מאזניים - הערכת עצמנו באין כרכים

הערכת עצמנו בשלושת הכרכים
יוסף חיים ברנר
 

א
גלוי וידוע הוא, רבותי, שהערכה עצמית — זהו אחד מתנאי־החיים שבהכרה העליונה, בין של הפרט ובין של הכלל. קיבוץ בני־אדם, כאדם היחידי, כל זמן שהוא נמצא על השלבים התחתונים של גידולו האנושי, כמעט שאינו יודע לחשוב על עצמו כהוגן, להעריך את עצמו כראוי. די לו לאותו קיבוץ במעשים שהוא עושה בעל כרחו לתועלתו ולהנאתו או להגנתו ושמירת־קיומו. הרגשתו היא אז באיזו מידה בבחינת ״אני ואפסי עוד״; הוא כל כך מלא מה״אני״ שלו, עד שזה כאילו אינו נופל כלל תחת גדר־ההערכה, זו ההערכה, שהן ולאו מתכסים בה לפעמים בטלית אחת. ואולם משהוא יוצא מן החג המוגבל של החושיות, משהוא מתרחק הלוך והתרחק מן הפרימיטיביות, משהוא מגיע למעלה רוחנית ידועה, משהוא מתחיל לראות את האחר, והיחסים שבינו וזולתו נעשים מורכבים יותר ויותר, משמתעוררים בכל תקפם הפקפוקים המיתאפיסיים והתהיות הנפשיות — מני אז מתחיל צורך־ההערכה בכלל וההערכה העצמית בפרט. אדם בא בימים או עם שבע־שנים, שאין להם צורך אמיתי בהערכה עצמית אמיתית, סימן רע הוא לערך־מהותם ביום שידובר בהם ויעריכו אותם.

ספרותנו הרבנית כמעט שלא ידעה משום הערכה עצמית, מאחר שהכל הן היה ברור לה ומקובל מעיקרא. לגבי דידה הכל עולה בקנה אחד, ובה — דברי אלהים מתים. הנביאים עמוס ומיכה, ישעיהו וירמיהו הם קדושים, על פי הדרש והקבלה, וגם התנאים והאמוראים שב״זבחים״ וב״מנחות״ וכל סדר — ״קדושים״, וגם שלמה המלך מ״שיר־השירים״ ו״קוהלת״ וגם המהר״י מטראני וה״פתחי־תשובה״ מ״הלכות־מליחה״ — קדושים כמוהם; הכל קדושים ומתים. למרות הרוחניות הנוראה שלה, של אותה ספרות, כלומר, היקרעה לגמרי מעל האדמה והממש, שׂררה בה, בכל זאת, האמונה הגשמית, המוחשית, היחידה, שישראל בנים הם לקדוש ברוך הוא, שבחר בם מכל העמים ורצה לזכותם ולפיכך הרבה להם תורה, ומצוות לאין קץ ותכלה, שאם יקיימון לכל פרטיהן ודקדוקיהן — אין טוב מזה! אז ״זכו״ מלאכתם נעשית על ידי אחרים, והם, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ישבו יומם ולילה ויהגו בתורת אותם הפרטים והדקדוקים — וחוזר חלילה. מה אנו ומה חיינו, מה טבענו ומה אפינו, מה מראנו ומה דרך— וחזיונות־חיינו, מה ערכנו בעינינו ואיזה רושם הננו עושים על אחרים, מה צדקותינו ומה פשעינו כלפי שכנינו, כלפי העולם — כל זה לא היה שייך שיעמוד לנוכח עיני מאורי־הגולה ויושבי־הישיבות, כותבי־הספרים בישראל, המקצרים והמרחיבים, המערבבים והמסדרים, החותמים והמכנסים, המפרשים והמפלפלים למיניהם ולסוגיהם. לגאונינו וגדולינו ההם, העומדים בראש ילדי־הגיטו, היו ענינים אחרים, עסקים אחרים, חשובים להם לאין ערך: תרפ״ט סעיפי הלכות ציצית ותפילין, איסור והיתר, עירובין ותחומין. ואם גם נתעורר בהם מי שהוא, איזה בעל־דרוש או בעל־מידות, לאחר שמילא כרסו וכרסם של אחרים בחצצי השאלות ותשובות ואבני ה״טוּרים״, לחשוב בדרך־אגב מעט מחשבונו של עולם־ישראל, הרי אף הוא לא דיבר מעולם ולא יכול לדבר מהגיוני־לבו אלא רק מה שהיה מצוּוה ועומד לדבר על פי רבותיו, ז״ל…

