הקדמה
מאת אילן לוטנברג
הכרתי את ליאורה בקורס ויפאסנה בקיבוץ ענבר; דמות קטנה וצנומה, שכמו נבלעה בתוך הכיסא המיוחד, בעל משענת הגב, שהביאה עמה כדי להקל את מכאובי הגוף בישיבות המדיטציה. עיניה הרשימו אותי: גדולות, חקרניות, מביעות חכמה שנצרפה בסבל של חיים בצל המחלה.
במהלך הקורס השתתפה ליאורה בקבוצה שהנחיתי, לא דיברה, אך אחרי שהקבוצה התפזרה ביקשה לשוחח אִתי. באותו שבוע ניהלנו כמה שיחות, שטלטלו אותי בין הזדהות ורצון לעזור לבין חוסר אונים, בין מוגבלותן של המילים להקל את המצוקה לבין הידיעה שהן הגשר היחיד לתמיכה ולחמלה.
נזכרתי בסוטרה נפלאה של הבודהה שבה הוא נקרא אל מיטתו של נזיר זקן וחולה המוטל על ערש דווי. המילים הראשונות שהבודהה מוציא מפיו מתייחסות למצבו הפיזי של אותו נזיר. הוא מתעניין אם כאביו חזקים היום יותר או פחות, איך הוא חש את עצמו, ומביע את תקוותו שיוקל לו מכאביו. רק אחר כך הוא מוביל אותו אל האמת המוחלטת, הקשה כל כך לעיכול ולהפנמה – איך להתבונן במוות מתוך חוסר הזדהות עם הגוף, אך בחכמה ובאהבה. רגיש, מתחשב ואנושי.
כשנפרדנו, התחבקנו ללא מילים. הרגשתי שזכיתי למפגש נדיר ומופלא.
משנוצר קשר המכתבים בינינו התחוור לי שאנו יוצאים למסע משותף. למדתי בהדרגה להכיר את ליאורה ואת בני משפחתה, את אישיותה המיוחדת ואת יכולתה להתבונן בעצמה במבט אמיץ, בכנות נדירה ומתוך יושר פנימי עמוק. ימים חלפו עד שעיבדתי את דבריה, כדי שייפתח בתוכי מרחב פנימי נקי, שממנו, כך קיוויתי, אוכל להשיב לה ולהיות הד לחיים שבתוך המחלה.
עם כל מכתב התברר לי יותר ויותר שנפלה בחלקי זכות גדולה לחלוק עם ליאורה את הדרך המדהימה, הקשה, הנחושה, האנושית ומעוררת ההשראה שעברה בתהליך התמודדותה עם המחלה. המוות ההולך וקרב הפך מוחשי, חידד והחיש את תהליך היפתחותה אל ההוויה הטהורה, שבימיה האחרונים אפשרה לה לחוות שלמות ואושר שמעטים זוכים להם.
אני עובד עם אנשים וקבוצות ומנסה לעזור להם לפגוש את השלבים הבלתי נמנעים בחיינו מתוך קבלה והשלמה. ברור לי כי המפגש עם ליאורה עיצב במידה רבה את דרכי הרוחנית והתווה את התפתחותי האישית.
אני מאמין שההתכתבות הזו עשויה לעזור ולהעניק השראה לאנשים המתמודדים עם מחלות קשות, ולכל אדם שמוכן לחקור את משמעות החיים כדי לחיותם באופן שלם ונכון יותר. זהו חלק ממורשתה של ליאורה, שביטאה בקולה הייחודי, בדרך חייה ובמותה את מהות הקיום האנושי כולו, מבעד לעיניו של אדם אחד, חופשי ומשוחרר. [2]
מוצאי שבת, כא בניסן תשס"ה, 30 באפריל 2005
שלום אילן,
שמי ליאורה, האם אתה זוכר אותי מהריטריט בענבר?[3]
אני בכל אופן זוכרת, וכמובן מודה לך על הכול. יש משהו קשה בדחיסות הרגשית של ריטריט. תמיד אני מרגישה שהכול הרבה יותר מוחש, יותר נוגע, יותר רגיש. כאילו העצבים חשופים לגמרי, וכל נגיעה כואבת. עזרת לי הרבה, הן בשיחות אתך והן בשיחות עם המורים, והמון תודה.
