההשפעה של משפחת מרצ'טי, הוא גרוע יותר.

אני מושכת בצווארון השמלה שלי, מצפה לצעד הבא של כריסטיאן.

כריסטיאן מניד בראשו לכיווני. "תשגיח על נטליה. אתה יכול להסיע אותה לאסוף את החפצים שלה מהבית שלה ולהחזיר אותה. חוץ מזה, אתה לא מוריד ממנה את העיניים."

"מה אם אני צריכה להשתמש בשירותים?" אני שואלת כי כזאת אני.

הוא מתעלם ממני וממשיך להתמקד בדריו. "אתה יכול להוריד ממנה את העיניים אם היא צריכה להשתין."

"כמה נחמד מצידך," אני רוטנת.

הפעם כריסטיאן מתייחס להערה שלי. המבט שלו קר והוא חושף את שיניו כשהוא אומר, "אני חושב שגבר שמציל את החיים שלך הוא יותר מנחמד, מותק."

אני מחייכת בחום אל דריו. "בלי להעליב את דריו, אבל אתה בטוח שהוא האדם הכי מתאים להגן עליי?"

דריו מקדיר ונוהם במחאה.

השאלה שלי לא כזו מפתיעה. דריו רזה, שדוף ואין לו הרבה שרירים.

כריסטיאן זוקר את הסנטר ומביט בי מלמעלה בדרמטיות כאילו אני איזה חרק שנמעך הרגע מתחת לנעלי העור האיטלקי שלו. "הבית שלי הוא פאקינג מבצר, נטליה. ובואי לא נקדים את המאוחר." הוא מצקצק בלשונו. "עדיין לא הוכחת שיש לך ערך שמצדיק הגנה טובה יותר. תתחילי להכין רשימה של כל הסודות של לומברדי שאת מכירה, ואז נחליט לאיזו מידת אבטחה את ראויה. ג'יג'י באיטליה, את יכולה לישון בחדר שלה או בחדר האורחים. אני מניח שאת יודעת איפה שניהם נמצאים?"

טוב שהגבר הזה כמעט שלא מדבר בפומבי כי הוא אידיוט מדרגה ראשונה.

לא שהייתי אומרת לו את זה. העניין הזה של הצורך להישאר בחיים גובר על הצורך שלי להגיב בציניות. לכן אני מהנהנת.

"יופי." הוא מיישר את ז'קט החליפה שלו ואז מסדר את החפתים. "תכיני את הרשימה הזאת, נטליה."

"אני אצטרך זמן."

"הלילה. אם היא לא תהיה רצינית זאת תהיה הוכחה שאת לא רוצה לחיות."

2

כריסטיאן

דריו נאנק כשאני לופת את צווארון החולצה שלו ודוחף אותו לפינה, הרחק מטווח השמיעה של נטליה.

"תיגע בה, ואתה תשתין דם בחודש הקרוב," אני מסנן ומהדק את אחיזתי.

דריו לא מצליח להישיר אליי מבט. "כן, בוס."

נטליה פגעה לו בגאווה כשהטילה ספק ביכולתו להגן עליה.

לא שאני מאשים אותה. דריו הצטרף למשפחה לפני שבועיים ועדיין צריך להוכיח את ערכו, מה שהופך אותו לבייביסיטר המושלם לאישה שעדיין לא הוכיחה את ערכה. אני רואה בלילה הזה מבחן עבור שניהם.

דריו משפשף את צווארו כשאני משחרר אותו, ובלי להעניק לו או לנטליה מבט נוסף אני יוצא מהאחוזה אל תוך הלילה. הנהג שלי, פרנסיס, ממתין לי בקדמת הקאדילק אסקלייד המונעת על שביל הגישה המעגלי.

"ערב טוב, מר מרצ'טי," פרנסיס מברך אותי בהטיה של הכובע שלו ופותח עבורי את דלת הרכב.

אני מהנהן לאות הכרה ומתכופף כדי להיכנס למושב העור מאחור.

"למה הבחורה של לומברדי ג'וניור כאן?" שואל רוקי מהמושב הקדמי בשנייה שפרנסיס סוגר את הדלת מאחוריי.

