ירח וים 1 - לונה מארה כרך א'

מילה מהסופרת

הספר הזה הוא סיפור על מיזוג בין תרבויות שונות, שפות שונות ואהבה שמתעלה מעל לכל מכשול.

קוראים בעלי רגישויות גויסו לשם האותנטיות, ונערך תחקיר כדי שהסיפור יהיה מדויק ומכבד ככל האפשר. נעשה שימוש גם בחופש היצירה, שכן הדמויות הן האנשים עצמם וההתפתחות שלהן ייחודית להן.

ספר זה מיועד לקהל המוצא הנאה בתיאורים מיניים גרפיים ובאתגרים רגשיים עזים, ושמכיר את היצירות האפלות יותר שלי. זהו סיפור חיים, סיפור התבגרות, ובסופו של דבר, אחד מסיפורי האהבה הנוקבים ביותר שכתבתי אי פעם. עם זאת, הוא עוסק בנושאים שעלולים לעורר טריגרים ובאתגרים בתחום בריאות הנפש.

אנא קראו באחריות.

פפר

פרולוג

נרידה
(ים בלטינית: מארֶה)

"אני מניחה שהשאלה הראשונה חייבת להיות זו שכולם רוצים לדעת." העיתונאית שלחה אליי מבט מבויש, לחייה האדימו ועיניה נצצו, תקווה נצמדה לכל מילה עבור הסיפור של הקריירה שלה.

נאנחתי. ידעתי שהשאלה הזו תגיע, אבל הייתה לי תקווה שהיא תחכה איתה עד לאחר מכן. לאחר שאדבר ברהיטות כזו מושלמת על מפעל חיי. לאחר שאעביר כל חלק מהמורשת שלי. במקום זה, הלב השבור שלי נאלץ לדמם לאורך יתר השאלות שלה, כי ברגע שהיא שאלה, לא יכולתי לעצור את השטף.

"אולי כדאי שנשאל קודם על לוּנָה מארֶה?" שאל דילן ונעץ מבט תוכחה בקולגה שלו תוך כדי שהמשיך לסדר את המיקרופון שמולי.

"אה, כן, כמובן." מרגוט נשענה לאחור בכורסת הקש הנוחה שלי, והבריזה הרכה מהאוקיינוס שיחקה בשערה הבלונדיני־אדמדם. היא התכווצה. "אני מתנצלת. פשוט... מהרגע ששמעתי על הסיפור של שניכם, לא יכולתי להפסיק לדמיין את סיפור האהבה שלכם."

חייכתי קלות.

הייתי כמוה פעם? עם עיניים נוצצות כיהלומים ושהזמן לא נגע בה? מלאה כל כך בקסם ובפליאה?

כן.

התשובה הייתה כן.

כן. הייתי כמוה פעם.

וחייתי חיים שהיו ראויים שיחיו אותם.

חיים שהיו ראויים שיספרו אותם.

ואפילו ברגע הזה, עם החריצים שהזמן העלה על הפנים שלי ללא לאות ועם הזיכרונות הבלתי נשכחים שנחקקו בעורי המקומט, אפילו ברגע הזה, כשאותו השעון המשיך לתקתק בירכתי מוחי על ההתמודדות שצפויה לי ברגע שהריאיון הזה יסתיים... עדיין קרנתי.

בהכרת תודה.

כל כך, כל כך הרבה הכרת תודה.

"את יכולה לשאול," אמרתי ברוך. "לא אכפת לי."

דילן התקשח מעט, זקנו הכהה מסגר את פיו הדרוך בציפייה. המאמר שלו על היצירה הייחודית שלי נדחק לשוליים בגלל סיפור על אהבת אמת.

והאם זה לא היה כך תמיד?

אנשים יכלו לתכנן את הבניין הכי גבוה. לייצר את המכונית הכי מהירה.

אבל בסופו של דבר, ההישג הגדול ביותר בחייהם היה תמיד הדבר שהכי אהבו, וזה שהכי אהב אותם בחזרה.

