חמלה רדיקלית

הקדמה מאת ד"ר סטיבן פולדר
סופר, בכיר מורי עמותת "תובנה" ומייסדה

הספר הזה הוא ברכה אמיתית. לראשונה בעברית מוצע בו חזון מעמיק ומקיף, מבוסס היטב מבחינה מחקרית, בדבר דרכים רדיקליות לשינוי חברתי הנגזרות ממשאבי הידע הנרחבים של הלימוד הבודהיסטי. בזמנים אפלים אלה של קונפליקטים, ביטחון מעורער ואובדן תקווה, הן נחוצות יותר מאי פעם במישור האישי, החברתי והעולמי. המערך האקולוגי מתמוטט, ונדמה כאילו הציוויליזציה עצמה מתפוררת אט־אט, בעוד הערכים שעליהם היא מבוססת נראים פחות ופחות אמינים וּודאיים.

ואולם בזמנים של משבר מגיעה לפעמים התחדשות ממקור בלתי צפוי, מעבר לאופק. הלימוד הבודהיסטי עשוי להיות מאותן מתנות שמגיעות ממקום אחר. הוא הגיע למערב יחסית לאחרונה, מתומצת לעיקריו, מופשט על פי רוב מרבדיו ההיסטוריים, הדתיים והתרבותיים, ומציע התבוננות במציאות השונה בתכלית מזו המוטמעת היטב בהנחות ובאמונות היסוד המערביות הקונבנציונליות — החומרניות והפשטניות. ואומנם, התפיסות הבודהיסטיות הן משב נשימה של אוויר רענן ונתיב בסבך של סבל ומאבק קיומיים עבור רבים מאוד במערב.

ליבת ההוראה הבודהיסטית מציעה נתיב שאליו אפשר לפנות כדי לפגוש ישירות את החוויה הממשית שלנו; להיכנס לעומק החוויה עם תודעה ולב, ומתוך כך לחשוף ולפתח איכויות כמו חמלה, אכפתיות, חוכמה ויציבות פנימית. איכויות אלה מסייעות לנו להביט בחיינו בעיניים חדשות. מיינדפולנס (תשומת לב ערה) הוא דוגמה ידועה לכך, ונראה שהוא נמצא כעת בכל מקום: ברפואה, בפסיכולוגיה, בשירותים הציבוריים ובמערכת החינוך.

קיימת הסכנה שמא יובנו הנחיות אלה כמרוכזות בַּעצמי ומעניקות קדימות לרווחה הפנימית. למעשה, הלימוד הבודהיסטי השלם — ובמיוחד תרגולים כמו מיינדפולנס — מהותו במערכת היחסים שלנו עם העולם ובתוכו. התרגול מביא עימו בהירות וכיוון לגבי האופן שבו יכול העולם הפנימי שלנו להתמיר את החיצוני, ובה בעת הוא בוחן כיצד מעצב העולם החיצוני את חיינו הפנימיים.

אבל יש גם חסר אמיתי שאותו יכול הספר למלא, בעזרת מודעות רחבה באשר לאיכויות ולחוכמה הנדרשות כדי לחולל שינוי בעולם. לדוגמה, באקלים הנוכחי של אלימות, תגובתיות ואיום, מוּעדות תפיסות כמו זו של אי אלימות להיתקל בהתנגדות ובחוסר הבנה. הספר מציג את העושר של גישות מבוססות בודהיזם העוסקות במעורבות חברתית וחינוכית, אשר התפתחו במשך תקופה ארוכה. הן מתחילות בבודהה עצמו, שלא רבים יודעים שבנוסף להיותו מתבודד־מתבונן, גם הִרבה להיפגש עם מלכים, מנהיגים מקומיים ומי שהיו מעורבים בקונפליקטים, במטרה להביא מסר בהיר נוסף: שחסד הוא עניין הגיוני, שלחמלה יש פירות מועילים לכל הצדדים, וכי השלום אפשרי.

