במקרה הלא סביר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
במקרה הלא סביר
מכר
אלפי
עותקים
במקרה הלא סביר
מכר
אלפי
עותקים

במקרה הלא סביר

3.9 כוכבים (108 דירוגים)
ספר דיגיטלי
42
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

ל׳ ג׳יי שן (ליהי שן)

בקולנוע יש לנו את גל גדות, בספרות הארוטית יש לנו את ל׳ ג׳יי שן, הלא היא ליהי שן הישראלית.
 
ליהי/ל.ג'יי שן מתגוררת בקליפורניה עם משפחתה והחתולה העצלה שלה. כשהיא לא כותבת, היא נהנית מיין טוב, תוכניות ריאליטי גרועות ומקריאת ספרים מכל סוגי הז’אנר.
 
 
כל ספריה של שן הפכו לרבי מכר בינלאומיים, וחלקם תורגמו לשלל שפות, כולל גרמנית, צרפתית, פורטוגזית וטורקית.

תקציר

סופרת רבי המכר של AMAZON, ל’. ג’יי. שן, מביאה לנו רומן חוצה כוכבים, על אובדן, על אהבה ועל היכרות עם האחד, כשאת צעירה מדי להבין איך לשמור עליו.

***

לפעמים את פוגשת אנשים שהם לא מן העולם הזה,
אז את הופכת אותם לחלק מהעולם שלך.

סטוץ של לילה אחד בארץ זרה, שנוצר מנקמנות. 
כימיה מטורפת שאיש לא יכול היה להכחיש.
על גב מפית מפאב 'בוארס הד', חתמנו על חוזה, שאם אי פעם נשוב וניפגש, נעזוב הכל ונהיה יחד.
שמונה שנים ואלפי קילומטרים מאוחר יותר, הוא כאן. בניו-יורק.
והוא האובססיה המוזיקלית של אמריקה.
המשורר האירי החמקמק, שמפיל בעלי חברות התקליטים על ברכיהם. הסערה בכדור הזכוכית המושלג והשָׁלֵו שלי.
בפעם האחרונה שדיברנו, הוא היה קבצן, בלי כל כוונה להפוך למלך.
אבל הוא הפך למלך, ועכשיו אני המשרתת שלו.
אני לא אותה נסיכה שבורה שמלאכּי דוהרטי איחה את שבריה בידיו המחוספסות.
יש לי קריירה שאני אוהבת. חבר שאני מתה עליו.
דירה, שותפה, חיים.
השתניתי. גם מאל השתנה. אבל מאל שמר את המפית.
השאלה היא, האם אקיים את הבטחתי?

ל’. ג’יי. שן, סופרת רבי המכר של ה – USA Today, כותבת רומנים עכשוויים, גרה בדרום קליפורניה עם בעלה, בנה, וחתול שמנמן ועצלן. היא נהנית מהדברים הפשוטים של החיים, כמו לבלות עם המשפחה ועם חברים, לקרוא ספר טוב עם כוס יין (היא קוראת בממוצע 4 ספרים בשבוע), לצפות בנטפליקס, ולגלוש באינטרנט. 

פרק ראשון

1

הווה

רורי

חיי ארוזים בתוך כדור זכוכית מושלג ויפה. מהסוג שאיש לא טרח להוריד מן המדף המאובק במשך שנים. שלא טולטל. שלו ודומם. כלפי חוץ, הכפר השוויצרי המטופח שלי נראה מושלם.

והוא אכן כזה. סוג של. בגיל עשרים ושש, נראה שהסתדרתי בחיים.

עבודה מושלמת.

דירה מושלמת.

שותפה מושלמת.

חבר מושלם.

שקרים מושלמים.

טוב, אלו לא ממש שקרים. כל ההישגים שלי אמיתיים. עבדתי קשה כדי להגיע אליהם. הבעיה היא, שלפני שמונה שנים הבטחתי לוותר על כולם בלי למצמץ, אם אתקל בו שוב. אבל אז, לא הייתי מי שאני היום.

הייתי אבודה. אבלה. שבורה. מבולבלת.

לא שזה משנה, זה היה אז ועכשיו זה עכשיו, וזה לא הוא, האיש שאני מביטה בו. לא. אין מצב.

זה לא.

... אם כך, למה אני לא יכולה להתיק את עיניי מן הזר המסתורי שנכנס פנימה, מבעד לדלתות אולם הנשפים של מלון בירצ'מן, ומסובב את כל הראשים כשהוא חולף על פניהם?

לחיים שהחורף הכתים בסומק, לסת אצילית, מרובעת, אף רומאי, ושפתיים שנועדו לחטאים האפלים ביותר ולהנאות המושחתות ביותר — כל זה ממוסגר בסבך של שיער שחור ומסתלסל בצדדים, כמו קיסוס, המתפרע לאלף כיוונים שונים. עיניו המלוכסנות, המהורהרות, כתפיו הרחבות ומותניו הצרים, גורמים לו להיות יותר מנאה. הוא מושלם. מושלם מדי.

אני משתוקקת לזהות משהו שיצביע על כך שהוא בן אלמוות, בלתי אנושי, כמו כל הנסיכים האכזריים באגדות. משהו שיוכיח שהשלמות שלו באמת בלתי אפשרית.

אוזניים מחודדות. ניבים ארוכים. זנב קטן.

קדימה, אלוהים, זרוק לי איזו עצם. משהו. כל דבר.

הוא גבוה, אבל לא במידה שמושכת תשומת לב מיוחדת. לא, למלאכּי דוהרטי לא נחוצים גובה מלכותי, בגדים הדורים, או מיליונים בבנק, כדי להצדיק את יראת הכבוד שהוא מעורר באנשים. עצם קיומו מספיק כדי לגרום לנשים ליפול על ברכיהן. ראיתי את זה אז. אני רואה את זה עכשיו.

כל העיניים באולם הנשפים נעוצות בגבר המסתורי הזה, כולל שלי.

תפסיקי עם זה, רורי. זה לא הוא.

אילו רק יכולתי לראות את עיניו. אז הייתי יכולה להסיר ספק, לדעת בוודאות. לאף אחד אחר אין עיניים כאלה. גוון נדיר של סגול, כמו זה של סוכריות גבישי סוכר.

"מחסור במלנין בשילוב אור שמוחזר מכלי דם," הסביר מאל בלילה שבו חמס את תמימותי, ליבי, ותחתוניי — והכול בנשימה אחת.

אני מתבוננת באיש, בשעה שהוא עובר את המאבטחים ונכנס לאזור ה'וי־איי־פי' בלי להתבלבל, מתעלם מן המבטים הסקרניים ומן המעריצות שנושכות את שפתותיהן. אפילו ידוענים משליכים עצמם לרגליו, מנסים להדביק את צעדיו העצלים, לפתוח בשיחה, בשעה שהסדרן הגדול והקירח, פותח את חבל הקטיפה האדום שמפריד בין בני התמותה והאלים.

האיש שלא ייתכן שהוא מאל, פוסע לעבר הבר, ועיניו מתבייתות על משהו. או יותר נכון על מישהו; הטייקון, בעל חברת התקליטים ג'ף ריינר, שאליס קריסטנסן — יקירת האר־אנד־בי הצעירה והמבטיחה, הידועה בשם הבמה אלישיוס — שרועה בחיקו. עור פניו בנות הארבעים־ומשהו של ג'ף, נצבע בגווני ורוד, בשל שתיה מופרזת וקוקאין.