"זה נכון..." מרגוט קפצה קרוב יותר, פנקס הרשימות והעט נשכחו בחיקה והשמלה הקיצית הצהובה שלה התכווצה סביב ברכיה. "שהצלת אריה ממלתעות הים ואז התאהבת בו?"

הדמעות עקצצו.

הלב התרחב והוצף.

הים קרא לי עם הקול הרך של גליו שליחכו את חוף הקריסטל.

"זה נכון." חייכתי.

"וזה נכון גם שאת נצר לשושלת של סירנות ושפירוש השם שלך הוא נימפה? ושהאריה שלך התאהב בך בחזרה אחרי שכבשת את נשמתו לנצח בשירת הסירנה שלך?"

"אלוהים, אני ממש מצטער על זה." דילן הסיט את שערו הארוך והסתור מהמצח שלו. "אני נשבע שהיא בחורה משכילה ביותר." הוא צבט אותה בצד גופה ומלמל, "זאת לא איזו פנטזיה, מרגוט. זה אמיתי. יש כאן הזדמנות של פעם בחיים לראיין את האישה עם החזון הגדול ביותר של זמננו, אישה שלא רק הקדישה את חייה לים אלא גם הפכה את החיים שמתחת לו למציאות בת־קיימה."

כתפיה של מרגוט נשמטו. היא הנהנה בהשלמה והציצה בפנקס הקטן שלה. "נרידה, איך התחיל אצלך החזון של לונה מארה? האם תמיד האמנת שתוכלי ליצור ביוספרה1 תת־ימית שיכולים להתקיים בה חיים?"

"זו כבר לא רק ספֵרָה," דילן קטע אותה. "יותר מאלף אנשים רשמו את ים האלמוגים ככתובת המגורים שלהם." עיני האגוז הבורקות שלו פגשו את מבטי. "איך הפכת מביולוגית ימית לאדריכלית של העולם החדש?"

מבטי נע הלוך ושוב בין שני המראיינים.

הבטתי מטה בכפות ידיי המקומטות, והכאב העז בעצמות שלי הזכיר את הזמן ההולך ואוזל. הסכמתי לריאיון הזה כי לונה מארה הייתה ראויה לכל פרסום אפשרי, אבל הלב שלי היה עייף ומלא געגוע.

זקרתי את הסנטר, חייכתי אל מרגוט והענקתי לה את התשובה לשאלה האמיתית שרצתה לשאול. תשובה לשאלה שליוותה אותי לכל מקום בכל פעם שכף רגלי דרכה על החוף.

"כן. זה נכון שכבשתי לב של אריה. שהצלתי אותו ממלתעות הים כשהייתי רק בת שתים־עשרה. זה נכון שהתאהבתי בו ממבט ראשון. והכול בזמן שהוא היה עיוור עקשן. וזה נכון שהוא התאהב בי... בסופו של דבר. לא בגלל שאני נימפה או סירנה או כל דמות אגדית אחרת. הוא התאהב בי מפני שהיינו שייכים זה לזה." נאנחתי בערגה. "כל מה שהיינו צריכים זה שהעיניים שלנו ייפגשו, שהלבבות שלנו יפעמו וייזכרו בשיר שהכרנו תמיד, ויחליקו לסנכרון שהיינו שייכים אליו."

"וואו." מרגוט מצמצה. "זה —"

"סיפור נפלא. רומנטי, זה בטוח." דילן משך באפו. "אבל לא הסיפור שלשמו הגענו."

"הוא כאן?" מרגוט רכנה קרוב עוד יותר ובלהיטותה נראתה כאילו עוד רגע היא עומדת ליפול מכורסת הקש שלה. "את חושבת שהוא יצטרף אלייך וישתף את הצד שלו בסיפור?"

"מרגוט!" דילן תקע בה מבט קשה בעוד מבטה נותר רך וחולמני.

