מה זה אם לא אהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מה זה אם לא אהבה

מה זה אם לא אהבה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
35
ספר מודפס
61.6 מחיר מוטבע על הספר 88

עוד על הספר

  • הוצאה: שתים הוצאה לאור
  • תאריך הוצאה: יוני 2025
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 152 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 26 דק'

תקציר

נכנסתי להיריון. בהתחלה לא הייתה שום בעיה, חיינו נמשכו כרגיל. אבל אז הבטן התחילה להיראות. אני זוכרת את עצמי הולכת במעבר בין מדפי הספרים ומבינה שמשהו השתנה.

אבל בניגוד אליו, עליי השינוי ניכר, לי אין דרך לברוח ממנו. אני זוכרת שכבר אז התרעמתי, שנאתי את זה. אנחנו הרי זוג שוויוני – שנינו שוטפים כלים ועושים כביסה, כשיגיע הילד נחלק בינינו את ימי האיסוף מהגן. אבא ואמא זה בדיוק אותו דבר, אז למה אני צריכה להסתובב בעולם מסומנת, והוא לא? למה הוא יכול לבחור למי ומתי הוא מספר שצפוי להיוולד לנו תינוק, ואני לא?

פרק ראשון

מבוא

אני אישה מתוכננת. חובבת לו"ז מסודר ורשימות. רשימת משימות קטנה, למשימות היום־יומיות, רשימה בינונית למשימות ארוכות טווח יותר, ורשימת משימות גלובלית: עד גיל שלושים להגיש הצעת מחקר לדוקטורט ולהיכנס להיריון (✔); עד גיל שלושים וארבע להגיש את הדוקטורט ולהביא ילד שני (✔). ותמיד יש בי איזו גאווה כשהתוכנית עובדת. את מועד הכניסה להיריון השני תזמנתי בדיוק, כך שהתינוק יגיע מספיק זמן אחרי הגשת הדוקטורט ומספיק זמן לפני הנסיעה המתוכננת לפוסט־דוקטורט בחו"ל. תכנון, כבר אמרתי?

אבל לדוקטורטים, יודעת כל מי שהגישה, יש לוח זמנים משלהם. ההגשה תוכננה לדצמבר, נדחתה למרץ, ופתאום הגיע הקיץ. נכנסתי לחודש תשיעי, יוני כבר עבר והיה חם. ובכל בוקר פקחתי עיניים, הגוף התחנן להישאר במיטה אבל אני דמיינתי בראש את המילים "ד"ר מירי כהן־אחדות", וקמתי מהמיטה אל הספרייה הלאומית, לכתוב ולערוך. ובכל יום בשעה שתיים בצוהריים העיניים נעצמו, אבל אני דמיינתי בראש את המילים "ד"ר מירי כהן־אחדות" ונשארתי לשפץ עוד פסקה, לוודא עוד פריט ביבליוגרפי. וכדרכו של עולם, לבסוף הוא הגיע: יום ההגשה. אני והבטן נסענו לבאר־שבע, החתמנו את הדרוש חתימה, צילמנו את הדרוש צילום ועשינו וי.

ביציאה מהאוניברסיטה תקפו אותי צירים. הצלחתי למשוך עד החזרה הביתה, שכנעתי את עצמי שזה רק המאמץ והחום, ויש לי עוד זמן. אבל לא היה, ולמחרת בבוקר, שמונה־עשרה שעות אחרי ההגשה, נולד בני השני. מעבר לאושר הכפול שבהגשת דוקטורט ולידה ביום אחד, יש בי עונג מיוחד מתחושת ההישג — הצלחתי. עמדתי בדד־ליין הקשה מכול, התוכנית עבדה. הראש ניצח את הגוף, עכשיו אפשר לנוח.

***

סיפור הגשת הדוקטורט / הלידה הוא סיפור מצוין למסיבות — מדויק, משעשע, מושלם לשבירת הקרח (מישהו פעם קרא לי בזכותו "ביונסה של מדעי הרוח"). זה לא רק סיפור של הצלחה — שילוב של נחישות, מזל ומקריות — אלא סיפור של הצלחה פמיניסטית. האישה שמצליחה, נגד כל הסיכויים, לשלב, להיות גם וגם, ד"ר ואמא. בדיוק בסדר הנכון (קודם הדוקטורט, אחר כך הלידה) ובדיוק בתזמון הנכון (תינוק ודוקטורט, שתי התחלות חדשות בגיל שלושים). סיפור שבו אפילו הביולוגיה נכנעה לשאיפה קדימה, לרצון להצליח, להשיג.

