איך להיות ושאלות אחרות

פתח דבר

"איך לחיות" - זו השאלה שמרחפת מעל כל אחת ממאה ושבע המסות שכתב בצרפת של המאה ה־16 מישל דה מונטיין, וזו גם השאלה שעומדת ביסוד כל מסה אישית שנכתבה אי פעם בעקבותיו.

"לא מדובר בשאלה המוסרית 'איך ראוי לחיות'", מבהירה שרה בייקווייל, בביוגרפיה שכתבה על אבי המסה האישית והעניקה לה את השם "איך לחיות"; "דילמות מוסריות עניינו את מונטיין, אבל הוא התעניין פחות במה אנשים אמורים לעשות ויותר במה הם עושים הלכה למעשה". מונטיין, כותבת בייקוויל, "רצה לדעת איך לחיות חיים טובים - משמע, חיים נכונים, מכובדים אבל גם חיים אנושיים מספקים, מלאים, משגשגים".

כל אחת מהמסות שלו עסקה בהיבט אחר של אותה שאלה גדולה. הוא שאל, למשל, איך להיות חבר, איך להתלבש, איך לבכות ולצחוק מאותה סיבה, איך לתת שמות, איך לחנך את הילדים, איך להתמיד, איך להזדקן. מסות אישיות ברוח הכתיבה של מונטיין - שיש בה ניסיון להבין את העולם, את החברה, את החיים; שיש בה מאמץ להבין, באמצעות ההתנסות וההתבוננות, איך להיות - נכתבו מאז על מגוון אין סופי של סוגיות: איך להיות אשה כותבת (וירג'יניה וולף, מקצועות לנשים), איך להיות חייל כובש של האימפריה הבריטית (ג'ורג' אורוול, לירות בפיל), איך להיות ישראלית מצרית (ז'קלין כהנוב, לזכור את מצרים), איך להרגיש שאכפת לך (לזלי ג'יימסון, מבחני האמפתיה), איך להיות שחור באמריקה (ג'יימס בולדווין, רשימות של בן המקום), איך להיות חופשי בגוף שחור (טה נהיסי קואטס, בין העולם וביני), איך לטייל ברגל (הנרי דיוויד תורו, הליכה), איך לעבוד בעבודות שכר מינימום (ברברה ארנרייך, כלכלה בגרוש), איך להיות בת של אמא משוגעת (אליזבת בישופ, בכפר), איך להיות בת עשרים בניו יורק (מגאן דאום, נעורי המבוזבזים), איך להיות בת עשרים בתל אביב (יערה שחורי, שנות העשרים), איך לכתוב ביומן (ג'ואן דידיון, על כתיבה במחברת), אם להזכיר רק מתי מעט.

ובאמת, איך בדיוק אנחנו אמורים לדעת לבדנו כיצד לחיות ואיך להתנסות ואיך להתייחס ואיך לחשוב ולמה לקוות? אולי לאנשים דתיים יש תורה, אלוהים וטקס להדריכם. אולי לאחרים יש הורים ומורים ושלטון. אני לא יודעת.

בשנות העשרה והעשרים שלי למדתי לאט ולא בקלות שרק אני יכולה לעצב לעצמי את התשובות לשאלות האלה. מה שהתוו המורים וההורים והפרסומות והטלוויזיה לא התאים למה שהתחולל בנפשי. איך להיות לסבית כשמכל עבר אומרים לך שאת אמורה לשאת חן בעיני גברים ולהימשך אליהם? איך לתפוס מקום בעולם כשמסמנים לך לזוז הצדה? איך להיות אשה כשאת אוהבת לשחק בכדור ולכתוב מאמרים ולעצב את תפישת עולמך ולהתבונן מהצד ואת סולדת משמלות, נעלי עקב, איפור, עדינות והתחנחנות ואת זועמת על החולשה שהיא מנת חלקך? וכשאת מתבגרת, וכבר יודעת מי את, איך תזדקני כשאומרים לך שעדיף להיות צעירה? איך תאהבי את הגוף שלך כשאת לא מוצאת למה להשוות אותו על המסך, במגזין, בעיתון? איך להיות גאה כשאת נמשכת אל הבושה?