ריחמתי על הדבר הצעיר והתמים הזה. היא לא פגשה את האחד שישנה את חייה. עדיין. רציתי לספר לה שברגע שהאהבה הזו של פעם בחיים תמצא אותה, היא תדע את תהומות הייאוש העמוקות ביותר כמו גם את פסגות האושר הגבוהות ביותר.

שהימים שלה יהיו כולם מושלמים — גם אם חלק מהם יהיו מלאי דמעות ופחדים. ושאף יום לא יהיה ארוך מספיק.

הסתרתי את ההתכווצות מהשאלה שלה תחת מעטה חיוך. "לצערי, הוא לא כאן."

"אה." פניה של מרגוט נפלו. "חבל מאוד."

"כן... באמת חבל." הלב השבור מגעגוע שלי נמחץ, כמו בכל פעם שחשבתי עליו.

לונה מארה היא אולי המורשת שלי, אבל אסלן?

הוא היה הסיבה לקיומי.

בזכותו, השפתיים שלי נושקו מתחת למיליון שקיעות. הדם שלנו הפך למלח מאלפי השחיות הליליות. האהבה שלנו זהרה יותר מכל הכוכבים גם יחד.

"למה החלטת על השם לונה מארה?" דילן הביט במיקרופון בריכוז, ניסה פעם אחת אחרונה להיצמד לתוכנית.

לא הייתי מוכנה לבעיטה בתוך החזה שלי. "זה בלטינית. אימא שלי תמיד הוקסמה משפות ונשבעה לדעת את כולן באופן שוטף לפני שהיא תמות."

"והיא הצליחה?" שאל דילן.

"לא ממש. אבל היא ידעה לטינית טוב יותר מכל אדם אחר שהכרתי."

מרגוט קימטה את אפה. "לונה זה ירח, נכון? ומארה זה..."

"ים." לא הסטתי את העיניים, ייחלתי שהזיכרונות לא יטביעו אותי.

"אז פשוט חיברת בין שתי המילים?" דילן בחן אותי בריכוז, זכה לטעימה מחוסר הרצון שלי לשתף.

את הסיפור הזה רציתי לשמור לעצמי, אבל... אם בחרתי לעשות את זה, באמת לעשות את זה — באמת להשאיר אחריי את החלקים הטהורים ביותר שלי, את החלקים האמיתיים ביותר ואת החלקים המכוערים ביותר — הייתי חייבת לשפוך לידיהם את כל הקשיים שהיו ואת כל כאבי הלב.

האם היה לי את הכוח?

נשמתי עמוק וטעמתי את המילים לפני שאמרתי אותן, למדתי איך תהיה התחושה להיות כנה ולתת להם הכול.

"אמרת שאם לא הירח והים, לעולם לא היינו נפגשים," הוא לחש.

הלב שלי זינק. "אז תודה לאל על האַיי ועל הדֶנִיז2."

"על הלונה ועל המארה," הוא לחש, העיניים שלו ננעלו על שלי וגרמו לעולם להיעלם.

הזדקפתי בכיסא, החזה שלי היה מלא בכאב ובכל כך הרבה אהבה. "אסלן הוא שחיבר בין שתי המילים, הרבה שנים לפני שחלמתי אפילו ליצור משהו יוצא דופן כל כך."

הצפה של זיכרונות.

זוהר כוכבים ואור ירח.

תשוקה וייאוש.

הלחיים שלי התלהטו והפעם אני זו שרכנה.

אם אחלוק את החלקים העמוקים ביותר שלי, אוכל לחיות אותם מחדש. אוכל לדלג לאחור מעל לזמן הלוחש את הסוף הקרב שלי ולחזור לנקודת ההתחלה.

אוכל שוב לגעת בו בפעם הראשונה.

לנשק אותו בפעם הראשונה.

לאהוב אותו עד סוף הימים.

אני צריכה את זה.

פעם.

אחת.

אחרונה.