החלטתי בינתיים להתמסר לעצמי, לבעיות שלי. הפסקתי כימותרפיה על אף שמצבי מחמיר בכל היבט אפשרי. הבדיקות גרועות מפעם לפעם, והכאבים שלי מחמירים. לא הייתי עומדת בריטריט עכשיו. החלטתי לתת צ'אנס לאיזשהו טיפול סיני, אצל רופא סיני שחי בארץ. זה עולה הון תועפות, משהו שקשה לדמיין, ואני מקווה שלא אופיע יום אחד באיזושהי תכנית 'כלבוטק' ודומותיה ואיראה פריירית סהרורית, כזו שהייאוש העביר אותה על דעתה.
מה שלומך?
בינתיים להתראות ושבוע טוב,
ליאורה
יום רביעי, 4 במאי 2005
ליאורה יקרה שלום,
איזו שאלה, איך אוכל לשכוח... לא פעם מחשבותי חוזרות אלייך, אל הזכות שהייתה לי לשבת במחיצתך, לשוחח אתך, ללמוד מגדלות הנפש שלך, מהדרך שבה את חיה את חייך ומתמודדת עם מכאובי הגוף והתודעה. אני בפתח שבוע עמוס אירועים, ענייני משפחה, ילדים, פרנסה ומה לא, כולי טרוד ומודאג, והנה אני מקבל את מכתבך, שמיד מחזיר אותי לפרופורציה ומעמיד באור כמעט מגוחך את ה'בעיות' שלי, ממחיש לי שוב עד כמה אני מרוכז כל־כולי סביב ה'אני' הקטן שלי, עד כמה מעטים הם רגעי החסד שבהם אני באמת מסוגל לראות את עצמי כחלק מהזרימה שנקראת 'חיים' ולקבל את מה שקורה, רגע אחר רגע, מתוך הבנה שאפילו הקושי הוא חלק מזה, והוא אינו שונה במהותו מהאושר או איך שלא נכנה את מה שגורם לנו להרגיש טוב, ולכן הכול מושלם כפי שהוא, ללא כל קשר להתייחסות או להעדפות שלנו. הבנה כזאת אין משמעותה שאנחנו לא צריכים לעשות את כל מה שביכולתנו כדי לטפל בעצמנו, ובכלל זה הפנייה שלך למטפל הסיני, אבל נדמה לי שהיא שונה מקבלת 'הגורל' או 'הקרמה',[4] כפי שיש נטייה לפרש את המושג הזה בטעות, מתוך תחושת אין־אונים, שאליה תמיד נלווים הדכדוך והייאוש.
אני מבין מדברייך שאת עוברת ימים קשים, ובאמת שאני לא יודע עד כמה הדברים האלו יכולים להקל, ולו במעט, על מכאובייך. אני מסכים אתך שריטריט, במובן שאנחנו מדברים עליו, הוא לא המקום להיות בו כעת, כי ההתמודדות שלך, רגע אחר רגע, מזמנת לך תרגול של להיות כאן ועכשיו יותר מכל ריטריט אחר. אני גם חושב שההתמסרות לעצמך, כפי שאת אומרת, היא הדבר הנכון עכשיו, כאקט של חמלה כלפי עצמך. נסי, אם אפשר, גם ברגעים הקשים ביותר, לזכור כי 'ליאורה' היא יותר מהבעיות והכאבים והייסורים והחששות והפחדים והבדיקות הגרועות והמחלה שמחמירה, שאת חווה בימים אלה, שלא לדבר על כל השנים האחרונות. כל אלה הם לא 'שלך', את לא הזמנת אותם, את לא אחראית עליהם, בדיוק כפי שלא הזמנת ואת לא אחראית אף לא לרגע מרגעי האושר שלך (שאולי קשה לך אפילו להיזכר בהם כעת).
'ליאורה', כמו 'אילן' או כל שם אחר, הוא משהו שמעבר לכל זה, אפילו מעבר לשאלה 'למה זה קורה לי?' או לרצון המובן והטבעי שמשותף לכולנו לחיות חיים בריאים, נוחים, קלים ומאושרים וכמה שיותר. כל אלה הם רק התכווצות סביב המושגים המוכרים והידועים לנו והביטחון שהם מקנים לנו בקיומנו. אין בכך כל פסול, אבל אני חושב שאם אנחנו מצליחים רק לראות ולהבין שזה בעצם התהליך הקיומי הבסיסי שלנו, או במילים אחרות, שזה מה שמניע ודוחף אותנו, אנחנו יכולים גם להתבונן בעצמנו עם קצת יותר חמלה ולהיפתח למרחב שהוא מעבר לקיום הפיזי שלנו, שהוא באמת אינסופי, לא מוגדר ותחום בזמן, ואולי אפשר לקרוא לו אהבה. מניסיוני האישי הדל, וכמובן אני לא מעז אפילו להעמיד את עצמי במצבך, אני יודע שההבנה הזאת (שהיא לא אינטלקטואלית אלא אינטואיטיבית יותר) מקלה מעט את הסבל שלנו.
