עיניים אפלות 2 - הדם הוא אהבה

פרולוג

פינמַרק, 1350

ביום השלישי התחיל לרדת גשם של דם. כך לפחות זה נראה בעיניו של אִיוָור סקארדֶה, כשהשקיף על השמיים מפתח המערה. שמש אדומה האירה את העננים ממזרח, הספיגה בגוונים עזים את קו האופק, בדיוק כשגשם התחיל לרדת. כל טיפה שיקפה את השמש במראה לא מהעולם הזה, שהיה יכול להיות מרהיב אילו סקארדה היה במצב רוח לראות דברים מרהיבים.

אבל הוא לא היה. המגפה התפשטה צפונה דרך נורווגיה, וזה היה רק עניין של זמן עד שהיא תגיע גם אליו בגבול המבודד, הקר והמטושטש בין המולדת שלו וממלכת שוודיה. אומנם בני העם הסאמי שבקרבם הוא חי לא ניזונו מהדגנים שדרכם הופצה המחלה (מובן שבאותו זמן הם לא ידעו שגורמי המחלה מועברים על ידי חולדות שניזונו מהדגנים), אבל סקארדה לא הרגיש ביטחון. המוות התגרה בו בכל פינה. הוא לא ינוח עד שיוכל איכשהו לנטרל את איום המוות לנצח, בין אם יהיה זה מוות מהמגפה או מכל גורם אחר.

סקארדה היה בעברו לוחם בצבאו של המלך מגנוס השביעי. מלך אימתני. המוות היה נוכח בכל קרב במסע הצלב שהמלך יזם נגד נובגורוד, מלחמה שבה סקארדה תמיד ניצח, ללא מורא, גם כאשר רבים מחבריו לנשק נכנעו למוות בדרכים אלימות שונות. אבל כל זה השתנה כשהוא כמעט איבד את חייו מחרב אקראית בקרב על אורחוב. סקארדה איבד את ההכרה כששכב מדמם מחוץ למבצר, והשלג ירד עליו כמו דמעות. התאחד עם האופל. ושם הוא ראה דברים כה נוראיים, שעם שובו להכרה באוהל הפצועים, הרגיש הערכה מחודשת כלפי המוות, הערכה שנולדה מפחד. פחד שעם מותו הוא יישאב לחור השחור, לריק הבלתי נגמר של כאב וסבל לנצח נצחים.

החלמתו הייתה ממושכת מאוד, וכאשר שב לבסוף לאיתנו, המגפה השחורה כבר התפשטה בכל אוסלו. סקארדה ניצל את ההזדמנות לעזוב ונדד צפונה, עוד ועוד צפונה, בתקווה שישאיר את כל המוות מאחוריו. המוות שהוא הרגיש שרודף אחריו, המוות שלו הוא הפסיד ושנגדו רצה משחק חוזר.

לבסוף, סקארדה שמע דברים במסעותיו בדרך לצפון. שרבים מבני הסאמי לא המירו את דתם לנצרות, שחלקם היו שמאנים, שהאגדות המיתיות על הצפון הקפוא היו נכונות.

שיש דרכים לרמות את המוות — לנצח אותו.

לכן סקארדה הלך לשם. העם הסאמי לא היה מונוליטי אלא מחולק לשבטים ולאזורים, שנבדלו ביניהם במנהגיהם הדתיים ואפילו בשפות שונות. רבים מהם סירבו לבטוח בחייל לשעבר של המלך, בעיקר אחרי שמונרכיות ניסו לאסור על אורחות חייהם. אבל בסופו של דבר, הוא מצא שבט שהסכים לקבל אותו. שבט זה חי בהרים הנמוכים והתקיים מעדר איילים קטן ששימש לו כמקור למזון, לביגוד ולתחבורה. הם גם האמינו באנימיזם, כישוף ייחודי להם, וטענו לקשר עם השאול.

סֶפּוֹ היה מנהיג הקבוצה. למרות העובדה שסקארדה לא דיבר את השפה שלהם, נראה שספו הבין מה סקארדה רצה. אבל ספו לא נתן לסקארדה את מבוקשו בקלות. הדבר שביקש היה כבד משקל, ומחירו היה בהתאם. סקארדה עבר לגור במערה לבד, בנפרד משאר אנשי השבט, במשך שנה שלמה, עד שספו החליט שהוא מוכן. בינתיים, סקארדה למד לדבר בניב הסאמי הצפוני של השבט, וכך היה יכול לשוחח עם ספו, שאמר לו את הדברים הבאים. נואיידי, מתווך בין עולמם של בני האדם לסייבו, עולם השאול, יבוא אליו יום אחד וייקח אותו למסע. זה יקרה אחרי ששלושה דברים יקרו בשלושה ימים.

ביום הראשון תהיה רעידת אדמה קטנה, סימן שהשאול מתעורר.

ביום השני יכה הברק, כי טיירמס, אל הרעם המגן על בני האדם, ינסה להזהיר את סקארדה או כל אדם אחר שיהיה טיפש מספיק כדי לצאת נגד חוקי העולם, שהוא על סף טעות.

ביום השלישי ירד גשם של דם מהשמיים כסמל לצער ולכאב העתידיים.

זה היה היום השלישי, גשם על רקע שמיים אדומים. אתמול הייתה סופת ברקים שהפילה עץ אורן רחוק. כל ענפיו התפוצצו, עד שנשאר רק גזע מפוחם. שלשום האדמה רעדה במשך דקה. בהתחלה סקארדה חשב שזה רק עדר איילים שועט לא רחוק, אבל אחרי הברק וגשם הדם, הוא ידע שהמועד הגיע.

הוא בהה בגשם היורד לרגע, בשמש האדומה הזורחת שצבעה את השלג הצחור בכתמי דם, ונכנס לקחת את כובע הפרווה ואת המעיל כדי להתכונן למסע.

כשהוא הסתובב בחזרה, הוא ראה גבר עומד בפתח המערה.

סקארדה נבהל.

האיש לבש מעיל שחור ארוך, שונה מלבושם המסורתי של בני הסאמי, ובמקום פנים הייתה לו גולגולת אייל עם קרניים בעלות שלושה חודים.

סקארדה תהה כיצד מחוברת הגולגולת לראש של האיש שעמד מולו. הוא הסתכל לתוך ארובות העיניים הריקות, החשוכות והעמוקות וניסה לראות את האיש שמאחוריהן, אבל לא היה שם אף אחד.

האיש הרים את ידו העטויה בכפפת פרווה והצביע אל האופק.

אנחנו הולכים, הוא אמר, אבל סקארדה לא שמע את הקול. הוא חשב שהוא מגיע מתוך הראש שלו.

סקארדה הנהן בחשש, וכשהאיש הפנה את הגב שלו למערה, סקארדה הלך בעקבותיו.

