מובא כאן בפניכם מדריך לעזרה עצמית המיועד לאנשים חכמים. אנחנו מזמינים אתכם לברוח לאקלים אקזוטי, שכולו עידוד צמיחה.
בליקוט בררני של גדולי הכותבים נרקמה חגיגה עבור השכל. מסות, סוגה חמקמקה ועדינה שאינה טקסט ספרותי ואינה מאמר, ביכולתה להרוות צימאון נסתר. תפקידה לגרות ומייד להיעלם. את השלכותיה נרגיש ואולי ניישם בשגרת הימים שיבואו.
וירג'יניה וולף עם מסה מצמררת על מטוסי האויב החגים מעל ראשה מדי לילה; פאביו מוראביטו מגרה אותנו לשאול את השאלות הלא ידועות; ג'ורג' אורוול נותן עצות פיננסיות לעיתות מלחמה; רוברטו מרינו מלטף אותנו בחזרה לילדות, בה הזמן היא איבר פלאי שנמתח עד אין קץ; וירחיניה היגה מתבוננת באורחים הבאים ללון בביתה; ז'אן לוק ננסי מספר לנכדו מהי תשוקה; בייונג-צ'ול האן מתקומם מול הטכנולוגיה הנוגסת בנו, ועוד, ועוד.
הקריאה בספר זה מבקשת להיות אינטימית, מחבקת. נקווה שבמהלכה ירים הקורא מדי פעם את מבטו מהספר, כדי לחוש את התחושה הנדירה שרק טקסט מצוין מסוגל להפיח, והיא ערנות חפצת חיים.
מובא כאן בפניכם מדריך לעזרה עצמית המיועד לאנשים חכמים. אנחנו מזמינים אתכם לברוח לאקלים אקזוטי, שכולו עידוד צמיחה.
בליקוט בררני של גדולי הכותבים נרקמה חגיגה עבור השכל. מסות, סוגה חמקמקה ועדינה שאינה טקסט ספרותי ואינה מאמר, ביכולתה להרוות צימאון נסתר. תפקידה לגרות ומייד להיעלם. את השלכותיה נרגיש ואולי ניישם בשגרת הימים שיבואו.
וירג'יניה וולף עם מסה מצמררת על מטוסי האויב החגים מעל ראשה מדי לילה; פאביו מוראביטו מגרה אותנו לשאול את השאלות הלא ידועות; ג'ורג' אורוול נותן עצות פיננסיות לעיתות מלחמה; רוברטו מרינו מלטף אותנו בחזרה לילדות, בה הזמן היא איבר פלאי שנמתח עד אין קץ; וירחיניה היגה מתבוננת באורחים הבאים ללון בביתה; ז'אן לוק ננסי מספר לנכדו מהי תשוקה; בייונג-צ'ול האן מתקומם מול הטכנולוגיה הנוגסת בנו, ועוד, ועוד.
הקריאה בספר זה מבקשת להיות אינטימית, מחבקת. נקווה שבמהלכה ירים הקורא מדי פעם את מבטו מהספר, כדי לחוש את התחושה הנדירה שרק טקסט מצוין מסוגל להפיח, והיא ערנות חפצת חיים.
נכנסתי להיריון. בהתחלה לא הייתה שום בעיה, חיינו נמשכו כרגיל. אבל אז הבטן התחילה להיראות. אני זוכרת את עצמי הולכת במעבר בין מדפי הספרים ומבינה שמשהו השתנה.
אבל בניגוד אליו, עליי השינוי ניכר, לי אין דרך לברוח ממנו. אני זוכרת שכבר אז התרעמתי, שנאתי את זה. אנחנו הרי זוג שוויוני – שנינו שוטפים כלים ועושים כביסה, כשיגיע הילד נחלק בינינו את ימי האיסוף מהגן. אבא ואמא זה בדיוק אותו דבר, אז למה אני צריכה להסתובב בעולם מסומנת, והוא לא? למה הוא יכול לבחור למי ומתי הוא מספר שצפוי להיוולד לנו תינוק, ואני לא?
נכנסתי להיריון. בהתחלה לא הייתה שום בעיה, חיינו נמשכו כרגיל. אבל אז הבטן התחילה להיראות. אני זוכרת את עצמי הולכת במעבר בין מדפי הספרים ומבינה שמשהו השתנה.
אבל בניגוד אליו, עליי השינוי ניכר, לי אין דרך לברוח ממנו. אני זוכרת שכבר אז התרעמתי, שנאתי את זה. אנחנו הרי זוג שוויוני – שנינו שוטפים כלים ועושים כביסה, כשיגיע הילד נחלק בינינו את ימי האיסוף מהגן. אבא ואמא זה בדיוק אותו דבר, אז למה אני צריכה להסתובב בעולם מסומנת, והוא לא? למה הוא יכול לבחור למי ומתי הוא מספר שצפוי להיוולד לנו תינוק, ואני לא?
במאי שלפני השבעה באוקטובר הראשון, מצאתי את עצמי עומדת בצפיפות של קהל רב, בהופעת השנה של אמני הראפ רביד וטונה. שמי הקיץ היו סמיכים, נטולי כוכבים, והלחות אפפה את האוויר כשמיכה. למשך שעתיים רצופות אנשים סביבי רקדו ושרו. רביד קפץ על הבמה. טונה הזיל דמעה. לאורך הערב הקהל צרח את המילים בידע עמוק, רוטט מכל הברה וחרוז, קשור בכל ביט, מרגיש חלק ממשהו גדול. בדרך הביתה אני זוכרת שחשבתי שככה בדיוק אני "מתנהגת" מול קריאת ספר טוב. קשורה למילים בידע עמוק, מרגישה חלק ממשהו גדול. מאז, בכל פעם שאני מקפלת כביסה, אני מביטה בטי-שרט השחורה שרכשתי בהופעה ההיא, ועליה לוגו מודפס של שני להטוטני המילים. והחולצה, כמו מחיים אחרים, מביטה בי בחזרה, מתגאה בשש התאריכים המתנוססים על גבה, ועליהם איקס מצויר שמוחק אותם מרוב סולד-אאוט, בזה אחר זה.
מאז השבעה באוקטובר כל התאריכים שהתרחשו לפניו כמו מחוקים אצלי באיקס, אחד אחד. חיים מוזרים, רגועים באופן יחסי, כמעט לא רלוונטיים, שבהם הסכסוך הישראלי-פלסטיני היה נוכח כרעש רקע, בתי קברות היו רחוקים יותר, ושירים קופצניים וחרוזים בעברית כבשו את המצעד.
"לבדי, מבולבל
מול עתיד מעורפל
מי יגיד, אם בכלל
כולנו אבודים בחלל"
כותב טונה בשירו "אבודים בחלל", שהפך השראה לכותר גיליון מאזניִם החדש שיצא לכבוד הקיץ המתקרב. ובטוויסט רלוונטי מן המוזיקה לספרות, כותבי העברית הנהדרים האסופים בגיליון זה כמו מלקטים אסטרואידים של תובנות, השראה, שמחה ועצב, כגושי סלע ספורדיים המרחפים סביבם בחלל.
יש לציין: לערוך מגזין ספרות עברית עכשווי במצב יגוני, מסוכן, מטריד וחסר שליטה זה כמו לעמוד בתחנת רכבת של זמן. אם בתחילת המלחמה מרבית מן הכותבים העבריים חשו בשיתוק, לעומת קומץ שהתעקש לתעד להמשיך ולכתוב על מנת שהספרות תציל את חייו, בהמשכה האינות הפכה לאדרנלין יצירתי וכעת (אולי) התפנה מקום לעיבוד האירועים האינטנסיביים והמפחידים, לצער, לכאב ולחזרתה של יכולת ההמצאה.
הכותבים המכונסים בגיליון זה, ביניהם עמיחי שלו, לריסה מילר, ספיר פז, נטעלי גבירץ, צור גואטה, מיטל נסים, ריקי כהן, נועם נוי, דורית שילה, סתיו אתלן ויעל גלוברמן, נעים ונדים בכתיבתם בין אובדנים אישיים ללאומיים, בין סיפורי מלחמה לסיפורי בדיון, ומנסים לזקק את קולם ביצירתיות כובשת, מול עתיד מעורפל.
המעשה הזה, ניסיון להגיע מן הריחוף הקיומי הבלתי נסבל לקרקע טקסטואלית, מודפס שחור על גבי לבן בגיליון שלפניכם.
כולי תקווה שעד לכריכת הגיליון הבא החטופים יחזרו הביתה והחיים יחזרו להיות שפויים יותר. בינתים הספרות העברית העכשווית מחכה לקריאתכם.
שלכם, שרי שביט.
במאי שלפני השבעה באוקטובר הראשון, מצאתי את עצמי עומדת בצפיפות של קהל רב, בהופעת השנה של אמני הראפ רביד וטונה. שמי הקיץ היו סמיכים, נטולי כוכבים, והלחות אפפה את האוויר כשמיכה. למשך שעתיים רצופות אנשים סביבי רקדו ושרו. רביד קפץ על הבמה. טונה הזיל דמעה. לאורך הערב הקהל צרח את המילים בידע עמוק, רוטט מכל הברה וחרוז, קשור בכל ביט, מרגיש חלק ממשהו גדול. בדרך הביתה אני זוכרת שחשבתי שככה בדיוק אני "מתנהגת" מול קריאת ספר טוב. קשורה למילים בידע עמוק, מרגישה חלק ממשהו גדול. מאז, בכל פעם שאני מקפלת כביסה, אני מביטה בטי-שרט השחורה שרכשתי בהופעה ההיא, ועליה לוגו מודפס של שני להטוטני המילים. והחולצה, כמו מחיים אחרים, מביטה בי בחזרה, מתגאה בשש התאריכים המתנוססים על גבה, ועליהם איקס מצויר שמוחק אותם מרוב סולד-אאוט, בזה אחר זה.
מאז השבעה באוקטובר כל התאריכים שהתרחשו לפניו כמו מחוקים אצלי באיקס, אחד אחד. חיים מוזרים, רגועים באופן יחסי, כמעט לא רלוונטיים, שבהם הסכסוך הישראלי-פלסטיני היה נוכח כרעש רקע, בתי קברות היו רחוקים יותר, ושירים קופצניים וחרוזים בעברית כבשו את המצעד.
"לבדי, מבולבל
מול עתיד מעורפל
מי יגיד, אם בכלל
כולנו אבודים בחלל"
כותב טונה בשירו "אבודים בחלל", שהפך השראה לכותר גיליון מאזניִם החדש שיצא לכבוד הקיץ המתקרב. ובטוויסט רלוונטי מן המוזיקה לספרות, כותבי העברית הנהדרים האסופים בגיליון זה כמו מלקטים אסטרואידים של תובנות, השראה, שמחה ועצב, כגושי סלע ספורדיים המרחפים סביבם בחלל.
יש לציין: לערוך מגזין ספרות עברית עכשווי במצב יגוני, מסוכן, מטריד וחסר שליטה זה כמו לעמוד בתחנת רכבת של זמן. אם בתחילת המלחמה מרבית מן הכותבים העבריים חשו בשיתוק, לעומת קומץ שהתעקש לתעד להמשיך ולכתוב על מנת שהספרות תציל את חייו, בהמשכה האינות הפכה לאדרנלין יצירתי וכעת (אולי) התפנה מקום לעיבוד האירועים האינטנסיביים והמפחידים, לצער, לכאב ולחזרתה של יכולת ההמצאה.
הכותבים המכונסים בגיליון זה, ביניהם עמיחי שלו, לריסה מילר, ספיר פז, נטעלי גבירץ, צור גואטה, מיטל נסים, ריקי כהן, נועם נוי, דורית שילה, סתיו אתלן ויעל גלוברמן, נעים ונדים בכתיבתם בין אובדנים אישיים ללאומיים, בין סיפורי מלחמה לסיפורי בדיון, ומנסים לזקק את קולם ביצירתיות כובשת, מול עתיד מעורפל.
המעשה הזה, ניסיון להגיע מן הריחוף הקיומי הבלתי נסבל לקרקע טקסטואלית, מודפס שחור על גבי לבן בגיליון שלפניכם.
כולי תקווה שעד לכריכת הגיליון הבא החטופים יחזרו הביתה והחיים יחזרו להיות שפויים יותר. בינתים הספרות העברית העכשווית מחכה לקריאתכם.
שלכם, שרי שביט.
"מעולם לא נמשכתי למעוף התאוריה, גם לא לתסיסה הבועטת של המכוּּנֶֶה שיח ביקורתי. מעולם לא רציתי 'לעשות שרירים' בדיבור או בכתיבה. אומנם הכרתי, כמובן, בחשיבותם או באי־נמנעותם של מצעים תאורטיים שכל כתיבה מניחה או נשענת עליהם, במובלע או במפורש, הכרוכים מטבעם בחוסר הסכמה, בספקות או בשאלות שיש בהם משום הבעת ביקורת על עמדות אחרות וניסיון לשנות או לתקן. אבל מעולם לא רציתי 'לעשות תאוריה' וגם לא לעסוק בביקורת. ביקשתי מעל לכול לבקר אצל הטקסטים, במחיר ההחלשה הנובע מההתחככות המתארחת באזורי הפאתוס והאָפקט של הכתבים שקראתי. בסופו של דבר, כדי להיחלץ מן הזהות התאורטית־ביקורתית, סימנתי לעצמי את נתיבן של נשים שפרשו משיירת הסוציאליזציה, ושאי־אפשר היה לכנסן ולבטאן במושגים נתונים (אני אומרת 'כדי' כאילו התקיימו כאן באמת יחסי סיבה ותולדה, אבל לאמיתו של דבר, כל זה פשוט קרה)" – מתוך הספר.
בלקט המסות שיבת הספרות אל הממשות: הכנה לרוֹמַסָּה, אשר נכתב במהלך העשור האחרון, מבקשת מיכל בן-נפתלי לשרטט כמה אפיונים בולטים במרחב הספרותי בן-זמננו. בין מגפת הקורונה העולמית לבין מגפות חברתיות־פוליטיות מקומיות, בין חזיונות של אינטליגנציה מלאכותית לבין אמת הגוף האנושי הפגיע, בן-נפתלי מבקשת לברר האם אפשר לנסח מחדש את תביעת האמת הספרותית? האם הופעתו המסיבית של ז'אנר הממואר והחוזה המחודש בין הספרות לבין הממשות הם גלגול עדכני של המחויבות הספרותית הריאליסטית לתיאור פני המציאות בעידן "מות האמת"? ומה פשר הגלגול הזה, החורג ממוסכמות הריאליזם ומוותר מראש על עמדת המספר הכול־יודע במאמץ לתת משקל מכריע לתיאורהּ הסובייקטיבי של מציאות עודפת תמיד?
מיכל בן-נפתלי היא סופרת ומתרגמת. מרצה במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון. מבין ספריה: המורה (כתר, 2015), בגד מאש (כתר, 2019), לקראת אוטוביוגרפיה מינורית: מסות (כרמל, 2019), הקבוצה (כתר, 2021), האנרכיסטיות (פרדס, 2023).
"מעולם לא נמשכתי למעוף התאוריה, גם לא לתסיסה הבועטת של המכוּּנֶֶה שיח ביקורתי. מעולם לא רציתי 'לעשות שרירים' בדיבור או בכתיבה. אומנם הכרתי, כמובן, בחשיבותם או באי־נמנעותם של מצעים תאורטיים שכל כתיבה מניחה או נשענת עליהם, במובלע או במפורש, הכרוכים מטבעם בחוסר הסכמה, בספקות או בשאלות שיש בהם משום הבעת ביקורת על עמדות אחרות וניסיון לשנות או לתקן. אבל מעולם לא רציתי 'לעשות תאוריה' וגם לא לעסוק בביקורת. ביקשתי מעל לכול לבקר אצל הטקסטים, במחיר ההחלשה הנובע מההתחככות המתארחת באזורי הפאתוס והאָפקט של הכתבים שקראתי. בסופו של דבר, כדי להיחלץ מן הזהות התאורטית־ביקורתית, סימנתי לעצמי את נתיבן של נשים שפרשו משיירת הסוציאליזציה, ושאי־אפשר היה לכנסן ולבטאן במושגים נתונים (אני אומרת 'כדי' כאילו התקיימו כאן באמת יחסי סיבה ותולדה, אבל לאמיתו של דבר, כל זה פשוט קרה)" – מתוך הספר.
בלקט המסות שיבת הספרות אל הממשות: הכנה לרוֹמַסָּה, אשר נכתב במהלך העשור האחרון, מבקשת מיכל בן-נפתלי לשרטט כמה אפיונים בולטים במרחב הספרותי בן-זמננו. בין מגפת הקורונה העולמית לבין מגפות חברתיות־פוליטיות מקומיות, בין חזיונות של אינטליגנציה מלאכותית לבין אמת הגוף האנושי הפגיע, בן-נפתלי מבקשת לברר האם אפשר לנסח מחדש את תביעת האמת הספרותית? האם הופעתו המסיבית של ז'אנר הממואר והחוזה המחודש בין הספרות לבין הממשות הם גלגול עדכני של המחויבות הספרותית הריאליסטית לתיאור פני המציאות בעידן "מות האמת"? ומה פשר הגלגול הזה, החורג ממוסכמות הריאליזם ומוותר מראש על עמדת המספר הכול־יודע במאמץ לתת משקל מכריע לתיאורהּ הסובייקטיבי של מציאות עודפת תמיד?
מיכל בן-נפתלי היא סופרת ומתרגמת. מרצה במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון. מבין ספריה: המורה (כתר, 2015), בגד מאש (כתר, 2019), לקראת אוטוביוגרפיה מינורית: מסות (כרמל, 2019), הקבוצה (כתר, 2021), האנרכיסטיות (פרדס, 2023).
וירג'יניה וולף כתבה את מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית באוגוסט 1940 תוך כדי "הקרב על בריטניה" עבור הירחון האמריקאי ניו ריפבליק. שנה לאחר מותה ב־28 במרץ 1941, כונסו כתביה והמסה פורסמה באסופה מות העש.
