סדרת המלכים של איטליה 2 - יקירת המאפיה

1

פאוסטו

חלמתי על דם לעיתים קרובות.

נהרות של דם, ממלאים את פי וחונקים אותי. מטביעים אותי ואת כל מי שיקר לי, בלי שום תקווה לגאולה.

החלומות התחילו עוד בתקופה שהייתי חייל פשוט, עדיין תחת עינו הפקוחה ובהדרכתו של אבי. בימים ההם, הבן של הבוס לא קיבל פטור מהמשימות המזוויעות ביותר. לא, הם השתמשו במשימות האלו כדי לחשל אותי, להפוך אותי מילד לגבר.

גבר שיהיה מסוגל לעמוד בראש אחד מארגוני המאפיה המסוכנים ביותר בעולם. הנדראנגטה.

לא הייתה לי שום ברירה, לא הייתה לי אפשרות לבחור בחיים אחרים. לאורך השנים מילאתי פקודות ומעולם לא העזתי להפגין אפילו שמץ של חולשה. עינויים והרג נהפכו לטבע שני עבורי, עבודה שלמדתי לאהוב. רכשתי לעצמי כבוד מצד אחיי לנדרינה ויראה מצד האויבים שלי. הלחשושים נשמעו מאחוריי בכל מקום שאליו הגעתי, והסיפורים על אכזריותי עשו להם כנפיים.

וכל זה הסב לאבי גאווה.

הוא אמר לי את זה לעיתים קרובות, במיוחד אחרי שראה אותי ברגעיי הנוראיים ביותר. קראו לו לצפות כשנהייתי להוט מדי עם הסכין שלי, כשהדם של האויב צבע באדום כל חלק וחלק בי, כאילו הייתי השטן. וכך נולדה האגדה ושמה איל דיאבולו. ביתור איברים, הוצאת קרביים, חיתוך מעיים... את הכאב שגרמתי לאחרים החזיר לי אבא שלי באהבתו.

זה נהפך למעגל הקסמים שלי, עוד הרג כדי להרוויח עוד שבחים, עד שביעותי הלילה כמעט לא אִפשרו לי לישון כלל. גם שנים אחר כך עדיין ישנתי שלוש או ארבע שעות בלילה, לפני שהתעוררתי מכוסה בזיעה קרה וצרחה מטפסת במעלה גרוני. ואז הייתי קם ועושה ספורט, רץ עד אפיסת כוחות.

אלה היו חיי לפני שהיא הגיעה. היה לי יותר ממה שרוב הגברים יעזו לחלום שיהיה להם, אפילו אם התשישות ליוותה כל רגע של ערות. אז זה הספיק לי. לא הייתי מחליף את החיים שלי תמורת מצפון נקי.

ואז היא הגיעה. עם כל האש והחוצפה והחיוניות שלה. והחלומות הרעים? הם נעלמו כשהייתי איתה. במשך כמה שבועות מאושרים נהניתי מהפוגה מהשדים של העבר ומהשינה הכי טובה שהייתה לי זה שנים.

ואז הרחקתי אותה מכאן.

החלומות חזרו, אבל הם נעשו גרועים יותר, כי עכשיו הם כללו גם אותה. הדולצ'צה שלי, לבדה ומפוחדת, גופה מדמם לנגד עיניי, ואין לי איך לתקן את זה. לסיוטים שלי לא היה אכפת שפרנצ'סקה בגדה בי, שהיא לא הייתה האדם שהאמנתי שהיא. לא. הסיוטים שלי נהנו לענות אותי ולהוציא אותי מדעתי לילה אחרי לילה, לדחוק אותי אל קצה גבול היכולת שלי.

וגם הבן שלי הופיע בחלומות, ובכל פעם מצאתי אותו מת. הם תמיד הרגו אותו לפני שהספקתי להציל אותו, הותירו את גופו חסר חיים והשאירו לי למצוא אותו כך. הילד הטוב שלי, נשחט כמו חזיר.

כל כך הרבה דם. כל כך הרבה מוות.

קי מָלֶה קוֹמִינצָ'ה, פֶּג'ו פינישֶה.

מה שמתחיל רע, ייגמר גרוע יותר.

אלה החיים שבחרתי. ולא משנה מה יקרה, אין דרך חזרה מזה.