דימוי לכך המקבל מקום מרכזי בספר הוא מודל לוחם השמבאלה שפועל ללא הרף למען שלום והרמוניה. כלי הנשק שלו הם חוכמה עמוקה וחמלה רדיקלית, וכל אחד מאיתנו יכול להיות הלוחם הזה. מודל זה הוא ללא ספק מקור השראה עבור המחבר, אסף סטי אל־בר, שחי בהתאם לו במשך שנים. הוא מורה בודהיסטי ומתרגל מדיטציה, ובו בזמן הוא מעורב מאוד בפוליטיקה מקומית, בעשיית שלום באזור, בחינוך כמורה בבית ספר ובפעולותיו למיסוד לימודי הבודהיזם בישראל.

נשק החוכמה כולל ראייה צלולה הפורצת שבילים חדשים דרך מה שנדמה כסבך בלתי עביר, ובה בעת היא יודעת את הפגיעוּת והשבריריות של חיינו. זוהי היכולת להתגמש ולזרום עם שינויים, עם התנגדות ועימותים, ולצאת אל העולם מתוך נוכחות אותנטית במקום מתוך הכחשה, אשליה או חשיבות עצמית. זוהי המוכנות לפגוש ולהכיר את הדברים כפי שהם, ולהבין משהו על מגוון התנאים והסיבות שעיצבו אותם כך, אך בלי להיתקע בשיפוטיות, בציפיות, בהשקפות ובעמדות. מעמדה זו אפשר לדעת איך לזרוע את הזרעים שיניבו את הפירות המיטיבים ביותר.

הספר מתחקה באופן מעורר השראה אחר נשק החמלה הרדיקלית — מה היא וכיצד ניתן לפתח אותה ולבטא אותה בחברה. היא רדיקלית במובן זה שהיא נובעת מלב רחב ופתוח, כוללת את כל הבריות כולן ומתבססת על מודעות מעודנת כלפי מחוללי הסבל הפנימיים והחיצוניים ועל המענה להם.

הלימוד הבודהיסטי פועל בתחכום מדהים באופנים שבהם הוא מבהיר ומדריך אותנו בתהליכים הפנימיים הנדרשים לשם פיתוח לב ותודעה משוחררים, ובדרכים שבהן ניתן להגשים אותם בעולם. אבל לא צריך להיות בודהיסטים כדי להגשים מיומנות עמוקה שכזו בחיים. נלסון מנדלה ניחן באותן האיכויות שהפכו אותו למנהיג אהוב, חזק ובכל זאת מלא חמלה. אולי הן התפתחו בשנים ארוכות של עבודה פנימית שעשה במהלך מאסרו. עבדתי עם אישה פלסטינית שהייתה מרפאה, מנהיגה ומחוללת שלום, תכונות שפיתחה לדבריה במהלך עשר השנים שעשתה בכלא ישראלי, כאשר ניקתה את ליבה מכל גרגר של שנאה וכעס. הספר שלפניכם נוקט אף הוא גישה רחבה ונשען על הגותם של כמה מחכמי זמננו שאינם בודהיסטים, כמו אריך פרום ומרטין בובר.

איך אפשר ללמוד את מצבי ההוויה האלו? הספר בוחן לעומק ובזהירות את מה שניתן לכנות "חינוך לשינוי", בין אם בבתי ספר, בתרגול הרוחני, בהעברה של הלימוד הבודהיסטי או ברגעים של הרהור שקט. ייתכן שזהו ההיבט העדין, המקורי והחשוב ביותר של הספר, מה שהופך אותו לקריאה חיונית עבור כל מי שעוסק בהוראה מכל סוג שהוא.

כשהוא מתבסס על מקורות ומסורות רבים, הספר מראה כיצד למידה מקורית ומעמיקה אינה מתרחשת באמצעות צריכת אינפורמציה מעובדת מראש, אלא בתוככי המרחב היצירתי שמתהווה במהלך שיח. זהו כוחה של החקירה להשיג את הלא־נודע. כאן המורה פועלת כמדריכה או כמיילדת, בעוד הבנות חדשות ושאלות נוספות נולדות מתוך רחם של חשיבה הדדית משותפת, התבוננות והרהור. זהו תהליך לא היררכי, והלימוד הבודהיסטי מוצע בו כמודל מרתק. הלימוד הזה מיועד מעל הכול לעזור ללומדים לפרוץ את גבולות ההכרה ההרגלית והמותנית, ולמצוא דרכי חשיבה והוויה משוחררות באופן רדיקלי.