בבגרותי, כשפגשתי את הסוגה שהמציא מונטיין - המסה האישית - היא פקחה את עיני, הרחיבה את עולמי, שחררה אותי (שלא לומר: הצילה ומצילה את חיי). העדות האישית של סופרות וסופרים על אודות המאמץ שלהם להבין את חייהם הראתה לי את העולם במגוון מסעיר של נקודות מבט. באסופה שלפניכם הצטרפתי עם נקודת המבט האחת המסוימת שלי לשיחה הגדולה שהסוגה הזאת מגלגלת. כינסתי כמה מסות אישיות משלי שבהן ניסיתי ללכוד את הדרך שעשיתי עד היום בניסיון לענות על שאלת השאלות. אני מקווה שהניסיונות האלה בעלי ערך גם לקוראות וקוראים שעונים על השאלה הזאת בצורות לגמרי אחרות.

ארנה קזין, ינואר 2021

איך לנשום

"...אנו הנוטים למיגרנה סובלים לא רק מההתקפים עצמם אלא מההנחה הרווחת שבאופן עקום אנחנו מסרבים פשוט לרפא את עצמנו בעזרת שני אספירין; שאנחנו הופכים את עצמנו לחולים, שאנחנו 'מביאים את זה על עצמנו'".

ג'ואן דידיון, במיטה

כל היצורים החיים נושמים אבל יש כאלה שעושים זאת טוב מאחרים. אלה שנושמים היטב יכולים לקרוא משפטים ארוכים ואינם נדרשים לעצור כדי לשאוף ולנשוף אבל אני לא אחת מהם; האוויר נגמר לי כבר; עוד בשורה הראשונה.

האוויר נגמר לי כשאני קוראת סיפור בקול רם, כשאני עולה במדרגות, כשאני ממהרת, כשאני מאחרת, כשאני עומדת לפני קהל גדול, כשאני נמצאת בתא שירותים צר, או במעלית קטנה, והדלת לא נפתחת ואני לא יודעת, אין לי דרך לדעת, איך אני יכולה לדעת, אם אי פעם אצליח לצאת.

דרך אחת לבדוק את איכות הנשימה, מתברר, היא דווקא להפסיק לנשום. יש צוללנים, שמצליחים לעצור את נשימתם למשך שבע דקות. השיא העולמי הוא 12 דקות וחצי. כך מספר ג'יימס נסטור בספרו נשימה, Breath, שראה אור ערב פריצת מגיפת הקורונה (Riverhead Books, 2020).

בימים קשים אני מצליחה להפסיק לנשום במשך 18 שניות לכל היותר. בימים טובים, ארבעים.

הימים הטובים באים בזכות עבודה טובה, בזכות תרגול: אני מפעילה את הטיימר ובמשך שלוש דקות מקטינה נשימה: שואפת רק קצת, לא לגמרי, ונושפת עד הסוף, שוב ושוב, מכניסה מעט ומוציאה הרבה. אני אמורה לתרגל כך כמה פעמים ביום. וגם לשחות. השחייה היא הזדמנות נוספת להקטנת נשימה. אני נושפת ארוכות במים ושואפת רק מעט בכל פעם שאני מעלה את ראשי מעל המים. מדי שלוש חתירות. אבל רק לעתים רחוקות אני מתרגלת. רק פעם־פעמיים בשבוע אני שוחה.

זה היה לפני כשמונה שנים, בגיל 45: הלכתי ללמוד איך לנשום. זה היה בקורס מרוכז, שישה שיעורים, עם מורה שעמדה וציירה על הלוח והרביצה תורתה: שיטת בוטייקו. תורת נשימה שקרויה על שם קונסטנטין פבלוביץ' בוטייקו, רופא רוסי שהגה אותה בשנות החמישים של המאה העשרים. העיקרון המרכזי שלה: אנחנו שואפים יותר מדי. התרגול המרכזי: צמצום נשימה. החוק המרכזי: חובה לנשום דרך האף. עצה עיקרית: מוטב לסתום את הפה.

בספרו על הנשימה, שאני קוראת בימי מגיפה שתוקפת את הנשימה, ג'יימס נסטור מצטט טקסט טאואיסטי סיני מהמאה השמינית, שקבע כי האף הוא "הדלת השמימית" ושחובה עלינו לנשום דרכה. אין לנשום דרך הפתח האחר, שממנו יבואו רק צרה וחולי. עוד הרבה לפני בוטייקו ידעו העמים העתיקים היטב כי האף בנוי כמסנן ומטהר וכי זהו ייעודו: להיות הצינור שדרכו עלינו להכניס לגוף חלקיקי אוויר שעברו בעולם הנגוע.