ואף ספרותנו החדשה, שהתחילה לשאול, אם מעט ואם הרבה, לנתיבות־עולם ולדון במקצת דיני־נפשות על אחריותה היא, לא ידעה בראשיתה מהערכה עצמית אמיתית. כי, בהפך מהספרות שקדמה לה, היו עיניה וחזיוני־ליבה היא נטויים ומופנים כולם כלפי חוץ, למרות דברה והימצאה בתחומי־הבית, והשינוי בעצם — מנקודת־ההשקפה של היחס החיוני, האינטואיטיבי, אל העולם והאדם — לא היה בה רב לטובה. תקופת ההשכלה לא ידעה מהמושג העם השלם; לכל היותר דיברה על שלימות־הפרט, על האדם השלם. והאדם השלם שלה היה, כידוע, רק האדם ״בעל־השכל״, המבין להצליח בחיים, המבין להסתגל לתנאיהם בשביל טובת־הנאתו, המדבר צחות בשפות שונות, ״זוֹרה כמו דָוה״ כל ״משפט קדום״ ויודע להתהלך עם הבריות. מובן, שבבחינה זו לא נכון כלל מה שרגילים לומר, ששאיפת־ההשכלה פשטה לבסוף את הרגל. באמת, אין כאן פשיטת־רגל אידיאולוגיה, אלא רק שכל התקוות להצליח עד הסוף לא נתאמתו במציאות. נתקבלה בעיטה חזקה בלתי־צפויה מן הצד השני — והשאיפות המשכיליות נכפפו; נכפפו, אבל לא חדלו: חַיוֹת נשארו בלבבות עד היום הזה!

אמנם, רבותי, התכן לא יתּכן לומר, שתנועת ההשכלה העברית בספרות העברית היתה כולה מעור אחד ומקורה היה רק בקשת זכויות מהאדון — בקשה שכשהיא לעצמה דיה להעיד וללמד על בעליה וערך־בעליה. זאת לא זאת. ברי הוא, שלתנועה ההשכלה העברית, ביחוד בימיה סמוֹלנסקין, גורדון ולילינבלום, היו גם כוָנות יותר מעולות, יותר עצמיות: שאיפות פנימיות, רוֹממות, שאיפות של הכנסת ערכין אחרים ושינוי ערכין מעין מה שאנו מוצאים גם אצל עמים בעלי־ערך. האנשים החדשים רצו לחיות, לחיות ממש, לחיות על פני האדמה, ואת האויב לחייהם ראו קודם כל באורתודוכסיה היהודית המקולקלה עם צורות חייה המעוּותות והנלוזות, אשר מהן תקצר הנפש החיה. לסמולנסקין, לגורדון — וללילינבלום ביחוד — היו כבר מושגים אחרים על השלימות של האדם ושלימות של העם. המושגים החדשים של שלשת עמודי ספרותנו החדשה האלה דיברו על אנשים בני עם חזק, אמיץ, זקוף, עומד ברשות עצמו, אוהב עבודה ומוכשר לעבודה, רציני ועליז כאחד, שׂשׂ להלחם על כבודו ולהגן על עצמיותו, קשור אל הטבע ואל אלוהי הטבע, בז לאויביו עד לבלי התרעם עליהם כלל, נאמן לבני בריתו ובוטח בכוח עצמו, ולא ב״השמים שירחמו״…

