מאזניים - אבודים בחלל

שדות כהים

קמה ורדי

אני נמצאת בחווה של דוד ניקו כבר חודש וחצי. אני בת חמש עשרה, זו תקופת החופש הגדול.

לפני הנסיעה אני מתכננת מה אגיד, איך אהדוף את השאלות; אבל דוד ניקו לא שואל דבר. אני עולה על הטנדר שלו ואנחנו נוסעים זמן רב, ומגיעים אל החווה לפנות ערב. שתילי הטבק בשדות סביב הבית נעים בשקט ברוח, מבליחים בירוק מן החשכה המעמיקה. כשאני יוצאת מהאוטו מתגלה מבין התלמים חתולה קטנה ואפורה שרצה מייד להתחכך ברגליי. תמיד אהבתי חתולים אבל אני אלרגית. 

* * *

דוד ניקו חי לבד. הבית שלו נקי וחפציו המעטים מאורגנים בפינות החדרים, כאילו היה אורח של עצמו: כמה ספרים, ביניהם לקסיקון מפה לצמחי ישראל, המסע לאיכטלאן ומספר חוברות קומיקס ישנות; ערכת שחמט; קערה קטנה מלאה מטבעות. אותי הוא דווקא מעודד, בנחישות ובמילים מעטות, להרגיש בבית. הוא מציג בפניי את ארון הבגדים הריק שבמסדרון, סוקר אותו בעיניו כאילו בעצמו מבחין בו בפעם הראשונה, דוחק בי להשתמש בו.

הוא לא מבקש פרטים, לא מנסה לגלות איך בדיוק זה קרה. הוא לא קורא לי אמיצה, והוא לא בודק איך אני מתמודדת. הוא רק מעיר אותי בבוקר ומכין לשנינו קפה שחור, מלמד אותי את עבודות המשק, ובערב מבשל דייסת קוואקר שאני אוכלת בזמן שהחתולה האפורה מגרגרת על ברכיי.

הוא מספר לי שהחווה לא בבעלותו, אבל שהוא אחראי עליה.

״מה זה אומר?״ אני שואלת.

״זה לא אומר הרבה.״

* * * 

ערב אחד הוא מוציא מכיסו תמונה ישנה ובה ילד וילדה עומדים בכיכר מגן דוד, שוק הכרמל נראה מאחוריהם.

״זה אני ואמא,״ הוא אומר. ״אמא שלך.״

משהו מתפתל בבטני, איטי ומצמרר. החתולה האפורה קופצת על ברכיי ושמה את רגליה הקדמיות על חזי.

״אף פעם לא ראיתי אותה ככה,״ אומר דוד ניקו בפליאה. הוא סוקר אותה בזמן שהיא מתכרבלת בחיקי. ״היא גם השמינה.״

לרגעים אני חושבת: היא כמעט החתולה שלי.

* * * 

אני ואמא דומות. לשתינו יש שיער חום, שתינו אלרגיות לחתולים, לשתינו יש ש' שורקת. אבל לי, כך אומרים, יש מבט עצוב, והמבט של אמא, גם בשבועות הכי קשים, אף פעם לא עצוב; הוא מובס, משועשע ורעב.

״גם לסבתא היה את העיניים האלה שלך,״ היא אומרת לי אחר צהריים אחד. ״משונה.״

היא שוכבת במיטה, זה יום בהיר ומהחריץ הפתוח בחלון חודר לחדר משב דק של רוח ים מלוחה.

״אני לא חושבת,״ אני אומרת.

״אוקיי.״

״רוצה שניסע מחר לאנשהו?״ היא שואלת פתאום ומתרוממת במיטה. ״ניקח את עצמנו לאיזה מקום מיוחד?״

״יש לי מבחן מחר.״

״במה?״

״גיאוגרפיה.״

״גיאוגרפיה!״ היא צוחקת. ״את מתכוונת להיות גיאולוג?״

״גיאולוג זה לא—״ אני מתחילה להגיד, ואז עוצרת. ״כן אמא,״ אני מחייכת, ״אני מתכוונת להיות גיאולוג.״

״אז את חייבת להרגיש קצת את האדמה. את האדמה ואת המים. את יודעת לאן ניסע?״

״לאן?״

״לכינרת.״

אני מהססת. לרגע אני רואה אותי ואת אמא יושבות על גדת האגם, אני שוב ילדה ויחד אנחנו מדליקות מדורה ואוכלות ביצים קשות ומקשיבות לרחש הרוח בשיחי האשל, כמו שעשינו בפעם ההיא, לפני שהכול השתנה.

״אוקיי,״ אני אומרת. ״ניסע.״

את המשך היום אנחנו משקיעות בתכנון; אמא מבררת על מחירי כרטיסים לאוטובוס, ואני נשלחת ללקט שטרות ומטבעות נשכחים ממגירות שונות בבית. אחר כך היא יוצאת מהמיטה ומתלבשת יפה ויחד אנחנו יורדות למכולת של איציק וקונות שקית ענקית של חטיפים, ובבית אנחנו מארגנות אותם בתיק יחד עם שקי השינה והבגדים הארוכים.