הם עברו בין הבקתות שבהן התגוררו בני שבט הסאמי, וכשדלת פרוות האייל של הבקתה הגדולה ביותר נפתחה, ספו יצא. פניו רציניות. סקארדה חשב שספו יהיה לכל הפחות שמח על כך שיומו של סקארדה הגיע סוף־סוף. ואם לא על כך, אז לפחות שסקארדה, שהרגיש כמטרד בעיני השבט, עוזב אותם לתמיד.

אבל ספו לא נראה שמח, ואנשים אחרים שיצאו מבקתותיהם וראו את האיש עם גולגולת הצבי ואת סקארדה, הסתכלו עליהם בשילוב של גועל ופחד. אחד מהם אפילו ירק על האדמה, וסקארדה לא ידע אם היריקה מכוונת אליו או אל הנואיידי.

סקארדה זקף את הראש, הזכיר לעצמו שזה מה שהוא רצה, ושהוא לוחם ולא מפחד (הוא פחד) והלך בעקבות האיש. הם הלכו שעות ארוכות. חצו נהרות וערבות צחיחות, גבעות ששלג הלבין עדיין את פסגותיהן, יערות עבותים. הם צעדו בדממה. לא היו ציפורים, הם לא ראו בעלי חיים, והנואיידי לא אמר לסקארדה ולו מילה אחת כל הדרך.

בסופו של דבר, הם עצרו מול סלע גדול ליד גבעה תלולה. הסלע היה ענק, גובהו שישה מטרים לפחות, צבעו אפור כהה וחלק. הסלע לא התאים לסביבה בכלל.

האיש הלך מאחורי הסלע למקום האפלולי שבין הסלע ומדרון הגבעה וסימן לסקארדה לבוא.

סקארדה לא רצה ללכת. הוא ידע שיש משהו מאוד לא בסדר עם הסלע הזה, שהוא לא היה שייך למקום, שהמקום האפלולי שנואיידי נעלם בו הוא מקום שממנו לעולם לא ישוב. היה מוות באפלה הזאת, אותו מוות שממנו ניסה סקארדה להימלט.

המוות, והשטן.

סקארדה בלע את הרוק ונותר נטוע במקום. אולי אם היה מסתובב, היה יכול למצוא את הדרך חזרה לכפר של ספו. אולי הם היו מסכימים לקבל אותו שוב. אולי היה יכול להישאר איתם עד שהמגפה תעבור ואחר כך לחזור לאוסלו ולהתחיל את חייו מחדש. למצוא אישה, להביא ילד לעולם, לעשות את הדברים שמעולם לא הייתה לו הזדמנות לעשות. סקארדה היה זקן, בתחילת שנות השישים לחייו, אבל עדיין נאה וחזק, והיו לו חסכונות. הוא ידע שעדיין יכולים להיות לו חיים מאושרים.

המוות תמיד ימצא אותך, אמר לו קול.

נדמה שהקול הגיע מהמקום האפל שאליו הלך הנואיידי, אבל הקול לא היה קולו של איש הגולגולת.

זה היה קולו של הגיהינום עצמו.

אני אמצא אותך, הקול הוסיף ואמר, צרוד, בלתי אנושי ומנותק. נוטף רוע וזדון. איוור סקארדה, לא תוכל לרמות את המוות שוב. אני אבוא אליך, ואתה תחזור אל הריק לסבל אין־סופי. לא יהיה לך מנוס.

לפתע, רוח פרצים קרה בריח גופרית יצאה מהמקום האפל שמאחורי הסלע, פרעה את שערו השחור והארוך של סקארדה והקפיאה אותו עד לשד עצמותיו.

יש לך שתי ברירות בלבד, הקול המשיך. לברוח בידיעה שאין לאן לברוח. או לצעוד קדימה ולהצטרף אליי. להתאחד עם האפלה שממנה אתה מנסה לחמוק כל כך. לא תוכל להימלט מהמוות, אבל תוכל להיות המוות.

להיות המוות? סקארדה חשב לעצמו.

פחדן יברח, אמר הקול. לוחם יצעד קדימה ויבחר להפוך למשהו גדול ממנו, גדול ממה שהוא יהיה אי פעם. גדול וחזק יותר מכל יצור בעולם הזה. תוכל להפוך למוות, ובכך תזכה לחיי נצח. הדם הזורם בך יהיה נצחי. לא יהיה בך פחד. כולם יפחדו ממך.

הרוח נשבה שוב, והפעם נדמה שמשכה את סקארדה בידיים בלתי נראות אל המקום האפל.

כולם יפחדו ממני, סקארדה חשב. דם נצחי. חיי נצח.

הוא נאבק ברוח לרגע, חיכה לשמוע עוד מהקול, אבל הקול נדם.

הוא בחר.

הוא פסע קדימה, ורוח הגופרית שאבה אותו אל החלל שמאחורי הסלע, וסקארדה נבלע בו.

החלל היה חשוך וטחוב, ומיליון צרחות מילאו את הראש שלו. הרוח המשיכה לשאוב את סקארדה, אבל כעבור זמן קצר אור נגלה לעיניו, וסקארדה הרגיש שהוא לא נכנס למערה אלא רק מקיף את הסלע ויוצא מעברו השני.

הוא עבר דרך הסדק אל האור וציפה לצאת מעברו השני של הסלע.

וכך היה. אבל שום דבר לא נראה אותו דבר.

היה שלג על האדמה, שלא היה שם קודם.

היו עצים, אורנים ואשוחים.

היה נחל.

מעבר לנחל, במקום שבו פיזית לא היה יכול להיות אוקיינוס, היה אוקיינוס. גלים קוצפים. מעליו, עננים קודרים שלחו ברקים שהכו במים.

והעולם הזה היה עולם אדום.

העלים על העצים היו אדומים.

הנחל היה אדום.

האוקיינוס היה אדום.

זה היה עולם מדמם ויפה.

הנואיידי עמד מולו כמו קודם, אדיש כמו קודם, שותק כמו קודם, הרים יד והצביע למרחק. סקארדה ראה שהיד כבר לא עטויה בכפפה. היד הייתה אנושית, אבל רק עצמות. שלד חי. סקארדה ידע שאין פנים מתחת למסכה, ושזאת לא מסכה בכלל.

אבל הוא כבר לא פחד.

הוא הסב את המבט לכיוון שאצבע השלד הצביעה עליו וראה טירה רחוקה מאבן מתפוררת, מקום רחב ידיים ורקוב.

סקארדה התחיל ללכת לעבר הטירה, אבל הנואיידי נשאר מאחורי הסלע. אולי כזקיף, אולי כי זה היה מסע שעל סקארדה לסיים לבד.