ואולם, גם זאת אי־אפשר שלא לראות: ספרות־ההשכלה העברית, מלבד מה שאפילו בהתרוממה בצורת שלשת הסופרים הנקובים לא ידעה מהערכה אמנותית, כי אם רק מפובליציסטית, הנה בכללה, בהיקפה ובְעַיִן, שׂררו בה, סוף־סוף, אף שתי עמדות: האחת לדבר עם אויבינו ״בשער״ על אשר הרעו לנו על לא עוול בכפנו, והשני — להשׂתער באפה כי עז על מורדי־האור כי יבוזו לחכמה ולשכל־מליה… בדברה עם ה״אויבים״, האמינה ספרות־ההשכלה, כי טובה גדולה היא עושה בזה לישראל, ואם כי, אהה, לא ניקה ישראל מעוון, כי לא ילמד שפות־העמים לטוב לו, הנה אל־נא תגידו בגת, ומפני דרכי־שלום אין להגיד את כל האמת ואת כל הרעות אשר אנו, המשכילים, הוגים בלבנו על בת־יעקב… ובשׂימם פניהם פנימה, בתוכחתם לבקרים ליעקב, נשמע תמיד הקול: אהה, מי ילחם את מלחמותיך, יעקב, עם אויביך הקמים עליך לרעה, אם לא אנחנו, המשכילים, בעֵטנו, עט סופרים מהירים? מה היית עושה, חס ושלום, אלמלא אנו? עתה הראֹה תראה, עד כמה נחוצה היא ההשכלה?.. (שהרי אפילו אצל גורדון הפיקח נשבה רוח הסניגוריה הזולה מעין: ״למה תאמרו, הגויים, שרעים אנחנו, בעוד שלא בנו האשם?״ מעבר האחד, ורוח הקטיגוריה הזולה מעין: ״הוי, עם לא־בינוֹת, למה לא תיקץ לטוב לך? הן לכשתשׂכיל יודו כל העמים והלשונות בסגולותיך!״ מהעבר השני). בין כה וכה, ואפשרות של הערכה נכונה, אנושית, בלתי־משוחדה, אפשרות הערכה מנקודת מבט גבוהה, גלוית עין, בעלת מידה עליונה, יצאה גם מאת פני ראשית ספרותנו החדשה וידיה על ראשה.

אמנם, כפי שאמרתי, גם מאי־ההערכה יוצאת תנו תורת ההערכה. בחור־ישיבה, שאינו נותן לבו לעצמו, אלא כל מעיניו נתונים בספסל בית־המדרש ובכסא בבית־״יומו״; משרת בהוֹטֶל, שבלילה תערב עליו שנתו, שאינו רואה מומים לעצמו, ואת שהוא רואה הוא מכסה, וכל חלומותיו הנם — התרחבות ״זכויותיו״ על פי טוב־לבו של בעל־הבית — אלה וכיוצא באלה מהותם גלויה; העדר ההערכה העצמית שבהם יעיר עליהם למדי.

כן, זה ודאי נכון, וכמעט שאינו צריך להאמר. אבל הוא הדבר, שהערכה שלילית זו, שיוצאת לנו מתוך חוסר־ההערכה של העצם, סוף־סוף, בלתי־מלאה וסכימטית היא. הירידה האנושית שבספרות הרבנית וזולוּת ערכי הטוב והרע, החיוב והשלילה שבספרות־ההשכלה מעידות, אמנם, על דלותן הרוחנית וליקוי־האופי של יוצריהן ויש בידיהן לחתוך גזר־דין. אבל אנו הן לא חיתוך גזר־דין אנו מבקשים — כל זמן שלא מַתנו עוד לא כלו כל חשבונותינו ועם כל עתידנו, עתיד של יצירה, לפנינו — כי אם לחשוב חשבונו של עולמנו, לדעת מי אנו, מי הוא היהודי ומה ערכו. דעת־ההערכה, חיפוש־ההערכה וחופש־ההערכה לנו הכל לפי שעה.