וולף שהמשיכה לעסוק בקשר שבין פציפיזם וזכויות נשים תוך כדי מלחמת העולם השנייה מבקשת לתעד הבהובים של תודעה פמיניסטית בתוך החושך. זהו קולה של אישה השוכבת לבדה במיטה בלילה, תחת הפצצות, ומבקשת דרך לפעול ולהתנגד. המילה "לילה" משמשת כמטאפורה מארגנת והחושך מייצג את טקטיקת ההאפלה שננקטה בימי הבליץ שנועדה לצמצם את האור ולהגן על אזרחים מפני הפצצות אוויריות. בתוך החושך, הרובד העמוק של החיבור מוקדש לדיוקן אנושי של התכנסות פנימה, אל תוך המחשבה והגוף. זהו מאמץ פסיכולוגי ומוסרי של אזרחית תחת התקפה שמבקשת לחתור נגד הזרם — לדמיין ולברוא את השלום במחשבה למרות תנאי הפחד, החשכה והיעדר התקווה.
וירג'יניה וולף כתבה את מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית באוגוסט 1940 תוך כדי "הקרב על בריטניה" עבור הירחון האמריקאי ניו ריפבליק. שנה לאחר מותה ב־28 במרץ 1941, כונסו כתביה והמסה פורסמה באסופה מות העש.
וולף שהמשיכה לעסוק בקשר שבין פציפיזם וזכויות נשים תוך כדי מלחמת העולם השנייה מבקשת לתעד הבהובים של תודעה פמיניסטית בתוך החושך. זהו קולה של אישה השוכבת לבדה במיטה בלילה, תחת הפצצות, ומבקשת דרך לפעול ולהתנגד. המילה "לילה" משמשת כמטאפורה מארגנת והחושך מייצג את טקטיקת ההאפלה שננקטה בימי הבליץ שנועדה לצמצם את האור ולהגן על אזרחים מפני הפצצות אוויריות. בתוך החושך, הרובד העמוק של החיבור מוקדש לדיוקן אנושי של התכנסות פנימה, אל תוך המחשבה והגוף. זהו מאמץ פסיכולוגי ומוסרי של אזרחית תחת התקפה שמבקשת לחתור נגד הזרם — לדמיין ולברוא את השלום במחשבה למרות תנאי הפחד, החשכה והיעדר התקווה.
הנפש הפרוידיאנית מאת יצחק בנימיני פורס חקירה מתמשכת של כתבי פרויד ולאקאן במשך שני עשורים. מאותה חקירה התגבשה ההבנה שהנפש המתוארת בכתבי פרויד היא הוויה תלוית תרבות וזמן. לעניין זה ישנם שני ביטויים שבאים לידי ביטוי בחקירות השונות: או שכתבי פרויד ולאקאן מחזיקים בידיעה על אודות התרבותיות של הנפש, או שעצם הניסוח שלהם הוא תלוי תרבות וזמן.
המאמרים הראשונים בספר ברובם ליוו את העריכה המדעית של כתבי זיגמונד פרויד בהוצאת רסלינג: ״האלביתי״, ״הבדיחה ויחסה ללא-מודע״, ״פעולות כפייתיות וטקסים דתיים״, ״אבל ומלנכוליה״, "מכתבי פרויד-יונג", לצד הפרסום של תרגום כתבי לאקאן: ״מבוא לשמות האב״ ו״סמינר 20 – עוד״.
החיבור המרכזי בספר הנוכחי הוא מסה נרחבת על מושג הדחף מוות אצל פרויד ב״מעבר לעקרון העונג״. זהו ניסיון לעקוב אחר ההיגיון הפרוידיאני בבואו לחשוב מושגים בסיסיים כמו חיים ומוות ועונג וסבל. מה שנתפס כמושגים בסיסיים כל כך, אשר תקפים לכל יצור אנושי, הם מושגים תלויי תרבות, במיוחד אופן הרישום של היחסים הבינאריים ביניהם.
בעקבות גישתו של מישל פוקו לחקר השיח והסובייקט השיחי, הדיון של בנימיני מכיל נדבך מטא-מושגי על אודות הדיון הפרוידיאני, אשר חושף שלא רק שהתיאוריה והפרקטיקה של פרויד לכודות בתוך מרחב תרבותי, אלא שהן גם לכודות בתוך מרחב מושגי אשר הופך באחת לעצמאי כלפי עצמו עם דינמיקה שיחית משל עצמו שדורשת דין וחשבון מתמיד.
המסה ״עֲבוֹדַת האבל וַאֲבוֹדַת המלנכוליה: סבך הפסיכואנליטי במושגי ובפוליטי״, לצד הטקסט ״תסביך משה: ממצב החירום היהודי-אירופי אצל פרויד לרישום של הממשי אצל לאקאן״, חותמים את הספר ומהדהדים את זמן החירום של מצב המחאה והמלחמה שבו אנו נתונים היום.
ד״ר יצחק בנימיני הוא חבר סגל בתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב ומרצה בבצלאל ירושלים; עורך ראשי (עם עידן צבעוני) של הוצאת רסלינג, ועורך מדעי של סדרת התרגומים של כתבי פרויד בהוצאה; חבר קבוצת התרגום של ה״כתבים״ מאת ז׳אק לאקאן. פרסם בעברית, גרמנית, אנגלית וצרפתית ספרים ומאמרים על פרויד ולאקאן, ביניהם הספרים ״פאולוס והולדת קהילת הבנים״ ו״השיח של לאקאן״. כמו כן מעביר את הסמינרים ״רק (לא) אחד: הסמינר הפסיכו-פוליטי-מתמטי״, ומקבץ הסמינרים ״תהום הפוליטי-תיאולוגי״.
הנפש הפרוידיאנית מאת יצחק בנימיני פורס חקירה מתמשכת של כתבי פרויד ולאקאן במשך שני עשורים. מאותה חקירה התגבשה ההבנה שהנפש המתוארת בכתבי פרויד היא הוויה תלוית תרבות וזמן. לעניין זה ישנם שני ביטויים שבאים לידי ביטוי בחקירות השונות: או שכתבי פרויד ולאקאן מחזיקים בידיעה על אודות התרבותיות של הנפש, או שעצם הניסוח שלהם הוא תלוי תרבות וזמן.
המאמרים הראשונים בספר ברובם ליוו את העריכה המדעית של כתבי זיגמונד פרויד בהוצאת רסלינג: ״האלביתי״, ״הבדיחה ויחסה ללא-מודע״, ״פעולות כפייתיות וטקסים דתיים״, ״אבל ומלנכוליה״, "מכתבי פרויד-יונג", לצד הפרסום של תרגום כתבי לאקאן: ״מבוא לשמות האב״ ו״סמינר 20 – עוד״.
החיבור המרכזי בספר הנוכחי הוא מסה נרחבת על מושג הדחף מוות אצל פרויד ב״מעבר לעקרון העונג״. זהו ניסיון לעקוב אחר ההיגיון הפרוידיאני בבואו לחשוב מושגים בסיסיים כמו חיים ומוות ועונג וסבל. מה שנתפס כמושגים בסיסיים כל כך, אשר תקפים לכל יצור אנושי, הם מושגים תלויי תרבות, במיוחד אופן הרישום של היחסים הבינאריים ביניהם.
בעקבות גישתו של מישל פוקו לחקר השיח והסובייקט השיחי, הדיון של בנימיני מכיל נדבך מטא-מושגי על אודות הדיון הפרוידיאני, אשר חושף שלא רק שהתיאוריה והפרקטיקה של פרויד לכודות בתוך מרחב תרבותי, אלא שהן גם לכודות בתוך מרחב מושגי אשר הופך באחת לעצמאי כלפי עצמו עם דינמיקה שיחית משל עצמו שדורשת דין וחשבון מתמיד.
המסה ״עֲבוֹדַת האבל וַאֲבוֹדַת המלנכוליה: סבך הפסיכואנליטי במושגי ובפוליטי״, לצד הטקסט ״תסביך משה: ממצב החירום היהודי-אירופי אצל פרויד לרישום של הממשי אצל לאקאן״, חותמים את הספר ומהדהדים את זמן החירום של מצב המחאה והמלחמה שבו אנו נתונים היום.
ד״ר יצחק בנימיני הוא חבר סגל בתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב ומרצה בבצלאל ירושלים; עורך ראשי (עם עידן צבעוני) של הוצאת רסלינג, ועורך מדעי של סדרת התרגומים של כתבי פרויד בהוצאה; חבר קבוצת התרגום של ה״כתבים״ מאת ז׳אק לאקאן. פרסם בעברית, גרמנית, אנגלית וצרפתית ספרים ומאמרים על פרויד ולאקאן, ביניהם הספרים ״פאולוס והולדת קהילת הבנים״ ו״השיח של לאקאן״. כמו כן מעביר את הסמינרים ״רק (לא) אחד: הסמינר הפסיכו-פוליטי-מתמטי״, ומקבץ הסמינרים ״תהום הפוליטי-תיאולוגי״.
כמה מחבריי הטובים ביותר הם הומואים דתיים - וליתר דיוק, דתיים לשעבר.
בבחירה שבין לחיות חיים פתוחים, חופשיים - ויש לומר אף, לדידי, אמיצים - כהומואים, לבין לחיות את חיי הדת היהודית - על פי ההלכה - וזאת אם בנאמנות מוחלטת לכלליה, אם ב"עיגולי פינות" כאלה ואחרים - הם בחרו לנטוש את הדת והלכותיה - על כל אהבתם אליה והצער שנגרם להם מנטישתה - ובמקום זה להיות "הם עצמם", קרי: הומואים, לא בארון, גאים בעצמם, ובתוך כך, לחגוג את קיומם ככאלה, על כל המשתמע מכך.
במקרים אלו, המיניות למעשה "ניצחה", אם תרצו, ב"תחרות" שבינה לבין האמונה הדתית שלהם ובמהות היהודית - על פי הלכותיה ועל דקדוקיה - שליוותה אותם משך כל חייהם עד לרגע גיבוש ההחלטה שניטעה בהם לצאת מהארון ולחיות את חיי החופש שלהם כהומואים (אם בזוגיות, אם לאו, ראוי לציין).
*
אותה "נטישה" לא הייתה קלה כלל ועיקר לאף אחד מחבריי ההומואים הדתיים לשעבר, ולמעשה, היא הייתה מלווה בקשיים רבים (בין היתר, חברתיים, רגשיים, תודעתיים, וכו').
הבחירה שבין ההלכה לבין ההומוסקסואליות אצל חלקם יצאה אל הפועל רק לאחר שהם ניסו כל דבר אפשרי שיכול היה - לפחות בתיאוריה - לשלב בין השניים, וחלקם אף חוו טיפולי המרה קשים - שלא צלחו, כמובן, מעצם היותם לא "יעילים". (וזאת בלשון המעטה, וללא כניסה כעת לעובי הקורה של נושא בעייתי ועגום מאין כמוהו זה ולדעותיי הקיצוניות נגד טיפולי המרה באשר הם - הן פיזיים, הן אף כרעיון).
*
לדברי חבריי ההומואים הדתיים לשעבר, הדת היהודית איננה מקבלת - במהותה - הומוסקסואליות, ועל כן לא הייתה להם ברירה אלא לעזוב אותה.
חלקם הודו שהם "משמרים" חלקים מסוימים ממהות ההלכה, אם בשמירת מצוות מסוימות: כגון צום ביום כיפור וביקור בבית הכנסת בראש השנה, אם ביישום טקס הקידוש המסורתי בערבי שישי.
אחד מחבריי ההומואים הדתיים לשעבר אף שיתף אותי שהוא מניח תפילין פעם ביום - וזאת למגינת ליבו של בן זוגו החילוני הגמור (שמעולם, יש לציין, לא היה דתי).
*
השאלה העיקרית - אך לא היחידה, כמובן - העולה במוחי בעת כתיבת מסה זו, היא האם ישנה חובה בוויתור גמור על דרך הדת, על ההלכה היהודית כולה - על כל מצוותיה ודקדוקיה - ורק כך ניתן להיות הומוסקסואל אמיתי, שלם, או האם ניתן למצוא, אם תרצו, את עמק השווה, ולשמור על הזהות היהודית-דתית ביחד עם הזהות ההומוסקסואלית, איתה נולד ההומוסקסואל, היות וזוהי איננה בחירה, כי אם גנטיקה מולדת ותו לא.
האם הרבנים - אם תרצו, "קובעי הדרך", "קובעי הדעת", "מובילי הדת היהודית", גם בעת הזו, במאה ה-21 - יכולים, ואולי, אם ארחיק לכת, אף רוצים - לשמור על מאמיניהם ההומוסקסואלים היהודים ולראות בהם "מאמינים לגיטימיים" ובכך למעשה להעשיר את הדת היהודית בעת הזו - להעצים את שלל רבדיה ולקבל את כל היהודים באשר הם שרוצים להיות חלק מן הדת היהודית - ומדרכה - ובכלל זה גם הומוסקסואלים דתיים, ובעצם, כאשר חושבים על כך לעומק, מדוע שהדת היהודית - כדת - ורבניה - כמוביליה - לא ירצו בכך?
מדוע שלא יקבלו את כל היהודים באשר הם, ומדוע רבים מהם, גם עתה, במאה ה-21, טוענים שיש ניגוד מוחלט בין הדת היהודית לבין הומוסקסואליות?
מדוע הם אינם מקבלים את בניהם ההומוסקסואלים בדיוק כפי שהם: הומואים, ובה-בעת, אוהבי הדת היהודית והקדוש ברוך הוא?
בני אדם בשר ודם אשר פשוטו כמשמעו נולדו הומוסקסואלים, אך רוצים בכל ליבם ובכל מאודם לעבוד את השם ולהיות חלק אינטגרלי, פעיל, מהדת היהודית?
מדוע זה "לא עובד" ביחד מבחינת הרבנים?
ואף יותר מכך: מי בעצם קובע - או ליתר דיוק, חושב שהוא קובע - שהומוסקסואל דתי לא יכול, הלכה למעשה, לשמור על זהותו כהומוסקסואל ובה-בעת לשמור על אמונתו הדתית?
ובכן, התשובה היא כי רב כזה או אחר, או מנהיג דתי כזה או אחר, יכולים להחליט זאת, אך בסופו של דבר ישנו ציבור שלם של מאמינים יהודים דתיים שיכולים - וליתר דיוק, צריכים, ואף, לדידי, מחוייבים - להחליט לבדם - בינם לבין עצמם - אם זה "בסדר" או "לא בסדר", אם זה "נכון" או "לא נכון", וחובה עליהם להתייחס הן בשאלתם, הן בתשובתם, להיבט של העת הזו בה אנו חיים, המאה ה-21.
להלן: האם כאשר נכתבה התורה - אם תרצו, הברית הישנה - היה קיים מחשב בעולם? האם המצאה כאינטרנט - על כל מה שהאינטרנט מסמל ועל כל השינויים המודרניים הדרמטיים שהוא יצר בעולם ובאנשים החיים בעולם בעת הזו - הייתה קיימת?
האם היו קיימות אז רשתות חברתיות?
האם אנשים בימי קדם, בעת שהתורה נכתבה, תיקשרו זה עם זה, התכתבו זה עם זה, באמצעות טלפון נייד אשר גודלו כגודל כף יד ואשר בשניות אחדות, בלחיצת כפתור - או מקש - יכול לחבר בין שני אנשים - ואף יותר משניים - המצויים בקצוות מרוחקים של העולם?
התשובה לכך היא לא. בוודאי שלא.
ובכן, העולם השתנה - וזאת עובדה.
ואם כך הוא, אזי מדוע שהפסוקים בתורה המיוחסים להומוסקסואלים והמתנגדים נחרצות להם מעצם קיומם רק בשל היותם הומוסקסואלים אשר, כאמור, נולדו כאלה, ואף הקוראים לפגוע בהם פיזית - עד כדי להמיתם, כדוגמת הפסוקים "וסקלתם באבנים ומתו." (דברים, פרק י"ז, פסוק ה'), "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה - תועבה עשו שניהם. מות יומתו, דמיהם בם." (ויקרא, פרק כ', פסוק י"ג), לא יקבלו התייחסות הרלבנטית לזמן שבו הם נכתבו - זמן אשר הוא שונה לחלוטין, רחוק כמרחק שנות אור במהותו, מהזמן שלנו כעת, המאה ה-21?
והאם עובדה זו, של הזמן שבו נכתב בתורה היהודית הפסוק "וסקלתם באבנים ומתו" המתייחס להומוסקסואלים ולפעילות הומוסקסואלית בעת ההיא, הרחוקה כל כך, כאמור - אם תרצו, "העת העתיקה", "הקדומה", היא-היא העובדה שיכולה לשנות את תפישתם של הרבנים קובעי הדעת ומובילי הדרך ביהדות - הן הישראלית, הן העולמית - ולהוליד בהם הבנה-תובנה "חדשה", אם תרצו, "מודרנית", "אקטואלית", הרלבנטית במהותה ובתפישותיה לעת הזו שלנו, למאה ה-21, כי הדברים השתנו כולם: המחשב, האינטרנט, הרשתות החברתיות, "הרסו" את התפישות המיושנות, ובמידה רבה, "כתשו" אותן עד דק, הפכו אותן לאפר ועפר, פיזרו אותן כאבק ברוח, והן כעת לא רלבנטיות - בהקשר של הזמן הנוכחי בו אנו חיים.
אני מאמין שאם אכן הרבנים וקובעי דעת הקהל באוכלוסיות הדתיות והחרדיות - הן בישראל, הן בעולם - יבינו זאת, יכילו זאת, ויקבלו זאת כעובדה, הדברים ישתנו - גם אם לא באופן מלא ובמאת האחוזים, אזי לכל הפחות מעט, ואז החברות הללו - הן הדתית, הן החרדית - יקבלו את בניהם ההומוסקסואלים כחלק אינטגרלי ואף חשוב ביותר, משמעותי ו"מוסיף" מהחברה הדתית ומהחברה החרדית - ולא יראו בהם עוד כמעין סרח עודף, לא רצוי, "נטע זר", אשר צריך להענישו ולנדותו מחברתם, כי אם ההיפך הגמור מכך - בני אדם ראויים, שווים בין שווים, אשר ראוי לאמץ אותם אל חיקם ולאהוב אותם בדיוק כפי שהם - הומוסקסואלים יראי השם, אוהבי הקדוש ברוך הוא בכל לבבם ובכל מאודם, אשר פשוט נולדו כפי שהם: הומוסקסואלים.