החלקתי את הידיים על השמלה הירוקה שלי בגוון קצף הגלים וכפות רגליי היחפות השתוקקו להיכנס לתוך הרטיבות הקרירה של הבית שלי. נמצאתי על היבשה יותר מדי זמן.

אבל זה לא יימשך עוד הרבה.

ואז...

זקפתי את הכתפיים בנחישות. "הירח והים הם שהביאו אותו אליי. אם אחד מהם היה חסר, לא היינו מוצאים זה את זה לעולם." חייכתי כשזיכרון מלא חיים הציף אותי. "זה הפך להיות כמו נדר שלנו. מעין שבועת אמונים."

דילן שאף עמוקות.

מרגוט עמדה להתעלף. "בת כמה היית כשגם הוא הבין שהוא אוהב אותך? כלומר... בת כמה היית כשהתחלתם... לישון יחד? אני מתכוונת —"

"מרגוט." דילן נסוג וגלגל עיניים. "אלוהים, אני כל כך מצטער." הוא צבט את גשר אפו. "הריאיון הזה לא מתנהל כמו שצפיתי."

גיחכתי וליטפתי באגודל את הטבעת שעל הקמיצה השמאלית שלי. ההקדשה בחלק הפנימי צרבה לי את העור כאילו זה קרה רק אתמול.

הלילה שבו הוא ענד לי את הטבעת על אותה אצבע.

התנפצות גל האהבה.

לחשתי כשגעגוע חנק את ירכתי גרוני. "אני אגיד לכם מה. בואו נשכח מהריאיון. נתעלם מהשאלות שהכנתם מראש. נשכח מהסיבה שהגעתם לכאן היום."

"את מתכוונת... את רוצה שנלך?" גבו של דילן התיישר בחדות. "אם כן, אני חייב לך התנצלות. לא הייתה לנו כל כוונה לפגוע. סיפור החיים שלך פשוט מרתק אותנו, נרידה —"

"בבקשה, אם עברתי את הגבול, לא התכוונתי," מרגוט קטעה אותו ונשכה את שפתה התחתונה.

"זה בסדר." הבטתי בהם, ברעננות ובחיוניות שלהם. הייתי כזו פעם. התרגשתי מכל דג, מכל לווייתן ומכל שונית או שושנת ים. הייתי מוצפת באהבה וחיבקתי כל יום בשמחה על שקיבלתי אותו בגיל צעיר כל כך.

פתאום רציתי לחיות הכול מחדש.

כל רגע.

כל נשיקה, מעידה ונפילה.

נאנחתי, קיבלתי את הידיעה שהיום הזה עמד להיות שונה, והייתי אסירת תודה על ההזדמנות האחרונה הזו לאהוב אותו. "התכוונתי... שבמקום ריאיון מצומצם, אני נותנת לכם סיפור שלם. סיפור שאנשים מתלחשים אודותיו. סיפור על נימפה ועל האריה שלה ועל כל יתר הדברים."

מרגוט, עם החיוך הכי גדול שקיים, הושיטה יד ונגעה בעור גב כף ידי הדק כנייר.

"בכל חלק וחלק בי... כן. כן, בבקשה."

סובבתי את כף היד שלי ואפשרתי לה לשלב את אצבעותיה בשלי.

זיכרון של האצבעות הצעירות הרבה יותר שלי עוטפות את זרועו של נער מתבגר מילא את ראשי.

המחשבות שלי נסחפו בחזרה אל אותו יום גורלי. נשמתי עמוק בזמן שמחשבות רבות נוספות השתחררו לחופשי.

שקעתי כמו אבן לתוך הים שלהן.

נתתי להן להתרסק עליי בגלים של רכות, של שבר ושל בית.

וברגע שהאחרונה שבהן נשטפה הרחק, הישרתי את מבטי אל שני העיתונאים הצעירים.

הסיפור הזה לא יהיה זה שלשמו הם באו.

הוא יהיה הרבה יותר.