ובמבט שטחי, ככה זה נראה — השכלה, קריירה, שני ילדים חמודים (חמסה!), בן זוג. אבל הסיפור הזה מספר גם אמת אחרת עבורי, הרבה יותר אפלה. הוא מספר על פער, על פיצול שאני חיה בו מדי יום, בלית ברירה. הוא לא רק הפיצול בין האישה והאמא שאני לבין החוקרת והמרצה שאני (אם כי הוא גם, כמובן, והמסות על הגוף ועל האימהות מנסות לאחות אותו), והוא לא רק הפיצול בין מי שאני למי שאני רוצה להיות ("ד"ר מירי כהן־אחדות" אמרתי לעצמי בראש), או בין מי שרצה קדימה, נחושה, למי שרוצה רגע לנוח. עשר המסות בספר מתארות את הפיצול הזה — שאולי צריך לראות בו סדרה של פיצולים, אחד מוביל לשני, באופן בלתי נמנע — מתוך הבנה שהוא אינו מקרי, והוא גם לא רק שלי. הוא הפיצול שחיות בו נשים היום — גם כשהן משכילות, גם כשהן עצמאיות, גם כשהן בחרו בזוגיות שוויונית. לפעמים המסות מנסות להציע פתרון, דרך לגשר על הפער הבלתי נסבל, ולפעמים הן פשוט מצביעות עליו, מתבוננות בו. רבות כבר כתבו על הפיצול הזה, ורבות עוד יותר הרגישו אותו. אבל כמו הפטריארכיה עצמה, שיש לה מופעים מגוונים, שמתממשת בדרכים שונות בהקשרים שונים, כך גם הוא, מבצבץ מכל מיני סדקים ובכל מיני רגעים מאושרים. ולכל הפחות, אני חושבת, צריך להביט בו ביושר, לדבר אותו ולכתוב אותו.

הספר עוסק אפוא בחוויות של פמיניסטית ישראלית בעשור השלישי של שנות האלפיים. מי שהתבגרה בעולם שבו פמיניזם רדיקלי כבר שריר וקיים, שרואה סביבה כל יום את מיתוס היופי ואת הניסיונות לשבור אותו, שצפתה בתדהמה בתנועת MeToo ובשלל השפעותיה (כולל תגובת־הנגד, שהתגשמה באופן מסויט במיוחד בדמותו של דונלד טראמפ). מי שנתקלת ב"העצמת נשים" בכל מקום שאליו היא פונה,‎ ובכל זאת לא מצליחה שלא להבחין שנשים משׂתכרות פחות, חוות יותר אלימות ועושות יותר עבודות בית. המסות בספר הן תוצאה של מבט ביקורתי ששוכלל במשך שנים — כלפי שיעורים באוניברסיטה או כתבות בעיתון, כלפי שירים וספרים, פרסומות ומערכונים בטלוויזיה, כלפי המציאות.

הפמיניסטית הישראלית הזו היא גם במקרה חוקרת שיח, ולכן הביקורת בספר מתמקדת בשפה, בכוח (הדכאני, ולפעמים גם המנחם) שלה ובאופן שבו החוויות שלי (ושל נשים אחרות) מיוצגות, נבנות, מכוּננות. לפעמים אלה חוויות של הצלחה (כמו בסיפור הדוקטורט והלידה), אבל לעיתים קרובות אלו חוויות של אי־נחת, של התנגשות בין האידאולוגיה הפמיניסטית, הידיעה של "מה נכון", ובין המציאות — שרחוקה ממנה כמו שהנקה רחוקה מהערות שוליים ותיקונים לדוקטורט.

***

האלגוריתם של הרשת החברתית מכיר אותי היטב. לאחרונה הוא מציג לי עוד ועוד סרטונים מסוג מאוד מסוים, שבהם נשים מכינות אוכל לבני משפחתן: אימהות בחינוך ביתי מכינות אוכל לשניים, שלושה, חמישה או שמונה ילדים; נשים צעירות, לא יותר מנערות, מכינות אוכל לבן הזוג שיוצא לעבודה עם שחר; נשות קריירה, שחיות בדירות קטנטנות בערים גדולות, מכינות אוכל לעצמן. זה טיפשי, וכדאי היה אולי לכתוב על הנטייה האנושית להתכנסות של תוכן — הטכנולוגיה בידייך, העולם כולו לרשותך, ומה את עושה? צופה בעוד ועוד נשים חותכות ירקות, קורעות אריזות בשר, ממיסות גבינה, מסדרות צלחות.