סקארדה צעד לאורך הנהר האדום. לעיתים, היה בטוח שדם של ממש זורם בו, שהוא פוסע לצד עורק של חיה ענקית. לעיתים נראה שאלה רק מים בגוון אדמדם. מדי פעם ראה ידיים מגיחות מהמים, ואם היטיב ממש את המבט, ראה פנים של אנשים.

הנהר הוביל אותו אל חוף האוקיינוס ואל הטירה, וכשהתקרב, ראה שני אנשים על סוסים ליד הכניסה המתפוררת באים לקראתו. משהו בהם השרה עליו אי־נוחות, כאילו הסוסים אינם נעים כמו שהם צריכים לנוע או שמשהו בהם לא נראה כשורה, אפילו מרחוק.

אבל כשהסוסים התקרבו, סקארדה ראה מה כל כך מוזר בהם.

הם היו עשויים מעצמות, מברזל ומאבן.

רעמת ארגמן וזנב מזרדים ועלים.

אש דלפה מהנחיריים שלהם.

גברים ללא פנים ישבו עליהם, עטויים בגלימות, רק חללים אפלים מתחת לכיסויי הראש שלהם.

הם היו המלווים של סקארדה, גברים חסרי פנים שחיכו לו בסבלנות עד שהגיע אליהם, ואחר כך סובבו את סוסיהם והובילו אותו אל הטירה כשהוא ביניהם.

סקארדה לכסן מבטים לסוסים שפסעו לצידו בקצב לא אחיד, לפרסות הברזל שלהם, לרגלי השלד הנחושתיות המשולבות בוורידים ובשרירים. עשן דלף מארובות העיניים, מהפיות ומהנחיריים של הסוסים, ולהבות הגיחו מהשיהוקים שלהם. כל נחיתת פרסה על השלג הקפוא הפיקה ניצוצות.

לבסוף הם הגיעו לטירה, ומקרוב סקארדה ראה שהיו שם רק הריסות. בתוך עיי החורבות הכול היה אדום ושחור ונטול נשמה.

הסוסים ורוכביהם נשארו בחזית לשמור על הכניסה, וסקארדה פסע פנימה על רצפת האבן הלא ישרה לחדר קר וגדול, עם שלג ועלים אדומים שעפו מבחוץ ונראו כמו נתזי דם.

בוא והתייצב, אמר הקול. הוא הגיע מהחושך בחלקה האחורי של הטירה, במקום שבו החדר העתיק נעלם אל הריק. בוא והתייצב לתבוע את הכתר שלך.

סקארדה היסס, לפני שפסע קדימה, עד שעצר במקום שבו האור התחיל לדעוך לשחור. השחור נראה סמיך כמו זפת, ועלה בדעתו שאם יתקדם עוד, ידיים שחורות כדיו ימשכו אותו פנימה.

"כתר?" סקארדה שאל את הריק. "כתר שלי?"

הקול לא ענה.

"איפה אני?" סקארדה הוסיף ושאל.

אתה בעולם האדום, אמר הקול. זה יהיה העולם שלך מהרגע שתתבע את הכתר. יש עולמות רבים, שכבות רבות, שאותם אתה עתיד לגלות, מקומות שאף בן אנוש לא היה בהם לפניך. בחלק מהמקומות האלה תוכל לברוא את עצמך. זה אחד מהם.

האופן שבו הקול אמר בן אנוש נשמע לסקארדה מוזר.

"אתה לא אנושי?" הוא שאל.

הקול השמיע צחוק נטול חדווה. לא. ובעוד זמן קצר גם אתה לא תהיה. אתה תהפוך למשהו אחר. תתאחד עם האופל, תתאחד עם השיגעון, תתאחד עם כוח חיי הנצח, כוח שאותו תוכל להעניק לאחרים, להפוך אותם להיות כמוך. כוח הדם והשליטה בו.

סקארדה עמד במקום, ושוב חדר אליו הפחד.

אל תפחד, הקול אמר. הפחד הוא לבני האדם, לא למה שאתה תהיה. פחד הוא מה שהם ירגישו כשהם יסתכלו עליך, מהאופל שיחליף את הלב שלך ויזרום בעורקים שלך. תתקרב עכשיו ותביט לתוך עיניי ואתן לך את הדבר שלשמו באת עד הלום.

סקארדה נשם נשימה עמוקה ורצה להסתובב וללכת. אבל גם הבין שזה לא יהיה קל כל כך. הוא היה בעולם הזה עכשיו, לא בעולם שהוא הכיר, והיה נתון לחסדיו של המקום הזה, של הקול הזה. לא הייתה לו ברירה.

זה מה שהוא רצה. זה מה שהוא ביקש.

הוא צעד לתוך החושך, וכמו שדמיין שיקרה, האופל הושיט את ידיו. הוא הניח לו למשוך אותו אל השחור עד שנעצר.

עיניו הסתגלו לחשכה.

הוא היה בחלל גדול ואפלולי, עם קירות שהפכו לסלע חלקלק ונוטף, כמו מערה, כמו מתחת לאדמה, שנמשך למעלה ולמעלה עד לשמי ברקים אדומים.

בהבזקי האור האדומים הוא ראה יצור ענק יושב על כס מלכות באותו גודל. הבזק של קרניים, של עיניים, של כנפיים חבוטות ושל ריקבון. מראה כל כך נורא, עד שסקארדה נאלץ להסיט את המבט, כאילו כל אינסטינקט אנושי שהיה טבוע בו ידע ששום אדם חי שיראה דבר כזה לעולם לא יוכל להבין. שלהישיר אליו מבט פירושו למות.

הוא מיקד את המבט במרגלותיו של הכס.

בפרסותיה השסועות של החיה.

באישה העירומה והשופעת לרגליו של היצור.

היא שכבה שם פרקדן והביטה בסקארדה באהבה כה רבה ובהערצה, עד שהאיבר שלו הזדקף מייד, והדם רתח.

"מי היא?" שאל סקארדה בלי להוריד את עיניו מהאישה עם העיניים הכהות, השיער הכהה, השפתיים האדומות והשדיים המלאים. סקארדה היה כל כך מגורה עכשיו, עד שהאיבר שלו הכאיב לו, והוא הרגיש דחף אחר נוסף, לא רק לזיין אלא גם לאכול. לשתות את הדם שלה.

זה לא היה הגיוני, אבל הוא לא ייחס לכך חשיבות, כי התחיל לאבד את השפיות ככל שהוסיף להסתכל עליה, להריח אותה.

היא המפתח, אמר היצור. והיא בשבילך. קח אותה ותפוס את מקומך.

סקארדה ניגש לאישה והקפיד להסתכל רק עליה ולא על היצור הנורא. האישה חייכה, רפרפה בעפעפיים כבדים, ליטפה את השדיים והמשיכה את התנועה לבטן הרכה ואל הרטיבות שבין רגליה.