כמה מחבריי הטובים ביותר הם הומואים דתיים - וליתר דיוק, דתיים לשעבר.
בבחירה שבין לחיות חיים פתוחים, חופשיים - ויש לומר אף, לדידי, אמיצים - כהומואים, לבין לחיות את חיי הדת היהודית - על פי ההלכה - וזאת אם בנאמנות מוחלטת לכלליה, אם ב"עיגולי פינות" כאלה ואחרים - הם בחרו לנטוש את הדת והלכותיה - על כל אהבתם אליה והצער שנגרם להם מנטישתה - ובמקום זה להיות "הם עצמם", קרי: הומואים, לא בארון, גאים בעצמם, ובתוך כך, לחגוג את קיומם ככאלה, על כל המשתמע מכך.
במקרים אלו, המיניות למעשה "ניצחה", אם תרצו, ב"תחרות" שבינה לבין האמונה הדתית שלהם ובמהות היהודית - על פי הלכותיה ועל דקדוקיה - שליוותה אותם משך כל חייהם עד לרגע גיבוש ההחלטה שניטעה בהם לצאת מהארון ולחיות את חיי החופש שלהם כהומואים (אם בזוגיות, אם לאו, ראוי לציין).
*
אותה "נטישה" לא הייתה קלה כלל ועיקר לאף אחד מחבריי ההומואים הדתיים לשעבר, ולמעשה, היא הייתה מלווה בקשיים רבים (בין היתר, חברתיים, רגשיים, תודעתיים, וכו').
הבחירה שבין ההלכה לבין ההומוסקסואליות אצל חלקם יצאה אל הפועל רק לאחר שהם ניסו כל דבר אפשרי שיכול היה - לפחות בתיאוריה - לשלב בין השניים, וחלקם אף חוו טיפולי המרה קשים - שלא צלחו, כמובן, מעצם היותם לא "יעילים". (וזאת בלשון המעטה, וללא כניסה כעת לעובי הקורה של נושא בעייתי ועגום מאין כמוהו זה ולדעותיי הקיצוניות נגד טיפולי המרה באשר הם - הן פיזיים, הן אף כרעיון).
*
לדברי חבריי ההומואים הדתיים לשעבר, הדת היהודית איננה מקבלת - במהותה - הומוסקסואליות, ועל כן לא הייתה להם ברירה אלא לעזוב אותה.
חלקם הודו שהם "משמרים" חלקים מסוימים ממהות ההלכה, אם בשמירת מצוות מסוימות: כגון צום ביום כיפור וביקור בבית הכנסת בראש השנה, אם ביישום טקס הקידוש המסורתי בערבי שישי.
אחד מחבריי ההומואים הדתיים לשעבר אף שיתף אותי שהוא מניח תפילין פעם ביום - וזאת למגינת ליבו של בן זוגו החילוני הגמור (שמעולם, יש לציין, לא היה דתי).
*
השאלה העיקרית - אך לא היחידה, כמובן - העולה במוחי בעת כתיבת מסה זו, היא האם ישנה חובה בוויתור גמור על דרך הדת, על ההלכה היהודית כולה - על כל מצוותיה ודקדוקיה - ורק כך ניתן להיות הומוסקסואל אמיתי, שלם, או האם ניתן למצוא, אם תרצו, את עמק השווה, ולשמור על הזהות היהודית-דתית ביחד עם הזהות ההומוסקסואלית, איתה נולד ההומוסקסואל, היות וזוהי איננה בחירה, כי אם גנטיקה מולדת ותו לא.
האם הרבנים - אם תרצו, "קובעי הדרך", "קובעי הדעת", "מובילי הדת היהודית", גם בעת הזו, במאה ה-21 - יכולים, ואולי, אם ארחיק לכת, אף רוצים - לשמור על מאמיניהם ההומוסקסואלים היהודים ולראות בהם "מאמינים לגיטימיים" ובכך למעשה להעשיר את הדת היהודית בעת הזו - להעצים את שלל רבדיה ולקבל את כל היהודים באשר הם שרוצים להיות חלק מן הדת היהודית - ומדרכה - ובכלל זה גם הומוסקסואלים דתיים, ובעצם, כאשר חושבים על כך לעומק, מדוע שהדת היהודית - כדת - ורבניה - כמוביליה - לא ירצו בכך?
מדוע שלא יקבלו את כל היהודים באשר הם, ומדוע רבים מהם, גם עתה, במאה ה-21, טוענים שיש ניגוד מוחלט בין הדת היהודית לבין הומוסקסואליות?
מדוע הם אינם מקבלים את בניהם ההומוסקסואלים בדיוק כפי שהם: הומואים, ובה-בעת, אוהבי הדת היהודית והקדוש ברוך הוא?
בני אדם בשר ודם אשר פשוטו כמשמעו נולדו הומוסקסואלים, אך רוצים בכל ליבם ובכל מאודם לעבוד את השם ולהיות חלק אינטגרלי, פעיל, מהדת היהודית?
מדוע זה "לא עובד" ביחד מבחינת הרבנים?
ואף יותר מכך: מי בעצם קובע - או ליתר דיוק, חושב שהוא קובע - שהומוסקסואל דתי לא יכול, הלכה למעשה, לשמור על זהותו כהומוסקסואל ובה-בעת לשמור על אמונתו הדתית?
ובכן, התשובה היא כי רב כזה או אחר, או מנהיג דתי כזה או אחר, יכולים להחליט זאת, אך בסופו של דבר ישנו ציבור שלם של מאמינים יהודים דתיים שיכולים - וליתר דיוק, צריכים, ואף, לדידי, מחוייבים - להחליט לבדם - בינם לבין עצמם - אם זה "בסדר" או "לא בסדר", אם זה "נכון" או "לא נכון", וחובה עליהם להתייחס הן בשאלתם, הן בתשובתם, להיבט של העת הזו בה אנו חיים, המאה ה-21.
להלן: האם כאשר נכתבה התורה - אם תרצו, הברית הישנה - היה קיים מחשב בעולם? האם המצאה כאינטרנט - על כל מה שהאינטרנט מסמל ועל כל השינויים המודרניים הדרמטיים שהוא יצר בעולם ובאנשים החיים בעולם בעת הזו - הייתה קיימת?
האם היו קיימות אז רשתות חברתיות?
האם אנשים בימי קדם, בעת שהתורה נכתבה, תיקשרו זה עם זה, התכתבו זה עם זה, באמצעות טלפון נייד אשר גודלו כגודל כף יד ואשר בשניות אחדות, בלחיצת כפתור - או מקש - יכול לחבר בין שני אנשים - ואף יותר משניים - המצויים בקצוות מרוחקים של העולם?
התשובה לכך היא לא. בוודאי שלא.
ובכן, העולם השתנה - וזאת עובדה.
ואם כך הוא, אזי מדוע שהפסוקים בתורה המיוחסים להומוסקסואלים והמתנגדים נחרצות להם מעצם קיומם רק בשל היותם הומוסקסואלים אשר, כאמור, נולדו כאלה, ואף הקוראים לפגוע בהם פיזית - עד כדי להמיתם, כדוגמת הפסוקים "וסקלתם באבנים ומתו." (דברים, פרק י"ז, פסוק ה'), "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה - תועבה עשו שניהם. מות יומתו, דמיהם בם." (ויקרא, פרק כ', פסוק י"ג), לא יקבלו התייחסות הרלבנטית לזמן שבו הם נכתבו - זמן אשר הוא שונה לחלוטין, רחוק כמרחק שנות אור במהותו, מהזמן שלנו כעת, המאה ה-21?
והאם עובדה זו, של הזמן שבו נכתב בתורה היהודית הפסוק "וסקלתם באבנים ומתו" המתייחס להומוסקסואלים ולפעילות הומוסקסואלית בעת ההיא, הרחוקה כל כך, כאמור - אם תרצו, "העת העתיקה", "הקדומה", היא-היא העובדה שיכולה לשנות את תפישתם של הרבנים קובעי הדעת ומובילי הדרך ביהדות - הן הישראלית, הן העולמית - ולהוליד בהם הבנה-תובנה "חדשה", אם תרצו, "מודרנית", "אקטואלית", הרלבנטית במהותה ובתפישותיה לעת הזו שלנו, למאה ה-21, כי הדברים השתנו כולם: המחשב, האינטרנט, הרשתות החברתיות, "הרסו" את התפישות המיושנות, ובמידה רבה, "כתשו" אותן עד דק, הפכו אותן לאפר ועפר, פיזרו אותן כאבק ברוח, והן כעת לא רלבנטיות - בהקשר של הזמן הנוכחי בו אנו חיים.
אני מאמין שאם אכן הרבנים וקובעי דעת הקהל באוכלוסיות הדתיות והחרדיות - הן בישראל, הן בעולם - יבינו זאת, יכילו זאת, ויקבלו זאת כעובדה, הדברים ישתנו - גם אם לא באופן מלא ובמאת האחוזים, אזי לכל הפחות מעט, ואז החברות הללו - הן הדתית, הן החרדית - יקבלו את בניהם ההומוסקסואלים כחלק אינטגרלי ואף חשוב ביותר, משמעותי ו"מוסיף" מהחברה הדתית ומהחברה החרדית - ולא יראו בהם עוד כמעין סרח עודף, לא רצוי, "נטע זר", אשר צריך להענישו ולנדותו מחברתם, כי אם ההיפך הגמור מכך - בני אדם ראויים, שווים בין שווים, אשר ראוי לאמץ אותם אל חיקם ולאהוב אותם בדיוק כפי שהם - הומוסקסואלים יראי השם, אוהבי הקדוש ברוך הוא בכל לבבם ובכל מאודם, אשר פשוט נולדו כפי שהם: הומוסקסואלים.
הספר דמוקרטיה התאגדותית: תקווה לשעה זו טובע מושג חדש להבנת הדמוקרטיה הישראלית, לפענוח המשבר החמור שבו היא נתונה וליצירת תקווה להתחדשותה. "דמוקרטיה התאגדותית" היא שכבת העומק של חברה דמוקרטית, המורכבת מרשת של קהילות מקומיות, קבוצות שיתופיות, איגודי עובדים, תנועות חוץ-פרלמנטריות וארגונים אזרחיים. לפי המודל המוצג בספר, מעל לרובד ההתאגדותי נמצאת הדמוקרטיה החברתית (סוציאל-דמוקרטיה), מדינת הרווחה, ואילו הדמוקרטיה הפוליטית הפורמלית מתקיימת רק ברובד החיצוני והדק ביותר של החברה. ללא שני הרבדים הקודמים, המשטר הדמוקרטי נותר רדוד ותלוי על בלימה.
עוצמתה ההיסטורית של הדמוקרטיה הישראלית נובעת מכך שנבנתה על יסודות איתנים של דמוקרטיה התאגדותית ולאחר מכן גם חברתית, שאפיינו את המפעל הציוני-חלוצי. אך הדמוקרטיה בישראל הוכתה בשורה של מהפכות נגד, שפגעו בכל רבדיה בזה אחר זה, עוד בטרם המהפכה המשטרית. מתקפת השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיה מעמידות במבחן עליון את החברה הישראלית בכל ממדיה ומתוך כך גם את אופייה הדמוקרטי. היש תקווה לשעה זו?
הספר מציע לישראל של המאה ה-21 תפיסה מקיפה להתחדשות דמוקרטית וחברתית, במעגלים מתרחבים: אני ואתה, חברותא, חלוציות, ציונות, יהדות ואנושיות. כל אחת מהמסות הכלולות בספר מתעמקת באחד המושגים הללו, לאורם של שני מקורות השראה: הגותו של מרטין בובר ושירת רחל. רעיונותיהם של שני ענקי הרוח מתורגמים למציאות של ימינו בלשון שווה לכל נפש.
תום נבון הוא חבר קיבוץ עירוני, היסטוריון ומרצה באוניברסיטת חיפה.
הספר דמוקרטיה התאגדותית: תקווה לשעה זו טובע מושג חדש להבנת הדמוקרטיה הישראלית, לפענוח המשבר החמור שבו היא נתונה וליצירת תקווה להתחדשותה. "דמוקרטיה התאגדותית" היא שכבת העומק של חברה דמוקרטית, המורכבת מרשת של קהילות מקומיות, קבוצות שיתופיות, איגודי עובדים, תנועות חוץ-פרלמנטריות וארגונים אזרחיים. לפי המודל המוצג בספר, מעל לרובד ההתאגדותי נמצאת הדמוקרטיה החברתית (סוציאל-דמוקרטיה), מדינת הרווחה, ואילו הדמוקרטיה הפוליטית הפורמלית מתקיימת רק ברובד החיצוני והדק ביותר של החברה. ללא שני הרבדים הקודמים, המשטר הדמוקרטי נותר רדוד ותלוי על בלימה.
עוצמתה ההיסטורית של הדמוקרטיה הישראלית נובעת מכך שנבנתה על יסודות איתנים של דמוקרטיה התאגדותית ולאחר מכן גם חברתית, שאפיינו את המפעל הציוני-חלוצי. אך הדמוקרטיה בישראל הוכתה בשורה של מהפכות נגד, שפגעו בכל רבדיה בזה אחר זה, עוד בטרם המהפכה המשטרית. מתקפת השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיה מעמידות במבחן עליון את החברה הישראלית בכל ממדיה ומתוך כך גם את אופייה הדמוקרטי. היש תקווה לשעה זו?
הספר מציע לישראל של המאה ה-21 תפיסה מקיפה להתחדשות דמוקרטית וחברתית, במעגלים מתרחבים: אני ואתה, חברותא, חלוציות, ציונות, יהדות ואנושיות. כל אחת מהמסות הכלולות בספר מתעמקת באחד המושגים הללו, לאורם של שני מקורות השראה: הגותו של מרטין בובר ושירת רחל. רעיונותיהם של שני ענקי הרוח מתורגמים למציאות של ימינו בלשון שווה לכל נפש.
תום נבון הוא חבר קיבוץ עירוני, היסטוריון ומרצה באוניברסיטת חיפה.
"בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה מַשֶּׁהוּ נִבְעָה/ כְּמוֹ סֶדֶק בַּקִּיר, כְּמוֹ עָרוּץ בְּכָתְלֵי הַבַּיִת/ דַּק, כִּמְעַט סָמוּי/ חָרַץ אֶת הַבַּיִת, שָׁעָה שֶׁהָיִינוּ שְׁקוּעִים בִּשְׁנָתֵנוּ." כך כותב המשורר נדב ליניאל בשירו "סף" המופיע בגיליון – וחושף את נקודת הקצה, או אולי מוטב לומר את נקודת הקיצון, שבה אנחנו מצויים בימים אלה, נקודה שבה לפעמים לא ברור מה בדיוני יותר: הספרות או המציאות?
איך כותבים ספרות על מציאות מעורערת? איך כותבים שירים וסיפורים ומסות בתוך עולם שיצא מדעתו, עולם שמספק לנו מדי שבוע דימויים כה מרחיקי לכת שגם האנרכיסטים שביוצרים לא היו מצליחים לרקוח במוחם הקודח?
אמת המקובלת על הכול (או לפחות על רוב האמנים) היא שבשביל ליצור צריך לפעמים להתערער, לוותר על ביטחונות, לקלף מעצמנו הגנות. אבל אנחנו נמצאים בתוך זמנים שבהם נדמה לפעמים שההתערערות הופכת להיות החיים עצמם, ואילו דווקא הכתיבה מתגלה כנמל מבטחים, להימלט אליו מהבלגן הגדול והנורא שבתוכו אנו מנסים להמשיך להתקיים וגם לשמור על איזה עוגן של שפיות, על בדל של אנושיות, למרות הכול. מיטב סופרי, משוררי ואמני התקופה – ותיקים, מוכרים ועטורי פרסים, לצד צעירים ומבטיחים – התכנסו יחד בגיליון הזה כדי לגעת במילים ברגע המערער הזה של הקצה, של הסף – סף השפיות, סף ההכרה, סף האמונה, סף האהבה, ולפעמים גם סף החיים. ואולי אין זה צריך להפתיע שרבות מהיצירות המופיעות בקובץ מתארות רגעים אחרונים שהם גם רגעי פרידה מדמויות קרובות, מכוננות ומעצבות, ולפעמים הם גם מהווים פרידה ממציאות קודמת, זו שלפני ההתערערות.
אני רוצה להודות מקרב לב למשתתפי הקובץ; לאנה הרמן, לענת לוין, לאפרת מישורי, לציבי גבע, לשחר קמינץ, למאיה גז, ליובל פז, להדר אורלנוב, לאיה סומך, לג'ודי עדיני, לנצר לאו, לריטה קוגן, למירי רוזובסקי, ליעל משעלי, לנדב ליניאל, לרוני סומק, לקרן קולטון, למאיה מנדלוביץ', למירי ליטווק, לאביעד נתנאל, לנגה ספיר, לילי שנר לכרמית רוזן, לאיבון קוזלובסקי גולן ולעמיר שינקמן.
ולקוראי מאזניִם – בכל הפלטפורמות – אני מאחלת קריאה מעניינת ומשמעותית!
שלכם,
תמר מרין
עורכת מאזניִם
"בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה מַשֶּׁהוּ נִבְעָה/ כְּמוֹ סֶדֶק בַּקִּיר, כְּמוֹ עָרוּץ בְּכָתְלֵי הַבַּיִת/ דַּק, כִּמְעַט סָמוּי/ חָרַץ אֶת הַבַּיִת, שָׁעָה שֶׁהָיִינוּ שְׁקוּעִים בִּשְׁנָתֵנוּ." כך כותב המשורר נדב ליניאל בשירו "סף" המופיע בגיליון – וחושף את נקודת הקצה, או אולי מוטב לומר את נקודת הקיצון, שבה אנחנו מצויים בימים אלה, נקודה שבה לפעמים לא ברור מה בדיוני יותר: הספרות או המציאות?