ובשלב כלשהו אני לא יכולה שלא לשאול — למה אני מבלה כל כך הרבה זמן מול חוויות הבישול של נשים אחרות? אחרי הלזניה החמישית, או שאולי זה בולונז הפעם, אני מבינה: כדי לתת תוקף, ממשות לחוויה שלי. עוד ועוד וריאציות של מציאות חיי מוכיחות לי — זאת אני, במטבח, מבשלת לילדים. זאת הסיבה שכתבתי את הספר הזה, וזו ודאי הסיבה שאזרתי עוז לפרסם אותו — כדי לתת תוקף וממשות לחוויות החיים של נשים (פמיניסטיות) היום. אתן לא משוגעות כשאתן בוחנות את המציאות, יותר ממאה שנה אחרי שהתחיל הפמיניזם, ונדהמות מכמה הפער עצום, ומכמה עבודה עוד נשארה. אתן לא משוגעות אם אתן תופסות את הראש ולא מאמינות שהמציאות עדיין כזאת.

הנה, יש כאן חוויה דומה. אתן לא לבד.

מתי ואיך נהייתי פמיניסטית

"קשה לזכור ממתי את פמיניסטית, ולו משום שקשה לזכור מתי לא הרגשת ככה. האם תמיד היית כזאת? האם אפשר להיות פמיניסטית מההתחלה? [...] מתי הפכה המילה 'פמיניזם' למילה שלא רק מדברת אלייך אלא מדברת אותך? מילה שמתארת את הקיום שלך, או אפילו מכוננת אותך? מילה שצלילה הוא צלילך?"

פמיניסטיות משביתות שמחות (וסובייקטים עקשנים אחרים), שרה אחמד

יש איזה קו שאת חוצה. בהתחלה את רק משתעשעת ברעיונות. חושבת עליהם, מדברת עליהם עם האחיות והחברות שלך, עם אמא שלך. נפעמת מהגילויים, קוראת. קוראת עוד. לוקחת עוד קורס באוניברסיטה, אפילו שכמה אפשר. אפשר הרבה. ואז מגיעה תקופת הוויכוחים. עם כל מי שסביבך, בעיקר עם הגברים, גם עם נשים. מנסים לאתגר, שואלים, ולפעמים מתווכחים איתך סתם לשם הוויכוח. לחבר שלא דיברת איתו שנים נפלט, "וואו, ממש נכנסת לזה, אה?" את משתדלת לא להיעלב — זאת עדיין את, פשוט ראית את האמת, ואת לא יכולה לחזור אחורה. את משתדלת מאוד מאוד, כי זה חבר ותיק שאת אוהבת, אבל לא מצליחה להתאפק ועוד ויכוח מעכיר את האווירה. הסכמה שבשתיקה לא לדבר על זה יותר. לאט לאט את לומדת להתרחק מהוויכוחים שנכפים עלייך, לענות בחיוך קריר. כבר לא ישאבו ממך את האנרגיות האלה. לא כי זה לא חשוב — אלא כי את יודעת שאת פמיניסטית גם בלי להצטרך לעשות תעמולה. זה העניין, את נהיית פמיניסטית.

***

טקס קבלת התארים של התואר הראשון (בהצטיינות, אלא מה). אבא שלך הביט בשורת המרצות שהגיעו מטעם המחלקה לספרות ללחוץ את היד לסטודנטיות הנרגשות ושאל — בצחוק? חצי ברצינות? — מי מהן אשמה, מיר? מי זאת שהכניסה לך לראש את הרעיונות האלה? היו שם כמה מועמדות מובילות — המרצה שלימדה אותך חשיבה ביקורתית, המרצה ששלח אותך לקרוא לבד את פוקו ואחריו את נעמי וולף, המרצה שאצלה ניתחתן שירה באמצעות תיאוריה פמיניסטית. אבל אולי יותר מכול, האווירה — התחושה שכאן פמיניזם הוא הבון טון, הדרך הנכונה לחשוב (או לפחות אחת מהן). הביקורתיות (גם אם מוגבלת, גם אם נאיבית) של הפקולטה למדעי הרוח היממה אותך.

אבל הוא טעה, אבא שלך. עוד בבית למדת פמיניזם. אמא שלך תמיד אמרה לכן — גברים ינסו לשלוט בכן, לדרוך עליכן. אל תיתנו להם. קחו אחריות על החיים שלכן. עברו הרבה שנים לפני שיכולת לתרגם את האמירות הכלליות האלה להבנה קונקרטית של האירועים בחייך. בתיאוריה הפמיניזם הוא קל — חירות ושוויון לבני ובנות האדם. בפרקטיקה זה הרבה יותר קשה.