תעשה ככל העולה על רוחך, דחק בו הקול. קח אותה, חלל אותה, הקז את דמה. קח את כל מה שיש לה ועשה אותו שלך.

סקארדה לא רצה לפגוע באישה, אבל הוא לא היה מלאך. הוא הרג כמה נשים בחייו. מלחמה מביאה אנשים למעשים שהם לא רוצים לעשות, אבל נאלצים.

לכן הוא עמד מעל האישה, האף שלו מלא בצחנת מוות וגופרית, ופשט מעליו את הבגדים. הוא עמד עירום, האיבר שלו שהיה עתה גדול וקשה יותר מכפי שהיה אי פעם בעבר, פעם בכאב בידו.

האישה פישקה את רגליה אליו, פתחה את קפליה באצבעות בהזמנה.

הוא ירד על הברכיים, רייר, ובדחיפה אכזרית אחת נעץ את האיבר הכואב עמוק בתוכה.

האישה צרחה.

לא מעונג אלא מכאב.

סקארדה נעץ בה מבט מופתע, אבל כבר היה מאוחר מדי.

אי אפשר היה לעצור אותו.

כן, הקול המשיך. זיין אותה, שתה אותה, אכול אותה. עד שלא יוותר ממנה דבר.

סקארדה ראה רק אדום מרוב תשוקה.

הוא זיין אותה חזק על רצפת האבן, שראשה הוטח בה, והצרחות שלה מילאו את החדר. הצרחות רק גירו אותו יותר, עד שהדם שלו רקד ובעבע, כאילו הייתה אש בתוכו שלא הייתה ניתנת לכיבוי. ככל שהוא גרם יותר כאב, כך האיבר שלו היה קשה יותר.

הדם, אמר הקול מעליו. הדם הוא חיים. הדם הוא פורקן. שתה ממנה.

סקארדה המשיך להדוף את הזין שלו לתוכה בקצב אכזרי, כשהאורגזמה שלו קרובה אך לא קרובה מספיק. המחשבה על שתיית הדם שלה קירבה אליו את ההקלה המיוחלת.

והווריד על הצוואר שלה היה כהה ונוקשה על רקע העור החיוור.

מזמין.

הוא התכופף ונשך את הצוואר. הניבים לא היו חדים מאוד. הם קהו עם השנים, והוא התאמץ לבקע את העור שלה. הוא סגר את הלסתות חזק, כמו כלב מוכה כלבת, והניע את הראש לפנים ולאחור, עד שהעור החל להיקרע והדם התחיל לזרום לתוך פיו. הוא בלע אותו בשקיקה, בלגימות גדולות, את כל טעמי המלח, הנחושת והגופרית שבו.

כן, שתה אותי.

אבל לא האישה דיברה. היא אפילו כבר לא צרחה. היא הייתה קרה, חסרת חיים, מתה.

הקול הוא שדיבר.

היצור.

סקארדה עצר. הדם נשפך מהשפתיים שלו, והוא הרים את העיניים אל היצור, בניגוד לכל אינסטינקט.

היצור חייך. אם אפשר לקרוא לזה חיוך. אם זה באמת היה פה ולא פתח לגיהינום נצחי.

סקארדה הוריד את המבט בחזרה לאישה.

היא נעלמה.

לא הייתה אישה בכלל.

היה רק זנב.

מקומט, כהה וקשה. עור קשקשים מחוספס עם חתך קטן, שדם זרם בחופשיות ממנו.

היצור הערים על סקארדה.

לא הייתה אישה מלכתחילה.

הייתה רק החיה הזאת.

הוא נשך את העור של החיה.

הוא שתה את הדם שלה.

עכשיו הדבר נעשה, הקול אמר. אתה תתפוס את מקומך כאן, אתה תזכה לחיי נצח. אתה תחיה עם האופל שהוא אתה, ואתה תרמה את המוות, כי אתה המוות עצמו. כי מוות הוא כל מה שתביא לעולם הזה, לעולם הבא ולזה שאחריו. לעולם שוב לא תפחד מפני המוות.

לסקארדה לא היה זמן להיגעל, כי גופו החל מייד להשתנות. הוא הרגיש שהעצמות שלו נשברות, שהאיברים משנים את מיקומם, שהלב מפסיק לפעום ושהריאות מתרוקנות מאוויר. השיניים שלו נשרו ונפלו על רצפת האבן, וניבים חדשים וחדים בקעו בכאב מהחניכיים.

"מה אני?!" סקארדה צרח באימה, קולו הדהד בחדר בזמן שגופו המשיך להשתנות, להתעוות ולהפוך לדבר שאינו אנושי.

היצור צחק.

אתה הבן שלי עכשיו, סקארדה. ואתה תהפוך לגיהינום עלי אדמות.

1

לנור
היום

"סליחה, גברת. את בסדר?"

כן בטח. רק שכחתי איך לנשום, זה הכול.

אני מרימה את הראש ומביטה מעבר לכתף על האיש במעיל הכבד עם הזקן המוזנח והפנים של אדם שהחיים לא היטיבו עימו. הוא מתבונן בי בדאגה, שאני מתייחסת אליה ברצינות. אם הזר הזה דואג לי, אני כנראה באמת נראית רע.

אני מחייכת קצת, אבל רועדת כולי מבחוץ, צורחת מבפנים. "אני בסדר. תודה."

שקרים. הכול שקרים.

הוא מסתכל עליי עוד רגע, נשאר בצללים של הסמטה. אין לי מושג איך הגעתי קרוב כל כך לשכונת טנדרלוין. כנראה שוטטתי בלי לשים לב לאן אני הולכת. ברגע שיצאתי מהבית עברתי למצב חלום. לא היה אכפת לי לאן אני הולכת כל עוד אגיע למים. משום מה חשבתי שאם אראה את מפרץ סן־פרנסיסקו, הלב שלי יירגע והצלילות תחזור לראשי, ואיזכר שאני עדיין אותה לנור ווריק שהכרתי כל חיי. שאני עדיין אני, לא משנה מה אני עכשיו, לא משנה מה עשיתי.

אבל השיטוט שלי קירב אותי לאזורים בעיר שרוב האנשים יודעים שמוטב להתרחק מהם בעיקר בלילה. ועכשיו אני בעיצומו של התקף פניקה, משותקת, נשענת על קיר מלוכלך ומנסה לנשום. לא משנה שאני יכולה לשרוד בלי אוויר לפרקי זמן לא אנושיים הודות לערפדית שבי. לא משנה שאני בטוחה שיש כישוף שיכול להגן עליי מהתקפים כאלה, הודות למכשפה שבי.