נלכה־נא, איפוא, אל האמן הראשון בספרותנו החדשה, אל האיש, שנכנס לעבי־הקורה, הציץ ולא נפגע, אלא יצא וכתב לנו שלשה כרכים בהירים על אודותינו 1.

כי זאת אולי לא צריך למודעי: מֶנְדֶלֵי כותב רק על אודותינו. כלומר, הוא אינו מסוג האמנים השואבים הכל מנסיונם האישי, הפנימי, שבכל האחרים אשר מסביב להם הם מוכשרים לראות רק את עצמם ומה שבעצמם, ומשפטם על האחרים, על הכל, תלוי תמיד במצב־הרוח שלהם וביחס לעצמם. לגבי מנדלי, מציאותה של כסלון קובעת אמת לעצמה, אמת קיימת ועומדת מחוצה לו, ליהודי מנדלי, הנמצא בתוכה. היהודי מנדלי למספר מנדלי אך חומר הוא, שרואים בו בעיני אמן ודנים עליו ועל טיבו דין־אמת ע״י בדיקה והבחנה. מנדלי ״עושה את הכסלונים מעין לסיפוריו, כלומר שהוא מסתכל בהכסלונים ומבין את כל מעשיהם, כדרך הטבעיים שמתבוננים בטבע הברואים ומדברים על הבהמה ועל הרמש ועל כל בעלי־החיים למיניהם, ולאחר שהוא צופה ומביט להכסלונים ונגלו לו תעלומותיהם, אָרחם ורבעם, שבתם וקומם וכל דרכיהם של מין הברואים הללו, הוא מצייר אותם בעט־סופר כמו שהם בטבעם וצביונם״ (כרך שני, ע' 168).

נשמע־נא, איפוא, רבותי, מה בפיו.

ב
אכן, גדול היה כוח הסביבה היהודית על אבי הבֶּלֶטריסטיקה הסביבתית שלנו מיום צאתו על בימת הספרות עד היום הזה. עתיד גדול נשקף לו לאברך שלום יעקב אברמוביץ למסור לדפוס בעוד איזו עשרות שנים בהשתדלות מנדלי מוכר־ספרים את ״בעמק הבכא״, אבל לפי שעה עמד הוא, האמן הגדול לעתיד, וכתב מאמרים בינוניים, בינוניים ביותר, על אודות החינוך ותרגם לעברית מידיעות־הטבע. בזכרנו את יחס הסביבה היהודית הלמדנית ל״סיפורי־מעשיות״, לצורה הסיפורית בספרות — לא נתפלא על ההתחלה ההיא.

אמוֹר אמרנו: לא באברמוביץ ולא במנדלי קא עסקינן הכא, כי אם רק בשלשת הכרכים. אף על פי כן — לא סגי בלאו הכי. האברך היהודי הזה, ששֵם ספרו כשם אחד משני שמותיו, אף הוא בעצמו עומד ואומר: הסתכלו בי ודרשוני. כוחות אמנותיים של מי שיכתוב ״בימים ההם ״ שׂפוּנים־טמוּנים בו עמוק — והוא כאילו לא ידע. מסתפק הוא במועט ושבע־רצון מן המועט הזה. אין קץ לאשרו כאשר יעלה בידו לכתוב במקום ״חרב־דַמוֹקלס״ — ״חֶרֶב־דַם־אֹכֶלֶת״; במקום ״הכהן אינוֹקָנְטִי״ — ״הִנֵה־כֶּן־תִּהְיֶה״ (״משפט שלום״, וילנה, תר״כ, ע' 81 וע' 82). בשיר של ברכה לאברהם־בֶּר גוֹטלוֹבֶּר הוא מהלל את זה על שלא עזב את החכמה והמליצה גם אחרי החתונה, בעוד שהוא, במשורר בעצמו, בקחתו אשה — ויצא הרוח: לא עוד על כרוב הדמיון יעוף ברמה״ (שם, ע' 96). וכמה נחת־רוח, אם כי מסוג קצת יותר מעולה, בסיום־הספר על אשר עלה לו ל״חדש״ בפירוש איזו פסוקים בשירת דבורה!