אז בבית־אמא נהיית פמיניסטית? בתואר הראשון? איכשהו שתי התשובות נשמעות לא מדויקות. מרכז הסיוע הוא התחנה הבאה. כי במהלך התואר הראשון אולי לא נהיית פמיניסטית אבל התחלת לדבר על פמיניזם ללא הפסקה. עם כל מי שרצה או לא רצתה לשמוע (אולי משם הגיעה התהייה של אבא שלך). ויום אחד חברה שאלה אותך — אוקיי, את פמיניסטית. ומה את עושה לגבי זה? למחרת כבר התייצבת בדוכן של מרכז הסיוע וביקשת להתנדב.

פרק חדש בחייך התחיל, או אולי פרק חדש בפמיניזם שלך — פרק מרכזי הסיוע. בהתחלה, צריך להודות, לא לגמרי הבנת מה הקשר בין פמיניזם לפגיעה מינית (מדובר על חמש־עשרה שנה לפני MeToo ואת "פוליטיקה מינית" של קייט מילט קראת רק מאוחר יותר, בתואר השני), אבל מהר מאוד הפכת למכונת הסברה משומנת. בשנים האלה, שנות ההתנדבות — ואז העבודה — במרכזי הסיוע, לא היה אפשר לעבור ולו אינטראקציה קצרה ביותר איתך בלי להזכיר אונס או גילוי עריות (וההבנה שהמעשים האלה הם לא רק מקרים פרטיים של אלימות, אלא חלק ממנגנון חברתי של יחסי כוח מגדריים, ושההשתקה שלהם היא חלק מאותו מנגנון. שהם גם התוצאה של יחסי הכוח האלה, וגם אחת הדרכים לשימור שלו — וואו. כל כך הרבה קליקים התחברו לך בראש).

עזבת בסוף את מרכז הסיוע. התחלת את הדוקטורט, נכנסת להיריון, והמחיר של האידאולוגיה על הכתפיים פשוט היה כבד מדי. נותר חלל ריק, והיה צריך למלא אותו. בהתחלה הוא היה מלא באשמה — איך העזת לעזוב את העבודה הזאת, את הקימה בבוקר כדי לעזור לאחרות — עבור משהו אחר? ולא פחות מכך — עבור עצמך? לקח לך שנים להיפטר ממנה.

***

הפסקת להתאפר (זה גם חוסך זמן בבוקר), נפטרת מנעלי העקב — זוג אחד נעלם באיזו חתונה, בזוג השני העקב נשבר, ונדרת שלא לקנות יותר (ואז התגלו הבעיות ברגליים, וממילא יותר בריא ללכת בנעלי ספורט). מה שבטוח — היה כיף לזעזע את הסביבה בהצהרה שגם במסיבת הסכם הממון לא תנעלי עקבים. לגבי הסרת שיער את עוד לא בטוחה (וגם שם מצב רפואי הציל אותך, במידה מסוימת, מהחלטה. או כפה עלייך אחת אחרת. עמוק בפנים בעיקר היית רוצה לא להחליט, פשוט לא להתעסק בזה). פעם היה לך ברור שלא תצבעי את השיער כשיגיע הזמן, עכשיו את כבר לא בטוחה. את מחבבת את השערות הלבנות שמבצבצות, אבל מה יקרה כשהן ישתלטו?

ואז יש רגעים שאת שואלת את עצמך אם את פמיניסטית או סתם עצלנית. האם זה מאבק מודע והרואי נגד אידאל היופי, היענות לציפייה ממך כ"פמינסטית", או פשוט הזנחה? היא אפשרית בעשור הרביעי של חייך אבל עוד מעט כבר לא תהיה (ועם השנים את מבינה שאת פשוט רוצה שיהיה לך נוח. הפמיניזם יוצר כל כך הרבה אי־נוחות בחייך, לא ראוי שבתחום אחד הוא ירווח לך את הנשימה?).

הרזון הוא נקודה כואבת, תמיד הייתה — את הפרק "רעב" מתוך "מיתוס היופי" לא הצלחת לקרוא עד היום. בטח לא אז, כשרעב היה מצב קיומי. ואיך את בכלל מסתכלת במראה כשמי שהציל אותך מהפרעת האכילה ההיא היה בן הזוג? שהיא נוצרה כשאיבדת גבר אחד, ונעלמה כשמצאת גבר אחר? ההחלטות האלה הן כבר לא פמיניזם עבורך, הן כבר את. הן כבר לא הביטוי שלך לאייג'נסי — פעולה שאת עושה כנגד, אל מול, במאבק. הן הנחות היסוד שלך.