לא, הדבר היחיד שמשנה כרגע הוא שאני מרגישה שאני עומדת למות. אין לי שום מחשבה הגיונית בראש, ואני מרגישה רק פחד, רק אימה חונקת ולוחצת שלעולם שוב לא אנשום נשימה עמוקה, שהלב שלי עומד לפרוץ מהגוף ושאני עומדת לקרוס על הרצפה המלאה במחטים. לא אכפת לי שאיזה הומלס רואה אותי מתחרפנת באמצע הרחוב.

טוב, קצת אכפת לי. מספיק כדי להסיח את דעתי, להסיט את מוקד תשומת הלב שלי אליו במקום. לא שאני ממש מפחדת ממנו, אבל בכל זאת, בת עשרים ואחת בשכונה הלא נכונה, לא שייכת, וברור שעובר עליי משהו.

אני מנסה להזדקף ולנתק את עצמי מהקיר ונתקפת סחרחורת. אני רוצה להוציא את הטלפון שלי, ללחוץ על אפליקציית החירום שיש לי ולתת לה להוציא אותי מזה, להזכיר לעצמי שהכול בראש שלי, אבל לא בא לי לנופף באייפון שלי במקום הזה.

"את בטוחה שאת בסדר?" האיש אומר ומתקרב אליי לאט.

אני מהנהנת במהירות, מהדקת את השפתיים. אני מרגישה שהפרעתי לו ושאני צריכה לפצות על כך. אני מחפשת בתיק הקטן שתלוי על הכתף שלי ואוספת מטבעות וכמה שטרות. אני לא בטוחה כמה יש לי, אבל מושיטה את היד אל האיש בצעד לקראתו.

"קח, אולי זה יעזור," אני אומרת.

האיש נראה מופתע ומושיט את ידו, ואני שומטת לתוכה את הכסף, בעיקר מטבעות רבע דולר ושטר אחד של חמישה דולר.

לפני שהוא מספיק להודות לי, אני מסתובבת על עקביי והולכת משם במהירות, מניחה לאדרנלין להוביל אותי.

את רואה? את נושמת, אני מזכירה לעצמי וחוזרת על המנטרות שאפליקציית החירום בדרך כלל אומרת לי. תסמכי על הגוף שלך ותני לו לנשום במקומך. הגוף שלך שומר על חייך. וגם ממש קשה להרוג אותך.

או־קיי, את הדבר האחרון אין באמת באפליקציה. אבל בגלל העובדה שקשה להרוג אותי, אני סובלת מהתקפי הפניקה האלה מלכתחילה.

אני מגיעה למרקט סטריט ומתעלמת מכל האורות, הקולות והאנשים, עד שאני ליד בניין המעבורת, נשענת על המעקה וצופה בגלים הכהים שמלחכים את המזח מתחת לשמי הלילה. למרות הצינה באוויר והקצף על המים, יש פה משהו מרגיע, כאילו המים לוקחים ממני את האנרגיות הרעות ומערבבים אותן עד שאני מתאזנת קצת.

האדרנלין מתחיל להתפוגג, כמו בלון שמאבד אוויר לאט. בעוד זמן קצר ארגיש תשישות רבה ואצטרך לקחת אוּבֶּר הביתה. אבל המחשבה על שהות במכונית של אדם זר עלולה גם היא לעורר התקף פניקה.

לפני חודש נחטפתי על ידי ערפד. תאמינו או לא, זאת הייתה הפעם השנייה שנחטפתי על ידי ערפד השנה. שמו היה יאניק, והוא תקף אותי לאור יום במכונית של אבא שלי בהייז ואלי. היינו במרחק רחובות אחדים בלבד מהבית של ההורים שלי כשזה קרה, תקועים בפקק תנועה, ואני לא יכולה להפסיק לראות את הפנים שלו. לא יכולה להפסיק לראות את יאניק מתקרב למכונית, ואת אבא שלי, החביב והנחמד, שואל אותו בתמימות למה התנועה עצרה, ואז יאניק כופף את הראש, כדי שאוכל לראות אותו ו...

העיניים שלו, עיניו השחורות, כתהום ללא תחתית, עיניים שרק רוע יכול להסתתר מאחוריהן.

זה מה שאני רואה בראש כל הזמן. יאניק תוקף את אבא שלי ואחר כך מתנפל עליי. אני מנסה להימלט ולא יכולה, וברגע הבא מאבדת הכרה. העולם בורח לי ומסתחרר. הכול שחור, ואני במקום של רשע מוחלט.

אחר כך הרגתי את יאניק באש, עם כוח שאני עדיין לא מבינה (ושלא הצלחתי לייצר מאז), אבל התחושה הראשונית, כשפחדתי שאבא שלי מת, כשהרגשתי חסרת תקווה, חסרת אונים ואבודה, היא הסיבה להתקפי הפניקה החוזרים.

והייתי בסדר. שהיתי שבועיים עם סולון בשלטר קוב, אחוזת החוף הרחוקה והמבודדת שלו צפונית לעיר. בזמן הזה התאוששתי, הנחתי לחיים האיטיים, לגלי הים ולזרועותיו של סולון להשיב את נפשי ואת גופי. כשחזרנו לעיר, עברתי רשמית לגור בחדר של סולון ו...

התקפי הפניקה התחילו. בהתחלה חזרו הסיוטים בלילות, חלומות קשים שהתעוררתי מהם שטופת זיעה. אחר כך הם התחילו לבוא אליי בהקיץ, כאילו אני חווה הכול מחדש כשאני ערה.

די לומר שלא הכול היה ורוד בחיי לאחרונה. לא רק שאני עדיין מנסה לעבד את מה שקרה לי, אני עדיין מתמודדת עם כל שאר הדברים שקרו בחודשים האחרונים. טראומה אחרי טראומה. זה התחיל כשסולון ועזרא חטפו אותי והחזיקו אותי במרתף שלהם. בהמשך גיליתי שאני ערפדית ועברתי את השינוי. אבל זה היה כלום לעומת התקרית שלי עם קוטל הערפדים אטלס פּוֹ, שהרג את חברתי הטובה אֶלי. אחר כך גיליתי שאני בתו של מכשף רע מפורסם בשם ג'רמיאס. ואז הייתה התקרית עם האקס שלי, מאט, שתקפתי אותו בצימאון דם פתאומי, וסולון נאלץ להרוג אותו. ובסוף, יאניק חטף אותי בשליחותו של סקארדה, מלך הערפדים האפל, אביו ואויבו המושבע של סולון. שרפתי את יאניק ואת משרתיו עטויי הגלימות של מסדר האופל. רצחתי את כולם.