2

ג'וליו

בזמן ההמתנה ברמזור אדום לקחתי עוד שאיפה מהוויד ווייפ והחזקתי את העשן בפנים כמה שיכולתי. עם הנשיפה התפשטה לי במחזור הדם תחושה נעימה, כמו אמבטיה חמימה. קאצו, זה היה נחמד.

נשענתי לאחור על משענת הראש ועצמתי עיניים. זה היה הרבה יותר טוב מאלכוהול, שלרוב רק גרם לי להרגיש אפילו יותר דומה לאבא שלי. הוא נעשה שתיין כבד מאז שפרנקי לא כאן.

מכונית צפרה מאחוריי. פקחתי עיניים וזקרתי אל הנהג אצבע שלישית. סטרונצו. דפוק. הכנסתי את הפרארי להילוך והאצתי אל תוך התנועה הערה של אחר צהריים בחוף. המוזיקה רעמה מהרמקולים, שיר שלא שמעתי שנים. תופפתי בידיי על ההגה, העברתי הילוכים במהירות והצטרפתי לשיר. דיו. אלוהים, הרגשתי טוב. צמא, אבל טוב.

הלוואי שהייתי יכול לזיין את פאולו עכשיו.

המחשבה כמעט רצחה לי את הראש הטוב שהיה לי מהוויד, אז מיהרתי להדחיק אותה. אם אני רוצה להשאיר את פאולו בחיים, אסור לי לראות אותו שוב. אבל לא רציתי לזיין אף אחד אחר. עדיין אהבתי אותו.

החזה שלי התכווץ והלב שלי הלם בכזאת עוצמה, שהייתי מוכן להישבע שאפשר לשמוע אותו מעל הבסים במוזיקה. לא שכבתי עם אף אחד כבר שלושה שבועות, וזה היה עינוי. ועדיין, הזין שלי נשאר רפוי במועדון החשפנות אתמול בערב, למרבה אכזבתה של הבחורה שישבה עליי והתחככה בי. החיים היו יכולים להיות כל כך הרבה יותר קלים אילו רק אהבתי נשים.

או אם פאולו היה יכול להיות שלי.

אבא שלי האמין שזה עד כדי כך פשוט. פאוסטו רוואצאני הגדול חילק הוראות וציפה מכולם ליישר קו.

אמרתי לך, תוכל לעשות מה שתרצה אחרי שתתחתן ותביא ילדים לעולם.

אבל אין סיכוי שפאולו יחכה לי עד שאכניס את אשתי להיריון מספיק פעמים כדי להעשיר את עץ המשפחה — וגם לא ציפיתי ממנו שיחכה.

כריסטו, אלוהים, יש מצב שפאולו כבר מזיין מישהו אחר?

המחשבה הקפיאה לי את הדם, למרות הוויד שזרם לי בגוף. ייתכן שהוא שכח אותי והמשיך הלאה בתוך שלושה שבועות? הייתי מוכן להתערב שכן. אומנם הוא נראה עצוב למדי כשנפרדתי ממנו, אבל אולי הדמעות היו רק העמדת פנים? אולי הוא כבר התחיל להעלות פוסטים באפליקציות הזיונים ולהיפגש עם גברים אחרים?

הייתי חייב לגלות.

חניתי ליד בית החוף, לקחתי את הקופסה של ציה, המלאה בקורנטי ובספוליאטלה, וניגשתי לדלת. פרנקי עדיין אכלה מעט מאוד, אבל אולי אצליח לשכנע אותה לקחת כמה נגיסות. לפחות היינו אומללים ביחד. אומנם שנאתי לראות אותה עצובה, אבל האפשרות לבלות איתה מדי יום עזרה לי לשמור על שפיותי אחרי הפרידה. זה, והוויד.

שלחתי הודעה לסאל, המאבטח שלה, כדי ליידע אותו שאני כאן, ואז השתמשתי במפתח שלי למקרה שהיא ישנה. קודם כול הלכתי למטבח. החדרים היו ריקים ושקטים, הקולות מהחוף נשמעו עמומים ברקע. כוס עם קפה ישן עמדה על האי במטבח, מול הטאבלט של פרנקי. היא חזרה למיטה?

"סאל," קראתי בשקט. בדרך כלל המאבטח המגודל ישב ליד הדלת האחורית, לא לגמרי בפנים, אבל די קרוב, מוכן לכל בעיה. אבל עכשיו הכיסא שלו היה ריק. בדקתי את השעון. שתיים בצהריים. סאל אמור להיות כאן.

