אמנות ראיית הדברים

אומנות ראיית הדברים

ג'ון בורוז
(1908)

תרגום: יורם נסלבסקי

ג'ון בורוז (1921-1837), נטורליסט ומתבונן מוכשר, הפך את הפעולה הפשוטה של טיול ביער לאומנות ולפילוסופיה. היה ידוע בכינויו "המשורר של הטבע"; כתב מאמרים ששילבו מדע עם נפש האדם, בין שכתב על ציפורים ודבורים, ובין שעסק במשמעויות החיים הכמוסות ביותר. בורוז הזכיר לעולם שהחוכמה צומחת לעיתים קרובות בשקט, כמו טחב על אבן.

I

אין בכוונתי לנסות לומר לקוראיי כיצד לראות דברים, אני רק מבקש לדבר על אומנות ראיית הדברים כפי שמדברים על כל אומנות אחרת. אדם עשוי לדון באומנויות השירה, הציור או הנאום בלי שישאף להפוך את שומעיו או את קוראיו למשוררים, ציירים או נואמים.

את הידע הנוגע לעניין מסוים אפשר להנחיל או לרכוש בלימוד; האומנות הקשורה בו היא תוצר של אימון או השראה. אומנות ראיית הדברים אינה דבר שאפשר לצקת בחוקים או בהוראות; היא כוח החיוּת של העין או של האוזן, או מוטב, של התבונה או הנפש שהעין והאוזן משמשות להן איברים. ברי לי כי איני יכול לומר לקורא כיצד לראות דברים, ממש כשם שאיני יכול לומר לו כיצד להתאהב או כיצד ליהנות מארוחתו. או שהוא מתאהב או נהנה מארוחתו, או שלא; ואין מה להוסיף על כך. דומה כאילו בני אדם מסוימים נולדים עם עיניים בראשם, ואחרים עם כפתורים או עם גולות צבעוניות, ושום ידע נרכש לא יהפוך את אלה שווים לאלה בכל האמור לאומנות ראיית הדברים. במובן הזה, ההמונים כמוהם כחיילים פשוטים בצבא: הם יורים פחות או יותר בכיוון האויב, ואם הם פוגעים, הרי זה עניין של מקריות יותר מאשר כיוון מדויק. אבל פה ושם יש צופה חד עין; הוא הצלף; עינו בוררת ומבחינה, הוא מכוון בדייקנות.

דומה כי אפילו הדייג המוצלח נולד כזה, ולא נעשה כזה; הוא מכיר את התנהגות הטרוטה בחוש טבעי. הסוד הוא בלי ספק לאהוב את משלח ידך. אהבה מחדדת את העין, את האוזן, את המגע; היא משפרת את זריזות הרגליים, היא מייצבת את היד, היא מחשלת מפני הקור והרטיבות. מה שאנו אוהבים לעשות, אותו נעשה היטב. ידיעה אינה הכול; היא רק מחצית הדרך. אהבה היא המחצית השנייה. המשורר של וורדסוורת' יהיה מסופק אם יוכל ליהנות מהדברים שאחרים מבינים. זוהי על פי רוב גישתם של הצעירים ושל בעלי המזג השירי. איש המדע, לעומת זאת, יהיה מסופק אם יבין את הדברים שאחרים נהנים מהם: זוהי הנאתו. התבוננות והיטמעות הן דרכו של האחד; חקירה וסיווג הם דרכו של האחר. מן הסתם, כל אחד מאיתנו מרגיש הנאה מהטבע, בדרגות משתנות, בדרך זו או אחרת: ההנאה האוהדת והרגשנית המאפיינת את המזג הצעיר, האומנותי או השירי, או ההנאה מהידיעה שמקנים מדעי הטבע, ואולי שתיהן גם יחד, כפי שהיה בוודאי במקרה של אדם כמו טינדל.¹

אך דבר לא יכול להחליף את האהבה. אהבה היא מידת החיים: אנו חיים באמת רק במידה שאנו אוהבים. מגוון הדברים שמעניינים אותנו, היקף התחומים שאהדתנו נתונה להם, רגישות ליבנו — מה אם לא אלה קני המידה לחיינו? בנקוף השנים שתי סכנות אורבות לנו, סכנת ההתאבנות וסכנת הריקבון; או שניעשה קשים וחסרי רגישות, ניעטף בקרום עבה של מנהגים ומוסכמות ששום קרן חדשה של אור והנאה לא תבקיע, או שניעשה רופסים וחסרי סדר, עד שתאבד לנו האחיזה במקורות האמיתיים והחיוניים של השמחה והכוח. אין עוד חומר שימור או חיטוי שישאיר את הלב צעיר כמו האהבה, כמו רגש חם, כמו להקדיש את עצמך בכל מאודך לדבר או למטרה בעלי ערך.