***

מה שקרה הוא שנהיית פמיניסטית. את כבר לא עוצרת לחשוב על הפמיניזם שלך (לפעמים כן, בנקודות משבר או כשאת כותבת עליו ספר). הוא נטמע בך, כמו התנועה האוטומטית של כיבוי הרדיו בשיר של אייל גולן, או נשיפת הבוז כשמישהו מדבר על "תלונות שווא" או "העצמה נשית". ואת כבר לא יודעת אם את פועלת מתוך הפמיניזם או מתוך עצמך, ואיפה בכלל ההפרדה, או שאולי אין הפרדה. וזה בסדר, כי באמת אין.

עוד על הספר

  • הוצאה: שתים הוצאה לאור
  • תאריך הוצאה: יוני 2025
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 152 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 26 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
דירוג אחד
1 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
24/6/2025

ספר נהדר, חכם. מאיר עיניים ומחמם את הלב. והערת השוליים בפרק על אדריאן ריץ' - וואו.

מה זה אם לא אהבה מירי כהן־אחדות

מבוא

אני אישה מתוכננת. חובבת לו"ז מסודר ורשימות. רשימת משימות קטנה, למשימות היום־יומיות, רשימה בינונית למשימות ארוכות טווח יותר, ורשימת משימות גלובלית: עד גיל שלושים להגיש הצעת מחקר לדוקטורט ולהיכנס להיריון (✔); עד גיל שלושים וארבע להגיש את הדוקטורט ולהביא ילד שני (✔). ותמיד יש בי איזו גאווה כשהתוכנית עובדת. את מועד הכניסה להיריון השני תזמנתי בדיוק, כך שהתינוק יגיע מספיק זמן אחרי הגשת הדוקטורט ומספיק זמן לפני הנסיעה המתוכננת לפוסט־דוקטורט בחו"ל. תכנון, כבר אמרתי?

אבל לדוקטורטים, יודעת כל מי שהגישה, יש לוח זמנים משלהם. ההגשה תוכננה לדצמבר, נדחתה למרץ, ופתאום הגיע הקיץ. נכנסתי לחודש תשיעי, יוני כבר עבר והיה חם. ובכל בוקר פקחתי עיניים, הגוף התחנן להישאר במיטה אבל אני דמיינתי בראש את המילים "ד"ר מירי כהן־אחדות", וקמתי מהמיטה אל הספרייה הלאומית, לכתוב ולערוך. ובכל יום בשעה שתיים בצוהריים העיניים נעצמו, אבל אני דמיינתי בראש את המילים "ד"ר מירי כהן־אחדות" ונשארתי לשפץ עוד פסקה, לוודא עוד פריט ביבליוגרפי. וכדרכו של עולם, לבסוף הוא הגיע: יום ההגשה. אני והבטן נסענו לבאר־שבע, החתמנו את הדרוש חתימה, צילמנו את הדרוש צילום ועשינו וי.

ביציאה מהאוניברסיטה תקפו אותי צירים. הצלחתי למשוך עד החזרה הביתה, שכנעתי את עצמי שזה רק המאמץ והחום, ויש לי עוד זמן. אבל לא היה, ולמחרת בבוקר, שמונה־עשרה שעות אחרי ההגשה, נולד בני השני. מעבר לאושר הכפול שבהגשת דוקטורט ולידה ביום אחד, יש בי עונג מיוחד מתחושת ההישג — הצלחתי. עמדתי בדד־ליין הקשה מכול, התוכנית עבדה. הראש ניצח את הגוף, עכשיו אפשר לנוח.

***

סיפור הגשת הדוקטורט / הלידה הוא סיפור מצוין למסיבות — מדויק, משעשע, מושלם לשבירת הקרח (מישהו פעם קרא לי בזכותו "ביונסה של מדעי הרוח"). זה לא רק סיפור של הצלחה — שילוב של נחישות, מזל ומקריות — אלא סיפור של הצלחה פמיניסטית. האישה שמצליחה, נגד כל הסיכויים, לשלב, להיות גם וגם, ד"ר ואמא. בדיוק בסדר הנכון (קודם הדוקטורט, אחר כך הלידה) ובדיוק בתזמון הנכון (תינוק ודוקטורט, שתי התחלות חדשות בגיל שלושים). סיפור שבו אפילו הביולוגיה נכנעה לשאיפה קדימה, לרצון להצליח, להשיג.