בזמן שהאיש מתקרב, ריינר קם, נותן לאלישיוס להחליק מחיקו; וישבנה פוגע ברצפה בחבטה. הוא צועד מעל גופה, ממהר לאיש המסתורין, נופל על ברכיו בדרמטיות, שולף ערמת שטרות עבה מכיס חולצתו ומנופף בה בפניו של הזר. האיש שאיננו מאל משחרר גיחוך צונן, קוטף את הכסף מבין אצבעותיו דמויות הנקניקייה של ריינר, מחליק אותו אל תוך כיס מעילו, ואומר משהו שגורם לריינר לקום במהירות.

טוב, זה פותר את התעלומה מבחינתי.

מאל ימות לפני שיסגור עסקה עם דמות ידועה כמו הבוס שלי. יצית את עצמו לפני שישתתף בקבלת פנים נוצצת. ישתה ציאניד ישר מבקבוק לפני שיתחבר לטיפוסים כמו ג'ף ריינר.

מאל הוא לא קר, או יהיר, או מתנשא. הוא מסתפר בעצמו ונותן כִּיפִים לזרים וחושב שרוטב חום הוא התרופה לכל מכאובי העולם. מאל שונא אירועים מפוארים, שבועוני בידור, חברות תקליטים פופולריות, ואוכל מתוחכם. הוא אוהב את אמא שלו, לעשות חיים, להשתכר, ולכתוב שירים כשהוא שוכב תחת שמי הלילה הצלולים, בחצר האחורית שלו. הוא סירב להמחאה על סך שישה עשר אלף, שכוכבת פופ ניסתה לתת לו בתמורה לאחד משיריו, רק מכיוון שהצחיק אותו לראות את המנהל והסוכן שלה נבוכים, בעודם מנסים לפענח את המילה לא.

אבל זה היה לפני שמונה שנים, מציין קול קטן בתוכי. למשך עשרים וארבע שעות.

מה אני יודעת על מלאכּי דוהרטי של היום?

מה ידעתי עליו אי פעם?

"הנה היא."

זרועו של קאלום נכרכת סביב מותניי. אני קופצת בהפתעה, המבטא האנגלי והאלגנטי שלו מבהיל אותי לרגע.

"יפיפיית הנשף." שפתיו, שעדיין לא התחממו מן הקור שבחוץ, מתחככות בעור שמאחורי אוזני.

"הצלחת להגיע." אני מסתובבת, כורכת את זרועותיי סביב צווארו ונותנת לו נשיקה חטופה על שפתיו, כאילו אני מחתימה כרטיס. הוא עדיין לובש את החליפה האפורה שלבש במשרד.

"אני תמיד מצליח, לא?" הוא מעקם את אפו.

זה נכון. קאלום הוא הגבר הדייקן והאמין ביותר שיצאתי איתו בחיי. ההיפך הגמור ממאל המעופף, שאי אפשר לסמוך עליו. כשאני מביטה בחבר שלי שוב, אני רואה שהוא בחר את העניבה האהובה עליי. ירוקה כהה עם חוטי זהב. כאשר ראינו אותה בחנות, בערך שבועיים אחרי תחילת מערכת היחסים שלנו, אמרתי לו שהיא מזכירה לי את אירלנד, והוא קנה אותה מייד.

אני שולפת מתיק היד שלי את הניקון D18 שהוא קנה לי ליום ההולדת שלי, ומצלמת תמונה שלו, מנציחה בה את חיוך הילד העשיר והמתפנק שעל פניו, בזמן שהוא מחפש אישור בפניי.

אני עובדת כצלמת עצמאית בשביל תקליטי 'בלו־היל', מאז שקיבלתי את תעודת סיום התואר שלי באומנויות לפני ארבע שנים. משלמים לי כמעט כלום, אבל כמעט כלום בכל זאת עדיף על ממש כלום, שזה מה ששילמו לי בשלוש השנים הראשונות, כשעבדתי כאן כמתמחה. אני עובדת במשרה חלקית כברמנית כדי לשלם את שכר הדירה האסטרונומי שלי במנהטן.

זה לא שאני חייבת להיות הקלישאה המהלכת של הנערה הענייה ממנהטן. יש לי ירושה מאבי המנוח, אבל אני מסרבת לגעת בה. אפילו לא עלה בדעתי להשתמש בה. הייתי שורפת את הכסף לו יכולתי, אבל זה יגרום לאימי לחטוף התקף לב, ואני לא רוצה את זה על מצפוני.

מעולם לא רציתי את הכסף. רציתי רק שאבא שלי יהיה חלק מחיי. "את נראית מדהים, אהובה." קאלום מרים את סנטרי בגב אגודלו, ומטה אותו כלפי מעלה.

באמת? אני ההיפך ממה שגברים כמו קאלום מחפשים. יש לי עור בהיר, על גבול החולני, עיניים ירוקות גדולות, שתמיד מוקפות בכמות מסחרית של איי־ליינר, עגיל חישוק באף, ואהבה נצחית לכל מה שפאנק־רוק, שבטח נראית קצת מוגזמת בגילי המתקדם, הנושק לעשרים ושבע.

כרגע, ניתן לראות את השורשים האדומים זהובים של שיערי הארוך, הצבוע בגוונים כסופים. כמו תותי שדה בשלג, אומר קאלום כשהשורשים שלי מתגלים. שיערי אסוף בקוקו פרוע, ואני לובשת שמלה מפוספסת באדום ולבן, שהתאמתי לה נעלי בד שטוחות וקולר עם ניטים ממתכת. בקיצור, אני נראית כמו רוח רפאים ויקטוריאנית שהלכה לאיבוד בספנסר'ס. לפעמים אני חושדת שזה הדבר הראשון שמשך את קאלום אליי. פגז תמהוני ומסעיר, שיכול לרומם את מעמדו יותר ממה שהייתה יכולה לעשות כל אשת ראווה מפלסטיק.

"תראו איזה ראש פתוח ומגניב יש לקאלום, עם החברה ההיפסטרית, והאומנותית שלו, שיש לה עבודה אמיתית. השדיים שלה לא עברו הגדלה, והיא לא מכירה בשמות הפרטיים את המוכרות בניימן־מרקוס."

"אני נראית כמו מישהי שליהקו אותה לביטלג'וס." אני צוחקת ומנשקת את צווארו.

הצחוק שלו רוטט כנגד גופי.

קאלום מסיט בגב ידו קווצת שיער שהשתחררה מהגומייה, ומצמיד את שפתיו אל העור שזה עתה חשף בבסיס צווארי.

"אני אוהב את ביטלג'וס."

הוא מעולם לא ראה את הסרט הזה. הוא אמר לי את זה בדייט הראשון שלנו, אבל נראה לי שמיותר לתקן אותו, ולהיראות כאילו אני מנסה בכוח למצוא בעיות במערכת היחסים שלנו.

"את יודעת מה עוד אני אוהב?" הוא מרכין את ראשו לעוד נשיקה. " אותך, עם השרשרת שקניתי לך מטיפני'ס."

אה, כן. זאת שנתן לי, יחד עם שמלה מהוגנת, כי אני מגניבה, אבל לא בהכרח מגניבה מספיק, כדי להיראות כמו שאני נראית ליד החברים שלו.