איך כותבים ספרות על מציאות מעורערת? איך כותבים שירים וסיפורים ומסות בתוך עולם שיצא מדעתו, עולם שמספק לנו מדי שבוע דימויים כה מרחיקי לכת שגם האנרכיסטים שביוצרים לא היו מצליחים לרקוח במוחם הקודח?
אמת המקובלת על הכול (או לפחות על רוב האמנים) היא שבשביל ליצור צריך לפעמים להתערער, לוותר על ביטחונות, לקלף מעצמנו הגנות. אבל אנחנו נמצאים בתוך זמנים שבהם נדמה לפעמים שההתערערות הופכת להיות החיים עצמם, ואילו דווקא הכתיבה מתגלה כנמל מבטחים, להימלט אליו מהבלגן הגדול והנורא שבתוכו אנו מנסים להמשיך להתקיים וגם לשמור על איזה עוגן של שפיות, על בדל של אנושיות, למרות הכול. מיטב סופרי, משוררי ואמני התקופה – ותיקים, מוכרים ועטורי פרסים, לצד צעירים ומבטיחים – התכנסו יחד בגיליון הזה כדי לגעת במילים ברגע המערער הזה של הקצה, של הסף – סף השפיות, סף ההכרה, סף האמונה, סף האהבה, ולפעמים גם סף החיים. ואולי אין זה צריך להפתיע שרבות מהיצירות המופיעות בקובץ מתארות רגעים אחרונים שהם גם רגעי פרידה מדמויות קרובות, מכוננות ומעצבות, ולפעמים הם גם מהווים פרידה ממציאות קודמת, זו שלפני ההתערערות.
אני רוצה להודות מקרב לב למשתתפי הקובץ; לאנה הרמן, לענת לוין, לאפרת מישורי, לציבי גבע, לשחר קמינץ, למאיה גז, ליובל פז, להדר אורלנוב, לאיה סומך, לג'ודי עדיני, לנצר לאו, לריטה קוגן, למירי רוזובסקי, ליעל משעלי, לנדב ליניאל, לרוני סומק, לקרן קולטון, למאיה מנדלוביץ', למירי ליטווק, לאביעד נתנאל, לנגה ספיר, לילי שנר לכרמית רוזן, לאיבון קוזלובסקי גולן ולעמיר שינקמן.
ולקוראי מאזניִם – בכל הפלטפורמות – אני מאחלת קריאה מעניינת ומשמעותית!
שלכם,
תמר מרין
עורכת מאזניִם
לצד פעילותו רבת-השנים כמתרגם שנתן צורה עברית למשוררים מן העת העתיקה עד המאה העשרים, פעל עמינדב דיקמן כחוקר, מסאי ומבקר ספרות. בשורות אחרונות כונסו מבחר מאמרים, מסות ורשימות שפרסם במשך ארבעה עשורים בספרי מחקר ובמוספים ספרותיים, וכן הרצאות שבעל פה ומאמרים מן העיזבון שנדפסים כאן לראשונה.
הפרקים מציגים קשת ססגונית של תחומי עניין שבהם עסק דיקמן לאורך חייו: השירה הקלסית והתקבלותה, ספרות רוסית, נפתולי השפה העברית, אומנות הספר ותולדותיה ועקרונות התרגום. בכמה מן המאמרים, האישיים יותר באופיים, מתאר דיקמן את ראשית דרכו בתרגום ודן בפועלו של אביו, המתרגם שלמה דיקמן. מאמרים אחרים מניחים את היסודות לספר על תולדות התרגום העברי, שלא זכה להשלים את כתיבתו.
מן המאמרים נגלה בעל סגנון נוקב ומושחז, רב-אומן של עברית ייחודית ועשירה, כותב רווי תשוקת אמת לספרות ולספרים – אך ניבטת מהם גם דמותו של אינטלקטואל מעורב, שביקש להתוות דרך בתרבות העברית, לעצב את פניה ולהרחיב את אופקיה.
עמינדב דיקמן (2022-1958) היה מתרגם וחוקר ספרות, פרופסור לספרות כללית והשוואתית ולספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, שבה גם הקים את התוכנית ללימודי תרגום ועמד בראשה. בחייו ראו אור שנים-עשר קובצי שירה שתרגם. היה חבר האקדמיה ללשון העברית. תרגומיו זיכו אותו בפרס ראש הממשלה ללשון העברית ובפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת.
לצד פעילותו רבת-השנים כמתרגם שנתן צורה עברית למשוררים מן העת העתיקה עד המאה העשרים, פעל עמינדב דיקמן כחוקר, מסאי ומבקר ספרות. בשורות אחרונות כונסו מבחר מאמרים, מסות ורשימות שפרסם במשך ארבעה עשורים בספרי מחקר ובמוספים ספרותיים, וכן הרצאות שבעל פה ומאמרים מן העיזבון שנדפסים כאן לראשונה.
הפרקים מציגים קשת ססגונית של תחומי עניין שבהם עסק דיקמן לאורך חייו: השירה הקלסית והתקבלותה, ספרות רוסית, נפתולי השפה העברית, אומנות הספר ותולדותיה ועקרונות התרגום. בכמה מן המאמרים, האישיים יותר באופיים, מתאר דיקמן את ראשית דרכו בתרגום ודן בפועלו של אביו, המתרגם שלמה דיקמן. מאמרים אחרים מניחים את היסודות לספר על תולדות התרגום העברי, שלא זכה להשלים את כתיבתו.
מן המאמרים נגלה בעל סגנון נוקב ומושחז, רב-אומן של עברית ייחודית ועשירה, כותב רווי תשוקת אמת לספרות ולספרים – אך ניבטת מהם גם דמותו של אינטלקטואל מעורב, שביקש להתוות דרך בתרבות העברית, לעצב את פניה ולהרחיב את אופקיה.
עמינדב דיקמן (2022-1958) היה מתרגם וחוקר ספרות, פרופסור לספרות כללית והשוואתית ולספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, שבה גם הקים את התוכנית ללימודי תרגום ועמד בראשה. בחייו ראו אור שנים-עשר קובצי שירה שתרגם. היה חבר האקדמיה ללשון העברית. תרגומיו זיכו אותו בפרס ראש הממשלה ללשון העברית ובפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת.
לפני למעלה משנה, החיים הפסיקו להיות הגיוניים. כל רגע של שגרה, שמחה רגעית או אפילו הליכה ברחוב היה מלווה בתמונות בלתי אפשריות שהפכו למציאות חיינו. חיוכים של חטופים על גבי פוסטרים מודבקים על הקירות. הלוויות של חיילים. אינספור אסונות ופיגועים במרחב הציבורי. פגיעה בגוף ובנפש. תמונות וסרטונים קשים של עזה העיר המרוטשת, על פליטיה ומחבליה. המוות, הכאב, השחיתות, נוכחים בכל מקום. ובתוכם, כגבעול ירוק שמבצבץ מאבן, נבלעת אך זוקפת ראש – הספרות. ומהי הספרות, בעצם? אוסף של מילים ומחשבות. אך לא רק. אולי לא בכלל. אולי לספרות הכוח והיכולת לברוא עולם חלופי, ובהיר יותר, שיהווה לנו עיר מקלט עם דלת מוגפת לנשום מאחוריה. ואולי לספרות העוצמה והיכולת לברוא את המציאות מחדש, באמצעות שחזור, בדיה, מהלך מקורי או חשיבה ביקורתית.
גיליון נסיגה המונח לפניכם כולל טקסטים שהדיו שבהם עדיין חי ורועד. סיפורים, שירים, מסות, רעיונות ורשימות שנכתבו כל כולם בעת האחרונה, המסועפת מכל בחינה. גם הים נסוג, כתבה בשירה הנושא שם זה יונה וולך. ואולי כעת מתחיל עידן חדש של נסיגות. נסיגות מכל מה שהוא דם, אכזריות, שנאה ועצב. איסוף מחדש של פיסות האנושי, כצדפים על החוף.
תודה עמוקה לכותבים ולכותבות שהשתתפו בגיליון זה, ולצוות מאזנים ולאגודת הסופרים על עזרתם בפרסום כתב העת.
שלכם
שרי שביט
עורכת מאזניִם
לפני למעלה משנה, החיים הפסיקו להיות הגיוניים. כל רגע של שגרה, שמחה רגעית או אפילו הליכה ברחוב היה מלווה בתמונות בלתי אפשריות שהפכו למציאות חיינו. חיוכים של חטופים על גבי פוסטרים מודבקים על הקירות. הלוויות של חיילים. אינספור אסונות ופיגועים במרחב הציבורי. פגיעה בגוף ובנפש. תמונות וסרטונים קשים של עזה העיר המרוטשת, על פליטיה ומחבליה. המוות, הכאב, השחיתות, נוכחים בכל מקום. ובתוכם, כגבעול ירוק שמבצבץ מאבן, נבלעת אך זוקפת ראש – הספרות. ומהי הספרות, בעצם? אוסף של מילים ומחשבות. אך לא רק. אולי לא בכלל. אולי לספרות הכוח והיכולת לברוא עולם חלופי, ובהיר יותר, שיהווה לנו עיר מקלט עם דלת מוגפת לנשום מאחוריה. ואולי לספרות העוצמה והיכולת לברוא את המציאות מחדש, באמצעות שחזור, בדיה, מהלך מקורי או חשיבה ביקורתית.
גיליון נסיגה המונח לפניכם כולל טקסטים שהדיו שבהם עדיין חי ורועד. סיפורים, שירים, מסות, רעיונות ורשימות שנכתבו כל כולם בעת האחרונה, המסועפת מכל בחינה. גם הים נסוג, כתבה בשירה הנושא שם זה יונה וולך. ואולי כעת מתחיל עידן חדש של נסיגות. נסיגות מכל מה שהוא דם, אכזריות, שנאה ועצב. איסוף מחדש של פיסות האנושי, כצדפים על החוף.
תודה עמוקה לכותבים ולכותבות שהשתתפו בגיליון זה, ולצוות מאזנים ולאגודת הסופרים על עזרתם בפרסום כתב העת.
שלכם
שרי שביט
עורכת מאזניִם
מסה אנתרופולוגית זו מציעה נקודת מבט קוסמולוגית לפענוח סוד קסמו של התיאטרון המערבי ולחידת הישרדותו כמוסד ארכאי בעידן ההיפר־מדיה. במוקד התיאוריה הספקטקולום, עולם בימתי המושתת על סדר קוסמי־מונותאיסטי. הספקטקולום מופיע לעיני באי התיאטרון בכל הצגה המועלית על הבמה, הוא היסוד הבלתי־נראה בתיאטרון והוא מצוי באירוע תרבותי הנושא בחובו מעין שיבה אל מעמד הר סיני. בתיאוריה החדשה שזורים רעיונות יהודיים ונוצריים רבים שמקורם במוטיבים מיתולוגיים בתנ"ך וגם בתורת החסידות ובקבלה. תיאוריה זו מבצרת את מעמדו של העולם הבימתי כקדוש ובתוך כך מהפכת את כיוון ההשתחוויה, המיוחסת הפעם לקהל הצופים בתיאטרון.
פרופסור טובה גמליאל היא אנתרופולוגית במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר־אילן. מחקריה עוסקים בהיבטים פסיכולוגיים ותודעתיים של התרבות. ספריה שראו אור: זקנה עם זיק בעיניים (דיונון, 2000); סוף הסיפור: משמעות, זהות, זקנה (אוניברסיטת תל־אביב, 2005); אסתטיקה של הצער: תרבות הקינה של נשות תימן בישראל (יד יצחק בן־צבי, 2010); יומני זהרה: הזמנה נשית לאנתרופולוגיה (פרדס, 2014); וThe Theatrical Spectaculum: An Anthropological Theory (Palgrave Macmillan, 2020).
מסה אנתרופולוגית זו מציעה נקודת מבט קוסמולוגית לפענוח סוד קסמו של התיאטרון המערבי ולחידת הישרדותו כמוסד ארכאי בעידן ההיפר־מדיה. במוקד התיאוריה הספקטקולום, עולם בימתי המושתת על סדר קוסמי־מונותאיסטי. הספקטקולום מופיע לעיני באי התיאטרון בכל הצגה המועלית על הבמה, הוא היסוד הבלתי־נראה בתיאטרון והוא מצוי באירוע תרבותי הנושא בחובו מעין שיבה אל מעמד הר סיני. בתיאוריה החדשה שזורים רעיונות יהודיים ונוצריים רבים שמקורם במוטיבים מיתולוגיים בתנ"ך וגם בתורת החסידות ובקבלה. תיאוריה זו מבצרת את מעמדו של העולם הבימתי כקדוש ובתוך כך מהפכת את כיוון ההשתחוויה, המיוחסת הפעם לקהל הצופים בתיאטרון.
פרופסור טובה גמליאל היא אנתרופולוגית במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר־אילן. מחקריה עוסקים בהיבטים פסיכולוגיים ותודעתיים של התרבות. ספריה שראו אור: זקנה עם זיק בעיניים (דיונון, 2000); סוף הסיפור: משמעות, זהות, זקנה (אוניברסיטת תל־אביב, 2005); אסתטיקה של הצער: תרבות הקינה של נשות תימן בישראל (יד יצחק בן־צבי, 2010); יומני זהרה: הזמנה נשית לאנתרופולוגיה (פרדס, 2014); וThe Theatrical Spectaculum: An Anthropological Theory (Palgrave Macmillan, 2020).
בספר זה, הנושא את הכותרת הפרדוקסלית פטריוטים חסרי מולדת, מספר המחבר כיצד סופרים, מדענים ופוליטיקאים בולטים ממוצא יהודי ענו או נמנעו מלהשיב על השאלה היהודית, כיצד הגיבו לחייהם בגולה, שהכתיבו להם נוירוזות ותסביכי נחיתות לאומיים. בספר מתוארים ניסיונותיהם של גיבוריו ליצור עולם חדש, ידידותי ליהודים. המחבר מראה איך מחשבותיהם ופעולותיהם של גיבורי הספר בתור רפורמיסטים, מהפכנים או טרוריסטים השיגו תוצאה הפוכה: הם תרמו לחיזוקה של האנטישמיות. הספר מתאר את מאבקם, את חקיינותם ואת האסקפיזם של דמויותיו בתנאי האנטישמיות הממלכתית והעממית. ספר זה הוא אוסף של דיוקנאות ספרותיים, מסות היסטוריות וביוגרפיות.
אלכס גורדון הוא יליד קייב, בירת אוקראינה הסובייטית, שעלה לישראל ב־1979, פרופסור לפיסיקה (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה ובמכללת האקדמית לחינוך "אורנים", מחברם של 8 ספרים וכ־600 פרסומים ב־79 כתבי עת ב־14 מדינות בחמש שפות, רוסית, עברית, אנגלית, צרפתית וגרמנית.
בספר זה, הנושא את הכותרת הפרדוקסלית פטריוטים חסרי מולדת, מספר המחבר כיצד סופרים, מדענים ופוליטיקאים בולטים ממוצא יהודי ענו או נמנעו מלהשיב על השאלה היהודית, כיצד הגיבו לחייהם בגולה, שהכתיבו להם נוירוזות ותסביכי נחיתות לאומיים. בספר מתוארים ניסיונותיהם של גיבוריו ליצור עולם חדש, ידידותי ליהודים. המחבר מראה איך מחשבותיהם ופעולותיהם של גיבורי הספר בתור רפורמיסטים, מהפכנים או טרוריסטים השיגו תוצאה הפוכה: הם תרמו לחיזוקה של האנטישמיות. הספר מתאר את מאבקם, את חקיינותם ואת האסקפיזם של דמויותיו בתנאי האנטישמיות הממלכתית והעממית. ספר זה הוא אוסף של דיוקנאות ספרותיים, מסות היסטוריות וביוגרפיות.
אלכס גורדון הוא יליד קייב, בירת אוקראינה הסובייטית, שעלה לישראל ב־1979, פרופסור לפיסיקה (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה ובמכללת האקדמית לחינוך "אורנים", מחברם של 8 ספרים וכ־600 פרסומים ב־79 כתבי עת ב־14 מדינות בחמש שפות, רוסית, עברית, אנגלית, צרפתית וגרמנית.
הסיפורים והמסות שבספר הזה כתובים ברובם על בסיס החומר האוטוביוגרפי, טרגי וקומי. הספר מכיל סיפורים הוּמוריסטיים ועצובים, דרמטיים ומשמחים, מלאי דמעות מצחוק ומצרות. מחברם הוא יהודי סובייטי לשעבר המתאר את תולדות משפחתו באווירת האנטישמיות הממלכתית והעממית ששררה בברית המועצות. במכונת הזמן לוקח המחבר את קוראיו לאוקראינה הטרום סובייטית, הסובייטית והפוסט־סובייטית כדי להציג בפניהם את ההיסטוריה של יהודי אוקראינה על סמך חוויותיו שלו ושל משפחתו. המחבר מציג את דעתו גם על המלחמה המתרחשת בין רוסיה ואוקראינה בהיבט היהודי .
אלכס גורדון, יליד קייב, רכש את השכלתו באוניברסיטת קייב, במכון לפיזיקה של האקדמיה למדעים של אוקראינה הסובייטית ובטכניון העברי בחיפה. דוקטור לפיזיקה. עלה לישראל ב־ 1979 . פרופסור מן המניין לפיזיקה (אמריטוס) בפקולטה למדעי הטבע של אוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית לחינוך "אורנים". מחברם של תשעה ספרים וכ־ 900 פרסומים ב־ 91 כתבי עת ב־ 17 מדינות בשש שפות: רוסית, עברית, אנגלית, צרפתית, אוקראינית וגרמנית.
הסיפורים והמסות שבספר הזה כתובים ברובם על בסיס החומר האוטוביוגרפי, טרגי וקומי. הספר מכיל סיפורים הוּמוריסטיים ועצובים, דרמטיים ומשמחים, מלאי דמעות מצחוק ומצרות. מחברם הוא יהודי סובייטי לשעבר המתאר את תולדות משפחתו באווירת האנטישמיות הממלכתית והעממית ששררה בברית המועצות. במכונת הזמן לוקח המחבר את קוראיו לאוקראינה הטרום סובייטית, הסובייטית והפוסט־סובייטית כדי להציג בפניהם את ההיסטוריה של יהודי אוקראינה על סמך חוויותיו שלו ושל משפחתו. המחבר מציג את דעתו גם על המלחמה המתרחשת בין רוסיה ואוקראינה בהיבט היהודי .