אילו היה עליי למנות את שלושת המשאבים היקרים ביותר של החיים, הייתי אומר ספרים, חברים וטבע; הגדול בהם, ולמצער הקבוע בהם, שתמיד נמצא בהישג יד, הוא הטבע. הוא תמיד לצידנו, מאגר לא נדלה של חומר שמרעיד את הלב, שמושך את המחשבה, שמצית את הדמיון — הוא בריאות לגוף, גירוי לשכל, שמחה לנפש. למדען הטבע הוא מאגר של עובדות, חוקים, תהליכים; לאומן הוא מאגר של תמונות; למשורר הוא מאגר של דימויים, של דמיונות, מקור להשראה; לאיש המוסר הוא מאגר של מימרות ומשלים; לכולם הוא יכול להיות מקור של ידע ושמחה.

II

אין דבר שבני אדם נבדלים בו יותר מאשר כוח האבחנה שלהם. אחדים ערים רק למחצה למתרחש סביבם. אחרים, לעומתם, חדים כתער. תבונתם, כוחות ההכרה שלהם, פועלים במלוא העוצמה, בכל זמן, דרך העין והאוזן. הם רואים ושומעים הכול, בין שהדברים נוגעים להם ובין שלא. לעולם לא יחלפו על פני פרצוף מוכר ברחוב בלי להבחין בו; לעולם לא יחמיצו מראה, קול או חפץ מעניין סביבם, בארץ או בשמיים. תשומת ליבם תמיד דרוכה, ולא בשל מאמץ מודע כי אם מתוך נטייה טבעית. אפשר לומר כי יכולת הקליטה שלהם אינה נחה לעולם. תשומת הלב ויכולת הקליטה מפנות לעולם הכרה רגישה יותר מזו שניחנו בה בני אדם אחרים. הדברים שחולפים לפניהם נתפסים ומתייחדים כהרף עין. אם הם מבקרים בארצות חדשות הם מבחינים מיד במאפיינים הטיפוסיים של בני האדם והנוף. הרושם לעולם אינו מעורפל או מבולבל. כוחות האבחנה שלהם כמוהם כחושי הראייה והריח של חיות פרא; אך בשעה שאצל אלה הפחד הוא שמחדד את החושים, אצלם זוהי האהבה והסקרנות. תרנגולת הודו, אם לאפרוחים, תבחין בנץ כשהוא אינו יותר מנקודה בשמיים; בדאגתה לצאצאיה היא חושבת כל הזמן על נצים ועומדת על המשמר מפניהם. הפחד מחדד את עיניה. הצייד אינו רואה את הנץ עד שתרנגולת ההודו גורמת לו להפנות אליו את תשומת ליבו, כי ענייניו שלו אינם נתונים בסכנה; אבל מבטו קולט את היצורים המאכלסים את המישור וההר — האייל הקנדי, האנטילופה, כבש ההרים — עניינו הוא לחפש אותם, ועיניו רואות את מה שעיניהם אינן רואות.

אנחנו יכולים לראות ראייה גסה ומעורפלת, כדרך רוב בני האדם, להשגיח רק במסות הגדולות ובמופעים יוצאי הדופן, או שאנו יכולים לראות ראייה אנינה ודקת אבחנה, לקלוט את הפרטים הקטנים והייחודיים ביותר. באוסף פוחלצי ציפורים שראיתי זה לא כבר הבחנתי כי קיכלי העץ הוצב כאילו הוא נתון בעיצומה של שירה, ומקורו הפעור פונה למרכז השמיים. המפחלץ לא ראה את הדברים לאשורם. הקיכלי שר במקור מורם אך מעט. מי לא ראה סנאי אדום או סנאי אפור אצים מעלה ומטה על גזעו של עץ? אך מעטים, כנראה, נתנו את ליבם לכך שרגליהם האחוריות פונות במקרה אחד בכיוון ההפוך. בזמן שהם יורדים הן פונות אחורנית, ציפורני הרגליים אוחזות בקליפת העץ ובולמות ומווסתות את הנפילה. ברוב התמונות הרגליים מוצגות כאילו הן בכיוון הגוף הן בעלייה הן בירידה.