ובמבט שטחי, ככה זה נראה — השכלה, קריירה, שני ילדים חמודים (חמסה!), בן זוג. אבל הסיפור הזה מספר גם אמת אחרת עבורי, הרבה יותר אפלה. הוא מספר על פער, על פיצול שאני חיה בו מדי יום, בלית ברירה. הוא לא רק הפיצול בין האישה והאמא שאני לבין החוקרת והמרצה שאני (אם כי הוא גם, כמובן, והמסות על הגוף ועל האימהות מנסות לאחות אותו), והוא לא רק הפיצול בין מי שאני למי שאני רוצה להיות ("ד"ר מירי כהן־אחדות" אמרתי לעצמי בראש), או בין מי שרצה קדימה, נחושה, למי שרוצה רגע לנוח. עשר המסות בספר מתארות את הפיצול הזה — שאולי צריך לראות בו סדרה של פיצולים, אחד מוביל לשני, באופן בלתי נמנע — מתוך הבנה שהוא אינו מקרי, והוא גם לא רק שלי. הוא הפיצול שחיות בו נשים היום — גם כשהן משכילות, גם כשהן עצמאיות, גם כשהן בחרו בזוגיות שוויונית. לפעמים המסות מנסות להציע פתרון, דרך לגשר על הפער הבלתי נסבל, ולפעמים הן פשוט מצביעות עליו, מתבוננות בו. רבות כבר כתבו על הפיצול הזה, ורבות עוד יותר הרגישו אותו. אבל כמו הפטריארכיה עצמה, שיש לה מופעים מגוונים, שמתממשת בדרכים שונות בהקשרים שונים, כך גם הוא, מבצבץ מכל מיני סדקים ובכל מיני רגעים מאושרים. ולכל הפחות, אני חושבת, צריך להביט בו ביושר, לדבר אותו ולכתוב אותו.

הספר עוסק אפוא בחוויות של פמיניסטית ישראלית בעשור השלישי של שנות האלפיים. מי שהתבגרה בעולם שבו פמיניזם רדיקלי כבר שריר וקיים, שרואה סביבה כל יום את מיתוס היופי ואת הניסיונות לשבור אותו, שצפתה בתדהמה בתנועת MeToo ובשלל השפעותיה (כולל תגובת־הנגד, שהתגשמה באופן מסויט במיוחד בדמותו של דונלד טראמפ). מי שנתקלת ב"העצמת נשים" בכל מקום שאליו היא פונה,‎ ובכל זאת לא מצליחה שלא להבחין שנשים משׂתכרות פחות, חוות יותר אלימות ועושות יותר עבודות בית. המסות בספר הן תוצאה של מבט ביקורתי ששוכלל במשך שנים — כלפי שיעורים באוניברסיטה או כתבות בעיתון, כלפי שירים וספרים, פרסומות ומערכונים בטלוויזיה, כלפי המציאות.

הפמיניסטית הישראלית הזו היא גם במקרה חוקרת שיח, ולכן הביקורת בספר מתמקדת בשפה, בכוח (הדכאני, ולפעמים גם המנחם) שלה ובאופן שבו החוויות שלי (ושל נשים אחרות) מיוצגות, נבנות, מכוּננות. לפעמים אלה חוויות של הצלחה (כמו בסיפור הדוקטורט והלידה), אבל לעיתים קרובות אלו חוויות של אי־נחת, של התנגשות בין האידאולוגיה הפמיניסטית, הידיעה של "מה נכון", ובין המציאות — שרחוקה ממנה כמו שהנקה רחוקה מהערות שוליים ותיקונים לדוקטורט.

***

האלגוריתם של הרשת החברתית מכיר אותי היטב. לאחרונה הוא מציג לי עוד ועוד סרטונים מסוג מאוד מסוים, שבהם נשים מכינות אוכל לבני משפחתן: אימהות בחינוך ביתי מכינות אוכל לשניים, שלושה, חמישה או שמונה ילדים; נשים צעירות, לא יותר מנערות, מכינות אוכל לבן הזוג שיוצא לעבודה עם שחר; נשות קריירה, שחיות בדירות קטנטנות בערים גדולות, מכינות אוכל לעצמן. זה טיפשי, וכדאי היה אולי לכתוב על הנטייה האנושית להתכנסות של תוכן — הטכנולוגיה בידייך, העולם כולו לרשותך, ומה את עושה? צופה בעוד ועוד נשים חותכות ירקות, קורעות אריזות בשר, ממיסות גבינה, מסדרות צלחות.

ובשלב כלשהו אני לא יכולה שלא לשאול — למה אני מבלה כל כך הרבה זמן מול חוויות הבישול של נשים אחרות? אחרי הלזניה החמישית, או שאולי זה בולונז הפעם, אני מבינה: כדי לתת תוקף, ממשות לחוויה שלי. עוד ועוד וריאציות של מציאות חיי מוכיחות לי — זאת אני, במטבח, מבשלת לילדים. זאת הסיבה שכתבתי את הספר הזה, וזו ודאי הסיבה שאזרתי עוז לפרסם אותו — כדי לתת תוקף וממשות לחוויות החיים של נשים (פמיניסטיות) היום. אתן לא משוגעות כשאתן בוחנות את המציאות, יותר ממאה שנה אחרי שהתחיל הפמיניזם, ונדהמות מכמה הפער עצום, ומכמה עבודה עוד נשארה. אתן לא משוגעות אם אתן תופסות את הראש ולא מאמינות שהמציאות עדיין כזאת.