אלכס גורדון, יליד קייב, רכש את השכלתו באוניברסיטת קייב, במכון לפיזיקה של האקדמיה למדעים של אוקראינה הסובייטית ובטכניון העברי בחיפה. דוקטור לפיזיקה. עלה לישראל ב־ 1979 . פרופסור מן המניין לפיזיקה (אמריטוס) בפקולטה למדעי הטבע של אוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית לחינוך "אורנים". מחברם של תשעה ספרים וכ־ 900 פרסומים ב־ 91 כתבי עת ב־ 17 מדינות בשש שפות: רוסית, עברית, אנגלית, צרפתית, אוקראינית וגרמנית.
הספר מציע מבחר עשיר של דיאלוגים ספרותיים ומאמרים מאת אייריס מרדוק (1919-1999). במזיגה רחבת יריעה של ספרות ופילוסופיה, מרדוק מציעה כאן מבט חדש ומפוכח על אהבה, על אתיקה, על דת, ועל אמנות. הטקסטים בספר פורשים את השקפתה האפלטונית הייחודית. הם כתובים בתגובה לתהפוכות הפוליטיות והתרבותיות של המאה העשרים ובדיאלוג הדוק עם ההיסטוריה של הפילוסופיה ‒ קאנט, שופנהאואר, ניטשה, סארטר, ויטגנשטיין ועוד. מרדוק בוחנת כאן השקפות פילוסופיות בנות זמנה, הן מן המסורת האקסיסטנציאליסטית והן מזו האנליטית, וכתמיד, חקירותיה משקפות ומזמינות גם חקירה עצמית. בכתיבה עשירה ונגישה, מרדוק ניצבת כאן כאחת הפילוסופיות המשפיעות יותר כיום.
ד"ר יואב אשכנזי חוקר סופר ומתרגם. חי בוינה ועוסק בפילוסופיה של ויטגנשטיין ובאייריס מרדוק. מספריו: מראות סדוקות (בר אילן, 2013); להיות אנושי (כרמל, 2018); שלוש מחשבות מודרניות (כרמל, 2020), The Death of Transcendence (Palgrve, 2022). עוד ראו אור בתרגומו: פילוסופיה, מאת לודוויג ויטגנשטיין (כרמל, 2016), ריבונות הטוב, מאת אייריס מרדוק (שלם, 2017).
ד"ר רשף אגם־סגל, מרצה לפילוסופיה בקולג' הצבאי של וירג'יניה, בארה"ב. מומחה לפילוסופיה של המוסר ולפילוסופיה של לודוויג ויטגנשטיין. קובץ מאמרים שפורסם בעריכתו, Wittgenstein’s Moral Thought (Routledge, 2018).
הספר מציע מבחר עשיר של דיאלוגים ספרותיים ומאמרים מאת אייריס מרדוק (1919-1999). במזיגה רחבת יריעה של ספרות ופילוסופיה, מרדוק מציעה כאן מבט חדש ומפוכח על אהבה, על אתיקה, על דת, ועל אמנות. הטקסטים בספר פורשים את השקפתה האפלטונית הייחודית. הם כתובים בתגובה לתהפוכות הפוליטיות והתרבותיות של המאה העשרים ובדיאלוג הדוק עם ההיסטוריה של הפילוסופיה ‒ קאנט, שופנהאואר, ניטשה, סארטר, ויטגנשטיין ועוד. מרדוק בוחנת כאן השקפות פילוסופיות בנות זמנה, הן מן המסורת האקסיסטנציאליסטית והן מזו האנליטית, וכתמיד, חקירותיה משקפות ומזמינות גם חקירה עצמית. בכתיבה עשירה ונגישה, מרדוק ניצבת כאן כאחת הפילוסופיות המשפיעות יותר כיום.
ד"ר יואב אשכנזי חוקר סופר ומתרגם. חי בוינה ועוסק בפילוסופיה של ויטגנשטיין ובאייריס מרדוק. מספריו: מראות סדוקות (בר אילן, 2013); להיות אנושי (כרמל, 2018); שלוש מחשבות מודרניות (כרמל, 2020), The Death of Transcendence (Palgrve, 2022). עוד ראו אור בתרגומו: פילוסופיה, מאת לודוויג ויטגנשטיין (כרמל, 2016), ריבונות הטוב, מאת אייריס מרדוק (שלם, 2017).
ד"ר רשף אגם־סגל, מרצה לפילוסופיה בקולג' הצבאי של וירג'יניה, בארה"ב. מומחה לפילוסופיה של המוסר ולפילוסופיה של לודוויג ויטגנשטיין. קובץ מאמרים שפורסם בעריכתו, Wittgenstein’s Moral Thought (Routledge, 2018).
חודשים ספורים לאחר פרוץ ה-7 באוקטובר הוזמנתי לכתוב טור דעה למהדורה האנגלית של ynet במסגרת מיזם סופרים כותבים על המלחמה. זה היה בתקופה של משבר כתיבה רציני - תוצאה ישירה של אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם – אבל גם כהמשך של שנה קשה ומאתגרת במיוחד במישור האישי. לראשונה בחיי הרגשתי שהמילים אבדו לי. נכון יותר לומר, הן המשיכו לשייט להן אי שם, בתוך ראשי, אבל איבדתי את היכולת שבה בטחתי כל חיי – להניח אותן בסדר הגיוני על הדף, לייצר מתוכן איזה היגד בעל משמעות. כדרכם של סופרים שחווים משבר כתיבה ומנסים לעשות עם זה משהו, מצאתי את עצמי, באופן לא מקורי במיוחד, כותבת את המסה שלי על הקושי לכתוב בימים האלה. העובדה שהמסה הייתה באנגלית – שפה שאני שולטת בה היטב אבל אינה שפת הפרוזה, שפת ה"לא מודע" שלי – דווקא הקלה עליי. היא יצרה מרחב מוגן, היא לא תבעה ממני לצלול אל תהומות מסוכנים מדי. גם ככה הכול מסביב היה מסוכן מדי.
קראתי למסה Writing the unwritten ואולי Telling the untold, אני לא לגמרי בטוחה. כתבתי שם על האופן שבו מאז ה-7 באוקטובר דימויים ויזואליים (מעוררי אימה, בדרך כלל) החליפו את המילים, ושזו היא שעתה היפה של האמנות הפלסטית. באופן לא מקרי באותה תקופה מצאתי אני עצמי חיבור עם אנשים מתחום האמנות הפלסטית, ופחות עם כותבים. טקסטים שהתייחסו באופן ישיר ל"מצב" נראו לי בעייתיים מדי, נכתבים טרם עיתם. חשבתי שצריך להיווצר מרחק – ממשי ואמנותי – בכדי לכתוב יצירות ספרותיות על כל מה שקרה וממשיך לקרות.
אני די בטוחה שברנר לא היה מרוצה ממני. בחיבורו "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים" הוא כותב: "הערכה עצמית – זהו אחד מתנאי-החיים שבהכרה העליונה, בין של הפרט ובין של הכלל. קיבוץ בני-אדם, כאדם היחידי, כל זמן שהוא נמצא על השלבים התחתונים של גידולו האנושי, כמעט שאינו יודע לחשוב על עצמו כהוגן, להעריך את עצמו כראוי." ("הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", 1914). ברנר אומר, רציתם לכתוב ספרות עברית, למדו להעריך את עצמכם, במילים. וכפי שמיטיב לנסח זאת יהונתן דיין במסה שלו "על האידיום הישראלי של מתקפת ה-7 באוקטובר": "ביטוי ספרותי שמוליך לנקודת מבט גבוהה יותר על החיים ועל עצמם, מעניק בד בבד הערכה עצמית מסדר גבוה יותר. ובקידום החיים נמדד מעשה תיקון ספרותי. כי אוי לאדם או לעם חסרי הערכה עצמית. בלעדיה, אליבא דברנר, שוקעים אל הבהמי, ואינם יודעים את עצמם ואת שקיעתם."
הגיליון שלפניכם מבקש, בעקבות ברנר, לשרטט מהלך עכשווי של הערכת עצמנו. הערכת עצמנו באין כרכים – באין טקסטים מכוננים להיתלות בהם, אבל גם באין מנהיגים להיתלות בהם; לא במישור הפוליטי וגם לא במישור הספרותי.
רבות דובר על ניתוצה של דמות הצופה לבית ישראל כסופר בעידן שלנו – העידן שלאחר דור הנפילים; עמוס עוז, א.ב. יהושע – מי יהיה הסופר המוכיח בשער של דורנו והאם בכלל צריך לקום אחד כזה? נדמה לי שספרותנו מוכיחה ששום צופה אינו בנמצא – אולי משום שאת מה שקרה איש מאיתנו לא צפה ולא יכול היה לצפות ואולי כי גם ה"כאן" עומד כרגע בסימן שאלה. האם יישאר "כאן"? האם יישאר מרכז ספרותי עברי בישראל בסוף כל זה? ובכל זאת, אנחנו לא אומרים נואש. בעקבות ברנר אנחנו מבקשים להעריך את עצמנו, או לפחות את מה שנשאר מאיתנו, ואנחנו רוצים לעשות זאת במלוא העוז של המבע הספרותי בעברית.
בגיליון התכנסו כמה מטובי הסופרים ואנשי הספרות הפועלים היום – בארץ וגם בתפוצות – לכבודו של אחד הז'אנרים היפים מכול: ז'אנר המסה האישית-ספרותית. עמוס עוז – צופה לבית ישראל של שעתו – אמר פעם שהוא כותב מסות כשהוא יודע מה הוא רוצה להגיד ואילו פרוזה הוא כותב כשהוא לא יודע מה הוא רוצה להגיד. אבל נדמה שז'אנר המסה האישית-ספרותית מבקש לבחון מחדש את ההפרדה הנחרצת הזו, וכותבי הגיליון גם הם מאתגרים אותה, כל אחד על פי דרכו. כל אחד מהם מבקש לכתוב את הבלתי נכתב והם יודעים מה הם רוצים לומר עליו, לפעמים גם נגד השתקה וסתימת פיות; בין אם דרך הפריזמה של מי שנמצא "שם", כמו למשל במסות שכתבו ראובן נמדר, ארי ליברמן וג'וליה פרמנטו-צייזלר, או דרך הפריזמה של מי שנמצא כאן, ומבקש לומר את כל מה שנאסר עליו להיאמר באקלים הפוליטי הנוכחי השורר בישראל, כמו למשל במסה שכתבה אורית פוטשניק.
אני רוצה להודות לכל משתתפי הגיליון – למיכל בן-נפתלי, לראובן נמדר, לארי ליברמן, לג'וליה פרמנטו-צייזלר, לנוית בראל, ליהונתן דיין, לנועה שורק, למיה סביר, לדנה לובינסקי, לעידו בלס, לדנה שוופי, לאורית פוטשניק, ליהודית רותם, לדורית זילברמן ולרבקה איילון – על האומץ, על היושרה, על הכנות הבלתי מצויה, וגם על האהבה לכתיבה ולספרות העברית. וכפי שכבר נאמר, כל החשבון עוד לא נגמר.
שלכם,
תמר מרין
עורכת מאזניִם
חודשים ספורים לאחר פרוץ ה-7 באוקטובר הוזמנתי לכתוב טור דעה למהדורה האנגלית של ynet במסגרת מיזם סופרים כותבים על המלחמה. זה היה בתקופה של משבר כתיבה רציני - תוצאה ישירה של אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם – אבל גם כהמשך של שנה קשה ומאתגרת במיוחד במישור האישי. לראשונה בחיי הרגשתי שהמילים אבדו לי. נכון יותר לומר, הן המשיכו לשייט להן אי שם, בתוך ראשי, אבל איבדתי את היכולת שבה בטחתי כל חיי – להניח אותן בסדר הגיוני על הדף, לייצר מתוכן איזה היגד בעל משמעות. כדרכם של סופרים שחווים משבר כתיבה ומנסים לעשות עם זה משהו, מצאתי את עצמי, באופן לא מקורי במיוחד, כותבת את המסה שלי על הקושי לכתוב בימים האלה. העובדה שהמסה הייתה באנגלית – שפה שאני שולטת בה היטב אבל אינה שפת הפרוזה, שפת ה"לא מודע" שלי – דווקא הקלה עליי. היא יצרה מרחב מוגן, היא לא תבעה ממני לצלול אל תהומות מסוכנים מדי. גם ככה הכול מסביב היה מסוכן מדי.
קראתי למסה Writing the unwritten ואולי Telling the untold, אני לא לגמרי בטוחה. כתבתי שם על האופן שבו מאז ה-7 באוקטובר דימויים ויזואליים (מעוררי אימה, בדרך כלל) החליפו את המילים, ושזו היא שעתה היפה של האמנות הפלסטית. באופן לא מקרי באותה תקופה מצאתי אני עצמי חיבור עם אנשים מתחום האמנות הפלסטית, ופחות עם כותבים. טקסטים שהתייחסו באופן ישיר ל"מצב" נראו לי בעייתיים מדי, נכתבים טרם עיתם. חשבתי שצריך להיווצר מרחק – ממשי ואמנותי – בכדי לכתוב יצירות ספרותיות על כל מה שקרה וממשיך לקרות.
אני די בטוחה שברנר לא היה מרוצה ממני. בחיבורו "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים" הוא כותב: "הערכה עצמית – זהו אחד מתנאי-החיים שבהכרה העליונה, בין של הפרט ובין של הכלל. קיבוץ בני-אדם, כאדם היחידי, כל זמן שהוא נמצא על השלבים התחתונים של גידולו האנושי, כמעט שאינו יודע לחשוב על עצמו כהוגן, להעריך את עצמו כראוי." ("הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", 1914). ברנר אומר, רציתם לכתוב ספרות עברית, למדו להעריך את עצמכם, במילים. וכפי שמיטיב לנסח זאת יהונתן דיין במסה שלו "על האידיום הישראלי של מתקפת ה-7 באוקטובר": "ביטוי ספרותי שמוליך לנקודת מבט גבוהה יותר על החיים ועל עצמם, מעניק בד בבד הערכה עצמית מסדר גבוה יותר. ובקידום החיים נמדד מעשה תיקון ספרותי. כי אוי לאדם או לעם חסרי הערכה עצמית. בלעדיה, אליבא דברנר, שוקעים אל הבהמי, ואינם יודעים את עצמם ואת שקיעתם."
הגיליון שלפניכם מבקש, בעקבות ברנר, לשרטט מהלך עכשווי של הערכת עצמנו. הערכת עצמנו באין כרכים – באין טקסטים מכוננים להיתלות בהם, אבל גם באין מנהיגים להיתלות בהם; לא במישור הפוליטי וגם לא במישור הספרותי.
רבות דובר על ניתוצה של דמות הצופה לבית ישראל כסופר בעידן שלנו – העידן שלאחר דור הנפילים; עמוס עוז, א.ב. יהושע – מי יהיה הסופר המוכיח בשער של דורנו והאם בכלל צריך לקום אחד כזה? נדמה לי שספרותנו מוכיחה ששום צופה אינו בנמצא – אולי משום שאת מה שקרה איש מאיתנו לא צפה ולא יכול היה לצפות ואולי כי גם ה"כאן" עומד כרגע בסימן שאלה. האם יישאר "כאן"? האם יישאר מרכז ספרותי עברי בישראל בסוף כל זה? ובכל זאת, אנחנו לא אומרים נואש. בעקבות ברנר אנחנו מבקשים להעריך את עצמנו, או לפחות את מה שנשאר מאיתנו, ואנחנו רוצים לעשות זאת במלוא העוז של המבע הספרותי בעברית.
בגיליון התכנסו כמה מטובי הסופרים ואנשי הספרות הפועלים היום – בארץ וגם בתפוצות – לכבודו של אחד הז'אנרים היפים מכול: ז'אנר המסה האישית-ספרותית. עמוס עוז – צופה לבית ישראל של שעתו – אמר פעם שהוא כותב מסות כשהוא יודע מה הוא רוצה להגיד ואילו פרוזה הוא כותב כשהוא לא יודע מה הוא רוצה להגיד. אבל נדמה שז'אנר המסה האישית-ספרותית מבקש לבחון מחדש את ההפרדה הנחרצת הזו, וכותבי הגיליון גם הם מאתגרים אותה, כל אחד על פי דרכו. כל אחד מהם מבקש לכתוב את הבלתי נכתב והם יודעים מה הם רוצים לומר עליו, לפעמים גם נגד השתקה וסתימת פיות; בין אם דרך הפריזמה של מי שנמצא "שם", כמו למשל במסות שכתבו ראובן נמדר, ארי ליברמן וג'וליה פרמנטו-צייזלר, או דרך הפריזמה של מי שנמצא כאן, ומבקש לומר את כל מה שנאסר עליו להיאמר באקלים הפוליטי הנוכחי השורר בישראל, כמו למשל במסה שכתבה אורית פוטשניק.
אני רוצה להודות לכל משתתפי הגיליון – למיכל בן-נפתלי, לראובן נמדר, לארי ליברמן, לג'וליה פרמנטו-צייזלר, לנוית בראל, ליהונתן דיין, לנועה שורק, למיה סביר, לדנה לובינסקי, לעידו בלס, לדנה שוופי, לאורית פוטשניק, ליהודית רותם, לדורית זילברמן ולרבקה איילון – על האומץ, על היושרה, על הכנות הבלתי מצויה, וגם על האהבה לכתיבה ולספרות העברית. וכפי שכבר נאמר, כל החשבון עוד לא נגמר.
שלכם,
תמר מרין
עורכת מאזניִם
"עד עצם היום הזה מוסיפה אותה קללה משונה, קללת השפה האחת והתרבות האחת, להיתפס כברכה. ממש כשם שברכת ריבוי הלשונות שהעתיר מגדל בבל על האנושות – ברכה שאין ערוך לנדיבותה וליופייה – נחשבת בספר בראשית ובמסורת הדורות לעונש מִשמים."