ככלל, בני אדם הדנים בנעימוּת ובדייקנות בציפורים ובפרחים ובטבע שבחוץ אינם תמיד משקיפים טובים. האם בטיוליהם הם רואים דבר שאינו זה שיצאו לראות? האם יש כאן ראייה ספונטנית או שלא בכוונת תחילה? האם הם מגלים דבר מה? אין קושי לאתר כל ציפור או כל יצור אחר, אפשר למצוא כל קן וכל מקום מחבוא — אם אך שמת לך למטרה למצוא אותם; אבל למצוא את מה שלא חיפשת, לקלוט מכל עבר את המצמוץ ואת המחווה הביישניים, לראות את עלילות המשנה הרוחשות סביבך, לא להחמיץ שום תו או תנועה בעלי משמעות, לחדור כל מסך בקרני עיניך — זה פירוש הדבר להיות אדם מתבונן; זה פירוש הדבר להיות "בעל עין מיומנת כמגע ידו של עיוור" — מגע שיכול להבחין בין סוס לבן לסוס שחור — עין בולשת שקוראת את הסימנים הקלושים ביותר. כשת'ורו² היה בקייפ קוד הוא הבחין כי שריר מסוים בירך הסוסים מפותח שלא כרגיל, בשל המנח הלא יציב של רגליהם על החולות הרכים. לא פעם קלע מבטו של ת'ורו לטבעם המדויק של הדברים. פעם, בזמן חגיגה גדולה כלשהי, נכחו בפריז הקיסרית אז'ני³ והמלכה ויקטוריה. כתב ראה שבבוא הגבירות המלכותיות להתיישב הביטה אז'ני לאחור לפני שהתיישבה כדי לוודא שהכיסא אכן שם, ואילו ויקטוריה התיישבה בלי להציץ לאחור, מתוך ודאות כי מצפה לה שם כיסא: תמיד היה ותמיד יהיה שם בשבילה. הכתב טען כי התקרית מלמדת על ההבדל בין אשת מלוכה מבטן ומלידה לבין זו שהייתה לכזאת מתוקף החלטה חפוזה. תמהני כמה אנשים בכינוס הענק הזה הבחינו בכך; כנראה מעטים מאוד. הדבר מרמז על כישרון לראות דברים.

אילו היו כוחות האבחנה שלנו זריזים ובטוחים דיים, היינו מצליחים בלי ספק לקרוא את רוב תכסיסיו של הלהטוטן מאחז העיניים. הוא מערים עלינו משום שידו מיומנת מעינינו. הוא לוכד את תשומת ליבנו ומאלצנו לראות רק את מה שהוא רוצה שנראה.

בתחום מדעי הטבע, הדברים חומקים מאיתנו משום שהשחקנים קטנים והבמה גדולה מאוד, ובמידה רבה מצועפת וחסומה בפנינו. התנועה מהירה, והרקע שמאחוריה נוטֶה להסתיר אותה במקום לחשוף אותה. בעמוד המודפס, הדף הלבן ממלא תפקיד חשוב כמעט כמו אותיות הדפוס והדיו; אבל ספר הטבע⁴ פועל על פי תוכנית שונה: הדף כמעט אינו מציג ניגוד של שחור ולבן, ואפילו של שחור וחום, אלא רק של גוונים דומים, אפור על גבי אפור, ירוק על גבי ירוק, או חום־ירקרק על גבי חום.