באלפי הטקסטים הבודהיסטיים, מהמוקדמים ביותר ועד ימינו, הפדגוגיה הבודהיסטית משלבת חקירה משותפת, הרהור, דיאלוג והצגת שאלות שבהן משמשות הנחות המוצא של כל המשתתפים בתהליך כחומר גלם. דוגמה קיצונית לכך היא השימוש בקואנים במסורת הזן בודהיזם, שבה שאלות שהחשיבה הרגילה אינה יכולה לענות עליהן דוחפות את התודעה אל מחוץ למסלולה הרגיל, ואל הבנות שמעבר.

יש לי דוגמה אישית הממחישה איך זה עובד בתחום החינוך. היא התרחשה בזמן שבו שימשתי כמורה אורח בבית הספר "קרישנמורטי" שבוורנאסי. בעוד קרישנמורטי עצמו היה תומך נלהב של חקירה כדרך לחשיפת אמיתות קיומיות, התלמידים התעקשו שצריך להאכיל אותם עובדות בכפית ובהוראה פרונטלית, כדי שיוכלו להפוך לאנשי מקצוע — רופאים, מהנדסים וכדומה. השתמשתי בלמידה בקבוצות שיח וחקירה קטנות שהתמקדו בחומרי הלימוד שנתתי להם. בסופו של דבר הם הבינו שבדרך זו יצליחו ויהיו מקצועיים יותר, משום שיש להם יכולת לפתור בעיות.

זהו ספר פורץ דרך. הוא נחוץ עד כאב בתקופה שבה, למען עתידנו, חיוני לחשוב מחוץ לקופסה ולמצוא דרכים חדשות שיובילו אותנו קדימה. אני מלא הכרת תודה לאסף, על מסירותו וכישוריו הניכרים בכתיבת הספר, ומודה לתמר נהרי ולהוצאת בודהיספרא על כך שאפשרו את הוצאתו לאור.

פתח דבר
חמלה נכונה, מאבק נכון

כאשר כפר מופצץ וילדים ומבוגרים סובלים מפציעות וממוות, האם יכול בודהיסט לשבת בדממה במקדשו הבלתי מופצץ?¹

והרי תמיד יש איזה כפר שמותקף, והקואן² שניסח הנזיר הוויאטנמי תיך נאת האן מעמיד אותנו בפני דילמה שהיא חלק יסודי מתרגול חמלה: כשיש כל כך הרבה כאב וסבל בעולם, מהי הפעולה הנכונה, המתאימה והאפקטיבית ביותר שאפשר לעשות עכשיו כדי להקל על סבל? והאם יכול אדם כלשהו לשבת במדיטציה בזמן שכפר כלשהו, שנמצא אולי מאות ואלפי קילומטרים ממקום מושבו — מותקף? ליתר דיוק, השאלה המהותית שעולה כאן היא, מתי נכון לשבת במדיטציה ומתי צריך לפעול למען תיקון העולם?

זוהי דילמה על־זמנית שהופכת לזעקה בתקופות יוצאות דופן כמו זו שבה אנו חיים, כשהקשיים והאתגרים סביבנו מסרבים לדעוך. כשהמציאות הישראלית מלמדת אותנו שאי אפשר באמת ליצור חיץ בין החיים הפנימיים לבין החוץ; שהעולם לא מרפה וחודר לחיינו הפרטיים.

מאבק נכון צומח מתוך ההבנה שאנחנו לעולם לא נסכים לוותר על האנושיות שלנו. הוא מתנהל מול כוחות שמאיימים על החופש, על השוויון והטוב בעולם, נאבק כנגד הניסיון לדכא את טוב הלב, את האהבה והכמיהה לחירות. חמלה ואהבה הן כוחות נפש עצומים שמניעים את העולם. הן עומדות בבסיס נתינה עצומה של הורים לילדיהם, בבסיס כל פעולה של הקרבה למען הזולת. חמלה צרה שמתייחסת לקבוצה מובחנת יכולה להפוך להצדקה לפגיעה באחרים; החמלה הנכונה, החמלה הרדיקלית, לא מוכנה לוותר על אף אחד ועל אף אחת.