כך כותב דורי מנור בפתח הדבר לקובץ המסות החדש שלו. המסות בספר בונות תפיסת עולם פואטית שלמה ועמוקה, המיטיבה לספר סיפור על עצמה, על שפתה ועל העולם. מנור, מבכירי המשוררים, המתרגמים והעורכים של העברית כיום, מציג במסות אלה את מפעל חייו: החזרת העולם המגוון, העשיר והמוזיקלי אל השירה העברית, והשבת השפה והתרבות העברית המודרנית אל המוזיקה הנצחית שאליה הן שייכות.
המילים של מנור, המייסד והעורך הראשי של כתב העת הו! ושל הוצאת “אלטנוילנד” החדשה, הן לא רק דיון אינטלקטואלי, אלא קריאה נרגשת להיזכר בקסם השירה ובעומקה. בספרו הוא מהרהר על נושאים מגוונים כגון הלחנת שירי משוררים בישראל, מושג "המשורר הלאומי" והרלוונטיות שלו כיום, תפקידו של עורך שירה, מהותו של תרגום שירה ושאלת הזיקה בין שירה לבין שפת אם.
בין דן פגיס לשארל בודלר, בין לאה גולדברג לנתן זך, מנור מזמין את הקוראים לצלול לעומקה של אמנות השירה ולחוות אותה מתוך ידע ותשוקה.
"עד עצם היום הזה מוסיפה אותה קללה משונה, קללת השפה האחת והתרבות האחת, להיתפס כברכה. ממש כשם שברכת ריבוי הלשונות שהעתיר מגדל בבל על האנושות – ברכה שאין ערוך לנדיבותה וליופייה – נחשבת בספר בראשית ובמסורת הדורות לעונש מִשמים."
כך כותב דורי מנור בפתח הדבר לקובץ המסות החדש שלו. המסות בספר בונות תפיסת עולם פואטית שלמה ועמוקה, המיטיבה לספר סיפור על עצמה, על שפתה ועל העולם. מנור, מבכירי המשוררים, המתרגמים והעורכים של העברית כיום, מציג במסות אלה את מפעל חייו: החזרת העולם המגוון, העשיר והמוזיקלי אל השירה העברית, והשבת השפה והתרבות העברית המודרנית אל המוזיקה הנצחית שאליה הן שייכות.
המילים של מנור, המייסד והעורך הראשי של כתב העת הו! ושל הוצאת “אלטנוילנד” החדשה, הן לא רק דיון אינטלקטואלי, אלא קריאה נרגשת להיזכר בקסם השירה ובעומקה. בספרו הוא מהרהר על נושאים מגוונים כגון הלחנת שירי משוררים בישראל, מושג "המשורר הלאומי" והרלוונטיות שלו כיום, תפקידו של עורך שירה, מהותו של תרגום שירה ושאלת הזיקה בין שירה לבין שפת אם.
בין דן פגיס לשארל בודלר, בין לאה גולדברג לנתן זך, מנור מזמין את הקוראים לצלול לעומקה של אמנות השירה ולחוות אותה מתוך ידע ותשוקה.
"אחד הניצולים, ילד כבן שמונה, סיפר לחיילים שחילצו אותו על שיר (של יהונתן גפן) שדקלם לעצמו, בזמן שהוא מסתתר בארון שמחוצה לו מוטלות גופות הוריו ואחותו. הילד דקלם לעצמו שוב ושוב, ללא קול, את השורות האחרונות של השיר הזה. הוא לא ידע לומר מדוע בחר דווקא בשיר הזה, רק אמר שהרגיש שהשיר שומר עליו. אפשר לחשוב כמובן על האופן שבו ייצגו שורות השיר את דאגות היום־יום הקטנות, המרגיעות, שגודלן תואם את גודל הנפש הילדית. איזה עולם הוא זה שבו ילד צריך להסתתר בארון, ללא קול, במשך שבע־עשרה שעות שנדמות כנצח? איך ניתן בכלל ליצור רצף בין ההתרחשות הזו לבין העולם שקדם לה? בינה לבין העולם שיבוא אחריה? אך זה בדיוק העניין: הילד שימר באמצעות שורות השיר את העולם שקדם לעולם הזה, ובאופן עלום גם את העולם שיבוא אחריו."
פרופ' דנה אמיר
בימים אלו, ימי מלחמה, אנחנו נדרשים לדמיין וליצור את העולם שיבוא. אנחנו נדרשים לכתוב את הסיפור שלנו מחדש, כדי שנוכל להבין גם את מה שהיה. פעולת הכתיבה היא גם קריאת כיוון שניתן לכנותה בשם "תקווה". איך אפשר לדבר על תקווה בימים קשים כל כך, כשהעבר עוד פעור, שותת, ההווה מאיים, והעתיד לוט בערפל? אולי כך: בזהירות, באמצעות קשת של קולות ומתוך רצון עז להשפיע על הסיפור שלנו.
בספר שלפניכם מקובצות שמונה־עשרה מסות של כותבים שונים, אנשי רוח, אומנים ופסיכואנליטיקאים – פרופ' מירב רוט, פרופ' דנה אמיר, נוגה פרידמן, יובל אביבי ועוד. הטקסטים מציעים מבט פסיכואנליטי, רעיוני ואומנותי, על מושג התקווה בישראל של היום. על האפשרות להרגיש אותה, או לפחות להבין את טיבה, בימים של פחד, ייאוש וכאב. המבטים השונים יוצרים מעין קליידוסקופ המאפשר הצצה על הכוח, הקושי וההכרח – לקוות.
קו ארוך מחוק הוא מסמך תרבותי עמוק ומשמעותי. זהו ניסיון להחזיק את מה שנשמט. להחזיק מתוך הפצע המדמם את אפשרות התיקון וההבראה.
"אחד הניצולים, ילד כבן שמונה, סיפר לחיילים שחילצו אותו על שיר (של יהונתן גפן) שדקלם לעצמו, בזמן שהוא מסתתר בארון שמחוצה לו מוטלות גופות הוריו ואחותו. הילד דקלם לעצמו שוב ושוב, ללא קול, את השורות האחרונות של השיר הזה. הוא לא ידע לומר מדוע בחר דווקא בשיר הזה, רק אמר שהרגיש שהשיר שומר עליו. אפשר לחשוב כמובן על האופן שבו ייצגו שורות השיר את דאגות היום־יום הקטנות, המרגיעות, שגודלן תואם את גודל הנפש הילדית. איזה עולם הוא זה שבו ילד צריך להסתתר בארון, ללא קול, במשך שבע־עשרה שעות שנדמות כנצח? איך ניתן בכלל ליצור רצף בין ההתרחשות הזו לבין העולם שקדם לה? בינה לבין העולם שיבוא אחריה? אך זה בדיוק העניין: הילד שימר באמצעות שורות השיר את העולם שקדם לעולם הזה, ובאופן עלום גם את העולם שיבוא אחריו."
פרופ' דנה אמיר
בימים אלו, ימי מלחמה, אנחנו נדרשים לדמיין וליצור את העולם שיבוא. אנחנו נדרשים לכתוב את הסיפור שלנו מחדש, כדי שנוכל להבין גם את מה שהיה. פעולת הכתיבה היא גם קריאת כיוון שניתן לכנותה בשם "תקווה". איך אפשר לדבר על תקווה בימים קשים כל כך, כשהעבר עוד פעור, שותת, ההווה מאיים, והעתיד לוט בערפל? אולי כך: בזהירות, באמצעות קשת של קולות ומתוך רצון עז להשפיע על הסיפור שלנו.
בספר שלפניכם מקובצות שמונה־עשרה מסות של כותבים שונים, אנשי רוח, אומנים ופסיכואנליטיקאים – פרופ' מירב רוט, פרופ' דנה אמיר, נוגה פרידמן, יובל אביבי ועוד. הטקסטים מציעים מבט פסיכואנליטי, רעיוני ואומנותי, על מושג התקווה בישראל של היום. על האפשרות להרגיש אותה, או לפחות להבין את טיבה, בימים של פחד, ייאוש וכאב. המבטים השונים יוצרים מעין קליידוסקופ המאפשר הצצה על הכוח, הקושי וההכרח – לקוות.
קו ארוך מחוק הוא מסמך תרבותי עמוק ומשמעותי. זהו ניסיון להחזיק את מה שנשמט. להחזיק מתוך הפצע המדמם את אפשרות התיקון וההבראה.
"הספר הזה הוא ברכה אמיתית. לראשונה בעברית מוצע בו חזון מעמיק ומקיף, מבוסס היטב מבחינה מחקרית, בדבר דרכים רדיקליות לשינוי חברתי הנגזרות ממשאבי הידע הנרחבים של הלימוד הבודהיסטי" - ד"ר סטיבן פולדר, מחבר רב המכר "ערות בחיי היומיום"
מהי חמלה רדיקלית? היא אינה אהבת שוטים. היא איננה עיוורת, אלא רואה את המציאות כולה ופועלת בה בנחישות ובבהירות. היא קוראת למודעות כלפי מקורות הסבל ומזהירה מפניהם ומפני כל פעולה שנובעת מהם, ועל כן היא מחויבת לאתיקה של אי-אלימות.
הבודהיזם המעורב חברתית מתבונן בחברה, בְּמועקוֹֹת המודרניוּת, ומבקש להעניק להן מענה שבאותה מידה הוא על-זמני ורלוונטי לעת הזאת. בספר זה נרקמים מתוך כך רעיונות ופרקטיקות בודהיסטיים עם הגות ביקורתית מודרנית, לכדי קווי יסוד של אוטופיה חברתית, חינוכית ואישית. היא רלוונטית ביותר כאן ועכשיו, בישראל ובעולם, כשבּוּרוּת, סלידה והשתוקקות פועלות בעוצמה בתודעה האנושית ומתמצקות אל תוככי מוסדות החברה. הן מתבטאות בַּשגרה בנרקיסיזם ובניתוק, בפוליטיקה פופוליסטית, בתפיסות חינוכיות וטיפוליות מנוכרות, בצרכנות חסרת רסן; במה שהמחבר מאבחן כדוּקְְּהָָה החדשה: חוסר הסיפוק, המכאוב והסבל של ימינו.
חמלה רדיקלית היא מסה מורכבת ונוקבת הדנה באופן מעמיק בבודהיזם המעורב ובחזון שהוא יכול להציע בעת הזאת. המחבר, אסף סטי אל-בר, בעל תואר דוקטור בפילוסופיה של החינוך, הוא מורה דהרמה ומורה בתיכון, אקטיביסט חברתי ופוליטי ואיש משפחה. על הכריכה: "קפלן של חמלה" שיצרה נאוה לויט בן-נון.
"הספר הזה הוא ברכה אמיתית. לראשונה בעברית מוצע בו חזון מעמיק ומקיף, מבוסס היטב מבחינה מחקרית, בדבר דרכים רדיקליות לשינוי חברתי הנגזרות ממשאבי הידע הנרחבים של הלימוד הבודהיסטי" - ד"ר סטיבן פולדר, מחבר רב המכר "ערות בחיי היומיום"
מהי חמלה רדיקלית? היא אינה אהבת שוטים. היא איננה עיוורת, אלא רואה את המציאות כולה ופועלת בה בנחישות ובבהירות. היא קוראת למודעות כלפי מקורות הסבל ומזהירה מפניהם ומפני כל פעולה שנובעת מהם, ועל כן היא מחויבת לאתיקה של אי-אלימות.
הבודהיזם המעורב חברתית מתבונן בחברה, בְּמועקוֹֹת המודרניוּת, ומבקש להעניק להן מענה שבאותה מידה הוא על-זמני ורלוונטי לעת הזאת. בספר זה נרקמים מתוך כך רעיונות ופרקטיקות בודהיסטיים עם הגות ביקורתית מודרנית, לכדי קווי יסוד של אוטופיה חברתית, חינוכית ואישית. היא רלוונטית ביותר כאן ועכשיו, בישראל ובעולם, כשבּוּרוּת, סלידה והשתוקקות פועלות בעוצמה בתודעה האנושית ומתמצקות אל תוככי מוסדות החברה. הן מתבטאות בַּשגרה בנרקיסיזם ובניתוק, בפוליטיקה פופוליסטית, בתפיסות חינוכיות וטיפוליות מנוכרות, בצרכנות חסרת רסן; במה שהמחבר מאבחן כדוּקְְּהָָה החדשה: חוסר הסיפוק, המכאוב והסבל של ימינו.
חמלה רדיקלית היא מסה מורכבת ונוקבת הדנה באופן מעמיק בבודהיזם המעורב ובחזון שהוא יכול להציע בעת הזאת. המחבר, אסף סטי אל-בר, בעל תואר דוקטור בפילוסופיה של החינוך, הוא מורה דהרמה ומורה בתיכון, אקטיביסט חברתי ופוליטי ואיש משפחה. על הכריכה: "קפלן של חמלה" שיצרה נאוה לויט בן-נון.
בבוקר 7 באוקטובר 2023 הקרקע רעדה מתחת רגלינו. כל חששותיו של אילן שרקון בנוגע לאסון שעלול להתרגש עלינו בעקבות הפילוג המתמשך התאמתו. תוך כדי כתיבת הספר, פרץ אחד המשברים הגדולים בהיסטוריה של החברה הישראלית. הממשלה ביקשה לשנות שינויים משמעותיים בחוקי יסוד ומאות אלפים יצאו להפגין מדי שבוע. לדידו של שרקון, השבר במהותו היה זעקת החילונים, החוששים מפני שינוי תדמיתה היהודית של המדינה.
רבות נכתב על היהדות החילונית ועל מערך היחסים בין דתיים לבין חילונים. המחבר, המגדיר עצמו חילוני מוחלט, החליט לצאת למסע, שבמסגרתו חקר את שורשי היהדות ופגש יהודים מכל קצוות החברה הישראלית.
מסה זו נכתבה בהשראת הספר מדינת היהודים של הרצל. חשיבותה העיקרית היא באיתור הפתרון לבעיה המרכזית המאיימת על היהדות: פילוג וחוסר אחדות בעם. חדשנותה בכך שהיא מעלה את המודעות האישית והציבורית לתפקידם החשוב של החילונים ביהדות ולאחריותם לאיום הקיומי על מדינת ישראל בפרט ולהמשכיות העם היהודי בכלל.
הספר מבקש להגדיר מחדש את המונח 'חילוני' ולהניח יסודות לזרם חילוני חדש ביהדות, שמטרתו להעניק בית יהודי לחילונים, שמתחברים לזהותם היהודית ומבקשים לבטא אהבה לזהות זו, ללא צורך בסמלים ובסימנים חיצוניים, וללא קשר למידת אמונתם באלוהים ולקיום מצוות. בחזונו של שרקון, המשיח שיביא את הגאולה יגיע מהזרם החילוני, שמנהיגיו כבר נשאו בתפקיד ההיסטורי בעבר, עת הובילו את הרעיון הציוני והקימו מדינה, והם גם מי שיישאו באחריות לאחדות או להכחדתה של היהדות, ככל שזו תתרחש.
הספר מנסה לייצר הבנה, הכלה ושפה משותפת כדי לגשר בין העולם הדתי לעולם החילוני, ועוסק בסוגיות שונות, כגון: קיומו של אלוהים, בריאת האדם והעולם, המשיח ועוד. כל ההכנסות ממכירת והפצת ספר זה הן תרומה מלאה לעמותות הבאות: עמותת 'הגשמת חלום' המגשימה חלומות לילדים בעלי צרכים מיוחדים ועמותת 'לשובע' המפעילה מסעדות, בתי תמחוי ומעונות לדיירי רחוב.
בבוקר 7 באוקטובר 2023 הקרקע רעדה מתחת רגלינו. כל חששותיו של אילן שרקון בנוגע לאסון שעלול להתרגש עלינו בעקבות הפילוג המתמשך התאמתו. תוך כדי כתיבת הספר, פרץ אחד המשברים הגדולים בהיסטוריה של החברה הישראלית. הממשלה ביקשה לשנות שינויים משמעותיים בחוקי יסוד ומאות אלפים יצאו להפגין מדי שבוע. לדידו של שרקון, השבר במהותו היה זעקת החילונים, החוששים מפני שינוי תדמיתה היהודית של המדינה.
רבות נכתב על היהדות החילונית ועל מערך היחסים בין דתיים לבין חילונים. המחבר, המגדיר עצמו חילוני מוחלט, החליט לצאת למסע, שבמסגרתו חקר את שורשי היהדות ופגש יהודים מכל קצוות החברה הישראלית.
מסה זו נכתבה בהשראת הספר מדינת היהודים של הרצל. חשיבותה העיקרית היא באיתור הפתרון לבעיה המרכזית המאיימת על היהדות: פילוג וחוסר אחדות בעם. חדשנותה בכך שהיא מעלה את המודעות האישית והציבורית לתפקידם החשוב של החילונים ביהדות ולאחריותם לאיום הקיומי על מדינת ישראל בפרט ולהמשכיות העם היהודי בכלל.
הספר מבקש להגדיר מחדש את המונח 'חילוני' ולהניח יסודות לזרם חילוני חדש ביהדות, שמטרתו להעניק בית יהודי לחילונים, שמתחברים לזהותם היהודית ומבקשים לבטא אהבה לזהות זו, ללא צורך בסמלים ובסימנים חיצוניים, וללא קשר למידת אמונתם באלוהים ולקיום מצוות. בחזונו של שרקון, המשיח שיביא את הגאולה יגיע מהזרם החילוני, שמנהיגיו כבר נשאו בתפקיד ההיסטורי בעבר, עת הובילו את הרעיון הציוני והקימו מדינה, והם גם מי שיישאו באחריות לאחדות או להכחדתה של היהדות, ככל שזו תתרחש.
הספר מנסה לייצר הבנה, הכלה ושפה משותפת כדי לגשר בין העולם הדתי לעולם החילוני, ועוסק בסוגיות שונות, כגון: קיומו של אלוהים, בריאת האדם והעולם, המשיח ועוד. כל ההכנסות ממכירת והפצת ספר זה הן תרומה מלאה לעמותות הבאות: עמותת 'הגשמת חלום' המגשימה חלומות לילדים בעלי צרכים מיוחדים ועמותת 'לשובע' המפעילה מסעדות, בתי תמחוי ומעונות לדיירי רחוב.