הנה, יש כאן חוויה דומה. אתן לא לבד.

מתי ואיך נהייתי פמיניסטית

"קשה לזכור ממתי את פמיניסטית, ולו משום שקשה לזכור מתי לא הרגשת ככה. האם תמיד היית כזאת? האם אפשר להיות פמיניסטית מההתחלה? [...] מתי הפכה המילה 'פמיניזם' למילה שלא רק מדברת אלייך אלא מדברת אותך? מילה שמתארת את הקיום שלך, או אפילו מכוננת אותך? מילה שצלילה הוא צלילך?"

פמיניסטיות משביתות שמחות (וסובייקטים עקשנים אחרים), שרה אחמד

יש איזה קו שאת חוצה. בהתחלה את רק משתעשעת ברעיונות. חושבת עליהם, מדברת עליהם עם האחיות והחברות שלך, עם אמא שלך. נפעמת מהגילויים, קוראת. קוראת עוד. לוקחת עוד קורס באוניברסיטה, אפילו שכמה אפשר. אפשר הרבה. ואז מגיעה תקופת הוויכוחים. עם כל מי שסביבך, בעיקר עם הגברים, גם עם נשים. מנסים לאתגר, שואלים, ולפעמים מתווכחים איתך סתם לשם הוויכוח. לחבר שלא דיברת איתו שנים נפלט, "וואו, ממש נכנסת לזה, אה?" את משתדלת לא להיעלב — זאת עדיין את, פשוט ראית את האמת, ואת לא יכולה לחזור אחורה. את משתדלת מאוד מאוד, כי זה חבר ותיק שאת אוהבת, אבל לא מצליחה להתאפק ועוד ויכוח מעכיר את האווירה. הסכמה שבשתיקה לא לדבר על זה יותר. לאט לאט את לומדת להתרחק מהוויכוחים שנכפים עלייך, לענות בחיוך קריר. כבר לא ישאבו ממך את האנרגיות האלה. לא כי זה לא חשוב — אלא כי את יודעת שאת פמיניסטית גם בלי להצטרך לעשות תעמולה. זה העניין, את נהיית פמיניסטית.

***

טקס קבלת התארים של התואר הראשון (בהצטיינות, אלא מה). אבא שלך הביט בשורת המרצות שהגיעו מטעם המחלקה לספרות ללחוץ את היד לסטודנטיות הנרגשות ושאל — בצחוק? חצי ברצינות? — מי מהן אשמה, מיר? מי זאת שהכניסה לך לראש את הרעיונות האלה? היו שם כמה מועמדות מובילות — המרצה שלימדה אותך חשיבה ביקורתית, המרצה ששלח אותך לקרוא לבד את פוקו ואחריו את נעמי וולף, המרצה שאצלה ניתחתן שירה באמצעות תיאוריה פמיניסטית. אבל אולי יותר מכול, האווירה — התחושה שכאן פמיניזם הוא הבון טון, הדרך הנכונה לחשוב (או לפחות אחת מהן). הביקורתיות (גם אם מוגבלת, גם אם נאיבית) של הפקולטה למדעי הרוח היממה אותך.

אבל הוא טעה, אבא שלך. עוד בבית למדת פמיניזם. אמא שלך תמיד אמרה לכן — גברים ינסו לשלוט בכן, לדרוך עליכן. אל תיתנו להם. קחו אחריות על החיים שלכן. עברו הרבה שנים לפני שיכולת לתרגם את האמירות הכלליות האלה להבנה קונקרטית של האירועים בחייך. בתיאוריה הפמיניזם הוא קל — חירות ושוויון לבני ובנות האדם. בפרקטיקה זה הרבה יותר קשה.

אז בבית־אמא נהיית פמיניסטית? בתואר הראשון? איכשהו שתי התשובות נשמעות לא מדויקות. מרכז הסיוע הוא התחנה הבאה. כי במהלך התואר הראשון אולי לא נהיית פמיניסטית אבל התחלת לדבר על פמיניזם ללא הפסקה. עם כל מי שרצה או לא רצתה לשמוע (אולי משם הגיעה התהייה של אבא שלך). ויום אחד חברה שאלה אותך — אוקיי, את פמיניסטית. ומה את עושה לגבי זה? למחרת כבר התייצבת בדוכן של מרכז הסיוע וביקשת להתנדב.