אולי הם ירדו לחוף? סרקתי את רצועת החוף לאורך קו המים. כבר זמן מה שפרנקי לא הרגישה מספיק טוב בשביל הליכות ארוכות או שחייה. היו הרבה אנשים בחוף, אבל אף אחד מהם לא היה פרנקי או סאל.

זה היה מוזר.

חייגתי לסלולרי של סאל והוצאתי את האקדח מהז'קט. בצעדים שקטים עליתי במדרגות כדי לבדוק אם היא במיטה.

המיטה בחדר השינה הראשי הייתה סתורה, אבל ריקה. היא לא הייתה גם בחדר האמבטיה. קה קאצו? מה לעזאזל? העורף שלי נשטף בזיעה וכל איבר ואיבר בגופי היה דרוך עכשיו. בדקתי במהירות את שאר הקומה, ואז חזרתי למטה. התקשרתי למחליף של סאל, לוקה. הוא הרים בצלצול השני. "איפה אתה?" נבחתי

״בדיוק עמדתי לצאת מהבית, למה?״

״שמעת מסאל היום?״

״כן, בבוקר. הוא רצה לבדוק אם נוכל להחליף משמרות מחר.״

"הוא לא כאן." התחלתי לפתוח דלתות של ארונות ולבדוק מאחורי רהיטים. "גם סאל וגם פרנקי. הם לא כאן."

"אין מצב," הוא אמר, ושמעתי אותו זז בצד השני של הקו. "אני כבר מגיע, אבל כדאי שתתקשר למרקו. הם יכולים לבדוק בטירה את צילומי האבטחה מבית החוף."

ניתקתי את השיחה עם לוקה וחזרתי למטבח לבדוק את המזווה. פתחתי את הדלת והלב שלי צנח. סאל שכב שם, חסר תנועה. מינקיה! איזה זין! הוא מת?

אבל גרוע מזה, פאקינג איפה פרנקי?

זה היה רע. ממש־ממש רע.

הייתי חייב להתקשר לאבא שלי.

פאוסטו

שפשפתי את העיניים מאחורי המשקפיים. המילים על המסך היו מטושטשות, הגוף שלי כבר היה עייף מכדי להתרכז.

נאנחתי ולקחתי לידי את הקמפארי וטוניק שלי. בזמן האחרון התחלתי לשתות בשעות אחר הצהריים המוקדמות, הרגל שמרקו תיעב אבל אני החשבתי להכרחי, כדי לעמעם את הכאב שהעיק לי על החזה. בשני הלילות האחרונים קרסתי למיטה שיכור לגמרי והצלחתי לישון כמה שעות. זה היה שיפור בהשוואה לשבועות ארוכים של לילות ללא שינה.

מרקו ישב בפינה עם הטלפון שלו והעמיד פנים שהוא מתעלם ממני, כשלמעשה הוא השגיח עליי בשבע עיניים. הוא לא הצליח לעבוד עליי.

קראתי את המספרים על המסך שוב, בניסיון להוכיח שאני עדיין שולט באימפריה שלי. "טוני הרוויח לנו שני מיליון אירו עם הרצת מניית ההייטק."

מרקו נהם.

״אולי אנחנו לא צריכים את ד'אגוסטינו בשביל המיזם הזה עם המחשבים.״

הוא לא הגיב.

תופפתי באצבעותיי על השולחן ולגמתי מהקוקטייל שלי. כששתיתי, המחשבות שלי נדדו לא פעם אליה, אף על פי שניסיתי להימנע מזה.

היא עבדה עליי. ריירתי עליה כמו נער חולה אהבה שטעם כוס בפעם הראשונה בחייו. וכל הזמן הזה היא הסתירה מפניי סוד, סוד שעלול להרוס את כל מה שבניתי. לעולם לא אוכל לסלוח לה.

צמצמתי עיניים לעבר בן הדוד שלי. "אולי תיקח לך חופש היום?"

"אני בסדר גמור, אין צורך.״

הוא חשב שהוא הבייביסיטר שלי, כאילו אני תינוק. זה לא מצא חן בעיניי. "מרקו — " הטלפון שלי הואר ושמו של ג'וליו הופיע על הצג. לא ראיתי את הבן שלי מאז הוויכוח שהיה לנו.

החלקתי את האצבע על הצג כדי לענות וקירבתי את הטלפון לאוזני. "פרונטו." הלו.

"היא לא כאן."