"בפעם הראשונה שראיתי אותו חשבתי שהוא מת. קפצתי מהסירה ושחיתי הכי מהר שיכולתי. הכול בזמן שאבא שלי צעק, אימא שלי צרחה ולהקת הדולפינים שאותה חקרנו שחתה מסביבי..."

1

אסלן
(ירח בלטינית: לוּנָה)

בחיים לא פחדתי מהשמיים ככה.

בחיים לא חשבתי שהעננים יכולים לרדת נמוך עד כדי כך שהם יחנקו אותי. בחיים לא האמנתי שגשם יכול לרדת חזק כל כך עד שהוא יטביע אותי. בחיים לא חשבתי שרעם יכול להגיע לתוך בית החזה שלי ובזעמו לעצור את הלב המבועת שלי.

בום!

אימא שלי צרחה. אחותי צרחה. בת דודתי צרחה.

אבל אבא שלי רק המשיך להחזיק את כולנו. הוא סוכך עלינו כמיטב יכולתו בזמן שהסירה היטלטלה מצד לצד, ניסתה נואשות להעיף אותנו מעליה.

ברק הכה בשמיים.

האימה פילחה.

עוד בום!

"הכול בסדר. אנחנו בסדר," אבא שלי הרגיע, קולו צרוד מהמלח במסע הארוך. "יש יבשה מתחת לרגליים שלנו. תמיד יש יבשה, גם אם מפריד בינינו אוקיינוס."

אחותי נלחצה אליי עוד יותר, התכרבלה לכדור זעיר שנטף מי סערה. "אסלן, תעשה שזה יפסיק. בבקשה, תעשה שזה יפסיק!"

ניסיתי להיות אמיץ כמו אבא שלי.

"הכול בסדר, מֶליקֶה." כרכתי את זרועי סביב גופה הזעיר, נזהרתי ככל יכולתי לא למחוץ אותה כשגל נוסף העיף אותנו גבוה, כל כך גבוה, וזרק אותנו עד לנחיתה כואבת על פני הים מלאי הזעם שניתזו גבוה לשמיים, הכו בגשם הניתך במלחמת מים במים.

נחתנו על הצד.

התנודדנו על הגלים באימה.

ולרגע, פחדתי שזהו זה.

הרגע שבו אנחנו מתהפכים.

אבל... כמו בכל הפעמים האחרות, האוקיינוס ערסל אותנו בשנייה האחרונה, הציל אותנו מהתהפכות והטביע אותנו שוב במלח.

כולנו השתעלנו בניסיון לנשום.

כולנו נצמדנו לדפנות, לספסלים, לחבלים הקרועים, נאחזנו נואשות וידענו שהכוח שלנו הלך ואזל עם כל גל.

"הכול בסדר, ג'אנֵם," אימא שלי ליטפה בקולה, השתמשה במילת החיבה שאוזניי שמעו כבר אלפי פעמים. חיים שלי. נשמה שלי. מבחינת אימא שלי כולנו היינו החיים שלה, גם כשהחיים האלה היו בסכנה איומה.

היא בלעה את הדמעות וניסתה בכל כוחה להיות אמיצה בשבילנו. "תקשיבי לבאבא, מליקה. הוא אומר שהיבשה שמתחת לגלים תציל אותנו. אנחנו ניגע בה שוב בקרוב. את תראי."

"אני שונאת את הים!" אָפֶט, בת דודתי, צעקה מעבר ליללות הסערה.

"אֶמרֶה, מה נעשה?" אימי צעקה לעבר אבא שלי בדיוק כשגל נוסף התרומם על רקע הברק הפראי והתרסק עלינו בעוצמה.

מים ניתזו לכל עבר.

שיעולים.

אצבעותינו נאחזו בכל דבר ובכל מקום.

בכל פעם שגל נוסף הכה בגוף הסירה, היא נאנקה כאילו הגלים היו סכינים שביתרו אותה לאט־לאט.

מהלומת רעם נוספת ניקבה לנו את עור התוף.

הסירה נאנקה מעט חזק יותר. אנקת גסיסה.