פרק חדש בחייך התחיל, או אולי פרק חדש בפמיניזם שלך — פרק מרכזי הסיוע. בהתחלה, צריך להודות, לא לגמרי הבנת מה הקשר בין פמיניזם לפגיעה מינית (מדובר על חמש־עשרה שנה לפני MeToo ואת "פוליטיקה מינית" של קייט מילט קראת רק מאוחר יותר, בתואר השני), אבל מהר מאוד הפכת למכונת הסברה משומנת. בשנים האלה, שנות ההתנדבות — ואז העבודה — במרכזי הסיוע, לא היה אפשר לעבור ולו אינטראקציה קצרה ביותר איתך בלי להזכיר אונס או גילוי עריות (וההבנה שהמעשים האלה הם לא רק מקרים פרטיים של אלימות, אלא חלק ממנגנון חברתי של יחסי כוח מגדריים, ושההשתקה שלהם היא חלק מאותו מנגנון. שהם גם התוצאה של יחסי הכוח האלה, וגם אחת הדרכים לשימור שלו — וואו. כל כך הרבה קליקים התחברו לך בראש).

עזבת בסוף את מרכז הסיוע. התחלת את הדוקטורט, נכנסת להיריון, והמחיר של האידאולוגיה על הכתפיים פשוט היה כבד מדי. נותר חלל ריק, והיה צריך למלא אותו. בהתחלה הוא היה מלא באשמה — איך העזת לעזוב את העבודה הזאת, את הקימה בבוקר כדי לעזור לאחרות — עבור משהו אחר? ולא פחות מכך — עבור עצמך? לקח לך שנים להיפטר ממנה.

***

הפסקת להתאפר (זה גם חוסך זמן בבוקר), נפטרת מנעלי העקב — זוג אחד נעלם באיזו חתונה, בזוג השני העקב נשבר, ונדרת שלא לקנות יותר (ואז התגלו הבעיות ברגליים, וממילא יותר בריא ללכת בנעלי ספורט). מה שבטוח — היה כיף לזעזע את הסביבה בהצהרה שגם במסיבת הסכם הממון לא תנעלי עקבים. לגבי הסרת שיער את עוד לא בטוחה (וגם שם מצב רפואי הציל אותך, במידה מסוימת, מהחלטה. או כפה עלייך אחת אחרת. עמוק בפנים בעיקר היית רוצה לא להחליט, פשוט לא להתעסק בזה). פעם היה לך ברור שלא תצבעי את השיער כשיגיע הזמן, עכשיו את כבר לא בטוחה. את מחבבת את השערות הלבנות שמבצבצות, אבל מה יקרה כשהן ישתלטו?

ואז יש רגעים שאת שואלת את עצמך אם את פמיניסטית או סתם עצלנית. האם זה מאבק מודע והרואי נגד אידאל היופי, היענות לציפייה ממך כ"פמינסטית", או פשוט הזנחה? היא אפשרית בעשור הרביעי של חייך אבל עוד מעט כבר לא תהיה (ועם השנים את מבינה שאת פשוט רוצה שיהיה לך נוח. הפמיניזם יוצר כל כך הרבה אי־נוחות בחייך, לא ראוי שבתחום אחד הוא ירווח לך את הנשימה?).

הרזון הוא נקודה כואבת, תמיד הייתה — את הפרק "רעב" מתוך "מיתוס היופי" לא הצלחת לקרוא עד היום. בטח לא אז, כשרעב היה מצב קיומי. ואיך את בכלל מסתכלת במראה כשמי שהציל אותך מהפרעת האכילה ההיא היה בן הזוג? שהיא נוצרה כשאיבדת גבר אחד, ונעלמה כשמצאת גבר אחר? ההחלטות האלה הן כבר לא פמיניזם עבורך, הן כבר את. הן כבר לא הביטוי שלך לאייג'נסי — פעולה שאת עושה כנגד, אל מול, במאבק. הן הנחות היסוד שלך.

***

מה שקרה הוא שנהיית פמיניסטית. את כבר לא עוצרת לחשוב על הפמיניזם שלך (לפעמים כן, בנקודות משבר או כשאת כותבת עליו ספר). הוא נטמע בך, כמו התנועה האוטומטית של כיבוי הרדיו בשיר של אייל גולן, או נשיפת הבוז כשמישהו מדבר על "תלונות שווא" או "העצמה נשית". ואת כבר לא יודעת אם את פועלת מתוך הפמיניזם או מתוך עצמך, ואיפה בכלל ההפרדה, או שאולי אין הפרדה. וזה בסדר, כי באמת אין.