הבודהיזם מתבסס על הבנה עמוקה באשר לאופנים שבהם מתעצבת התודעה האנושית. מחד אלו הם תהליכים נפשיים או מדיטטיביים, ומאידך העולם. מה קורה, אם כן, לאדם שנולד לתוך עולם של מלחמה? כיצד משפיעים הפחד והשנאה, יצירי המלחמה, על תודעתו? הדרך הבודהיסטית מבינה שעיצוב התודעה לא תָּחוּם רק לרגעי המדיטציה; היא מבינה שהתודעה מתהווה מחדש בכל רגע. בכל רגע שבו הטלוויזיה משדרת את מה שמכונה "חדשות", ובכל רגע שבו הטלפון הנייד מפגיז אותנו בעוד "פּוש", בעוד "הותר לפרסום" ובעוד בשורות רעות ומפחידות.

מן הפרספקטיבה הזאת, תהליכים פנימיים של פיתוח אהבה, חמלה ושלווה מוּנָעים גם על ידי חמלה המופנית החוצה. הפעולה החומלת נובעת מן הידיעה שלי את הקשר שלי לאחרים, מתוך היווכחות בכך שמצב התודעה שלי משפיע על כל אלו שמקיפים אותי, ומן הידיעה שהם משפיעים בתורם על מי שמקיפים אותם. כלומר, ככל שאני מטפח שלווה, חוכמה, חמלה ואהבה, אני הופך להיות מקור של טוב לכל הסובבים אותי ולכל הסובבים אותם. החמלה העצמית היא גם חמלה לאחרים. אין בכך סתירה.

ואולם הבודהיזם לא מסתפק רק בעבודה פנימית מן הסוג הזה. הוא לא תופס אותה כנאיבית, אך הוא מודע להשפעתם של כוחות אדירים שפועלים בכיוון אחר. הוא יודע שיש חשיבות גם לפעולה ישירה מול אותם הכוחות. כלומר, אני לא מסתפק בלתת לאנשים דגים. אני אפילו לא מסתפק בלתת להם חכות; אני רוצה לכונן חברה של אהבה שבה יש לכולם ולכולן חכות. אני רוצה לנסות לפתור בעיות חברתיות מן היסוד. אני עושה זאת גם מתוך חמלה כלפי הסבל החברתי, אך גם מתוך הבנה שחיים של עוני ומחסור, לדוגמה, מעצבים תודעה של חוסר, של השתוקקות ושל שנאה. זה לא העולם שאנחנו מאחלים לאהובינו.

זוהי אותה מודעות שמבחינה כי ארבע אמיתות האצילים, אבני היסוד של הדרך הבודהיסטית, מתחדשות עם הזמן ועם התרבות. משמעות הדבר כי אותן אמיתות הן בה־בעת על־זמניות ונותרות על כנן, אך גם משתנות ונושאות את גווני הזמן הזה. הספר שלפניכם בוחן את ההשתנות הזאת מתוך רצון להבין את החברה והתרבות, וגם את התודעה האנושית בעת הזאת.

הבנה זו חיונית לתהליכים של תיקון עולם, אך לא פחות מכך היא שופכת אור על התודעה המערבית: על מאפייניה הייחודיים והתהליכים שמעצבים אותה ללא הרף, ולכן גם על האופנים שבהם היא יכולה להשתנות ולהשתחרר. על כן אני טוען שכדי לשחרר את האדם בן זמננו מאי הנחת הייחודית לעת הזאת, עלינו להבין גם את התרבות המעצבת את תודעתו ללא הרף.

אמת האצילים הראשונה שטבע הבודהה קובעת שיש דוּקְהַה: אי נחת, מכאוב וסבל המונחים בבסיס הקיום האנושי. אמת יסודית זו שרירה וקיימת, ואולם הטענה שאני מבקש לבסס היא כי העת הזאת מזמנת דוקהה מסוג חדש — של ניכור, ריחוק, זרות ובדידות. לא רק ניכור בין־אישי, אלא גם ריחוק וזרות מן הטבע וממעשינו, שבמרכזם חיי העבודה שלנו. וכמובן, ריחוק וזרות שלנו מעצמנו.