התחלנו את המסע הזה עם עוד שנים־עשר אנשים.

הסירה הקטנה הועמסה עד אפס מקום, לא הייתה מאוזנת, והמנוע שלה השתעל וירק יותר פעמים מאשר הותנע.

היו לי ספקות כשאבא שלי עזר לנו לעלות אליה.

אבל הוא אמר שככה הדברים האלה נעשו.

באופן סמוי, בשקט, הוברחנו דרך הים בחסות החשכה.

אבל הסערה החליטה ששנים־עשר היו יותר מדי.

הגשם הגיע.

הגלים הופיעו.

ועכשיו... נותרנו רק חמישה.

"הסערה תחלוף," אבי רכן מעלינו, אחז בכולנו כאילו הוא ינצח את הסערה ויצליח להביא את כולנו בבטחה אל החוף. "רק תחזיקו מעמד. הסירה תשרוד. אנחנו נביט לאחור על כל זה כהרפתקה הכי גדולה שלנו!" הוא עטה על פניו חיוך מאולץ ושיניו הלבנות בהקו על רקע הסערה המשתוללת. "יהיו לנו חיים בטוחים ומאושרים כמו שהבטחתי לכם. אתם תראו."

אחותי לא קנתה את זה. בת דודתי עוד פחות. ואימא שלי רק הביטה בכולנו כאילו חרתה את פנינו בלב שלה.

גל נוסף.

הפעם זה היה אחד שהעיף אותנו כל כך גבוה שכולנו צרחנו מהחבורות הטריות שהגיעו בעקבותיו. המצח שלי נחבט באחד הספסלים והוצף בדם. דם טפטף במורד הזרוע של בת דודתי, מי הים התערבבו בו ויצרו צורות מבעיתות.

פחד אמיתי התיישב בתוך הלב שלי.

פחד מעיק מההבנה הפתאומית שההורים שלי לא היו קוסמים. הם יכלו להבטיח להגן עלינו, אבל לא בדיוק יכלו לקיים את ההבטחה הזאת.

הם היו חסרי אונים בדיוק כמוני. והידיעה הזו — הידיעה האיומה כל כך — גרמה לי לאחוז באחותי הקטנה. "הכול בסדר, מֶל. תעצמי את העיניים. תכף הכול יעבור."

צווחה שבורה נפלטה מפיה של אימא שלי ועיניה הכהות ננעצו בנקודה מעבר לכתפי.

היא הנידה את ראשה, שערה הרטוב נדבק לכתפיה והפה שלה מלמל תפילה בקדחתנות.

אימה טהורה הציפה אותי.

הסתובבתי להסתכל, אבל היא השליכה את עצמה עלינו והחלה לכסות את הלחיים שלנו בנשיקות מלוחות. "סֶנִי צ'וֹק סֶביוֹרוּם. אני כל כך אוהבת אתכם. סני סביורום. אוהבת אתכם —"

"גָ'אלֶה, תפסיקי עם זה. את מפחידה אותם." אבא שלי צעק. "הסירה תחזיק מעמד —"

הסירה השמיעה צליל מבחיל.

הפעם זו לא הייתה אנקה אלא צליל של בקיעה ושל שבר, ושל מים ניתזים מהדפנות השחוקות מחבטות הים.

פרץ של בחילה ושל ורטיגו עלה בי כשהים שוב התרומם מתחתינו, שוב העיף אותנו גבוה, שוב דאה מעלה בגל אדיר כשהרוח הצליפה בנו, הגשם ניתך וקצף הגלים ניתז לתוך העיניים המיוסרות שלנו.

"תחזיקו מעמד!" צעק אבא שלי.

"באבא, הצילו —" צרחה אחותי.

"אני אוהב א —"

וזו הייתה הפעם האחרונה ששמעתי את המשפחה שלי.

הגל התרומם.

הוא התנפץ.

עלינו.

לתוכנו.

הרג אותנו.

הסירה התרסקה לרסיסים.