"אישה כותבת היא קצת כמו ילדה שמנה: בגיל שש היא חמודה ומקור לגאוות הקרובים; בגיל חמש־עשרה היא קצת מביכה, אבל ידוע שזה גיל קשה; בגיל עשרים חייבים לעשות משהו כדי שהשידוך שלה לא ייפגע. בכל המקרים, היא תופסת יותר מדי מקום. כתיבה היא מעשה של חיפוש מקום ויצירתו. כתיבה על הגוף – על אחת כמה וכמה."
משקל עודף הוא ספר מסות אוטוביוגרפי, אישי ופוליטי, העוסק בצורך ובניסיון לתפוס מקום – כאישה וכיוצרת, בעולם בכלל ובעולם הדתי בפרט.
מסותיה החכמות והנוקבות של בַּכֹּל סֶרְלוּאִי נכתבות בגוף ראשון, מנקודת המבט של משוררת ישראלית דתית ופמיניסטית, ומקפלות בתוכן את סיפור חייה הפרטי, הנפרש לכדי מפת נפש בהירה, מרתקת ועכשווית. באומץ, בכנות ובעדינות מציעה סרלואי אוטוביוגרפיה אישית שהיא, איך לא, פוליטית, ודנה במרחב סביבה, על כל היבטיו, מתוך גופה וקולה האישיים והייחודיים. מבעד לעדשות הכפולות הללו היא מתבוננת בעולמות עשירים ומגוונים, ומנהלת דיאלוג עם מנעד רחב של הוגים והוגות – מהרב קוק ועד וירג'יניה וולף, מנעמי וולף ועד ליקוטי מוהר"ן.
סרלואי מעניקה לנו נקודת מבט ייחודית וחדה על משקל עודף והמאבק המתיש והאינסופי בו; על טהרת המשפחה ועל איסור נגיעה; על אהבת התורה ועל הדרת נשים; על מחזור הווסת ועל הגוף הנשי; על גוף ומלחמה, על רצח רבין ועל הגדרה עצמית; ועל כל הנשים שהיא: אֵם, רעיה, כותבת ומשוררת.
"אישה כותבת היא קצת כמו ילדה שמנה: בגיל שש היא חמודה ומקור לגאוות הקרובים; בגיל חמש־עשרה היא קצת מביכה, אבל ידוע שזה גיל קשה; בגיל עשרים חייבים לעשות משהו כדי שהשידוך שלה לא ייפגע. בכל המקרים, היא תופסת יותר מדי מקום. כתיבה היא מעשה של חיפוש מקום ויצירתו. כתיבה על הגוף – על אחת כמה וכמה."
משקל עודף הוא ספר מסות אוטוביוגרפי, אישי ופוליטי, העוסק בצורך ובניסיון לתפוס מקום – כאישה וכיוצרת, בעולם בכלל ובעולם הדתי בפרט.
מסותיה החכמות והנוקבות של בַּכֹּל סֶרְלוּאִי נכתבות בגוף ראשון, מנקודת המבט של משוררת ישראלית דתית ופמיניסטית, ומקפלות בתוכן את סיפור חייה הפרטי, הנפרש לכדי מפת נפש בהירה, מרתקת ועכשווית. באומץ, בכנות ובעדינות מציעה סרלואי אוטוביוגרפיה אישית שהיא, איך לא, פוליטית, ודנה במרחב סביבה, על כל היבטיו, מתוך גופה וקולה האישיים והייחודיים. מבעד לעדשות הכפולות הללו היא מתבוננת בעולמות עשירים ומגוונים, ומנהלת דיאלוג עם מנעד רחב של הוגים והוגות – מהרב קוק ועד וירג'יניה וולף, מנעמי וולף ועד ליקוטי מוהר"ן.
סרלואי מעניקה לנו נקודת מבט ייחודית וחדה על משקל עודף והמאבק המתיש והאינסופי בו; על טהרת המשפחה ועל איסור נגיעה; על אהבת התורה ועל הדרת נשים; על מחזור הווסת ועל הגוף הנשי; על גוף ומלחמה, על רצח רבין ועל הגדרה עצמית; ועל כל הנשים שהיא: אֵם, רעיה, כותבת ומשוררת.
ד"ר אילאור פורת מציע עיון מקיף ראשון בשירתו של אחד המשוררים המרתקים והמאתגרים בשירה העברית של מפנה המאה ה־21: חזי לסקלי.
פורת מזמין את הקוראים לנסות ולהתעמק בשירתו של משורר שנדמה שהדבר האחרון שהוא רוצה הוא שיתעמקו בו. מה הקשר בין גברת פריזל מהסדרה ""אוטובוס הקסמים"" למשורר חזי לסקלי? האם השפה היא בעצם רובוט ענקי? ומהי טעותם הגורלית של הרוצח ושל הבלש הרודף אחריו? לסקלי מציג חידות איגיון, תעלולי שפה וחיבורים בין סוגי אומנות שונים, שמטרתם להכשיל את הקורא. אבל מבעד למערך ההסוואות המתוחכם, נדמה שהדרך לפיצוח אתגרי שירתו של לסקלי היא למעשה פשוטה מדי, פשוטה עד להביך...
ד"ר אילאור פורת הוא עורך, מתרגם ומבקר ספרות. זהו ספר העיון הראשון שלו.
ד"ר אילאור פורת מציע עיון מקיף ראשון בשירתו של אחד המשוררים המרתקים והמאתגרים בשירה העברית של מפנה המאה ה־21: חזי לסקלי.
פורת מזמין את הקוראים לנסות ולהתעמק בשירתו של משורר שנדמה שהדבר האחרון שהוא רוצה הוא שיתעמקו בו. מה הקשר בין גברת פריזל מהסדרה ""אוטובוס הקסמים"" למשורר חזי לסקלי? האם השפה היא בעצם רובוט ענקי? ומהי טעותם הגורלית של הרוצח ושל הבלש הרודף אחריו? לסקלי מציג חידות איגיון, תעלולי שפה וחיבורים בין סוגי אומנות שונים, שמטרתם להכשיל את הקורא. אבל מבעד למערך ההסוואות המתוחכם, נדמה שהדרך לפיצוח אתגרי שירתו של לסקלי היא למעשה פשוטה מדי, פשוטה עד להביך...
ד"ר אילאור פורת הוא עורך, מתרגם ומבקר ספרות. זהו ספר העיון הראשון שלו.
יוהאן האוּזינְחָה (1945-1872), היסטוריון התרבות ההולנדי המפורסם, פרסם את הומו לוּדֵנְס (האדם המשחק) ב־1938. מאז ועד היום חשיבותו העצומה לחקר התרבות האנושית רק הלכה וגדלה.
שלוש המילים הראשונות של ספר זה: "המשחק עתיק מהתרבות" מעידות כבר על מהותו. המשחק קיים עוד לפני כל ניסוח ידוע של התנהגות אנושית. הומו לוּדֵנְס הוא המחקר השיטתי הראשון הרואה במשחק תופעה שבאמצעותה ניתן לחקור ולהבין את התרבות האנושית בכללותה. מכאן נובעת האוניברסליות שלו החלה הן במרחב והן בזמן.
האוזינחה, שכבר ביסס את שמו כהיסטוריון תרבות המערב, נעזר בכתיבת הומו לוּדֵנְס גם במחקרים שעשו אחרים על תרבויות לא־מערביות כדי להראות את תחולתו הכוללת של רעיון המשחק. לכל אורך הספר, שנכתב במהלך שנות השלושים של המאה העשרים, ובייחוד בחלקים המדברים על המשחק במלחמה ובפוליטיקה, בולטת גם ביקורתו הנבואית של האוזינחה על המתרחש אצל שכנתה המזרחית הגדולה של הולנד.
האוזינחה הוא הומניסט מושלם הן במובן הקלאסי, הלמדני, והן בתפיסתו השוויונית את כל האדם באשר הוא אדם. תפישת המשחק שלו היא חלק מהומניזם זה. ספר זה הוא עדות לאמנות כתיבה שהפכה נשכחת כמעט, אמנות שראתה קשר הדוק בין מחקר רחב־אופקים ועמוק ובין אהבת האדם.
בהוצאת כרמל י"ל ספרו החשוב של האוזינחה, סתיו ימי־הביניים, 2009.
יוהאן האוּזינְחָה (1945-1872), היסטוריון התרבות ההולנדי המפורסם, פרסם את הומו לוּדֵנְס (האדם המשחק) ב־1938. מאז ועד היום חשיבותו העצומה לחקר התרבות האנושית רק הלכה וגדלה.
שלוש המילים הראשונות של ספר זה: "המשחק עתיק מהתרבות" מעידות כבר על מהותו. המשחק קיים עוד לפני כל ניסוח ידוע של התנהגות אנושית. הומו לוּדֵנְס הוא המחקר השיטתי הראשון הרואה במשחק תופעה שבאמצעותה ניתן לחקור ולהבין את התרבות האנושית בכללותה. מכאן נובעת האוניברסליות שלו החלה הן במרחב והן בזמן.
האוזינחה, שכבר ביסס את שמו כהיסטוריון תרבות המערב, נעזר בכתיבת הומו לוּדֵנְס גם במחקרים שעשו אחרים על תרבויות לא־מערביות כדי להראות את תחולתו הכוללת של רעיון המשחק. לכל אורך הספר, שנכתב במהלך שנות השלושים של המאה העשרים, ובייחוד בחלקים המדברים על המשחק במלחמה ובפוליטיקה, בולטת גם ביקורתו הנבואית של האוזינחה על המתרחש אצל שכנתה המזרחית הגדולה של הולנד.
האוזינחה הוא הומניסט מושלם הן במובן הקלאסי, הלמדני, והן בתפיסתו השוויונית את כל האדם באשר הוא אדם. תפישת המשחק שלו היא חלק מהומניזם זה. ספר זה הוא עדות לאמנות כתיבה שהפכה נשכחת כמעט, אמנות שראתה קשר הדוק בין מחקר רחב־אופקים ועמוק ובין אהבת האדם.
בהוצאת כרמל י"ל ספרו החשוב של האוזינחה, סתיו ימי־הביניים, 2009.
"ובאמת, הספרות היא בגידה ונקמה בכל מה שאנחנו יודעים או בכל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים; הספרות היא בגידה ונקמה בתרבות ובהנחות היסוד השגויות שלה שרק נדמות לנו כאקסיומות; הספרות היא בגידה באהובינו שאותם אנו מעלים על מזבחה"
לפלוש דרך הקיר הוא ספרה החמישי של סיגל נאור והוא מאגד מסות שנכתבו בשני העשורים האחרונים: על ספרות וקריאת ספרות, על פוליטיקה, על פרוזה ועל שירה. כל מסה בספר מתחילה משאלה קיומית מטרידה שאינה מניחה לכותבת והיא מנסה להשיב עליה בכנות ובאומץ. בשתיים מן המסות היא מפנה את השאלה החוצה והתוצאה היא שיחה רבת משתתפים.
"ובאמת, הספרות היא בגידה ונקמה בכל מה שאנחנו יודעים או בכל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים; הספרות היא בגידה ונקמה בתרבות ובהנחות היסוד השגויות שלה שרק נדמות לנו כאקסיומות; הספרות היא בגידה באהובינו שאותם אנו מעלים על מזבחה"
לפלוש דרך הקיר הוא ספרה החמישי של סיגל נאור והוא מאגד מסות שנכתבו בשני העשורים האחרונים: על ספרות וקריאת ספרות, על פוליטיקה, על פרוזה ועל שירה. כל מסה בספר מתחילה משאלה קיומית מטרידה שאינה מניחה לכותבת והיא מנסה להשיב עליה בכנות ובאומץ. בשתיים מן המסות היא מפנה את השאלה החוצה והתוצאה היא שיחה רבת משתתפים.
איך ג'יין אוסטן כמעט איבדה את הלפטופ שלה ולמה התעלומה הגדולה ביותר של אגתה כריסטי קרתה דווקא לה? מה הקשר בין עלמות גרמניות למעשיות האחים גרים? איפה נאסר על נשים ללבוש מכנסיים ומתי נולד הרומן?
הרשת הספרותית מבקשת לספר סיפורים על סופרות וסופרים: על הרגעים שעיצבו את חייהם וכתיבתם ועל ההקשרים שתרמו לנצחיות של אמנותם. יש בו רכילות מקצועית לצד פרשנות ביקורתית, זיקות תמטיות לצד תמורות היסטוריות, ממון לצד דיון מין.
היוצרות והיוצרים שארוגים בה היו מהוללים בתקופתם או לאחריה. חלקם סבלו חרפת רעב אך זכו לתהילת עולם, בעוד אחרות לא נודעו בימי חייהם בשמן האמיתי אך כיום הפכו לשם דבר. כולם שזורים וקשורים אלה לאלה ברשת של הפניות, הערות שוליים המאפשרות לחקור נתיבי עלילה חליפיים, קווי תקשורת הנמתחים על פני יבשות וימים, עשורים ומאות. חלק מחיבורים אלו התרחשו במציאות ואילו אחרים מתקיימים רק בין הדפים הללו.
בסקרנות מתענגת ואהבה שופעת יוצאת נועה מנהיים למסעות בעקבות כמה מהסופרים האהובים עליה, מציצה לחדרי העבודה, ההלבשה, המגורים והמיטות שלהם, ומזמינה אותנו להצטרף אליה – ואליהם – באסופת חובה לכל אוהבי הספר.
נועה מנהיים היא עורכת, מסאית וחוקרת תרבות. הרשת הספרותית מתווסף לרב־המכר הרשת התרבותית – מסות על מסעותיהם של הרעיונות, ומלווה באיוריה המרהיבים של עפרה עמית, הפותחים שער לכל אחד מהפרקים.
איך ג'יין אוסטן כמעט איבדה את הלפטופ שלה ולמה התעלומה הגדולה ביותר של אגתה כריסטי קרתה דווקא לה? מה הקשר בין עלמות גרמניות למעשיות האחים גרים? איפה נאסר על נשים ללבוש מכנסיים ומתי נולד הרומן?
הרשת הספרותית מבקשת לספר סיפורים על סופרות וסופרים: על הרגעים שעיצבו את חייהם וכתיבתם ועל ההקשרים שתרמו לנצחיות של אמנותם. יש בו רכילות מקצועית לצד פרשנות ביקורתית, זיקות תמטיות לצד תמורות היסטוריות, ממון לצד דיון מין.
היוצרות והיוצרים שארוגים בה היו מהוללים בתקופתם או לאחריה. חלקם סבלו חרפת רעב אך זכו לתהילת עולם, בעוד אחרות לא נודעו בימי חייהם בשמן האמיתי אך כיום הפכו לשם דבר. כולם שזורים וקשורים אלה לאלה ברשת של הפניות, הערות שוליים המאפשרות לחקור נתיבי עלילה חליפיים, קווי תקשורת הנמתחים על פני יבשות וימים, עשורים ומאות. חלק מחיבורים אלו התרחשו במציאות ואילו אחרים מתקיימים רק בין הדפים הללו.
בסקרנות מתענגת ואהבה שופעת יוצאת נועה מנהיים למסעות בעקבות כמה מהסופרים האהובים עליה, מציצה לחדרי העבודה, ההלבשה, המגורים והמיטות שלהם, ומזמינה אותנו להצטרף אליה – ואליהם – באסופת חובה לכל אוהבי הספר.
נועה מנהיים היא עורכת, מסאית וחוקרת תרבות. הרשת הספרותית מתווסף לרב־המכר הרשת התרבותית – מסות על מסעותיהם של הרעיונות, ומלווה באיוריה המרהיבים של עפרה עמית, הפותחים שער לכל אחד מהפרקים.
לִפְעָמִים אַחַת מֵאִתָּנוּ הָיְתָה מַפְרִיזָה בַּאֲכִילָה/ וְהָיִינוּ פּוֹחֲדוֹת בִּשְׁבִילָהּ: מָה יִהְיֶה כְּשֶׁתִּגְדְּלִי וְלֹא יִהְיֶה אֹכֶל? – כך כותבת המשוררת איה סומך בשיר "למדו אותנו לשלוט ברעב" המופיע בגיליון וחושפת את המתח שבתוכו נעות היצירות המשתתפות בו, ואולי את המתח שבתוכו כולנו חיים בחודשים האחרונים; בין חֶסר לעודפות בלתי נסבלת, בין אסקפיזם לחרדה משתקת, בין רעב לבחילה.
גיליון אוכל של מאזניִם מחזיר את סופרי ומשוררי העת הזו אל הצורך הבסיסי ביותר של האדם, וגם אל האופנים, הקשים והאפלים לפעמים, שבהם ניתן לעוות אותו עד לבלי הכר. חלק מהיצירות המופיעות בו עוסקות בתאוות האכילה, בשמחותיה ובנחמותיה, בקשר שלה לאהבה, למיניות ולדאגה לזולת. אחרות עוסקות בשיבושיה ובמופרעויותיה, ברגעים שבהם מניעת אוכל – מהאחר ומהעצמי – הופכת, בהתאם לרוח התקופה, לכלי נשק אכזרי שבעזרתו ניתן להכניע את הגוף וגם את הרוח.
וחוץ מזה, כמו תמיד במאזניִם, מיטב הפרוזה – הבדיונית והמסאית - וגם מיטב השירה והתרגום פרי עטם של סופרים ומשוררים מוכרים ועטורי פרסים לצד כותבים חדשים שזהו להם פרסום ראשון. כמו בכל גיליונות מאזניִם שהתפרסמו מאז ה-7 באוקטובר, גם בגיליון הזה מופיעות יצירות שעוסקות במלחמה ובמוראותיה, לצד יצירות שמבקשות להתרחק אל מחוזות אחרים.