שמעתי את הפניקה עוד לפני שהבנתי את המילים. הזדקפתי בכיסאי ומיהרתי להעביר לרמקול כדי שגם מרקו יוכל לשמוע את השיחה. "מה זאת אומרת, היא לא שם?"

״הבית. הוא ריק. פרנקי לא כאן, וגם לא המאבטחים."

מרקו ואני החלפנו מבטים. מה לעזאזל? היא ברחה?

או שאולי קרה משהו נורא?

החזה שלי התכווץ והלב שלי שכח פתאום איך לעבוד. קמתי מהכיסא. מרקו התחיל להקיש מספרים על הטלפון שלו, מנסה לתפוס את המאבטחים שהצבתי בבית החוף, אבל אני נשארתי ממוקד בבני. "תראה לי," נבחתי.

ג'וליו סובב את המסך אליי ואני ראיתי שהוא במטבח, עם אקדח שלוף ביד. "כשנכנסתי הנה," הוא הסביר, "הדלת האחורית הייתה פתוחה. מצאתי את סאל מחוסר הכרה במזווה."

הוא הראה לי את סאל שכוב חסר חיים על הרצפה. "הוא מת?" התפרצתי.

״הוא חי," ענה הבן שלי. "אבל על הרצפה לידו יש מזרק.״

"איפה היא?" צעקתי, מושך בקשר העניבה שלי ביד אחת כדי לשחרר אותה. פרנצ'סקה הצליחה איכשהו לסמם את סאל ואז ברחה?

לא משנה מה יקרה, אני אעזוב. איכשהו, יום אחד. אני אצליח לברוח ממך.

"תסרוק כל סנטימטר בבית. אני בדרך." ניתקתי והתחלתי ללכת לעבר הדלת.

מרקו הרים יד באוויר והמשיך לדבר בטלפון במהירות. כשחלפתי על פניו, הוא אחז בזרועי כדי לעצור אותי. "ויק צופה בצילומי האבטחה כרגע. הוא אומר שהיא יצאה להליכה בחוף. שום דבר יוצא דופן. בהתחלה סאל נשאר ליד הבית, אבל אז הוא הלך בעקבותיה."

הסתערתי על הדלת ויצאתי למסדרון. חדר האבטחה היה באגף המזרחי של הטירה, ואני רצתי לשם כאחוז אמוק.

ויק ישב ליד השולחן, קיר של מסכים מולו. הוא היה האיש הטכני הכי טוב שלנו, האקר, עם מיומנויות שסייעו לנו בעסקים בכל רחבי העולם. מבטו היה נעול על המסך, שם נראה סאל יושב בכיסא ליד הבית, עיניו עוקבות אחרי משהו בחוף. פרנצ'סקה.

"היא הייתה בחוץ אולי עשר דקות," אמר ויק, והריץ את הסרט קדימה. "סאל צפה בה, ואז הוא קם ויצא בעקבותיה."

״למה לא היית על המצלמות היום?" נבחתי. "איך לעזאזל זה קרה?״

הוא בלע במאמץ אבל לא הסתכל לי בעיניים. כל תשומת ליבו הייתה ממוקדת במסך. "אני מצטער, דון רוואצאני. עבדתי על עדכוני אבטחה. לא התרכזתי במצלמות." על המסך נראתה דמות כהה מתגנבת למטבח — גבר שנשא את סאל על כתפו.

"מי זה?" רכנתי לפנים ובחנתי את האיש במסכה השחורה משליך את סאל למזווה. כמה שניות אחר כך מצלמה אחרת תפסה אותו יוצא מהבית. היא שילמה למישהו כדי שיעזור לה? או שאולי זה מישהו מהאויבים שלי? "היא עדיין בחוף? אנחנו יכולים להגיע לצילומים ממצלמות האבטחה שלהם?"

ויק עבר למחשב נייד והתחיל להקליד. "זה יכול לקחת זמן."

הטחתי אגרוף בשולחן. "אין זמן. אתה אמור להיות איזה גאון מחשבים. אז תמצא את המצלמות המזוינות האלו. אני צריך לדעת מה קרה לה — "

״ראוו." מרקו, שהגיע אחריי, הרים את הטלפון אל מול הפרצוף שלי. "אתה צריך לענות לזה.״

״לא עכשיו.״

"ראוו," הוא הפציר בי והבעת פניו הייתה רצינית כפי שלא ראיתי אצלו מעולם. "זה ד'אגוסטינו. הוא אומר שיש אצלו משהו ששייך לך."