"זהירות. אני אהיה בת עשרים ושבע בעוד כמה חודשים. אתה עלול לתת לי רעיונות," אני מתגרה בו. המילים נשמעות סתמיות על לשוני, אבל אני יודעת כמה הוא נהנה לשמוע אותן.

"אבא שלי אמר לי שלא מאיימים על זונה בזין. האם את יודעת מה זה אומר, אורורה בל ג'נקינס?"

זה החבר הגבוה, הברוקר, זאב הוול־סטריט שלי. עם חינוך איטון ואוקספורד שלו. עם הנימוסים המושלמים והפה המלוכלך.

האיש שהחיסרון היחיד שלו, הוא העובדה שהוא בדיוק מה שאמא שלי רצתה בשבילי.

עשיר. בעל השפעה. מחונך.

יציב. מתוק. משעמם.

מה שאמא'לה לא יודעת הוא, שאני מחבבת את קאלום על אף כל הדברים האלו, ולא בזכותם. לקח לי שישה חודשים להיכנע לשכנועים שלו, כי ידעתי שהוא ימצא חן בעיניה, והדברים שאמא שלי אוהבת הם בדרך כלל מלאכותיים ורדודים.

הוא רדף אחרי במשך חודשים. לבסוף, הופיע בבר שממוקם מתחת לדירה שלו — שהוא במקרה גם הבר שאני עובדת בו — והיכה בכף ידו על הדלפק.

"תגידי לי מה אני צריך לעשות כדי שתהיי שלי," הוא מלמל באותו לילה. "תפסיק להיראות כל כך אסוף ועל הספקטרום השפוי," עניתי ביובש.

"אתה מזכיר לי את כל מה שאמא שלי רוצה. ואמא שלי רוצה את כל הדברים הלא נכונים."

"בגלל זה את אומרת לי לא כל הזמן?" הוא קימט את מצחו, מבולבל. "אני בא לכאן בכל ערב, מתחנן שתתני לי הזדמנות, ואת דוחה אותי כי אמא שלך עלולה, חס וחלילה, לחבב אותי?"

משכתי בכתפיי, הושטתי יד אל עוד כוס מהבילה, וניגבתי ממנה את האדים.

"אני צרה צרורה, אהובה. נכשלתי בשנה הראשונה שלי באוקספורד. באופן מחפיר. ולא כי לא ניסיתי."

הרמתי גבה, ושלחתי לעברו חיוך שאמר באמת? אבל זה לא סיפק אותי.

קאלום פלט נשיפה, וניער את זרועותיו כאילו הוא מתכונן לריצת מרתון.

"בסדר, בואי נראה. יש לי כתם לידה בגודל האגרוף שלי על התחת. אני עדיין אוכל דגני צ'יריוס עם חלב לארוחת בוקר. בכל. יום. ויום. המאמן האישי שלי אומר שיש לי זרועות כמו של ריס אייפאנס, הידוע גם בתור השותף לדירה של יו גרנט מהסרט נוטינג היל. א... א... אני לא יודע לשחות!" הוא הניף את זרועותיו באוויר, בתנועת ניצחון, בשעה שכל הסובבים הרימו את ראשיהם ממשקאותיהם וחייכו.

גיחכתי, ונדתי בראשי. אולי הוא לא מושלם, אבל הוא רחוק מלהיות הטיפוס המתוסבך שאני בדרך כלל נמשכת אליו. דבי, כלומר, אמא, תמיד התלוננה שאני אוהבת רק את הזבל שבזבלים. השבורים, הבלתי מובנים, המתוסבכים, שאין להם מה להציע לי מלבד לב שבור ומחלות מין.

זה לא היה לגמרי לא נכון. לא הרביתי להסתכל על גברים, אבל לאלו שכן הסתכלתי עליהם, היו תסביכים בכמות שיכלה למלא גיליון של ווג.

בשלב הזה, קאלום רכן קדימה, כל פלג גופו העליון נצמד אל הדלפק, הוא הניח את ידיו סביב פיו, והעמיד פנים שהוא לוחש באוזני.

"אני יכול לגלות לך סוד?"

"יש לי הרגשה שתגלה בכל מקרה."

"אני חושב שנולדת כדי להרוס אותי."

צחקתי, וצעדתי צעד אחורה. השיחה שלי עם מאל מלפני שנים רבות כל כך צפה במוחי, והזכירה לי שכבר שמעתי את המילים האלה. דברים שמאל ואני אמרנו זה לזו תמיד ארבו בעמקי נשמתי.

מאל אמר לי שיש לי את הכוח להרוג אותו.

הוא לא ידע שבמובן מסוים, גם הוא הרג אותי.

כל יום שחייתי בלעדיו, הזדחל כמו חילזון, והשאיר אחריו שובל דביק של ריר.

"או. קיי, בחורצ'יק. הגיע הזמן להזמין לך מונית." טפחתי על גב ידו של קאלום.

זה היה לפני שידעתי שהוא הבעלים של הפנטהאוז בקומה העליונה. "אני רציני," אמר שוב בשרבוב שפתיים.

הוא ידע שהוא מושך. ידע איך להשתמש בקסמיו, בקסמי המבטא שלו, הוא ידע איך לגרום לבחורה לתת לו את הטלפון שלה. למרבה הצער, הייתי חסינה.

הנחתי עוד כוס נקייה בצד, וזרקתי את המגבת על כתפי.

"אפשר לגלות לך עוד סוד?" הוא העביר את האגודל שלו על שפתיו.

אז שמתי לב שיש לו שפתיים מזמינות עד כדי גיחוך, גם כשהוא לא משרבב אותן.

"אתה תמיד מבקש רשות לפני שאתה מדבר?" הטיתי את ראשי.

הוא צחק. "בדרך כלל, תאמיני או לא, אני זה שאנשים מבקשים ממנו רשות. בכל אופן, אני אפילו לא שתוי. הבירה הזאת? זאת הכוס היחידה שהגשת לי הערב, והיא מלאה. אני לא בא לכאן כדי להשתכר, אורורה. אני בא לכאן בגללך."

עצרתי, עיניי הביטו בכוס הבירה שלו. הוא דיבר אמת. ידעתי כי הגשתי לו משקה בכל ערב. התחוור לי שהוא היה ההיפך המוחלט ממאל — הבגדים ההדורים, המראה המהוגן, השפיות. אולי הוא מה שאני צריכה כדי לסלק ממוחי את המחשבות על המשורר האירי שלא מרפות ממני.

מה שאומר שקאלום הוא גם בדיוק ההיפך מאבא שלי.

מה שאומר שלמען השפיות שלי, אני צריכה לפחות לתת לו הזדמנות.

הוא היה התיקון שלי. ההזדמנות השנייה. הגאולה שלי.

"אז מה את אומרת? תתני לי דייט אחד?" הוא התחנן. "אני מבטיח לך שתשתכנעי שאני יכול להיות בלתי יציב באופן מזהיר, עם נגיעות של חוסר יכולת, ולספק לך כמות נדיבה של חוסר ודאות."

"טוב." גלגלתי עיניים בחיוך קליל.

"הא!" הוא חבט בבר בהבעת ניצחון. "הקטע שאמרתי שאני יכול להיות בלתי יציב עשה לך את זה, נכון?" הוא אסף את עצמו, והדף את הבירה כאילו חיכה לרגע שיוכל לעשות את זה, כאילו היא דוחה אותו. "זה תמיד עובד על נשים," אמר.