רוקי הוא הקונסיליירי — היועץ — שלי, שני בדרגה רק לבֵּני, הבן שלי. המשפחה שלו עובדת עבור משפחת מרצ'טי מזה שלושה דורות, והוא נאמן לי מאז היום שתפסתי פיקוד לאחר הרצח של אבי. הוא היה לצידי כשהייתי צריך להוכיח שלמרות גילי הצעיר, יכולתי לנהל את המשפחה טוב יותר מכל בני הזונות חסרי היכולת האחרים שחשבו שהם יכולים לעשות עבודה טובה יותר רק כי הם זקנים בלים.

אני מהדק את הלסת בגלל ההתייחסות שלו לנטליה בתור הבחורה של ויני. אני בקושי מכיר את נטליה, אבל מגיע לה יותר מוויני. לעזאזל, לזונות בפינת רחוב שמוצצות לגברים ואז שודדות אותם בחדרי מלון מגיע יותר מוויני. יותר מהגברים שהן שודדות, האמת. עם המזג החם שלו, אני המום שהאידיוט עדיין נושם.

"היא לא הבחורה שלו." אני פוכר את האצבעות ונשען לאחור כשפרנסיס מצטרף אלינו לרכב. "הוא שם פרס על הראש שלה, אז היא באה אליי להגנה."

"ממתי אנחנו משחקים בשומרי ראש לסתם כלבות?" רוקי נושף ומניד בראשו הקירח והמצולק. "אם הן לא משפחה, הן פאקינג כלום —"

הכתפיים שלו נדרכות כשהקנה של הגלוק 19 שלי נלחץ לצד הגולגולת שלו. אני תמיד מחזיק משהו בהישג יד למצבים כאלה.

"זאת החברה הכי טובה של הבת שלי." אני נועץ את הקנה לתוך ראשו. "תקרא לה כלבה עוד פעם, ולא יהיה לך פה כדי לעשות את זה בפעם הבאה."

"סליחה, בוס." רוקי מרים את ידיו לאט ומניח אותן על תא הכפפות. "אני מתנצל."

נאמן או לא, אני לא אסבול חוסר כבוד. אנחנו נגן על מי שאני רוצה, מתי שאני רוצה, ואני רוצה ציות מלא מהאנשים שלי.

אני מעביר מסר כשאני מפעיל לחץ נוסף על הגולגולת שלו לפני שאני מושך את האקדח שלי ומתיישב בחזרה. "נטליה תמסור לי כל פרט שלומברדי הטיפש אמר לה."

רוקי מניד בראשו. "ויני לא מטומטם. הוא לא היה מספר לה כלום."

"ויני הוא אחד מבני הזונות הכי מטומטמים בעולם. אני מבטיח לך, הוא אמר לה יותר מדי."

רוקי רק מהנהן — חכם מספיק כדי לא להמשיך להתווכח איתי.

"מידע הוא מידע." אני מחייך חיוך מעושה, מוכן לתת עונש נוסף על כל אמירה שלו. "תוודא שנטליה לא מתה בזמן שהיא מאכילה אותי במידע הזה. היא מתה, אתה מת."

רוקי מסתובב במושב ומביט בי ברוגז. "מה?"

"תדאג שהכלבה תישאר בחיים, רוקי." אני מבטא כל מילה בחומרה.

"חשבתי שלקרוא לה כלבה זה מחוץ לתחום?" רוקי נשמע כמו נערה מתבגרת ממורמרת ולא כמו גבר בשנות החמישים לחייו.

"מחוץ לתחום בשבילך. בשבילי, אין משהו מחוץ לתחום."

הוא כופה על פניו הבעה שקולה. "אתה משתמש בה כדי להגיע לוויני, נכון?"

"כן," אני עונה בלי בושה.

אני אסחט מנטליה הכול.

ואחר כך היא תהפוך להיות פיתיון.

"מיקי, מיקי, מיקי," אני מתגרה, מסתובב כמו עיט סביב הבן זונה הטיפש שחייב לי מאה אלף. "נתתי לך מספיק זמן כדי להביא לי את הכסף שלי."

"אני מנסה, כריסטיאן!" מיקי צווח, יורק דם. "אני מנסה!"

"מנסה, הא?" בלי לתת לו הזדמנות להשיב, אני מטיח את האגרוף שלי בפרצופו ומחייך בסיפוק כשאני שומע את האף שלו נסדק. "השמועה אומרת שאתה מזריק את הכסף שלי לוורידים שלך."