״קורא יקר! ראה זה חקרתי מצאתי לישב השירה הזאת אל נכון, לך נתן ה' לבב לשמוע ובחירה חפשית. אם ייטבו דברים בעיניך תבחרם ותקרבם, ואם לא, נצור לשונך מרע ואל תלעג לי בלעגי שפה, כי לא עשיתי לך רעה, הלא אך דבר הוא! לך־נא ובקש דרך אחרת הטובה ממנה, ואם תמצא אנא עשה עמדי חסד והוצאתני מן המבוכות האלה. הלא את האמת אנכי מבקש!״———

זו הלשון!

כן, האברך המדקדק העוסק בביאורי־מקראות בהנאה שכזו ובענותנות יהירה של משכיל צעיר ובעל מידות תרומיות, עדיין לא עמד, כנראה, על טיב־עצמו, זה שיכתוב ״מסעות בנימין השלישי״ ו״בימי הרעש״, ועדיין לא גוּנב אליו דבר מכל ה״מבוכות״ וה״אמיתיות״, אשר ישלח אליו אלוהיו בימים הבאים לקראתו, כאשר יכתוב את ״הסוסה״ ו״ספר־הקבצנים״… ״שנאתי את הסרסור תכלית שנאה״ — יפליט, אמנם, קולמוסו כבר בהקדמת אותו ספר: אבל אך פליטת הקולמוס היא, ולא יותר, הפירוש למבטא זה — לא יבוא לפני עבור עשרות בשנים. לפי שעה שלו ושלאנן רוח־הבוקר — ובסתר הרעם… לא ירעם מן הרעם…

״שנאתי את הסרסור״ — אבל את היהודי, את אחיו בני עמו, השקועים ביון־המצוּלה של הבערות, אוהב האברך שלום־יעקב, אוהב מאד. יותר נכון: דבוק הוא בסרסורים אלה בכל כוח־החיים היהודי שבו. רגש משפחתי חזק מקשר אותו אליהם והוא נכון לעשות בשבילם כל מה שבן טוב־מידות, שיצא לעולם הגדול ומשׂתכר די צרכיו, עושה בשביל הוריו העניים, שנשארו בעיירה. הוא דואג לכלכלתם הרוחנית של בני־משפחתו השקועים ביון מצולת הבערות, מוֹרם ארחות־חיים, משכילם בינה, מצַוָם ״ללמוד היטב״, מספר להם מתולדות־הטבע, מלמדם את הידיעות שהוא יודע. ״להועיל לבני־עמו במעט הדעת אשר חננוֹ ה'״ — זוהי כל מגמתו.

לא בסופה וסערה היתה דרך השכלתו של בעל ״תולדות־הטבע״. עם הסביבה התהלך, עם הסביבה — גם במובן המצומצם וגם במובן הרחב של מלה זו. דברים פושרים מן הדעות המתהלכות ומן התיאוריה־השאבּלוֹנה, ששלטה אז בספרות הרוסית, שהכל הוא הסביבה, היו על לשונו. ״האדם באשר בראשו יש מוח, הוא כלי השכל וההגיון, הנה הוא משתוקק מטבעו לעשות תפקידו — להשכיל ולהגות ולחשוב מחשבות״, אלא שהסביבה מעכּבת… ״החכמים והכסילים רוח אחד לכל, רק לפי המקרה, לפי תכונות המקום והזמן ולפי תכונת המחברים והמורים וכו'. לוּ הואילו הסופרים ללכת לפני בני עמנו בעמוד־אש־המדעים להאיר להם, כי עתה נעלָה ענן־הבערות מעט־מעט ולבני ישראל היה אור במושבותם״ (״האבות והבנים״, מהדורה מתוקנת בכרך שלישי, ע' 248; המהדורה הישנה אין תחת ידי).