הרפואה המערבית, לעומת זאת, היתה צריכה לחכות עד שהחוקר והאמן האמריקאי ג'ורג' קייטלין ביקר בשלהי המאה ה־19 אצל כמה שבטים ילידים באמריקה, שניחנו בחיים ארוכים ובריאים ובגופים חזקים. הוא גילה כי השבטים הללו - שנבדלו אלה מאלה במגוון של הרגלי תזונה ותנאי מחיה - קידשו כולם כאחד את הנשימה דרך האף. ההורים היו מקפידים להצמיד את שפתי התינוקות כשנרדמו כדי שיתרגלו לנשום דרך האף גם בשנתם. יש בהם כאלה שאפילו המעיטו לחייך בבגרותם, כיווצו שפתיהם, פניהם חתומים, כדי שלא יסתנן האוויר פנימה. עד שקייטלין פרסם את ממצאיו התעלמה הרפואה המערבית כליל מסגולותיה של נשימת אף.

אני חושבת שתמיד היה לי קשה לנשום. הכושר האירובי שלי היה לקוי אפילו כשהייתי ספורטאית מצטיינת, שחקנית נבחרת ישראל בכדור־יד. מסרתי מסירות מדויקות לפיבוט, ריכזתי היטב את התרגילים הקבוצתיים, אבל התקשיתי לרדת די מהר להגנה או לעלות במהירות להתקפה. האם הייתי מגיעה רחוק יותר, מהר יותר, לו ידעתי מה שאני יודעת עכשיו?

כשהכרתי את מיכל, אהובתי, בת זוגי, בסוף שנות השלושים שלי, הקושי לנשום כבר התבטא בשבועות של שיעול בלתי פוסק. רק כעבור שנים אחדות יחד, כשמיכל האיצה בי לבדוק איך אפשר לטפל בבעיה הזאת - היא ניערה אותי מפטליזם, או מהזנחה עצמית - עלה בדעתי לראשונה, בזכותה, שאולי אפשר לעשות משהו. שאולי אפשר לתקן. רופאת האלרגיות אבחנה אלרגיה פשוטה לקרדית האבק. רופאת הריאות אבחנה CVA, אסטמה של שיעול - שמוגדרת כסוג של אסטמה שבאה לידי ביטוי רק בשיעול יבש, עיקש, חסר תועלת, שעלול להימשך בין שישה לשמונה שבועות - והתוותה שימוש במשאף עם ונטולין. ואז באו אותם שיעורים בשיטת בוטייקו. המורה אבחנה: האשה הזאת נושמת דרך הפה. הפתרון: להפסיק מיד. עוד פתרון: לא די לשאוף כהלכה, חשוב גם לנשוף החוצה עד לריקון הריאות. לא פחות.

אני קוראת עכשיו ספרים על נשימה. אצל ביל ברייסון, בספרו על גוף האדם (The Body, קנופף 2019), אני לומדת שאנחנו שואפים ונושפים בכל יום כ־20 אלף פעמים, ומעבדים כ־15 אלף ליטר של אוויר, פחות או יותר, בהתאם לגודל הגוף ולמידת הפעילות שלו. "בכל פעם שאתם נושמים, אתם שואפים כ־25 סקסטיליון מולקולות של חמצן"; אלה כמויות שקשה לתפוש. אני מניחה שגם אני נושמת רבבות פעמים ביום כמו כולם, אבל היחסים שלי עם הנשימות האלה אינם נינוחים די הצורך. כל כך הרבה דברים מעוררים אצלי הפרעות לדרכי הנשימה, כל כך הרבה דברים מצופפים אותן, מפריעים להן להניע את החמצן פנימה ואת הגזים האחרים - חנקן, שאריות חמצן, דו תחמוצת הפחמן, ארגון - החוצה. כל כך הרבה דברים שמהם אני לומדת להימנע או להיזהר, אחרת יעלה ויתקוף השיעול; אחרת יתעורר הדחף לנקות את הקנה, לפנות מקום לאוויר, דחף שאינו מרפה, עוד ועוד שיעול, מגורה, עצבני, ללא לאות, עד לשחרור. למדתי להיזהר מגלידה קרה ומאוויר קר, מקפה ומעשן מדורה, מעשן סיגריות ומאבק; למדתי שלא טוב לי לישון פרקדן. למדתי שאני לא יכולה לדבר ולעלות במדרגות בעת ובעונה אחת. למדתי שעדיף לי לא להיכנע לפרצי צחוק. כשאני מתגלגלת מצחוק, מומר מיד קול הצחוק המשוחרר בשאון השיעול המתפרק. המבוכה היא בת לוויה קבועה. למדתי שעדיף לי להיות רגועה. מתח, סטרס - מכווצים את כלי הנשימה ומעוררים את המפלצת מתרדמתה. איך מונעים מתח? איך להירגע? ניהיליזם לא עובד לי. הדחקה - רק במידה ידועה.

המשך הפרק בספר המלא