נרקומנים הם בעלי החוב הגרועים ביותר. הם חושבים על המנה הבאה שלהם יותר מאשר על חייהם.

"פאק!" מיקי צועק ושומט את ראשו לאחור. דם זורם לו מהאף.

לקחנו את מיקי מהמעדנייה שלו לפני שעה אחרי שהוא הודה שאין לו את הכסף שלי עדיין. גררנו אותו למחסן כשהוא בועט וצורח ותקענו אותו בכיסא. אחרי שמשכתי מעל ראשו את שק היוטה, הצעתי לו את אותה ההזדמנות שאני מעניק לגברים אחרים שלא מכבדים אותי.

הזדמנות להציל את עצמו.

הסברתי לו בחיוך זדוני את החוקים של משחק שבע השניות שלי, משחק שהמצאתי לפני עשור כי עם הזמן רצח נעשה משעמם. עדיין לא הפסדתי בסיבוב של שבע שניות.

נתתי למיקי שבע שניות מצילות חיים לרוץ ולהתחמק מהכדור היחיד שהתכוונתי לירות בו. רוב הגברים מנסים לפחות להציל את עצמם, אבל לא הייתי צריך אפילו לבזבז כדור על מיקי. המטומטם מעד ונפל על הפנים לפני שעשה שני צעדים, ואז הוא זחל בחזרה אל הכיסא והתחנן בפניי שלא אהרוג אותו.

גברים שמתחננים ובוכים על החיים שלהם הופכים לכאב ראש מזורגג.

אשתי. הילדים שלי. הפומרניאן המזוין שלי.

מצחיק שהגברים האלה מניחים שאכפת לי מהחיים שלהם.

שיש לי לב שמסוגל לחמלה.

רצחתי גברים.

השלכתי גופות להדסון.

צפיתי בעור של גברים נמס מגופם לאחר ששפכתי עליהם חומצה.

ואחר כך, כמו איש משפחה ממוצע, הייתי צופה במופע הריקוד של הבת שלי ללא חרטות.

אתה עושה טעות איתי, עם המשפחה שלי או עם העסק שלי — אתה מת.

"בבקשה," מיקי מפציר ומרים את הידיים המלוכלכות שלו. "אל תגרום לילדים שלי לגדול בלי אבא, כריסטיאן. יש לך ילדים!"

אני מניח כף יד על החזה שלי, מעל ליבי, ברצינות מזויפת. "לא חשבת על הילדים שלך כשבחרת לא לשלם לי."

"תן לי שלושה ימים!" ריר נוזל לו במורד הסנטר. "אני אלך מחר לכל הבנקים כדי לקחת הלוואה כנגד המעדנייה." הוא נאנק בכאב ונאבק להשאיר את עיניו פקוחות. "אני אתן לך אפילו חצי מהמעדנייה."

"אף אחד לא רוצה את המעדנייה המחורבנת שלך," צועק רוקי לפני שהוא נוגס בכריך הרוסטביף שהוא לקח מהמעדנייה המדוברת.

"היא מייצרת כסף טוב! אני אתן לך כל סנט שהיא תרוויח עד שתקבל בחזרה את הכסף שלך."

הסבלנות שלי נגמרת ואני יורה במיקי בפנים. בתגובה, הראש שלו נזרק לאחור לפני שגופו צונח בכיסא. דם נוטף מבין הסדקים בגולגולת שלו ומתחיל להיקוות על רצפת הבטון.

"תשרוף את המעדנייה עם הגופה שלו בפנים," אני מורה לרוקי. "תשאיר מכתב התאבדות במכונית שלו עם התנצלות על זה שהוא אבא גרוע." אני מחווה לעבר הדם. "תוודא שינקו את זה לגמרי."

אני יורק על הגופה של מיקי לפני שאני הופך את הכיסא. הגוף שלו קורס על הרצפה בחבטה. הבן זונה בזבז יותר מדי זמן מהלילה שלי כשהיו לי דברים חשובים יותר לעשות.

רוקי מהנהן, חיוך מרושע נמתח על שפתיו. "אני אקרא לבחורים שלנו, לורנצו ולוקה."

עוד יום רגיל במשרד.