באולם הנשפים, אני לוקחת נשימה עמוקה, ופוגשת בעיניו של קאלום. "אני בטוחה שאתה עומד לספר לי הכל על הזונות והזין," אני אומרת, והזקפה שלו מתחככת בין רגליי מבעד למכנסי הסיגר שלו והשמלה שלי.

לפרוטוקול: קאלום שיקר באותו ערב בבר. אין לו אפילו עצם אחת מתוסבכת, מסוכנת, או בלתי מחושבת, בכל גופו. ובאשר לסימן הלידה שלו? העור שלו מושלם כמו גיליון נייר חדש ונקי.

קאלום ברוק הוא גבר מושך, מסוג הטיפוסים שיש להם בית־קיץ־בנָאנְטַקֶט, שניים־וחצי־ילדים, חולצות־פולו־ותחרויות־גולף, בגרביים הלבנות הארוכות שלו, השיער הבלונדיני בגוון חול, הגובה המרשים, וגוף האצן שלו. סאמר, החברה הכי טובה שלי אוהבת לצחוק שהוא נראה כמו החלום הרטוב של דייוויד דיוק.2

הוא מביט אל תוך עיניי. "אני מונוגמי סדרתי, בן שלושים ושתיים ואני יוצא איתך כבר כמעט שנה. מחויבות לא מפחידה אותי, רורי. אם זה תלוי בי, את עוברת לגור איתי מחר בבוקר."

פרמתי את כפתורי הבלייזר שלו ושחררתי את עניבתו, רק כדי לעשות משהו עם הידיים. גם אני מחבבת את קאלום, אבל שנה זה עדיין שלב מוקדם במערכת היחסים שלנו.

לקח לך עשרים וארבע שעות להבטיח למאל את הנצח, אומר הקול שבראשי.

זה גם היה חידוש בשבילי לגמור מחדירה ולא מגירוי עצמי. אני ממשיכה לתרץ לבת השמונה־עשרה שהייתי.

קאלום מוביל אותי אל השולחן שלנו. אנחנו יושבים ליד חבורה של לובשי חליפות מתחום ראיית החשבון והשיווק, שמנשנשים את מנת הסביצ'ה שלהם ומדברים על קרנות גידור ועיירות חוף שהפכו פופולריות לאחרונה, כאלה שאנשים מההמפטון עוברים אליהן. קאלום משתלב בקלות בשיחה, ממשיך לשתות את המשקה הקל שלו, כמנהגו, עדיין ללא טיפה של אלכוהול. אני מתמקדת בעמיתים שלי, ומנסה להפסיק לחשוב על הגבר באזור הוי־איי־פי.

כמו שאמרתי קודם, זה לא מאל. ואו.קיי, בסדר. בואו נזרום לרגע עם החלק הכי פסיכי במוח שלי ונגיד שזה כן הוא — אז מה? הוא לא ראה אותי. וזה לא שאני מתכוונת לגשת אליו. הוא כנראה בעיר לכמה ימים. מאל מאוד מסור למשפחה שלו, לחווה שלו, לארצו. ידעתי את זה כשפגשתי אותו. שהגבר הזה לא יעבור לאמריקה. אפילו לא בשביל בחורה.

במיוחד לא בשביל בחורה.

ובטח שלא הבחורה הזאת.

ובאשר לכסף? לא אכפת לו מכסף. מעולם לא היה לו אכפת.

אני מכרסמת גריסיני, מסיימת שתי כוסות יין, ומוצאת את עצמי בעיצומה של שיחה סוערת, שעברה מבתי קיץ לשירותים הציבוריים הכי טובים במנהטן (קרייט ובארל בפינת יוסטון וברודוויי מובילים), כאשר ויטני, העוזרת־הכלבה־מהגיהינום של ריינר, מרחפת לעבר השולחן שלנו, ומותניה מתנדנדים כמטוטלת. תספורת הקארה בצבע פלטינה שלה גזורה בדייקנות כזו, שעולה בי תהייה אם הספר שלה משתמש בסרגל. היא לובשת מעין חליפת BDSM עשויה פסי עור שמכסים את פטמותיה ואת הסרעפת ולא הרבה יותר מזה. היא מטה את ראשה ומשרבבת את שפתיה האדומות.

כולם מפסיקים לדבר כי ויטני יודעת לשמור סוד כמו שאני יודעת להימנע מפחמימות. לראייה: גריסיני ויין.

"אורורה," היא מגרגרת, ומניחה יד מטופחת על מותנה.

כולם קוראים לי רורי, אבל ויטני קוראת לי אורורה. עשיתי את הטעות וביטאתי את סלידתי מהשם שלי, פעם, במהלך צילומים של כוכב פופ, שהיא נכחה בהם עם ריינר. מאז, אני אורורה מבחינתה. אילו אמרתי לה שאני אלרגית לכסף, הייתה שולחת מייד את כל תקציב החברה אל חשבון הבנק שלי.

זה רעיון.

"ויט." אני תוחבת אל תוך פי את פיסת הגריסיני האחרונה, ולא טורחת לפגוש במבטה.

"מר ריינר ישמח להחליף איתך מילה על המרפסת." היא מביטה בי תחת גבות מרוטות. אני נשבעת לכם שויטני שואבת הנאה מינית מכך שהיא מכחכחת בגרונה ומוסיפה בטון רומזני, " ביחידות."

אני זוקפת את כתפיי, מרימה את סנטרי, ניגשת לעבר המרפסת של אזור הוי־איי־פי, ומרוקנת את כוס היין השלישית שלי כדי לתדלק קצת אומץ נוזלי. ריינר הוא מאה קילו של הטרדה מינית בכל רגע נתון, אבל בעיקר כשהוא מסטול ושתוי. ואין ספק שזה מצבו כרגע. אני תוחבת את המפית עם הלוגו של המלון לתוך כיס שמלתי. כשאני מביטה לאחור, אני רואה את ויטני מתקרבת אל המושב שלי, כורכת את טפריה הצבועים לכה אדומה סביב כתפו של קאלום, ומשגרת לעברו חיוך מתקתק. אין דבר שויטני הייתה רוצה יותר מאשר להוכיח שהיא טובה ממני. ואין ספק שהיא אכן כזאת, אם אמת המידה היא התחזות לעקרת בית נואשת משכונת פלסטיק מזויפת בפרוורים.

הדבר האחרון שאני קולטת הוא שהיא לוחשת משהו אינטימי לקאלום. הוא מזעיף פנים ונד בראשו, לא, למה שזה לא יהיה שהיא אמרה לו, נראה שההצעה מעצבנת אותו. אני עוברת דרך הדלתות הכפולות, ומוצאת את המרפסת ריקה לגמרי. יותר קר כאן מאשר בלב של אמא שלי. אני משפשפת את זרועותיי, מקללת את עצמי על כך שהשארתי את מעילי בפנים, ניגשת אל המעקה, ומתפעלת מהנוף.

קפוא כאן, בנוסף לכך שתמיד קר לי. מאז שנולדתי, מאז שאני יכולה לזכור את עצמי, אני לובשת סוודרים וג'קטים צמריריים בכל מקום. כאילו עורי מצופה, כל הזמן, בשכבה בלתי נראית של קרח.