אז כן, הצטבר הרבה זבל בתוכי, וזה נוסף על העובדה שהתברר לי שכל חיי היו שקר ושכל מה שהיה ידוע לי על העתיד שלי השתנה לנצח. את לא יכולה לגלות שאת חצי ערפדית וחצי מכשפה ולצפות שהכול יחזור להיות כרגיל.

אבל... אני רוצה שהכול יחזור להיות כרגיל. מאוד. אני אוהבת את סולון, באמת, ואני מחבבת את וולף ואת אמתיסט ואת איבון (עדיין לא סגורה על עזרא). אני אוהבת את ההרגשה של המשפחה שמצאתי בבית הזה, מפחיד ככל שהוא יכול להיות לפעמים. אבל אני מתגעגעת להורים שלי כפי שהכרתי אותם, לא כמכשף וכמכשפה ולא כאנשים שהרגו את ההורים הביולוגיים שלי. אני מתגעגעת לגור בדירת הקרקע בביתם, מתגעגעת לעלות לשתות את הקפה שלהם, מתגעגעת לשמוע את אבא שלי חופר על הזקן שלו. אני מתגעגעת לחרוש בערבים ספרי לימוד על אומנות מסופוטמיה העתיקה ולהשתכר עם אלי בקלויסטר בסופי שבוע. אני רוצה להתעורר עם הנגאובר וללכת מעבר לפינה לגלידת תות־בלסמי. אני מתגעגעת לקעקועים שלי. אני מתגעגעת להיות פאקינג בן אדם נורמלי.

וברגע אחד, הכול פשוט... נעלם. עוד לא היה לי זמן ממש לעכל את זה, ועכשיו, אחרי שחזרתי אל הבית, ושאני יודעת שההורים שלי בסדר, ואני מתחילה להתרגל לחיים החדשים שלי עם סולון — חיים שבהם אני חצי של הרבה דברים, אבל לא שום דבר שלם — אני מרגישה שאני לא עומדת בקצב.

וכאן נכנסים לתמונה התקפי הפניקה. היום אכלתי ארוחת ערב עם אמתיסט (כי הצד האנושי שולט בתיאבון שלי), בזמן שהערפדים ירדו לדארק אייז לשתות עם כמה חברים מוצצי דם. פתאום הרגשתי שהחדר סוגר עליי ושאני טובעת. אמרתי לאמתיסט שאני יוצאת להסתובב קצת, שאני צריכה אוויר צח וקצת זמן לבד, והיא נתנה לי ללכת בצייתנות. ידעתי רק שאולי אם אגיע למים, אם אגיע למפרץ, אצליח שוב לנשום.

אבל למרות הרצון שלי להיות לבד, אני יודעת שאני לא לבד.

אני יודעת את זה כי פתאום קר לי בגב. כאילו כנפי קרח נגעו בראש שלי, בכתפיים, בעמוד השדרה. זה סימן לנוכחות ערפד בקרבת מקום, אבל במקרה שלי אני יודעת בדיוק מי זה, כי שערות זרועותיי סומרות, ולא מפחד.

סולון.

הערפד שלי.

"אני אמור להיפגע מהנטייה שלך לברוח ממני כל הזמן," קולו מהדהד, קריר כמו אוויר הים המסתלסל סביבי.

אני נאנחת, בוהה באורות הרחוקים על גשר המפרץ. "ואני אמורה להיעלב מהמנהג שלך להמשיך לעקוב אחריי לכל מקום." אני מסתובבת לאט ובוחנת את סולון. "אתה יודע שאנחנו בזוגיות, נכון? אתה לא צריך לעקוב אחריי."

הוא לא מחייך. לא ציפיתי לחיוך. אבל יש ניצוץ קלוש בעיניו הכחולות שאומדות אותי. אני אומדת אותו בחזרה. כרגיל, אני בהלם מיופיו העל־טבעי. אני יודעת שכל בחורה מאוהבת חושבת את זה על הגבר שלה, במיוחד כשהזוגיות עדיין חדשה מהניילונים, וזה גם מה שאנשים נוטים לחשוב כשהם מסתכלים על ערפדים, בעיקר אם הערפד נראה כמוהו.

מהמעיל האפור הארוך שלו ועד החליפה היקרה שמתחתיו (המדים הרגילים שלו לאירוח בדארק אייז), הוא נראה אסוף בטירוף, התגלמות של רמה גבוהה ושל כוח, עם רמז פראי לאלגנטיות בשפת הגוף, ליכולתו לתקוף את וריד הצוואר לפני שטרפו יספיק לפתוח את הפה ולצרוח. הגבות השחורות שלו מקושתות מעל עיניו, יוצרות צללים ומדגישות את הכחול במבטו האכזרי. שערו שחור, בינוני באורכו, תמיד נופל בצורה מושלמת סביב פניו, מדגיש את המצח הרחב, את האף המסותת, את הלסת החזקה והסנטר הבולט, ואת השפתיים המלאות שלו שיכולות לגרום לעיניי להתגלגל כשהוא משתמש בהן.

אבל עכשיו הוא שומר על מרחק. במובן מסוים קשה להאמין שהגבר הזה מאוהב בי. אני לא מתכוונת במובן של, איך יכול להיות שהערפד ההורס, החכם, המדהים הזה שגילו מאות שנים יכול להתאהב בילדה קטנה ופשוטה מהמפרץ כמוני. אני מתכוונת שלמרות הכרזתו שהוא אוהב אותי, הוא לא אחד כזה שיגיד את זה לעיתים קרובות. לא שציפיתי למבול של הצהרות אהבה בשבועות האחרונים, כי זה באמת לא הסגנון שלו, אבל עדיין... יש בינינו חומה שפשוט לא הייתה שם קודם.

או שאולי היא תמיד הייתה שם, וזה משהו שהוא צריך ממש למוטט, להתאמץ בשבילו. אולי ההתאהבות לא טבעית לו, אולי זה משהו שהוא צריך להמשיך לעבוד עליו.

הוא מרים את היד ונוקש באצבעו על הרקה. עיניו צורבות אותי. "את חושבת יותר מדי," הוא אומר בקול נמוך, במבטא הקל הזה שמזגזג בין בריטי לאמריקני.

"למה המבטא שלך בריטי?" אני שואלת אותו, ממהרת לשנות את המחשבות, לפני שהוא יספיק לקרוא אותן. הוא יכול לעשות את זה לפעמים, והדבר האחרון שאני רוצה שהוא ידע זה שאני מנסה לנתח אם הוא אוהב אותי או לא. הזוגיות שלנו חדשה, ואני בטוחה שהדבר האחרון שהוא רוצה זה לראות אותי מתלהבת ממנו יותר מדי. אלוהים, איזו דאגה נורמלית.

הוא מטה את הראש מעט לצד, כמו ציפור. עוף דורס. "המבטא שלי?"