באדם מתבונן אין כוונתי למומחה דייקן וקר מזג —

"עבד מורה באצבעו,

אחד שבמבט יקרא שֵׁם לצמחים

על קבר אימו"⁵

כי אם לאדם שמבטו החד תמיד מופנה אל הטבע, לאדם שמבחין במאפיינים הייחודיים של עץ,של סלע או של שדה, ואינו מניח אפילו לטעם הכמוס ביותר של הלילה או של היום, של המקום ושל עונת השנה, לחמוק ממנו. חושיו מעודנים כל כך, עד כי בטיול הערב הוא חש בחמימות או בקרירות של שובלי אוויר מזדמנים, לאפו מגיע הניחוח הארעי ביותר, אוזניו כרויות לקול החשאי ביותר. בדמדומי ערב באפריל, בעודו עומד ומהרהר, קולטות אוזניו את האוושה החמקמקת של תולעי האדמה היוצאות מחוריהן כדי לחפש עלים ועשב; הוא שומע את שריקת כנפיו של החרטומן החולף בזריזות בשמיים המחשיכים; הוא שומע את קריאת החופמי המגיח משמי מאדים; הרחק מעליו, בשעת בוקר מוקדמת, הוא שומע את הפטפוט החורקני של השחרורים הקרבים ובאים בדרכם צפונה; הוא שומע את ההמיות הרכות, החרישיות, המתמשכות של כּוֹס החורבוֹת בין הארזים בדמדומי תחילת האביב; בלילה הוא שומע את נהמת המפל הרחוק ואת טרטור הרכבת המגיע ממרחק קילומטרים רבים כשהאוויר "חלול"; הוא מבחין כיצד, בימים הבוהקים שאנו קוראים להם "השקט שלפני הסערה", גופים רחוקים מזדקרים לעין וכמו קרבים אלינו. כשהכספית מורה על אפס או על פחות מכך, הוא רואה כיצד הרכבות החולפות מלחשות ומעלות אדים כאילו פסי המסילה או הגלגלים לוהטים. הוא קורא את הסימנים הכמוסים של מזג האוויר. בלילה חוזים לו הכוכבים את היום שיבוא; ענני הערב והבוקר הם סימן. הוא יודע שיש בהם המבשרים על מזג אוויר גשום ויש בהם המבשרים על מזג אוויר יבש, או במילותיו של גתה, הם הֲרי־מים או עקרים, והוא מפרש את התסמינים בהתאם. חושיו ערים לכל הרשמים החיצוניים. ביורדו מהגבעה בדמדומי יום סתיו הוא חש באוויר הקריר יותר בעמק כאילו טבל באגם; בעונות אחרות הוא מבחין לעיתים כיצד האוויר הקריר מתיישב כמו גוף מים עצום בין ההרים, כפי שמעידים קו הערפל או הכפור על העצים.

שלא כקדמונים, שהביטו בטבע בפחד ובאמונות תפלות, האדם המודרני מתבונן בו בעין טובה ובאהבה. לכן הוא רואה אותו בחדות ובדיוק רבים יותר; המדע הפך את מבטו ליציב וצלול. לעובר אורח החוצה את הארץ במהירות ייראו החוות ובתי הכפר דומים עד מאוד זה לזה, אך לבני האדם שנולדו וגדלו שם, איזה הבדל! הם קראו את האותיות הקטנות שחמקו מעיני הממהר ושצופנות משמעות רבה כל כך. כל קו אופק, כל קימור בגבעה או בעמק, כל עץ או סלע או מעיין נובע, כל עיקול בדרך וכל מבט אל הנוף — כל אלה נושאים תכונות מיוחדות ומשאירים רושם משלהם.

סקוט⁶ כתב בעיתונו: "אין דבר מעייף מהליכה בנוף היפה בחברת פילוסוף קטנוני, בוטנאי או אספן אבנים, שלנצח יסיטו את תשומת ליבך מקוויה הגדולים של תמונת הטבע אל מיני עשבים וחלוקי חצץ". אין ספק כי דרכו הנדיבה, ההולכת בגדולות, של סקוט לראות את הדברים מציתה את הדמיון ומעוררת את הרגשות יותר מדרכם הקטנונית של המומחים. הטבע שסקוט נותן לנו כמוהו כאוויר ומים שכולנו רשאים לרוות מהם, ואילו מה שהמומחים נותנים לנו דומה יותר ליסוד או לחומר שרק מעטים יכולים לנצל לצרכיהם. אבל גם לסקוט הייתה מומחיות משלו — זו של צייד מושבע: ראשון היה מזהה את עיני הארנבת במקום מחבואה, והיטב הכיר את דרכי השכווים, הפסיונים והטרוטות. המתבונן האידאלי מפנה את התלהבותו מהציד אל ערוצי ידיעת הטבע, ומביא הביתה שלל העולה על כל חיה שאי־פעם נפגעה מירייה או מכדור רובה. גם הוא יודע לזהות את השועל ואת הארנב ואת עופות המים הנודדים, אך הוא רואה אותם בעין לא רצחנית, כי אם אוהבת.