אני מרימה את מבטי, ממצמצת לעבר הכוכבים, ומתפעלת מיופיים — אפילו במזג האוויר הזה.

צעדים מתקרבים, נוקשים על הרצפה מאחוריי. משהו כבד נופל על כתפיי. מעיל צמר עבה, חמים עדיין מחום גוף. ריחו גברי ויקר: אדמה נקייה, אורן, עשן, ומי קולון מן הסוג היקר מדי לייצור המוני. צל מגיח לצידי. הוא מניח כוס ויסקי על מעקה השיש הרחב, מרפקו קרוב לשלי, כמעט נוגע, אבל לא ממש.

אני מסבה את ראשי, מצפה לראות את ריינר, ומוצאת את עצמי פנים אל פנים מול... מאל.

מאל שלי. זה כן הוא, אחרי הכול.

מלאכּי דוהרטי, בעל עיני הלילך. עם החיוך המהפנט. עם החוזה שחתמתי על גב מפית.

ועם חתיכה מליבי שמעולם לא החזיר.

אלא שהוא כבר לא מחייך. לא נראה שהוא שמח לראות אותי.

הוא אמר שאם אי פעם נשוב ונפגש, הוא יתחתן איתי, לא משנה מה. אבל זה היה לפני עשור כמעט — תחת השפעת אלכוהול, ותשוקה ונעורים. והאפשרות שזה ייתכן...

מאל פותח את פיו. "שלום, יקירתי."

המבטא האירי המחוספס שלו, גורם לי פיק ברכיים, ואני מוצאת את עצמי נאחזת במעקה.

פתיתי השלג הראשונים נופלים סביבנו. על אפי. עפעפיי. כתפיי. סופה מתרגשת ובאה בתוך כדור הזכוכית המושלג שלי.

2 David Duke ניאו נאצי אמריקאי, אנטישמי, פוליטיקאי ימני קיצוני. (כל ההערות הן של המתרגמת.)

בקולנוע יש לנו את גל גדות, בספרות הארוטית יש לנו את ל׳ ג׳יי שן, הלא היא ליהי שן הישראלית.
 
ליהי/ל.ג'יי שן מתגוררת בקליפורניה עם משפחתה והחתולה העצלה שלה. כשהיא לא כותבת, היא נהנית מיין טוב, תוכניות ריאליטי גרועות ומקריאת ספרים מכל סוגי הז’אנר.
 
 
כל ספריה של שן הפכו לרבי מכר בינלאומיים, וחלקם תורגמו לשלל שפות, כולל גרמנית, צרפתית, פורטוגזית וטורקית.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
108 דירוגים
53 דירוגים
22 דירוגים
14 דירוגים
6 דירוגים
13 דירוגים
31/10/2023

מעולה ממליצה בחום❣️❣️❣️

11/8/2023

מושלם❤️❤️❤️

6/5/2023

סיפור יפה עם עלילה מפתיעה ומרגשת סגנון הכתיבה כאן קצת שונה מהספרים האחרים שלי שקראתי, קצת ילדותי וקצת הזוי עם ההערות שהכותבת שהכניסה לאורך הספר

15/4/2023

ספר מצוין, כתיבה קולחת, סיפור מעניין.

27/1/2023

אלה

14/12/2022

אני נתתי 5 כוכבים לספר הקליל והנחמד הזה, שכתוב בהמון רגישות, חוש הומור ושנינות, אוהבת את הסופרת ואת כל ספריה כי היא אף פעם לא מאכזבת

5/12/2022

ספר מהמם !!! מצאתי את עצמי עם חיוך המון פעמיים !! מומלץ בחום

27/10/2022

אין מה להגיד... ליהי כותבת מעולה!!!

20/10/2022

אהבתי

3/10/2022

ספר סוחף מעניין שמביא זוויות מיוחדות על המציאות

3/9/2022

וואוו נהניתי בטרוף.. אין על הסופרת הזאת, כל ספר שהיא מוציאה לאור ב"צבע", ומחכה לספר הבא. במילה אחת אומר, שביום אחד קראתי בשקיקה ונהניתי בטרוף. רוצו לקנות.

3/9/2022

מושלם

21/8/2022

מצוין

1/8/2022

לכאורה סיפור אהבה רגיל אבל שום דבר לא רגיל מאפיין את הדמויות בסיפור וזה מה שעושה אותו מיוחד ונפלא

30/7/2022

אחד הטובים שקראתי לאחרונה אין על הסופרת הזאת כותבת בצורה סוחפת שאי אפשר להפסיק לקרוא סיימתי בימיים

30/7/2022

הספר כזה יפהההההההה דמויות מושלמות אני לגמרי מאוהבת בהן ספר סוחף💗💗💗

27/7/2022

ספר מקסים ומרגש, רומנטי וכייפי

14/7/2022

אחד הספרים השנונים והמצחיקים שקראתי פשוט נפלא. לא מבינה את ההדוואות לספרים הקודמים של הסופרת.

14/7/2022

ספר מוזר לחלוטין ולא אופייני לכותבת, הספר מציג נקודות מבט מוזרות של פרה, מפית, ופל שוקולד, אנשים מתים וכו, יש נגיעות הומוריסטיות (לא נפלתי מהכסא). המון קפיצות בזמנים וסודות צפויים.. כמות הכוכבים נקבעה כדי להביא את חוות הדעת שלי למקום גבוהה וכדי להבהיר שמי שצפתה כמוני לסיפור מרתק צפויה אכזבה מסויימת.. ועדיין אין לי תשובה לשאלה האם אהבתי את הספר?.. אמממ פרווה😐

13/7/2022

ספר מרגש נהנית מכל רגע מומלץ ביותר

13/7/2022

הופתעתי לטובה. ספר חמוד. רמת כתיבה שלא פוגעת באינטליגנציה כמו הרבה בפרים אחרים בז׳אנר.

12/7/2022

ספר מ ד ה י ם . לא הנחתי מהיד לרגע. הדמויות שבו אותי בקסמן הייחודי, ואין ספק שלי. ג'יי. שן יודעת לגרום לקוראים להתאהב, להתעצב וגם לצחוק בקול גדול💜 *** ספוילר *** נ.ב. אני נורא עצובה בשביל המפית, אתם מבינים? היא עברה כל כך הרבה, ואז היא נקרעת, ובגלל מה? התקף עצבים קטן?😢

11/7/2022

אני פשוט מתה על הוורסטיליות של הסופרת הזאת, כל ספר שלה לוקח למחוז חדש, לאווירה ולתרבות שונה ועדיין היא מצליחה לכתוב באופן משכנע. פשוט תענוג! עוד ספר נפלא

9/7/2022

ספא מעולה! שונה מהספרים של ליהי בדרך כלל. מעניין וכיפי. ממליצה בחום.

8/7/2022

ספר נפלא. אמנם לא הכי טוב של שן ועדיין... שמחה שזו סופרת ישראלית מוכשרת . מה שמוביל אותי למסקנה שהבעיה עם הסופרות בארץ זה העריכה והעין המקצועית שעורכת את הספר. (לצערי, את מרבית הספרים שיוצאים בארץ אני עוזבת באמצע או מדלגת על מליון דפים , אבל יש להן מעריצות שרופות כך שכנראה אני במיעוט) נהניתי ואשמח שיתרגמו ספרים נוספים של שן ועוד מלא ספרים נהדרים.