בכל זמן, ובזמן הזה במיוחד, הספרות עצמה הופכת, כך אני מאמינה, לסוג של אוכל נחמה – משכך חרדות, ממלא את הגוף ואת הנפש – ותודה לכל משתתפי הגיליון על כך שסיפקו אותו, בשפע ובנדיבות: לנעה ידלין, לשהם סמיט, לנעם פרתום, לסיגל נאור, לדניאלה סער, לאיה סומך, לאיבון קוזלובסקי גולן, לדקלה סיון חיון, לחגית גרוסמן, לאוהד אוחיון, למריה גריסרו, ליפה סביון, לנעם טל, למאיר פינקרט, לצביקה ניר, לתמר מור סלע, להללי עינהר, ליובל פז, ליונתן שטיין, למריה גריסרו, לאלכס אוורבך, לדיתי רונן, לרינת חיימוביץ', לשלומית ברסלר ולזיו משה ברנע. תודה מיוחדת גם לאומן ציבי גבע, שהשתתף ככותב בגיליון מאזניִם "על החברות" ושתרם לשער הגיליון הנוכחי את עבודתו "בלאטה".
מאחלת לכל קוראינו קריאה נעימה וימים שקטים, אמן.
תמר מרין, עורכת מאזניִם
לִפְעָמִים אַחַת מֵאִתָּנוּ הָיְתָה מַפְרִיזָה בַּאֲכִילָה/ וְהָיִינוּ פּוֹחֲדוֹת בִּשְׁבִילָהּ: מָה יִהְיֶה כְּשֶׁתִּגְדְּלִי וְלֹא יִהְיֶה אֹכֶל? – כך כותבת המשוררת איה סומך בשיר "למדו אותנו לשלוט ברעב" המופיע בגיליון וחושפת את המתח שבתוכו נעות היצירות המשתתפות בו, ואולי את המתח שבתוכו כולנו חיים בחודשים האחרונים; בין חֶסר לעודפות בלתי נסבלת, בין אסקפיזם לחרדה משתקת, בין רעב לבחילה.
גיליון אוכל של מאזניִם מחזיר את סופרי ומשוררי העת הזו אל הצורך הבסיסי ביותר של האדם, וגם אל האופנים, הקשים והאפלים לפעמים, שבהם ניתן לעוות אותו עד לבלי הכר. חלק מהיצירות המופיעות בו עוסקות בתאוות האכילה, בשמחותיה ובנחמותיה, בקשר שלה לאהבה, למיניות ולדאגה לזולת. אחרות עוסקות בשיבושיה ובמופרעויותיה, ברגעים שבהם מניעת אוכל – מהאחר ומהעצמי – הופכת, בהתאם לרוח התקופה, לכלי נשק אכזרי שבעזרתו ניתן להכניע את הגוף וגם את הרוח.
וחוץ מזה, כמו תמיד במאזניִם, מיטב הפרוזה – הבדיונית והמסאית - וגם מיטב השירה והתרגום פרי עטם של סופרים ומשוררים מוכרים ועטורי פרסים לצד כותבים חדשים שזהו להם פרסום ראשון. כמו בכל גיליונות מאזניִם שהתפרסמו מאז ה-7 באוקטובר, גם בגיליון הזה מופיעות יצירות שעוסקות במלחמה ובמוראותיה, לצד יצירות שמבקשות להתרחק אל מחוזות אחרים.
בכל זמן, ובזמן הזה במיוחד, הספרות עצמה הופכת, כך אני מאמינה, לסוג של אוכל נחמה – משכך חרדות, ממלא את הגוף ואת הנפש – ותודה לכל משתתפי הגיליון על כך שסיפקו אותו, בשפע ובנדיבות: לנעה ידלין, לשהם סמיט, לנעם פרתום, לסיגל נאור, לדניאלה סער, לאיה סומך, לאיבון קוזלובסקי גולן, לדקלה סיון חיון, לחגית גרוסמן, לאוהד אוחיון, למריה גריסרו, ליפה סביון, לנעם טל, למאיר פינקרט, לצביקה ניר, לתמר מור סלע, להללי עינהר, ליובל פז, ליונתן שטיין, למריה גריסרו, לאלכס אוורבך, לדיתי רונן, לרינת חיימוביץ', לשלומית ברסלר ולזיו משה ברנע. תודה מיוחדת גם לאומן ציבי גבע, שהשתתף ככותב בגיליון מאזניִם "על החברות" ושתרם לשער הגיליון הנוכחי את עבודתו "בלאטה".
מאחלת לכל קוראינו קריאה נעימה וימים שקטים, אמן.
תמר מרין, עורכת מאזניִם
נפגשנו בחורף 2023. קבוצה של אנשים הלומי צער שלא מכירים איש את רעהו, שלא יודעים בכלל אם יש מילים בעולם. אבל לאט-לאט המפגשים הפכו לעוגן – אישי, חברתי ותרבותי. זמן ומקום שאפשר לאחוז בהם, משמעות ונחמה.
הטקסטים בספר הזה נכתבו בידי אנשים שנגעה בהם מפלצת השכול והאימה. תושבי עוטף עזה, והורים, ילדים ואחים שאיבדו את אהוביהם בשבעה באוקטובר, במלחמה, במסיבה, בימים האלה ש"מלחמה" ו"מסיבה" הן מילים שמתארות דבר דומה.
אינני באף מקום אחר הוא ספר שכתוב במגוון צורות – מסה, פרוזה, שירה – ומציע מבט מפנים, על מה שהיה ומה שהווה, ללא תיווך וללא פרשנות. בתשתיתו ניסיון אמיץ לגעת בכאב ובטראומה, באופן (שאולי. שלפעמים. שלרגע. כמו שיצירות אומנות עושות) – נותן מובן למה שאי אפשר להבין.
כתבו: אילנית סוויסה / ענת אמיר / אבי דבוש / איתמר ויזל / ליאת שדה־סעדון / דודו איבגי / אדוה אברמוביץ / כנרת סמואל פולק / סער ליבן / תומר שורץ / נגה גדג׳ / מוטי גיגי / טובה פורטי / ארז כהן מבטח / סופי ברזון מקאי וגילי זיידמן
נפגשנו בחורף 2023. קבוצה של אנשים הלומי צער שלא מכירים איש את רעהו, שלא יודעים בכלל אם יש מילים בעולם. אבל לאט-לאט המפגשים הפכו לעוגן – אישי, חברתי ותרבותי. זמן ומקום שאפשר לאחוז בהם, משמעות ונחמה.
הטקסטים בספר הזה נכתבו בידי אנשים שנגעה בהם מפלצת השכול והאימה. תושבי עוטף עזה, והורים, ילדים ואחים שאיבדו את אהוביהם בשבעה באוקטובר, במלחמה, במסיבה, בימים האלה ש"מלחמה" ו"מסיבה" הן מילים שמתארות דבר דומה.
אינני באף מקום אחר הוא ספר שכתוב במגוון צורות – מסה, פרוזה, שירה – ומציע מבט מפנים, על מה שהיה ומה שהווה, ללא תיווך וללא פרשנות. בתשתיתו ניסיון אמיץ לגעת בכאב ובטראומה, באופן (שאולי. שלפעמים. שלרגע. כמו שיצירות אומנות עושות) – נותן מובן למה שאי אפשר להבין.
כתבו: אילנית סוויסה / ענת אמיר / אבי דבוש / איתמר ויזל / ליאת שדה־סעדון / דודו איבגי / אדוה אברמוביץ / כנרת סמואל פולק / סער ליבן / תומר שורץ / נגה גדג׳ / מוטי גיגי / טובה פורטי / ארז כהן מבטח / סופי ברזון מקאי וגילי זיידמן
"שיקרו לנו ושיקרו לנו, וכשמשקרים לך זה כואב. בסופו של דבר זה עד כדי כך פשוט: זה כואב. ואנחנו ממשיכים ללמוד במשך שנים, מניסיון מר, שזה מבאס מאוד כשמשקרים לך – שזה משפיל אותך, שולל ממך את הכבוד כלפי עצמך, כלפי השקרן, כלפי העולם. בייחוד אם השקרים הם כרוניים, מערכתיים, אם נדמה שהניסיון מלמד שכל מה שאתה אמור להאמין בו הוא בעצם רק משחק שמבוסס על שקרים".
מה ההבדל בין מנהיג אמיתי לסוכן מכירות מעולה? מתי הכנות עצמה הופכת לאסטרטגיית שיווק? ומה קורה כשהבוחרים כל כך צמאים לכנות, למישהו שאפשר להאמין לו, עד שהם מוכנים ללכת אחרי מועמד גם כשהמסרים שהוא מטיף להם בכנות הם מחרידים?
למשך שבוע אחד בשנת 2000 התלווה דיוויד פוסטר וואלאס לקמפיין הבחירות של ג'ון ס. מקיין לראשות המפלגה הרפובליקנית ומצא עצמו מסתבך בלוּפּים של אמון וחשדנות כלפי המועמד הכי דוגרי, כנראה, שידעה ארצות הברית לפני דונלד טראמפ. התוצאה היא מסמך מרתק על אסטרטגיה, כנות וציניות בפוליטיקה בת ימינו.
* אַפּ, סימבה פורסם בעברית לראשונה בספר אקספרס הדיבור הישיר.
"שיקרו לנו ושיקרו לנו, וכשמשקרים לך זה כואב. בסופו של דבר זה עד כדי כך פשוט: זה כואב. ואנחנו ממשיכים ללמוד במשך שנים, מניסיון מר, שזה מבאס מאוד כשמשקרים לך – שזה משפיל אותך, שולל ממך את הכבוד כלפי עצמך, כלפי השקרן, כלפי העולם. בייחוד אם השקרים הם כרוניים, מערכתיים, אם נדמה שהניסיון מלמד שכל מה שאתה אמור להאמין בו הוא בעצם רק משחק שמבוסס על שקרים".
מה ההבדל בין מנהיג אמיתי לסוכן מכירות מעולה? מתי הכנות עצמה הופכת לאסטרטגיית שיווק? ומה קורה כשהבוחרים כל כך צמאים לכנות, למישהו שאפשר להאמין לו, עד שהם מוכנים ללכת אחרי מועמד גם כשהמסרים שהוא מטיף להם בכנות הם מחרידים?
למשך שבוע אחד בשנת 2000 התלווה דיוויד פוסטר וואלאס לקמפיין הבחירות של ג'ון ס. מקיין לראשות המפלגה הרפובליקנית ומצא עצמו מסתבך בלוּפּים של אמון וחשדנות כלפי המועמד הכי דוגרי, כנראה, שידעה ארצות הברית לפני דונלד טראמפ. התוצאה היא מסמך מרתק על אסטרטגיה, כנות וציניות בפוליטיקה בת ימינו.
* אַפּ, סימבה פורסם בעברית לראשונה בספר אקספרס הדיבור הישיר.
"המשיכי למצוא דרכים משלך להבין מה קורה, מה את אמורה לעשות, איך את אמורה להיות", אומרת ארנה קזין לילדה שהיתה בגיל 13. "כי את יודעת, חבל שאף אחד לא אמר לך את זה עד היום: זה הדבר היחיד שאת יכולה לעשות. לחפש בעצמך את התשובות לשאלה: איך להיות".
בתריסר מסות אישיות מרכיבה ארנה קזין סיפור חניכה עצמית: איך לימדה את עצמה לנשום, איך היא מצליחה להביט במראה ולאהוב את מה שהיא רואה (בשיטת הארמדילו!); איך היא לומדת להיות לסבית, להחליף גלגל, להתאבל, להיות בת זוג; ומדוע היא חייבת לשמור על ריחוק חברתי. דרך יצירות ספרותיות והגותיות שהשפיעו עליה, ובאמצעות ההתבוננוּת והעדוּת, מחפשת קזין דרך מהמבוכה אל הגאווה – בסוגיות של מיניות ואהבה, של הגוף ושל הרצון; ומבררת מדוע היא מרגישה בבית דווקא בזמן הכתיבה.
איך להיות ושאלות אחרות, ספרה השמיני של ארנה קזין – סופרת, מסאית, מנחת כתיבה – הוא יצירה חיונית לכל קוראת וקורא שמחפשים בעצמם את התשובות לשאלת השאלות.
"המשיכי למצוא דרכים משלך להבין מה קורה, מה את אמורה לעשות, איך את אמורה להיות", אומרת ארנה קזין לילדה שהיתה בגיל 13. "כי את יודעת, חבל שאף אחד לא אמר לך את זה עד היום: זה הדבר היחיד שאת יכולה לעשות. לחפש בעצמך את התשובות לשאלה: איך להיות".
בתריסר מסות אישיות מרכיבה ארנה קזין סיפור חניכה עצמית: איך לימדה את עצמה לנשום, איך היא מצליחה להביט במראה ולאהוב את מה שהיא רואה (בשיטת הארמדילו!); איך היא לומדת להיות לסבית, להחליף גלגל, להתאבל, להיות בת זוג; ומדוע היא חייבת לשמור על ריחוק חברתי. דרך יצירות ספרותיות והגותיות שהשפיעו עליה, ובאמצעות ההתבוננוּת והעדוּת, מחפשת קזין דרך מהמבוכה אל הגאווה – בסוגיות של מיניות ואהבה, של הגוף ושל הרצון; ומבררת מדוע היא מרגישה בבית דווקא בזמן הכתיבה.
איך להיות ושאלות אחרות, ספרה השמיני של ארנה קזין – סופרת, מסאית, מנחת כתיבה – הוא יצירה חיונית לכל קוראת וקורא שמחפשים בעצמם את התשובות לשאלת השאלות.
המסות אשר התכנסו לאסופה איך להישאר, ספרה העשירי של ארנה קזין, נכתבו כולן אחרי מערכת הבחירות של נובמבר 2022; זו שהעלתה לשלטון בישראל את ממשלת הימין הקיצוני. חלקן נכתבו לפני גל המחאה נגד ההפיכה המשטרית, וחלקן אחרי הטבח ב-7 באוקטובר ובעיצומה של המלחמה המבעיתה בעזה, בעת שעשרות ישראלים חטופים בידי חמאס עדיין כלואים במנהרות ובחורבות.
בכולן מנסה המחברת להבין, בעזרת הצורה הספרותית של המסה, איך להיות ישראלית – ובת זוג של ישראלית ואמא של נערות ישראליות – בעת הנוראה הזאת: איך לחשוב, איך להשפיע, איך לתקן, איך להתנגד, איך להישאר.
מדברי הביקורת על איך להתנגד:
"בחיבור המעורר, המדויק, פוקח העיניים והחשוב הזה, קזין (...) לא מהססת לקרוא לדברים בשמם (...) פוליטי ככל שיהיה, החיבור שלה מיועד לכל אזרח שמחזיק במצפון פעיל וביכולת להבדיל בין טוב ורע, בלי קשר לאמונותיו הדתיות, נטיותיו המיניות או בחירותיו החשאיות מאחורי הפרגוד בקלפי." - ירון פריד, מעריב
"לכל איש ואישה שרוצים להבין איך ברצונם להגיב בשעת חירום זו לפניה המשתנות של ישראל כדאי לקרוא את איך להתנגד. לא רק כי הוא מזכיר לנו היסטוריה חשובה, חיובית ומעודדת של מחאות, ולא רק כי הוא מציע לנו באופן בהיר דרכים מעניינות לחשיבה על התנגדות, אלא כי בעצם כתיבתו ומעשה פרסומו, בעצם נדיבותו וקריאתו לשיחה, הוא גם נותן לנו כוח להתנגד, הוא נותן לנו, כדברי סולניט וקזין, תקווה." - יונתן שגיב, פייסבוק
"קזין מסמנת את ספרה כהזמנה לשיחה (...) איך אפשר לשוחח עם ספר? ראשית, לקרוא אותו. שנית, לדבר עליו. אולי להעביר אותו לחברה. אולי לכתוב עליו רשימה. לשאול עליו שאלות. את עצמנו, אחרות. וכן, לדבר. להמשיך ולהגיב בשיחה ובפעולה. מה שאפשר. נתראה בקפלן." - גליה ברס, מעלה, כתב עת לביקורת
המסות אשר התכנסו לאסופה איך להישאר, ספרה העשירי של ארנה קזין, נכתבו כולן אחרי מערכת הבחירות של נובמבר 2022; זו שהעלתה לשלטון בישראל את ממשלת הימין הקיצוני. חלקן נכתבו לפני גל המחאה נגד ההפיכה המשטרית, וחלקן אחרי הטבח ב-7 באוקטובר ובעיצומה של המלחמה המבעיתה בעזה, בעת שעשרות ישראלים חטופים בידי חמאס עדיין כלואים במנהרות ובחורבות.
בכולן מנסה המחברת להבין, בעזרת הצורה הספרותית של המסה, איך להיות ישראלית – ובת זוג של ישראלית ואמא של נערות ישראליות – בעת הנוראה הזאת: איך לחשוב, איך להשפיע, איך לתקן, איך להתנגד, איך להישאר.
מדברי הביקורת על איך להתנגד:
"בחיבור המעורר, המדויק, פוקח העיניים והחשוב הזה, קזין (...) לא מהססת לקרוא לדברים בשמם (...) פוליטי ככל שיהיה, החיבור שלה מיועד לכל אזרח שמחזיק במצפון פעיל וביכולת להבדיל בין טוב ורע, בלי קשר לאמונותיו הדתיות, נטיותיו המיניות או בחירותיו החשאיות מאחורי הפרגוד בקלפי." - ירון פריד, מעריב
"לכל איש ואישה שרוצים להבין איך ברצונם להגיב בשעת חירום זו לפניה המשתנות של ישראל כדאי לקרוא את איך להתנגד. לא רק כי הוא מזכיר לנו היסטוריה חשובה, חיובית ומעודדת של מחאות, ולא רק כי הוא מציע לנו באופן בהיר דרכים מעניינות לחשיבה על התנגדות, אלא כי בעצם כתיבתו ומעשה פרסומו, בעצם נדיבותו וקריאתו לשיחה, הוא גם נותן לנו כוח להתנגד, הוא נותן לנו, כדברי סולניט וקזין, תקווה." - יונתן שגיב, פייסבוק
"קזין מסמנת את ספרה כהזמנה לשיחה (...) איך אפשר לשוחח עם ספר? ראשית, לקרוא אותו. שנית, לדבר עליו. אולי להעביר אותו לחברה. אולי לכתוב עליו רשימה. לשאול עליו שאלות. את עצמנו, אחרות. וכן, לדבר. להמשיך ולהגיב בשיחה ובפעולה. מה שאפשר. נתראה בקפלן." - גליה ברס, מעלה, כתב עת לביקורת
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