״בואי נלך לישון מוקדם,״ היא אומרת אחרי שהכול מוכן. ״שלא נהיה עייפות.״

אני מסכימה, ובאחת עשרה בלילה אני כבר שקועה בשינה נרגשת.

אני קמה בשבע בבוקר והולכת להעיר אותה, אבל על דלת חדרה אני מוצאת פתק.

בוקר טוב מתוקה, כתוב בו. לא הצלחתי לישון. אל תעירי אותי בבקשה. אני אתעורר וניסע.

אני מחכה כל הבוקר. כשמגיעה השעה שתים עשרה אני מתלבטת אם להעיר אותה בכל זאת, ובמקום זה מוציאה מהתיק שארזנו שקית גדולה של ביסלי ואוכלת מול הטלוויזיה בסלון. כשהסרט שאני צופה בו נגמר אני שמה עוד אחד, וכשהשני נגמר אני שמה אחד נוסף. מזווית עיני אני מבחינה בשמיים המתכהים בחלון, אבל אני לא מביטה לשם. אני כל כך עייפה.

לאחר זמן מה אני מרגישה יד מונחת על ראשי.

״נרדמת,״ אמא אומרת כשאני פוקחת את עיניי.

״כן.״

״כבר מאוחר,״ היא מפהקת, מביטה מבעד החלון החשוך, ״השמש שקעה.״ היא מתיישבת לידי. ״ראית סרט?״

״כן.״

״סרט יפה?״

״כן.״ 

* * *

שבועיים אחרי שאני מגיעה לחווה אני מתעוררת באמצע הלילה כשמשהו חם מרטיב את כפות רגליי. אני מדליקה את האור, ובקצה המיטה אני רואה את החתולה האפורה יושבת בשלולית קטנה ומלקקת גור יחיד, עכברי וחסר אונים. היא מרימה אליי מבט מודאג, מורידה אותו חזרה אל הגור הקטן.

״חמודה קטנה,״ אני ממלמלת, מלטפת את הראש העייף. ״יופי.״ 

* * *

זה מתחיל כמו תמיד, ובהתחלה אני לא דואגת. בבוקר שלמחרת הטיול האבוד שלנו אני מתעוררת לקולה של אמא שרה מהמטבח. אני קופצת החוצה מהמיטה — את המחיר שנאלץ לשלם אחר כך אני מדחיקה — אני אוהבת את אמא במצב הזה, כשהיא קמה מוקדם ושרה במטבח, מטגנת חביתות, פותחת חלונות ויוצאת לרחוב לקנות פרחים שאנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו. אולי הפעם היא תישאר ככה, אני חושבת לעצמי. זה יכול להיות.

״יש לי רעיונות נפלאים לבית הישן הזה,״ היא אומרת לי בחיוך כשאני נכנסת למטבח. היא מהססת לרגע ואז מוסיפה: ״לא נורא שלא נסענו, נכון?״

אני שותקת.

״בסוף רק בבית בן אדם באמת יכול לשנות לעצמו את החיים,״ היא אומרת, ״ותכף הקיץ מתחיל.״

כמעט מדי אביב אמא נתקפת באותו פרץ שאפתנות, שמה לנו את ערוץ הלהיטים ברדיו ויחד אנחנו מסדרות את הבית — אנחנו קפדניות, פותחות את כל הארונות לרווחה ומוציאות את כל החפצים מהמגירות למיון — אבל לאחר זמן מה הגל דועך. אמא חוזרת למיטה, החפצים נשארים מפוזרים, וכך אנחנו חיות עד הפעם הבאה.

״נכון שזה לא נורא?״

״נכון,״ אני אומרת לבסוף. ״זה לא נורא.״ 

* * * 

כל חיי גרתי בדירה ברחוב גאולה, בה אם הכרת את הזווית הנכונה יכולת לראות מחלון המטבח את שוליו הכחלחלים של הים התיכון.

כבר בגיל שש הייתי יורדת אחר הצהריים לרחוב, חוצה את שני הכבישים הבודדים בדרך לחוף ומטפסת לסוכה של שמעון המציל, שגר בבניין שלנו, לצפות בגלים המנצנצים לפנינו ולחכות לקריאת הטביעה שלה בלבי ייחלתי, ושרק לעיתים רחוקות הגיעה.

״פעם לא הצלחת להציל מישהו?״ שאלתי אותו אחר צהריים אחד, ״פעם ניסית להציל מישהו ולא הצלחת?״

שמעון מביט בי בעיניים מכווצות משמש, עיניים שהים המשתקף בהן צובע אותן כחול שליו ורחב ידיים.

״לא,״ הוא אומר.

״אל תשקר.״

״אני לא משקר,״ הוא מושך בכתפיו, ״אף פעם לא ניסיתי להציל מישהו ולא הצלחתי. פשוט לא.״

ההמשך זמין בספר המלא