"כן. חשבתי שהוא יהיה סקנדינבי או משהו."

"הייתי הרבה באנגליה," הוא אומר כעבור רגע. "סיפרתי לך את זה."

"כמה זמן זה הרבה זמן? כאילו, כמו שמדונה עברה ללונדון ואחרי חצי שנה היה לה מבטא או..."

"מאתיים שנה," הוא אומר בפשטות. "מספיק כדי לסגל מבטא." עיניו סורקות את הפנים שלי. "למה ברחת ממני?"

"לא ברחתי ממך," אני אומרת לו, משלבת את הזרועות בהתגוננות מצינת הערב ומשעינה את הגב על המעקה. "היית במועדון למטה. פשוט הייתי חייבת לצאת מהבית."

"היית צריכה להגיד לי שאת הולכת."

"אני לא מתכוונת להודיע לך בכל פעם שאני יוצאת מהבית," אני אומרת לו, אבל חלק מזה רק כי אני עקשנית. "אין לך אמון בי?"

"זה לא עניין של אמון, יקירתי."

"אז סתם רכושנות מסורתית?" הטון שלי כועס יותר מהדרוש. בסך הכול רציתי לשאוף קצת אוויר צח, לעזאזל. הזדמנות להיות לבד. אין לי רגע לבד בבית הזה, תמיד יש שם מישהו, ואפילו כשאין, הציורים על הקירות עוקבים אחריי או שאני מוקפת רוחות רפאים. נכון שאני לא יכולה לראות אותן, אבל אני יודעת שהן שם. זה בית אפוף תחושות על־טבעיות.

הוא בוחן אותי במבט יציב. "קצת, כן. אבל מן הסתם את לא יכולה לצפות ממני לא לדאוג לך."

"אין לך מה לדאוג," אני אומרת, אבל זה נשמע כמו שקר. וכדי להקליל אני מוסיפה, "ואל תקרא לי מינה."

המצח שלו מתכווץ. "סליחה? מי זאת מינה?"

"אז אתה מכור לרחוב סומסום, אבל אף פעם לא ראית 'טיסה נעימה'?"

הוא ממשיך להסתכל עליי בתמיהה, ואני ממש קרובה להסביר לו שהערפד האהוב עליו הוא קאונט פון קאונט מרחוב סומסום כשהוא מושך בכתפיים. "אולי יש לי כל הזמן שבעולם, אבל זה לא אומר שראיתי את כל הסרטים הידועים לאנושות. בלי קשר," הוא אומר, מתקרב אליי בצעדים מאיימים שמקפיצים פרפרים עם כנפי קרח לאורך עמוד השדרה שלי, "אולי ברחת מיאניק, אבל זה לא אומר שיהיה לך מזל בפעם הבאה."

אני מחבקת את עצמי מפני הצינה שבדבריו. "יופי של דרך לנסוך בי ביטחון, סולון."

"אז התפקיד שלי הוא לנסוך בך ביטחון?" הוא שואל בסקרנות, מחפש את התשובה בפניי.

אני פותחת את הפה וסוגרת אותו, מנסה למצוא את המילים. "זה לא התפקיד שלך, לא, אבל... אתה נותן לי ביטחון בכל זאת. וזה כן התפקיד שלך להדריך אותי ברזי הערפּדוּת, לא? הרי אתה חטפת אותי."

"את מתכוונת להזכיר לי שחטפתי אותך עד סוף הימים?" חיוך קטן עולה על שפתיו.

"לגמרי," אני אומרת לו. "עוד לא החזרתי לך. ואני לא זוכרת התנצלות."

"אמרתי שאני מצטער," הוא אומר ביובש. "וזאת לא סתם התנצלות, שתדעי לך. אם יש משהו שלמדתי עם השנים זה להתקמצן על התנצלויות. אנשים בימינו, בעיקר אנשים צעירים, בעיקר נשים, בעיקר את, מתנצלים הרבה יותר מדי. את צריכה לשמור על ההתנצלויות שלך ולשלוף אותן רק כשאת באמת מתכוונת וכשהן באמת נחוצות."

יש לסולון קטע כזה שהוא כאילו קצת מסגביר, אבל זה נובע פחות מהעובדה שהוא גבר ויותר מניסיון חיים של מאות שנים. אני קוראת לזה התנשאות ערפדית. וולף, שותפו לפשע במקבילה הערפדית לדירת שותפים, עושה את זה הרבה.

"חשבת פעם לכתוב ספר עזרה עצמית?" אני שואלת בחיוך כבוש. "משהו כמו 'ערפדים לא מתנצלים'?"

עיניו רוקדות. "כמו 'המדריך למת הטרי'?"

"אז את 'ביטלג'וס' כן ראית?" אני צוחקת ומסיטה את המבט. אני מנידה את הראש, וכל הרגשות מקודם חוזרים אליי בבת אחת. "אני לא רוצה שתדאג לי," אני אומרת ברצינות. "אבל אולי אתה צריך. פשוט... אני לא יודעת מה קורה לי."

"את עדיין בתוך השינוי," הוא אומר בעדינות שכמעט מפרקת אותי. "זה מה שקורה לך. את עדיין סובלת מ... איך אומרים, כאבי גדילה." הוא מתקרב עוד צעד, ועכשיו הוא ממש מולי, מתנועע בגמישות על־טבעית ומניח את ידו על הלחי שלי. העפעפיים שלי מרפרפים ונעצמים. "את מתאבלת, יקירתי. על אובדן החיים שהיו לך. על אובדן החברים שלך. זה נורמלי לחלוטין."

אני מצליחה להניד את הראש, עדיין בעיניים עצומות, והלב שלי חסום. "שום דבר פה לא נורמלי, סולון. כלום."

"להתאבל זה נורמלי," הוא אומר בשקט. "לבני אדם, לערפדים, לבעלי חיים. אבל הוא גורם קבוע בחיים של כולנו. ואת לא פטורה מזה. וככל שחיים יותר זמן, חווים יותר אבל. תאמיני לי, מוּנשיין, זאת רק ההתחלה בשבילך."

אני בולעת את הרוק ופוקחת עיניים. דמעות תלויות על הריסים שלי. "תודה על העידוד."

סרקזם הוא לא הצד החזק של סולון, למרות העובדה שהוא די רהוט בו. "אני רק אומר לך את האמת, כי האמת היא כל מה שאני יודע."

"אמר האיש שיש לו חדר סודי מלא גולגולות."

"חדר שהוא כבר לא כל כך סודי, נכון? אני כמו ספר פתוח איתך, לנור."

אני צוחקת בשקט, וידו נשמטת מהפנים שלי. "מה אתה אומר? אז תגיד לי מה קורה בינינו. למה הריחוק? חזרנו משלטר קוב לפני שבועיים, ו... ואני מרגישה שהכול כבר משתנה."