אמת האצילים השנייה מצביעה על מקורות הדוקהה, בדמותם של שלושת הרעלים: ההשתוקקות, הסלידה (שנאה) והתעתוע (בּוּרוּת). הם על זמניים ומעצבים תמיד את התודעה האנושית, אך בעת המודרנית הם נוטים להתמסד אל תוך החברה. חיים בלב מלחמה, למשל, יעודדו התגברות של שנאה בתודעה, בשעה שחיים בתרבות של צריכה יעודדו התחזקות של השתוקקות ותאווה.

השינוי המרכזי שחל בתודעתו של האדם בן זמננו נוגע להתגברות והתחזקות התעתוע של העצמי. אנו חיים בתקופה שמאופיינת באתוס חסר תקדים של העדפת העצמי. המעבר מתרבויות שקידשו את הכלל לתרבות שמקדשת את האינדיבידואל גרם לסטייה חדה, שבה האינדיבידואליזם הפך לאגואיזם נרקיסיסטי שצבר בעת הזאת ממדים חדשים.

יכולים היינו לומר שאנחנו כולנו חיים בטלנובלה שאנו הגיבורים שלה. טלנובלות מאופיינות בתגובתיות יתר ביחס לכל אירוע חיים קטן, וזה בדיוק מה שמחולל בנו הריכוז העצמי האובססיבי. עניין היתר בעצמי גורם לכל תג קטן בחיינו, לכל החלטה, לכל שינוי, לכל התפרקות, להיחוות כאילו היו הרי גורל. אנחנו חיים בסרט שבו אנחנו הגיבורים היחידים, והסרט הזה הופך את החיים לכבדים מנשוא.

אלו הם פני הנרקיסיזם — הריכוז העצמי המוגזם והאובססיבי — אשר מאפיין במידה רבה את התודעה במערב. הוא מקור לבדידות, לנפרדות, לניכור ולדוקהה בת זמננו. הוא מעצב כל רגע בחיינו, ומכביד על היכולת שלנו להיות; הוא גורם לאובדן היכולת לקיים אינטימיות עם עצמנו, עם אחרים ואף עם מושאי הרוח; הוא חודר לכל מרחבי הקיום, ומעצב את פני החברה ואת מוסדותיה: את הפוליטיקה והחינוך, את תפיסות הטיפול ואת הרוח האנושית בכללה.

על כן מוצגת כאן אמת האצילים השלישית — זו המעידה על עצם האפשרות של סיום הדוקהה — כמקור התקווה הבודהיסטית שהופכת את הדרך הזאת לאופטימית. בהקשר התרבותי האפשרות לסיום הדוקהה היא לא רק עניין פרטי, אלא גם סוגיה חברתית. זוהי אפשרות לבנות תרבות של התעוררות; חברה ערה שתאפשר בתורה את התעוררותם של היחידים.

הנפש האנושית לא יכולה להימנע מלחלום על מציאות טובה יותר. בכל פעם שאנו פוגשים מציאות מכאיבה, עולה בנו באופן אינסטינקטיבי תמונת דמיון של עולם טוב יותר. על כן מציעה האמת השלישית של העת הזאת אוטופיה בודהיסטית בדמות כינונה של חברה טובה. היא טובה כי במקום רעלי התודעה ממוּסדות בה אהבה, חמלה, נתינה וחוכמה.

אדגיש כי המושג "אוטופיה" משמש כאן לתיאור מצב שבו אני מחזיק תפיסה של טוב וראוי, אך איני נאחז בה. הדרך הבודהיסטית מציגה אידיאלים נשגבים, אך היא גם מבהירה לנו שהיאחזות בהם תוליד סבל ומכאוב. אוטופיזם הוא על כן היכולת לחלום מבלי לוותר על החיבור למציאות, לחלום בלי שהחלום האוטופי יהפוך בסיס לגינוי ההווה.