אלו אולי מילים נמלצות מדי עבורך עכשיו, שאינן מביאות מזור לייסורייך, ואני מתנצל על כך, אבל לפעמים, בעתות מצוקה, אני נאחז במקורות השראה ועידוד גדולים ממני. אחד מהם הוא אתי הילֶסוּם, בחורה יהודייה שנספתה בשואה, בגיל עשרים ותשע, בהולנד, ממש בימיה של אנה פרנק, וגם היא כתבה יומנים מופלאים (שפחות התפרסמו בזמנה אבל כיום הם כבר מוכרים בעולם ואפילו מתורגמים לעברית – 'השמיים שבתוכי: יומנה של אתי הילֶסוּם 1943-1941'). אתי לא תרגלה ויפאסנה,[5] לא הלכה לריטריטים, היא גם לא הייתה דתית, למרות שהיא מדברת ישירות אל האלוהים האישי שלה, אבל התובנות העמוקות שאליהן הגיעה מלמדות שה'הארה' נמצאת אצל כל אחד מאתנו, אם רק נדע להיפתח כלפיה, ודווקא ברגעי הסבל הגדולים ביותר.
כשהמוות המוחשי נמצא ממש במרחק שבועות וימים ממנה (כשכבר ברור שכולם יילקחו למחנות ההשמדה), היא כותבת (אני עורך ומקצר):
אלוהים, אני אעזור לך להחזיק מעמד בתוכי... רק דבר אחד הולך ומתבהר לי: אתה לא יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך ובכך נעזור גם לעצמנו. זה הדבר היחיד שעוד נוכל להציל, וזה גם הדבר היחיד שחשוב באמת: נוכחותך בתוכנו... כן, אלוהים שלי, לא נראה לי שאתה יכול לשנות משהו בנסיבות האלה, הן פשוט חלק מהחיים האלה... ועם כל פעימת לב הולכת ומתחזקת בי ההכרה: אינך יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך ולהגן עד טיפת דמנו האחרונה על מקום משכנך בתוכנו... (עמ' 110)
איני ממורמרת ולא מתמרדת, אני גם כבר לא מיואשת ובוודאי שאיני נכנעת. אני ממשיכה לצמוח מיום ליום... אפשרות המוות הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי, והמוות נתן לחיי מימד נוסף משום שאני מכירה בו ומשלימה עמו, משום שאני רואה בהכחדה חלק מהחיים. כלומר, אני כבר לא מקריבה חלק מהחיים העכשוויים על מזבח המוות, בכך שאני פוחדת ממנו ולא משלימה עמו... זה נשמע פרדוקסלי כמעט: בזה שאדם מגרש את המוות מחייו הוא אינו מצליח לממש את החיים במלואם, ובכך שאדם נותן למוות מקום בחייו, הוא מעשיר אותם ומוסיף להם מימד... (עמ' 92)
נצלי כל רגע והפכי את היום הזה ליום פורה, לעוד נדבך ביסודות שעליהם יישענו ימי העוני והפחד העתידים לבוא. שיח היסמין שמאחורי הבית הושחת לגמרי בגשמים ובסערות של הימים האחרונים... אבל בפינה כלשהי בתוכי היסמין ממשיך לפרוח, והוא עדין ושופע פרחים כמו תמיד. הוא מפיץ את ריחו בבית שאתה שוכן בו, אלוהים. אתה רואה, אני דואגת לך היטב. ולא רק את דמעותיי וחששותיי ופחדיי אני מביאה אליך; בבוקר גשום ואפור זה אני מביאה לך גם שיח יסמין ריחני. (עמ' 110)[6]
אני באמת מאמין שכל אחד מאתנו יכול למצוא את האלוהים הזה בתוכו, וכפי שאמרתי לך בריטריט, את נמצאת במחיצת האלוהים שלך כבר שנים רבות ובאמת יכולה לשאוב מכוחו, דווקא בגלל הנסיבות הקשות שלך, הרבה יותר מכולנו.
אני שב ומתנצל אם הדברים האלו לא מתאימים לך בעת הזאת, ומייחס זאת רק לחוסר הרגישות שלי. אם תרצי, אשמח תמיד להתכתב,
לשוחח, להקשיב ובעיקר להיות לצדך (אפילו להגיע לירושלים), כי זה בעצם המעט שאני יכול להציע.
באהבה גדולה,
אילן
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