"כי הכול באמת משתנה," הוא אומר בהדגשה. "את משתנה. אנחנו משתנים. מה שבינינו משתנה כל שנייה כל יום. הקשר שלנו, הוא רק מתחזק."

"אז למה נדמה לי שאתה מתרחק?"

"את לא במיטה שלי כל לילה?"

"סקס הוא לא התשובה היחידה לכל דבר."

הוא מרים גבה. "אמרה האישה שמזיינת אותי כל יום."

הוולגריות תופסת אותי לא מוכנה. אני מתה על הרגעים שבהם הפסאדה שלו מתערערת, ורמז לחיית הפרא שבו מבצבץ.

"תקשיב," אני אומרת לו, מרגישה עוד רגשות מבעבעים אל פני השטח. אני פצצת זמן מהלכת כרגע. "אני פשוט... אני לא רוצה להעיק עליך. אבל אני כן צריכה חיזוק מסוים, בעיקר כשהעולם שלי מתהפך עליי פעמיים בשבוע."

"חיזוק למה?"

אני נועצת בו מבט. אלוהים, כמה סתום הוא יכול להיות לפעמים. נראה שגם חיים של מאות שנים לא מחכימות גברים לגבי נשים.

אני אוזרת את האומץ, שונאת את האילוץ להגיד את זה. "אני לא יודעת. לקשר שלנו. לעובדה שאני מאוהבת בך ולמרות האמירה שלך שזה הדדי, אני פשוט כבר לא יודעת. אני... אני פוחדת שאולי שינית את דעתך."

הוא ממצמץ לאט, בתמיהה.

אני נאנחת, משפילה את המבט לנעליים שלי, מרגישה את הלחיים מסמיקות.

"שיניתי את דעתי?" הוא חוזר על המילים שלי.

"לא משנה," אני אומרת לו מהר. "עזוב."

"אני אוהב אותך," הוא אומר בלהט ובמהירות, בקול סדוק, בעיניים שהופכות לפראיות. המילים היקרות מדליקות זיקוקים בגב שלי. "אבל זה חדש גם לי. לאהוב מישהי, לאהוב אותך. לא נולדתי לזה, את חייבת להאמין לי. הלב שלי לא בנוי לזה. אני חושב שזה נכון לכל הערפדים, בעיקר אלה שנולדו ממקומות אפלים כל כך."

הוא מושיט את היד ומרים את הסנטר שלי באצבעותיו, עד שאני פוגשת את עיניו. "את שלי לתמיד, לנור, וזה לעולם לא ישתנה. בבקשה, תסלחי לי אם אני לא מראה את זה, אם אני לא אומר את זה מספיק. אבל תדעי שאני מרגיש את זה. אני מרגיש את זה. הלב השחור שלי שייך רק לך, יקירתי."

הוא לוקח את ידי ומצמיד אותה אל החזה שלו. "הוא עושה כמיטב יכולתו."

פאק. מכובד משקל המילים ועד למבט העמוק שהוא נועץ בי, כאילו הוא שוחה במעמקי הנשמה שלי, אני מרגישה נורא שהטלתי בו ספק בכלל.

"מצטערת," אני אומרת. "אני..."

"ששש..." הוא קוטע אותי בנשיקה מהירה. "מה אמרתי על התנצלויות?"

וברגע הבא הוא מנשק אותי. השפתיים והלשון שלו אומרות לי יותר ממה שמילים יוכלו. גופי משתחרר על גופו מייד, וכל הפניקה, המתח והפחד שנשאתי בתוכי מתפוגגים. תאווה היא חומר בעירה מושלם, והיא מלבה את הלהבה עד שהוורידים שלי מתלהטים, העולם נשכח ואני הולכת לאיבוד במגע החושני והאיטי של הלשון שלו ובאחיזה האיתנה שלו בשיער שלי.

דמו זורם בתוכי, ודמי זורם בתוכו. אני אף פעם לא מרגישה ממש שלמה, עד שהגופים שלנו מתאחדים בדרך זו או אחרת. אמרתי שסקס הוא לא התשובה לכל דבר, ואני עדיין טוענת כך, אבל אין להתכחש לחיבור המגנטי בינינו. לפעמים אני מרגישה שזה יותר מדי עבור העולם הזה.

אני לא יודעת כמה זמן אנחנו עומדים ככה על המזח ומתנשקים. אני מרגישה כמו תיכוניסטית, שאני יכולה להתנשק איתו שעות, להיכנע להקנטות העצלות והרכות של פיו.

פתאום אני מרגישה רטיבות בשיער ומרימה את הראש אל השמיים. טיפת גשם גדולה נוחתת על המצח שלי. היו לנו יומיים של מזג אוויר חם בתחילת השבוע, אבל אני מניחה שזאת הייתה רק התחלה מדומה לקיץ, כרגיל.

"בואי," סולון אוחז בידי ושולח מבט אל העננים הקודרים. "כדאי שנחזור. השארתי את האורחים שלי מחכים."

אני נועצת בו מבט. "נטשת אותם כדי לחפש אותי?"

"ברור. את חשובה לי יותר מכל דבר אחר. הם לא." בזמן שהמילים האלה מחלחלות, הוא פונה ומניף את היד באוויר ויוצר להבות. אני מסתכלת מהר מסביב כדי לראות אם מישהו צופה בנו — אי אפשר לדעת. אני בטוחה שגבר עם מראה ערפדי שיוצר להבות באוויר יש מאין ימשוך תשומת לב אפילו בסן־פרנסיסקו הזורמת. "אף אחד לא יכול לראות," הוא מוסיף כשהוא מבחין בהבעת פניי. "הדלת בלתי נראית לאדם הממוצע."

"אבל אני בטוחה שאותו ממוצע יכול לראות אותנו נעלמים פתאום."

"אני נותן לאנשים לראות רק את מה שהם צריכים לראות," הוא נותן תשובה מעורפלת, לכן אני מניחה שזה קסם מושאל כלשהו.

"ובלי קשר," אני אומרת לו, "אני לא רוצה ללכת דרך המקום הזה."

"למה לא?"

"כי בפעמים האחרונות שניסיתי לעבור בשמש השחורה הרגשתי שמישהו צופה בי. עוקב אחריי שם. הפחיד אותי יותר מדי, והייתי חייבת לצאת."

"כן, זה בטח הייתי אני," הוא אומר לי בחיוך מהיר. "אז נעשה את זה בדרך המשעממת. אובר."

אני נושפת. "משעממת? שכחת שעזרא חטף אותי באובר?"

"עוד פעם את מעלה את זה?" הוא אומר, אבל לוקח את ידי ולוחץ עליה, כשאנחנו מתחילים ללכת בגשם.