8/7/2022

סופרת כשרונית שאני על כך אוהבת לקרוא!!!תודה על עוד ממתק! רוצו לקרוא

8/7/2022

סופרת אינטילגנטית ומוכשרת. נהניתי ביותר לקרוא ספר קצת אחר שלך (קראתי גם את כל השאר). מחכה תמיד לספר הבא שלך. 10 כוכבים מנצנצים מגיע לספר הזה.

8/7/2022

וואו ספר יפה ומיוחד כייף תמיד לקרוא ספר של ליהי

6/7/2022

פשוט כייף לקרוא

6/7/2022

נפלא, רומנטיקה מרגשת כמו שרק ליהי שן יודעת לכתוב!

6/7/2022

חמוד ומשעשע

4/7/2022

ספר מקסים .כל כך יפה ואנושי.הלוואי ויתרגמו עוד ספרים שלה.

4/7/2022

ספר שנון ומתובל בהומור , מרגש ומלא בתקווה. נהניתי ככ !

4/7/2022

וואו ממש נהניתי. שנון, מצחיק, שונה לגמרי מכל הספרים שקראתי. ספר מרענן לעומת הספרים האחרים שחוזרים על עצמם. אפילו המפית והפרה הייתה תוספת משעשעת.

2/7/2022

אוהבת את הספרים שלה. סיפור ממש חמוד, יש קצת קטעים פחות נעימים לעיכול אבל מומלץ

2/7/2022

אכן כפי שכתבה המחברת בסוף הספר ב״תודות״ הוא אינו אופייני לכתיבתה הרגילה. אבל היא נמנית על הסופרות שארכוש כל ספר שיוציאו… דמויות מהחיים, עלילה רגישה, סוג של נגיעה בהתערבות על טבעית, הגיבורה קצת תמימה לגבי החיים. האם זה יכול להיות במציאות? קצת הפריע לי. (המשפט האחרון מיועד לסופרת שביקשה ביקורת כנה). סה״כ נהנתי וממליצה.

2/7/2022

הספר מקסים! הדמויות הנוספות והנקודות המבט שלהן משעשעות ומוסיפות קסם לסיפור. ספר משעשע אבל גם דרמטי ומותח לעיתים.

2/7/2022

סוחף עלילה יפה ברגע שהתחלתי לקרוא לא הנחתי עד הסוף

2/7/2022

מעולה!! מצחיק, שנון ומרגש

1/7/2022

אין על הכתיבה של ליהי. נקודה. סיפור מרגש, התאהבות טיפלה הזויה אבל וואו איזה דמויות עמוקות אהבתי.

1/1/2025

ספר מוּטְרָל ברמות, כתוב שנון, לא אופייני למחברת שקראתי הרבה ספרים שלה והם היו מצויינים. לכתוב היא יודעת!! ההתחלה הייתה משמימה אבל ברגע שהתחילו הטִרְלוּלִים זה הפך מצחיק ומשוגע ובגלל זה המשכתי. אין קשר בינו לבין המציאות. יש פה אבסורדים בכמויות.

13/8/2023

יותר מדי טוויסטים בעלילה, כאילו ניסו להפוך את הספר למעניין יותר (קצת מתאמץ). מצד שני, הכתיבה רהוטה, והדמויות מעניינות ושובות לב. בסך הכל - שווה קריאה.

31/3/2023

האמת ספר חמוד ומוטרף מאד

18/2/2023

ספר חמוד רומנטי

11/1/2023

ספר חמוד מאוד!

31/12/2022

העלילה מרתקת, וחבל שקצת התקלקלה באמצע מסצנות קשות מדי ומיותרות שכמעט גרמו לי להניח ולא לסיים. לשמחתי זה היה זמני והסופרת התאפסה וחזרה אחרי יוון לספר סיפור טוב

22/11/2022

ספר חמוד מאוד ומצחיק.

27/9/2022

ספר מקסים ומעניין

17/7/2022

הסוף הציל מעט את הספר. לא התחברתי לכל הסצנות הקינקיות וההזויות. על נקודה פחות בדירוג. אהבתי דווקא את ההערות לאורך הספר.

9/7/2022

ספר מקסים ♥️

6/7/2022

מטורף ומהנה. אני לגמרי רואה סרט באופק

6/7/2022

חמוד קצת מעייף

6/7/2022

בגדול אני מאוד אוהבת את הספרים של ליהי שן קראתי כמעט את כולם גם באנגלית וזה ספציפית קצת פחות טוב לדעתי אבל עדיין מאוד נהניתי.

2/7/2022

מאוד אוהבת את הסופרת, את היחסים שהיא רוקמת בין הדמויות. אבל בספר הזה הקסם פחות עבד לדעתי

1/7/2022

אני מצה על הסופרת הזאת!! לא הספר הכי טוב שלה ומתחיל קצת בבלאגן אבל הכתיבה שלה והעיון מפצה על הכל . חבלב וקליל

20/10/2024

ספר קליל וחמוד. אבל חסר תוכן ורומנטיקה

5/5/2024

כשסיימתי את הספר וקראתי מה שכתבה הסופרת עצמה על הספר, הבנתי שאכן זה ספר חג מולד. סכריני ומלא בנאומי הדמויות האחרות בספר. אפשר לקחת את זה בקלות כמו כל סרט חג מולד שיש ולא לחפש משהו מעבר לזה.

25/1/2023

קצת הזוי אבל כתוב יפה.

29/10/2022

אני מאוד אוהבת את הכתיבה של ליהי אבל לספר הזה ממש לא התחברתי! (ולא בגלל הפרה או המפית 😜) פשוט אין כימיה בין הדמויות והסיפור מאולץ. ומשעמם לקח לי נצח לקרוא אותו ונראה לי שיש לי מחסום קריאה בגללו… בקיצור לא מהמוצלחים - לגמרי אפשר לוותר

4/9/2022

ספר הזוי, מוזר אך יחד עם זאת מעניין. למי שרוצה לדעת איך נראה קוקאין בצורת אגדה רומנטית מוטרפת:)

20/8/2022

ספר נחמד להעביר איתו את השבת

8/8/2022

העלילה חמודה אבל מבולגנת. יותר מידי קפיצות בעלילה, יותר מידי נקודות מבט, הערות שוליים ממש לא ברורות.

8/7/2022

מבולבלת! הסיפור טוב אבל כמו שהיא תיארה הפעם זה אחר משוגע ולא בטוחה שאהבתי את הבלאגן של כל נקודות המבט.. לא דומה לאף ספר קודם.

3/7/2022

למרות הביקורת הקצת קשוחה שלי, אני כן ממליצה לקרוא. ספר קצת שונה ועדיין כתוב נהדר, זוג מהמם ועלילה מרשימה. אני מאד אמביוולמטית לגבי הספר הזה. מצד אחד זו ליהי שן ואני מתה על הספרים שלה. היא כותבת היטב, העלילה יצירתית והגיבורים שלה מרתקים. מצד שני השילוב בין רומן רומנטי, דרמתי, אירוטי, קומי ומסתורין, פשוט לא עובד יחד!! בנוסף קשה לי עם ספרים שיש בהם קפיצות בין עבר להווה. זה לא כיף, זה לא תורם לספר וזה מעיק. אז מבחינתי זו הסיבה לי ל3 כוכבים. לא אהבתי גם את הנקודות מבט הקומיות של כל מיני חפצים ודמויות משנה. לא רק בגלל הכתיבה התלושה, אלא פשוט התחושה שזה לא זורם ולא מקדם את העלילה.