אין מדרכו של מנדלי ״לחזות אלוה מבשרו״. גם כשנתגדל ונתעלה, ואף בדברו בשעתו את הדברים המקוּבלים בדורו על הסביבה — ספק גדול הוא, אם מתוך עצמו נתאמתה לו הדעה הזאת ואם גם עמד עליה כל צרכה בנוגע לעצמו. ואולם, איך שיהיה, אנו, כשאנו הוגים על צעדיו הראשונים של מנדלי, מתברר ומתאמת לנו עד כמה אובדים וכלים כוחותיו של הגדל בסביבה אי־קוּלטוּרית או קוּלטוּרית מעוּקלה עד שהוא מתחיל לעמוד על רגליו; עד כמה היה לו לש״י אברמוביץ לעמול וליגע לגלות לעצמו ולאחרים מה שלכל בני־תרבות הוא מן ״המוּשׂכּלוֹת הראשונים״, מן הידוּעות והמפורסמות…

אך לאט־לאט, במתינות־במתינות, התחיל היהודי הפיקח ובעל־התכלית להרים ראש בתוך המשכיל התמים, הכותב — מפי אחרים — על ״שלש התועלות בלימודי־התולדה: התועלת המוסרית, התועלת התורתית והתועלת החמרית״. מנדלי איש־המציאוּת, מי שעתיד לכתוב בקרוב את ״הסוסה״ בשפת יהודית במדוברת, התחיל לדבר את דברו לשלום־יעקב בן חיים־משה אברמוביץ, המתעתיק ל״לשפת־עבר הקדושה״ את ספר ״תולדות־הטבע״: טוב, טבע, ידיעות־הטבע. האשכנזים החכמים, ואף טובי העם הנאור אשר בתוכו אנו יושבים — העם הרוסי — עוסקים בזה, ומדוע נגרע״? אבל באמת הלא היגרע ניגרע! עמים שיש להם טבע והם עוסקים בידיעותיו — הרי זה מובן. אבל יהודי־התחום, הנמקים בעוני — מה יתנו ומה יוסיפו להם כל הידיעות הרוחניות הללו? שהרי ידיעות־הטבע לגבי יהודי, אליבא דאמת, אף הם רק עניני דשמיא, ענינים ספרותיים המה, כלומר, ענינים שאין להם נגיעה ישרה אל חייהם יום־יום, ממש כחידושים בפירוש לשירת דבורה! חייהם יום־יום מלאים מעניני ״טכסא״, פריזיוו״, ״קהל״, גזרות, זכויות — ואתה נותן להם ספר המדבר ״על שלושה דברים, שעליהם העולם קיים: החי, הצומח, והמדבר״?! אולי עולמך, עולם־דמיונך, אבל עולם־היהודים — הטרם תדע, כי עולם־היהודי אינו קיים ועומד על זה, כי היהודי לא ״יקח לו אלפים ועיירים לחרוש חרישו ולקצור קצירו״ ומן ה״דומם השוכן דומה בתחתיות־ארץ״ לא ״יקח לו לעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו״?

ב״האבות והבנים״ עוד יזהירו המשכילים כזוהר־הרקיע ובן־דוד בראש יתהלך בשפריר־שחקים. ואולם זעיר־שם כבר תנצנץ העין הפקוחה של המספר, שיש והוא כבר יושב על המצע הריאלי של מלחמת־החשכים בבת־השמים.