את הדרך אל האוטופיה מניחה אמת האצילים הרביעית, המעידה על קיומה של דרך להביא לסוף הדוקהה. בהקשר החברתי ביקשתי להדגיש בספר הזה את האופן שבו נוכל לטפח פעילים ופעילות, אנשי ונשות חינוך, אקטיביסטים ומשני עולם; על טיפוח ההתכוונות שבבסיס הפעולה החברתית. ובכל זאת מוצעת כאן גם אסטרטגיה מעשית שמציגה מסגרת להכשרת מחנכים ומחנכות שצועדים בדרך הזאת.

זוהי דרכה של החמלה הרדיקלית.

למושג "חמלה רדיקלית" משמעויות אחדות. הוא מצביע על עומק החמלה, וגלומה בו טענה על כך שהיא שוכנת בשורש האנושיות שלנו. הוא כמובן מצביע גם על הטוטאליות של החמלה, על אותה נכונות לעשות הכול כדי להקל על הסבל ולהכחיד אותו. לבסוף הוא מצביע על היקף החמלה הבודהיסטית, שחלה על כל היצורים החשים. הספר מציג את החמלה לא רק כהתכווננות אל האחר, אלא כהשקפת עולם שמבקשת לאתר את בסיסי הסבל ולטפל בהם ישירות; היא לא מסתפקת בטיפול בסימפטומים, אלא מבקשת להשיג את מהות הבעיה.

הבודהה ההיסטורי הקדיש אנרגיה רבה להבנת השורשים הנפשיים העמוקים ביותר של אי הנחת, המכאוב והסבל. החמלה הרדיקלית מבקשת למצוא את שורשי אותה הדוּקְהַה לא רק בנפש פנימה, אלא גם ברקמה החברתית; בגורמים ובתנאים שמעצבים את התודעה האנושית ומחזקים את אי הנחת, המכאוב והסבל. חמלה רדיקלית היא לפיכך פעולה חומלת שמבקשת להתעמת עם גורמי הסבל בכל הרבדים, אך מבלי לשכוח את הכוונה הטובה שבבסיס הפעולות הללו.

אבל איך אפשר לחיות עם חמלה בוערת שכזו? איך אפשר לחיות עם חמלה עצומה כלפי כל היצורים החשים, הרואה מחד את כל הכאבים ואת המפה המורכבת של גורמי הסבל בתוככי הנפש פנימה, ומאידך מבחינה בהם גם בתרבות ובמבנים החברתיים? האם חמלה כזאת לא דנה אותנו לתסכול, למרמור, לייאוש וליגון?

התשובה לכך שייכת במידה רבה לאיזון שבלב הדרך: לריקוד בין כנף החמלה ובין חוכמת הריקות. חמלה נכונה היא תנועה פנימית מווסתת. יש בה איזון הנובע מפיתוח מקביל של חוכמה. זהו איזון פנימי עמוק שמקורו בידיעה צלולה של המציאות הקיומית; חמלה נכונה היא זו שמשקפת יציבות עמוקה ונובעת מתוך ראייה צלולה. יציבות זו מעניקה לנו כוחות לצאת למאבק על עולם טוב יותר, ולעשות זאת שוב, ושוב, ושוב, ושוב.

אולי משום כך, אילו נשאלתי מדוע אני נאבק הייתי משיב שאין לי ברירה. איני מתכוון לאין ברירה במובן של "המצב מחייב", אלא לאין ברירה במובן זה שאין דבר אחר כלשהו שאוכל לעשות. ג'ון סטיוארט מיל אמר שכוחות הנפש גנוזים בנו כפוטנציאל, ושמרגע שהם מתגלים הם הופכים לצורך שבלעדיו אי אפשר למצוא אושר. אני אוסיף שבלעדיו גם אי אפשר למצוא מנוח.