שברי עץ התעופפו על רקע השמיים וחומה של מים קרעה אותי מהאחיזה של הוריי והשליכה אותי לתוך הים.

חיבוק הקרח של מעמקי הים המתפתלים שאב את מעט האוויר שעוד נותר לי.

נזרקתי למים הרחק מהחמימות של משפחתי בפתאומיות כזו שהלב שלי נבקע לשניים ביגון.

ניסיתי לצעוק.

מי מלח מילאו את הגרון שלי.

ניסיתי לשחות.

הגלים דחפו אותי עמוק יותר.

ניסיתי לשרוד.

משהו התרסק עליי בכבדות.

משהו לפת והכאיב למפרק כף ידי.

מלמלתי משהו חסר פשר וניסיתי למשוך את היד.

רק... ששום דבר לא עבד.

הכול כאב.

הכול צרב, צרח וזעק.

"אתה בסדר... תפסתי אותך." הלחץ עבר מעלה אל הכתף שלי, התהדק סביבי בעדינות.

"אימא! הוא חי!"

התכווצתי.

המילים התיישבו בכבדות במוח שלי המוצף במים.

זיהיתי אותן.

אנגלית.

אבא שלי הכריח אותנו ללמוד כדי שנוכל לדבר כבר ברגע שנגיע ליבשת שבה נהיה בטוחים ולא רדופים.

"תעזרי לי. הוא פצוע. הוא בקושי מחזיק מעמד —"

משהו דחף את הרגליים שלי.

ערנות התנפצה בתוכי.

רטוב.

צף.

עץ שרוט מתחת ללחי שלי.

הדחיפה החלקלקה שוב דחפה את הברך שלי.

עיניי נקרעו לרווחה.

הסערה.

ההרס.

הצער.

הפעם, הדחיפה הפכה מנגיעה לחבטה בצד גופי.

הקרביים שלי קפאו.

כריש.

כריש!

צרחתי וחבטתי במה שלא היה הדבר הזה שלכד אותי.

כאב פילח לי את הגוף.

חשכה גנבה לי את הראייה.

שקעתי.

"הכול בסדר. אתה בסדר."

שנאתי את המילים האלה.

תיעבתי את המילים האלה.

הן היו שקרים והבטחות שווא, והן גזלו הכול.

"נרי, זוזי הצידה. אני צריך לראות כמה חמורה הפציעה שלו." קול גברי מלמל ליד אוזניי החירשות מהסערה.

נשמע ויכוח רועם, אבל אז נחתו על ראשי ידיים רכות, ואצבעות רפרפו סביב הגולגולת שלי כאילו חיפשו אחר משהו.

נאנקתי.

האצבעות עצרו את החיפוש שלהן וצל התנשא מעליי, חסם את השמש שריצדה מאחורי העפעפיים הסגורים שלי.

"אתה שומע אותי? אתה יכול לדבר? תפקח את העיניים, בן."

טפיחה על לחיי. ניעור של הכתף שלי.

הרגשתי הבזק נוסף של כאב מעוור מהצלעות שלי, ממפרק כף היד ומהרגל.

חשכה שוב ירדה על המחשבות שלי, דחפה אותי למטה... למטה.

"זה לא היה כריש," קול רך ומתוק לחש לפתע — קרוב כל כך לאוזן שלי שהרגשתי דגדוג. "מה שדחף אותך לא היה כריש. זאת הייתה ספיר. היא דולפין. הלהקה שלה הובילה אותנו אליך. הם אלה שהצילו אותך. תהיה רגוע, מי שלא תהיה, כי אתה בטוח עכשיו ושום דבר לא יפגע בך."

הלב שלי נמחץ.

הגרון נחסם.

האובדן התרסק עליי.

ניסיתי להיאבק בכבדות החונקת.

עשיתי כל מה שיכולתי כדי לפקוח את העיניים ולראות מי זו שדיברה אליי באדיבות כזו.

רציתי להודות לה.

לגעת בה.

אבל הכאב דחף אותי עמוק.