1/5/2025

ציפיתי לספר מתוק אבל הסיפור טרגי ואפילו אפל. בנוסף יש הערות ביניים חצי קומיות אבל השילוב עם הסיפור הכבד יוצא מוזר ולא ברור

5/7/2022

אוהבת את הסופרת, אך הספר הזה מאוד מאכזב.

3/7/2022

מאכזב

2/7/2022

כשראיתי את שם הסופרת מיד רכשתי , אבל האכזבה אדירה, הספר פשוט כתוב לא טוב קפיצה מעצבנת בין הווה לעבר וחצי ממנו מחשבות של מפית, שולחן, דמות משנה קטנה וכו׳ ממש חבל

2/7/2022

בדרך כלל מאוד אוהבת את הספרים של הסופרת הזו. הפעם לא.

19/8/2022

אחד הספרים הגרועים בז'אנר שקראתי מימיי. אוסף קלישאות שמעליבות את האינטלגנציה של הקוראים. לא דומה לאף ספר של ליהי שן. גיבוב מילים של כלום ושום דבר. דילגתי על עשרות עמודים רק כדי לסיים את הזוועה הזאת. בזבוז זמן וכסף. במילה אחת: מזעזע!

22/7/2022

משעמם! לא הצלחתי לסיים.

21/7/2022

מאכזב מאוד פוטנציאל אדיר להיות משהו שונה. ספר וולגרי ובוטה בלי סיבה. עלילה מבולבלת… מושכים את כל הספר כדי לקבל בעשרים האחוזים האחרונים, את כל בעלילה בבת אחת. לא אהבתי את זיוויות המבט של כל מיני חפצים ודמויות. שורה תחתונה: הכי לא!

18/7/2022

אכזבה גדולה , ספר משעמם נורא. דווקא מסופרת שאני אוהבת.

15/7/2022

ספר מיותר

4/7/2022

ממש הפתיע אותי כמה הספר גרוע. הספרים הקודמים שלה היו מצויינים. דילגתי על המון עמודים כתוב בצורה משעממת ומייגעת. לא מומלץ בכלל.

2/7/2022

מאכזב מאוד

2/7/2022

אחד הספרים ההזויים והמבולגנים שיצא לי לקרוא הן מבחינת העלילה והן מבחינת הדמויות . החלקים שמנסים להיות הומוריסטיים מביכים . הסלנג אידיוטי באמת כאילו חסר ספרים לתרגם שאוטומטית מתרגמים כל ספר שהיא מוציאה ?

2/7/2022

לא אהבתי בכלל!! לא מתאים לסופרת לרשום ספר כזה מאכזב

2/7/2022

ספר לגמרי מטורף במילותיה של המחברת, במיוחד הקולות של דמויות המשנה, הפרה והמפית. התזזיתיות בין העבר לעתיד היתה יותר מידיי כאוטית בשבילי

במקרה הלא סביר ל׳ ג׳יי שן (ליהי שן)

1

הווה

רורי

חיי ארוזים בתוך כדור זכוכית מושלג ויפה. מהסוג שאיש לא טרח להוריד מן המדף המאובק במשך שנים. שלא טולטל. שלו ודומם. כלפי חוץ, הכפר השוויצרי המטופח שלי נראה מושלם.

והוא אכן כזה. סוג של. בגיל עשרים ושש, נראה שהסתדרתי בחיים.

עבודה מושלמת.

דירה מושלמת.

שותפה מושלמת.

חבר מושלם.

שקרים מושלמים.

טוב, אלו לא ממש שקרים. כל ההישגים שלי אמיתיים. עבדתי קשה כדי להגיע אליהם. הבעיה היא, שלפני שמונה שנים הבטחתי לוותר על כולם בלי למצמץ, אם אתקל בו שוב. אבל אז, לא הייתי מי שאני היום.

הייתי אבודה. אבלה. שבורה. מבולבלת.

לא שזה משנה, זה היה אז ועכשיו זה עכשיו, וזה לא הוא, האיש שאני מביטה בו. לא. אין מצב.

זה לא.

... אם כך, למה אני לא יכולה להתיק את עיניי מן הזר המסתורי שנכנס פנימה, מבעד לדלתות אולם הנשפים של מלון בירצ'מן, ומסובב את כל הראשים כשהוא חולף על פניהם?

לחיים שהחורף הכתים בסומק, לסת אצילית, מרובעת, אף רומאי, ושפתיים שנועדו לחטאים האפלים ביותר ולהנאות המושחתות ביותר — כל זה ממוסגר בסבך של שיער שחור ומסתלסל בצדדים, כמו קיסוס, המתפרע לאלף כיוונים שונים. עיניו המלוכסנות, המהורהרות, כתפיו הרחבות ומותניו הצרים, גורמים לו להיות יותר מנאה. הוא מושלם. מושלם מדי.

אני משתוקקת לזהות משהו שיצביע על כך שהוא בן אלמוות, בלתי אנושי, כמו כל הנסיכים האכזריים באגדות. משהו שיוכיח שהשלמות שלו באמת בלתי אפשרית.

אוזניים מחודדות. ניבים ארוכים. זנב קטן.

קדימה, אלוהים, זרוק לי איזו עצם. משהו. כל דבר.

הוא גבוה, אבל לא במידה שמושכת תשומת לב מיוחדת. לא, למלאכּי דוהרטי לא נחוצים גובה מלכותי, בגדים הדורים, או מיליונים בבנק, כדי להצדיק את יראת הכבוד שהוא מעורר באנשים. עצם קיומו מספיק כדי לגרום לנשים ליפול על ברכיהן. ראיתי את זה אז. אני רואה את זה עכשיו.

כל העיניים באולם הנשפים נעוצות בגבר המסתורי הזה, כולל שלי.

תפסיקי עם זה, רורי. זה לא הוא.

אילו רק יכולתי לראות את עיניו. אז הייתי יכולה להסיר ספק, לדעת בוודאות. לאף אחד אחר אין עיניים כאלה. גוון נדיר של סגול, כמו זה של סוכריות גבישי סוכר.

"מחסור במלנין בשילוב אור שמוחזר מכלי דם," הסביר מאל בלילה שבו חמס את תמימותי, ליבי, ותחתוניי — והכול בנשימה אחת.

אני מתבוננת באיש, בשעה שהוא עובר את המאבטחים ונכנס לאזור ה'וי־איי־פי' בלי להתבלבל, מתעלם מן המבטים הסקרניים ומן המעריצות שנושכות את שפתותיהן. אפילו ידוענים משליכים עצמם לרגליו, מנסים להדביק את צעדיו העצלים, לפתוח בשיחה, בשעה שהסדרן הגדול והקירח, פותח את חבל הקטיפה האדום שמפריד בין בני התמותה והאלים.

האיש שלא ייתכן שהוא מאל, פוסע לעבר הבר, ועיניו מתבייתות על משהו. או יותר נכון על מישהו; הטייקון, בעל חברת התקליטים ג'ף ריינר, שאליס קריסטנסן — יקירת האר־אנד־בי הצעירה והמבטיחה, הידועה בשם הבמה אלישיוס — שרועה בחיקו. עור פניו בנות הארבעים־ומשהו של ג'ף, נצבע בגווני ורוד, בשל שתיה מופרזת וקוקאין.