III

אם ראיית הדברים היא אומנות, הריהי האומנות של החזקת העיניים פקוחות והאוזניים כרויות. האומנות של הטבע היא במידה רבה אומנות ההסתרה. הציפורים, החיות, כל יצורי הפרא, מנסים על פי רוב לחמוק ממבטך. האומנות של הציפור היא החבאת קינהּ; האומנות של החיה שאתה צד היא הפיכת עצמה לכזאת שאינה נראית. הפרח מבקש למשוך את הדבורה ואת העש בצבעו ובבושמו כי הם מועילים לו; אך דומני כי היה מתחבא, אילו יכול, מפני המטיילים והסועדים בחיק הטבע משום שהם קוטפים אותו. היכולת לשים לב והרגישות המופנית כלפי חוץ — באלה נעוץ סוד ראיית הדברים. האם בכוחך להפנות את כל חושיך אל החזית, כמו בית שדלתותיו וחלונותיו הם פניו המרובים; או שמא אתה מכונס בעצמך, תמיד ספון בתוך הרהוריך? האדם החושב משקיע את כל כוח דעתו בהגות. המתבונן משקיע את כל כוח דעתו בתפיסה; כל חוש מחושיו פונה החוצה; נפשו כולה רואה דרך העין ושומעת דרך האוזן. הלך מחשבתו נוטה לאובייקטיבי, ולא לסובייקטיבי. אדם שהלך מחשבתו סובייקטיבי רואה מעט. אם אתה טרוד במחשבותיך, אתה עשוי לחלוף על פני מוצגים נדירים במוזיאון ולא להבחין בדבר.

עם זאת, מובן שאת כוח ההבחנה, כמו כל דבר אחר, אפשר לטפח. אפשר לחדד ולאמן את חושי הראייה והשמיעה כפי שאפשר להיטיב את חוש המגע. יכולת המגע של עיוורים מתפתחת עד שהיא נעשית מדויקת להפליא. רגליהם מוצאות את דרכן ולומדות אותה. הם לומדים להכיר את תבליט פני האדמה, ומזהים את הדרכים ואת פני השטח שפעם עברו בהם. הלן קלר קוראת את דבריך בידה המונחת על שפתיך, ובזכות אותו החוש מתרגשת מהמוזיקה שמשמיע כלי נגינה. את כושר התפיסה של תלמידי בית ספר יש לאמן כפי שמאמנים את כוחות המחשבה והזיכרון שלהם. מורה אחת בקונטיקט, מיס אייקן⁷ — שאת עבודת אימון המחשבה שלה אני מבקש להלל בבחינת מופת למורים כולם — מצאה דרך פשוטה ומבריקה לעשות זאת. יש לה לוח מסתובב, והיא כותבת עליו ספרות, מספרים, מילים ומשפטים. את אלה היא חושפת לפני התלמידים למשך שנייה, שתיים או שלוש, על פי המקרה, ואז מבקשת מהם להעתיקם או לחזור עליהם. עם הזמן הם נעשים מהירים עד להדהים, בייחוד הבנות, ומסוגלים לקלוט דברים רבים מאוד במבט חטוף. את הבלשים, כך סיפרו לי, מאמנים בשיטה דומה; מעבירים אותם בחופזה לצד חלון ראווה, למשל, ומבקשים מהם לתאר את החפצים שראו שם. החיים עצמם הם כמובן מין בית ספר כזה, אבל אצל רוב בני האדם, היכולת לרכז את תשומת הלב דורשת המרצה. כאן נכנסת התועלת באימון היזום בבית הספר. כדי לעשות משהו, כדי ליצור דבר מה, עליך למקד את כל חושיך. ילד שיבנה סירה יקבל דבר ששום ספר בעולם לא יוכל לתת לו. הקונקרטיות, המוחשיות, החד־משמעיות של הדברים האמיתיים, הערך החינוכי הטמון בהם — כל אלה אינם מוערכים דיים.