״בהשמע דבר־המלכות ליסד בתי ספר, ללמד בני־ישראל ספר ולשון עם־הארץ, בכו אנשי־כסלון הרבה בכי, קידשו צום ויתאבלו מאד, ויתפללו אל ה', אולי ירחם שארית־יוסף. אומרים אמוֹר, כי לא בחיבוק ידים עמדו פרנסי העדה. ה'שתדלנים' ההם ומתי סודם, אשר הגזרה ההיא נגעה עד נפשם, מדעתם כי לא תהיה להם תקומה, אם עם־ה' יהיה עם חכם ונבון, הן מפני אור־ההשכלה ינוסו הצללים וישבר מטה לחמם! ומי, איפוא, לא ישית עצות בנפשו להרחיק הרעה בטרם תבוא להכרית אוכל מפיו? ומי,איפוא, ישב בשפלות־ידים בהלקח ממנו לחם־חוקו?״ (כרך שלישי, ע' 290; והשוה לזה כרך שני, ע' 217).

כמובן, שטוחים הדברים ופרימיטיביים ביותר. עם־ה' יהיה עם חכם ונבון רק על ידי ספר ולשון עם־הארץ. ובדבר אנשי כסלון שבכו הרבה בכי, קידשו צום וכו' — אין הבנה אמיתית במהות־הקוֹנסרבטיביוּת, בשאיפה האינסטינקטיבית של כל עצמיוּת, ותהא גם כסלונית, להשתמר ולהתקיים. ואולם, איך שיהיה, לרגל עניננו חשוב לנו לציין, שהחשבניוּת הפשוטה הזאת ביחס להשכלה, שכל עיקרה לא היה אלא לשון־עם־הארץ, וביחס לאדוקים, שכל כוָנתם לא היתה אלא להשתרר על ההמון בכוח־הבערות — חשבניוּת זו סייעה לו לאברמוביץ לעמוד מיד, ובהקדם, גם על טיבם של המשכילים בעצמם, על חוסר־היסוד וחוסר־העיקר שבאידיאולוגיה שלהם, או אולי יותר נכון, על חוסר־האידיאולוגיה שלהם; וסייעה לו לכתוב את ספרו בדרך מן ההשכלה אל העממיות, מן ההטפה אל ההוכחה, מן ההוראה אל ראשית־האמנות ומן הסניגוריה והקטיגוריה המקובלת אל ראשית־ההערכה — את ״הסוסה״.

ישראליק האֶכּסטרן המשוגע שב״סוסתי״ אף הוא הולך בדרך בן־דוד המשכיל מ״האבות והבנים״ ומקדיש עצמו לחכמה, לתורה ולתעודה. ואולם יחסיו הוא אל הדבר ויחסי המספר אל זה ואל זה אחרים הם לגמרי. כאן כבר מתרחקים אנו מן הפוֹרמוּלה הבטוחה: ״לוּ חכמו השכילו, כי אז היה הכל טוב״, וכאן אנו רואים כבר גם סימן־שאלה הגון בענינים הסבוכים של ישראל — הפרט והכלל גם יחד… אמנם, דברי בן־דוד, המשחר למוסר את אזני המשכילים הצעירים על האמינם לדברי חכמי אותו העולם המבקרים את כתבי הקודש (״מעמכם זה יוּקח הדרו, את כובדו בקלון ימירו״ וכו') לא זרו גם לישראליק האֶכּסטרן. המשכיל נואם: ״עם מעולם כמונו, גוי גדול, אשר מראשיתו היה לאור־גויים, ותורתו — תורת חיים, אהבת חסד ורחמים ושלום״ (כרך שלישי, ע' 250) והאֶכּסטרן אף הוא… אף הוא יודע לנאום. אבל המראה אחר. להערכה עצמית אמיתית, אמנם, עדיין לא התרומם מנדלי גם ב״הסוסה״, כמו שנראה מיד, אבל עד גבול השגעון יש שהַגֵעַ נגיע אתו בספרו זה. לעבור את הגבול — נוּ, זה, כמובן לא תתן החיוניוּת היהודית־הסוסית הרַבָּה; ויותר ממנה — צמצום־המושגים וצרות־האופק…

*המשך הפרק בספר המלא*