"אחד הניצולים, ילד כבן שמונה, סיפר לחיילים שחילצו אותו על שיר (של יהונתן גפן) שדקלם לעצמו, בזמן שהוא מסתתר בארון שמחוצה לו מוטלות גופות הוריו ואחותו. הילד דקלם לעצמו שוב ושוב, ללא קול, את השורות האחרונות של השיר הזה. הוא לא ידע לומר מדוע בחר דווקא בשיר הזה, רק אמר שהרגיש שהשיר שומר עליו. אפשר לחשוב כמובן על האופן שבו ייצגו שורות השיר את דאגות היום־יום הקטנות, המרגיעות, שגודלן תואם את גודל הנפש הילדית. איזה עולם הוא זה שבו ילד צריך להסתתר בארון, ללא קול, במשך שבע־עשרה שעות שנדמות כנצח? איך ניתן בכלל ליצור רצף בין ההתרחשות הזו לבין העולם שקדם לה? בינה לבין העולם שיבוא אחריה? אך זה בדיוק העניין: הילד שימר באמצעות שורות השיר את העולם שקדם לעולם הזה, ובאופן עלום גם את העולם שיבוא אחריו."

פרופ' דנה אמיר

בימים אלו, ימי מלחמה, אנחנו נדרשים לדמיין וליצור את העולם שיבוא. אנחנו נדרשים לכתוב את הסיפור שלנו מחדש, כדי שנוכל להבין גם את מה שהיה. פעולת הכתיבה היא גם קריאת כיוון שניתן לכנותה בשם "תקווה". איך אפשר לדבר על תקווה בימים קשים כל כך, כשהעבר עוד פעור, שותת, ההווה מאיים, והעתיד לוט בערפל? אולי כך: בזהירות, באמצעות קשת של קולות ומתוך רצון עז להשפיע על הסיפור שלנו.

בספר שלפניכם מקובצות שמונה־עשרה מסות של כותבים שונים, אנשי רוח, אומנים ופסיכואנליטיקאים – פרופ' מירב רוט, פרופ' דנה אמיר, נוגה פרידמן, יובל אביבי ועוד. הטקסטים מציעים מבט פסיכואנליטי, רעיוני ואומנותי, על מושג התקווה בישראל של היום. על האפשרות להרגיש אותה, או לפחות להבין את טיבה, בימים של פחד, ייאוש וכאב. המבטים השונים יוצרים מעין קליידוסקופ המאפשר הצצה על הכוח, הקושי וההכרח – לקוות.

קו ארוך מחוק הוא מסמך תרבותי עמוק ומשמעותי. זהו ניסיון להחזיק את מה שנשמט. להחזיק מתוך הפצע המדמם את אפשרות התיקון וההבראה.

נפגשנו בחורף 2023. קבוצה של אנשים הלומי צער שלא מכירים איש את רעהו, שלא יודעים בכלל אם יש מילים בעולם. אבל לאט-לאט המפגשים הפכו לעוגן – אישי, חברתי ותרבותי. זמן ומקום שאפשר לאחוז בהם, משמעות ונחמה. 

הטקסטים בספר הזה נכתבו בידי אנשים שנגעה בהם מפלצת השכול והאימה. תושבי עוטף עזה, והורים, ילדים ואחים שאיבדו את אהוביהם בשבעה באוקטובר, במלחמה, במסיבה, בימים האלה ש"מלחמה" ו"מסיבה" הן מילים שמתארות דבר דומה. 

אינני באף מקום אחר הוא ספר שכתוב במגוון צורות – מסה, פרוזה, שירה – ומציע מבט מפנים, על מה שהיה ומה שהווה, ללא תיווך וללא פרשנות. בתשתיתו ניסיון אמיץ לגעת בכאב ובטראומה, באופן (שאולי. שלפעמים. שלרגע. כמו שיצירות אומנות עושות) – נותן מובן למה שאי אפשר להבין.

כתבו: אילנית סוויסה / ענת אמיר / אבי דבוש / איתמר ויזל / ליאת שדה־סעדון / דודו איבגי / אדוה אברמוביץ / כנרת סמואל פולק / סער ליבן / תומר שורץ / נגה גדג׳ / מוטי גיגי / טובה פורטי / ארז כהן מבטח / סופי ברזון מקאי וגילי זיידמן

באמצע חודש מאי 2018 התכנסנו חבורה של חוקרי ספרות ממקומות שונים בעולם ב־Jesus College באוניברסיטת קיימברידג', ודיברנו יומיים תמימים ביצירותיו המונומנטליות של יובל שמעוני שראו אור (כולן בהוצאת עם עובד) עד אותו מועד:  מעוף היונה (1990), חדר (1999), אל העפר (2007) וקו המלח (2014).

ההרצאות בחנו את יצירתו של שמעוני מנקודות מוצא שונות, ועובדו לימים למאמרים. אלה נערכו עריכה מדעית, והרי הם לפניכם, ונוספו להם מאמרים של שני חוקרים שלא עלה בידם להגיע לכינוס. קובץ המאמרים היד הזאת הכותבת - על יצירתו של יובל שמעוני נפתח בדברי מבוא מאת ירון פלג, שאירח את הכינוס וערך את הספר עם מוריה דיין קודיש ויגאל שוורץ.

משתתפים: מיכאל גלוזמן, מוריה דיין קודיש, פיליפ הולנדר, אבנר הולצמן, עודד ניר, חנה סוקר־שווגר, ירון פלג, ערן קפלן, רונית רפ, ויגאל שוורץ. דברי סיכום: יובל שמעוני.