הבודהיזם, ובפרט זה שמנסחת המסורת הטיבטית, מורה כי החמלה היא כוח הנפש הגדול ביותר. היא ארוגה לתוככי התודעה האנושית ומזיזה הרים. זהו כוח־על שגורם להורים לעשות דברים בלתי נתפסים למען ילדיהם. זהו כוח נפש שגורם לנו לסכן את חיינו, או להקדיש אותם לעזרה לאחרים ולאחרות. אכן, חמלה ואהבה מקיפות אותנו מכל עבר. היקפן עצום, אולי בלתי נתפס. ואם אנחנו לא מבחינים בהן, זה בגלל אפקט היתוש בכוס התה המעיד שדי ביתוש אחד כדי לזהם כוס תה שלמה. אבל החיים האנושיים אינם כוס תה, והרוע והזוהמה שמקיפים אותנו לא חייבים לצבוע את החוויה הקיומית שלנו. על כן, חלק ניכר מן האימון בחמלה הוא המודעות והראייה הצלולה של האהבה, החמלה, הנדיבות והחסד שמקיפים אותנו ועולים מתוכנו.

אין בכך נאיביות. כשתקראו את הספר תזהו שהוא צלול עד כאב בנוגע לחוליי החברה ולרוע שמקיפים אותנו. אבל אנחנו מוקפים גם באהבה וביופי. לכן נוגעת כל כך לליבנו יכולתה הפנומנלית של אתי הילסום לראות את יופי השמיים גם באושוויץ. המורים הגדולים של העבר וההווה — מסוקרטס ועד בודהה — הדגישו בפנינו שאת היכולת הזאת ניתן ללמוד, לתרגל ולטפח. הלימוד הזה לא מסתפק במודעות אליה או בפתיחת הלב, הוא נוגע לעבודה נבונה עם מה שמאיים על החמלה, עם מה שגורם לה להשתבלל.

אך חמלה, יש לשים לב, יכולה גם למשוך אותנו להקרבה ולהזנחה עצמית. היא יכולה לגרור איתה תחושות של אשמה, בושה או חוסר אונים, כי אין דבר מכאיב כמו לראות אדם אהוב מלא כאב כאשר ליבך פתוח לרווחה. על כן פיתוח חמלה נכונה הוא משימת חיים. הוא דרך.

אני כותב את דברי הפתיחה האלה סמוך ליום השנה לטבח השבעה באוקטובר. שיר שמתנגן ברקע מעורר לחלוחית בעיניי. טקסט שנשלח אליי בוואטסאפ פועל עליי כטריגר. יכולנו לחשוב שחמלה יתרה מהווה סכנה כשהכול מוקף במנות גדושות כל כך של צער ומכאוב. אבל חמלה היא לא בעיה, ואין כזה דבר "חמלה יתרה". הבעיה נובעת ממגע קרוב עם צער, מכאוב וסבל כאשר הוא לא הופך לחמלה; כי ברגע שהוא הופך לחמלה, מופיע רגע של חסד.

השנה האחרונה, שנת המלחמה, שינתה אותי ואת התרגול שלי. תרגלתי בה הרבה יותר "טונג־לן", תרגול מיוחד שמעגן את החמלה בנשימה שלנו. כאשר צוברים בו מיומנות, הנשימה מווסתת ומאזנת אותנו אל מול גלי הכאב העצומים. ואולם בנשימה עצמה לא די. כאשר מתווסף לכך איחול של חמלה — הנכחה של הכוונה החומלת — המגע עם העצב מותמר והופך לרצון יציב שהצער יפחת, יקטן וייעלם.

גם בגלל זה אין לי ברירה. זכיתי לפגוש את תרגול החמלה הגדולה, ושוב איני יכול להימנע ממנו. מתוכו הופך כל רגע של מגע עם מכאוב לרגע של חמלה, וכל רגע של חמלה יוצר מחויבות לפעולה שאינה רק זו של חמלה ישירה. זוהי פעולה שמבקשת לעצב את העולם כדי שיוכל להוות תשתית טובה יותר להתעוררות; לצמיחה של אהבה, של חמלה ושל חוכמה. זו הפעולה שבבסיס החמלה הרדיקלית. זוהי החמלה שמבקשת לפוגג אי נחת, מכאוב וסבל בכל מקום שבו היא נמצאת ובדרכים היעילות ביותר. והיא שואלת את עצמה כל הזמן:

מה הדבר המשמעותי ביותר שאני יכולה לעשות כדי לפוגג דוּקְהַה?

הלוואי שהספר שלפניכם יבהיר, ולו במקצת, את הדרך.