בזמן שהאיש מתקרב, ריינר קם, נותן לאלישיוס להחליק מחיקו; וישבנה פוגע ברצפה בחבטה. הוא צועד מעל גופה, ממהר לאיש המסתורין, נופל על ברכיו בדרמטיות, שולף ערמת שטרות עבה מכיס חולצתו ומנופף בה בפניו של הזר. האיש שאיננו מאל משחרר גיחוך צונן, קוטף את הכסף מבין אצבעותיו דמויות הנקניקייה של ריינר, מחליק אותו אל תוך כיס מעילו, ואומר משהו שגורם לריינר לקום במהירות.

טוב, זה פותר את התעלומה מבחינתי.

מאל ימות לפני שיסגור עסקה עם דמות ידועה כמו הבוס שלי. יצית את עצמו לפני שישתתף בקבלת פנים נוצצת. ישתה ציאניד ישר מבקבוק לפני שיתחבר לטיפוסים כמו ג'ף ריינר.

מאל הוא לא קר, או יהיר, או מתנשא. הוא מסתפר בעצמו ונותן כִּיפִים לזרים וחושב שרוטב חום הוא התרופה לכל מכאובי העולם. מאל שונא אירועים מפוארים, שבועוני בידור, חברות תקליטים פופולריות, ואוכל מתוחכם. הוא אוהב את אמא שלו, לעשות חיים, להשתכר, ולכתוב שירים כשהוא שוכב תחת שמי הלילה הצלולים, בחצר האחורית שלו. הוא סירב להמחאה על סך שישה עשר אלף, שכוכבת פופ ניסתה לתת לו בתמורה לאחד משיריו, רק מכיוון שהצחיק אותו לראות את המנהל והסוכן שלה נבוכים, בעודם מנסים לפענח את המילה לא.

אבל זה היה לפני שמונה שנים, מציין קול קטן בתוכי. למשך עשרים וארבע שעות.

מה אני יודעת על מלאכּי דוהרטי של היום?

מה ידעתי עליו אי פעם?

"הנה היא."

זרועו של קאלום נכרכת סביב מותניי. אני קופצת בהפתעה, המבטא האנגלי והאלגנטי שלו מבהיל אותי לרגע.

"יפיפיית הנשף." שפתיו, שעדיין לא התחממו מן הקור שבחוץ, מתחככות בעור שמאחורי אוזני.

"הצלחת להגיע." אני מסתובבת, כורכת את זרועותיי סביב צווארו ונותנת לו נשיקה חטופה על שפתיו, כאילו אני מחתימה כרטיס. הוא עדיין לובש את החליפה האפורה שלבש במשרד.

"אני תמיד מצליח, לא?" הוא מעקם את אפו.

זה נכון. קאלום הוא הגבר הדייקן והאמין ביותר שיצאתי איתו בחיי. ההיפך הגמור ממאל המעופף, שאי אפשר לסמוך עליו. כשאני מביטה בחבר שלי שוב, אני רואה שהוא בחר את העניבה האהובה עליי. ירוקה כהה עם חוטי זהב. כאשר ראינו אותה בחנות, בערך שבועיים אחרי תחילת מערכת היחסים שלנו, אמרתי לו שהיא מזכירה לי את אירלנד, והוא קנה אותה מייד.

אני שולפת מתיק היד שלי את הניקון D18 שהוא קנה לי ליום ההולדת שלי, ומצלמת תמונה שלו, מנציחה בה את חיוך הילד העשיר והמתפנק שעל פניו, בזמן שהוא מחפש אישור בפניי.

אני עובדת כצלמת עצמאית בשביל תקליטי 'בלו־היל', מאז שקיבלתי את תעודת סיום התואר שלי באומנויות לפני ארבע שנים. משלמים לי כמעט כלום, אבל כמעט כלום בכל זאת עדיף על ממש כלום, שזה מה ששילמו לי בשלוש השנים הראשונות, כשעבדתי כאן כמתמחה. אני עובדת במשרה חלקית כברמנית כדי לשלם את שכר הדירה האסטרונומי שלי במנהטן.

זה לא שאני חייבת להיות הקלישאה המהלכת של הנערה הענייה ממנהטן. יש לי ירושה מאבי המנוח, אבל אני מסרבת לגעת בה. אפילו לא עלה בדעתי להשתמש בה. הייתי שורפת את הכסף לו יכולתי, אבל זה יגרום לאימי לחטוף התקף לב, ואני לא רוצה את זה על מצפוני.

מעולם לא רציתי את הכסף. רציתי רק שאבא שלי יהיה חלק מחיי. "את נראית מדהים, אהובה." קאלום מרים את סנטרי בגב אגודלו, ומטה אותו כלפי מעלה.

באמת? אני ההיפך ממה שגברים כמו קאלום מחפשים. יש לי עור בהיר, על גבול החולני, עיניים ירוקות גדולות, שתמיד מוקפות בכמות מסחרית של איי־ליינר, עגיל חישוק באף, ואהבה נצחית לכל מה שפאנק־רוק, שבטח נראית קצת מוגזמת בגילי המתקדם, הנושק לעשרים ושבע.

כרגע, ניתן לראות את השורשים האדומים זהובים של שיערי הארוך, הצבוע בגוונים כסופים. כמו תותי שדה בשלג, אומר קאלום כשהשורשים שלי מתגלים. שיערי אסוף בקוקו פרוע, ואני לובשת שמלה מפוספסת באדום ולבן, שהתאמתי לה נעלי בד שטוחות וקולר עם ניטים ממתכת. בקיצור, אני נראית כמו רוח רפאים ויקטוריאנית שהלכה לאיבוד בספנסר'ס. לפעמים אני חושדת שזה הדבר הראשון שמשך את קאלום אליי. פגז תמהוני ומסעיר, שיכול לרומם את מעמדו יותר ממה שהייתה יכולה לעשות כל אשת ראווה מפלסטיק.

"תראו איזה ראש פתוח ומגניב יש לקאלום, עם החברה ההיפסטרית, והאומנותית שלו, שיש לה עבודה אמיתית. השדיים שלה לא עברו הגדלה, והיא לא מכירה בשמות הפרטיים את המוכרות בניימן־מרקוס."

"אני נראית כמו מישהי שליהקו אותה לביטלג'וס." אני צוחקת ומנשקת את צווארו.

הצחוק שלו רוטט כנגד גופי.

קאלום מסיט בגב ידו קווצת שיער שהשתחררה מהגומייה, ומצמיד את שפתיו אל העור שזה עתה חשף בבסיס צווארי.

"אני אוהב את ביטלג'וס."

הוא מעולם לא ראה את הסרט הזה. הוא אמר לי את זה בדייט הראשון שלנו, אבל נראה לי שמיותר לתקן אותו, ולהיראות כאילו אני מנסה בכוח למצוא בעיות במערכת היחסים שלנו.

"את יודעת מה עוד אני אוהב?" הוא מרכין את ראשו לעוד נשיקה. " אותך, עם השרשרת שקניתי לך מטיפני'ס."

אה, כן. זאת שנתן לי, יחד עם שמלה מהוגנת, כי אני מגניבה, אבל לא בהכרח מגניבה מספיק, כדי להיראות כמו שאני נראית ליד החברים שלו.

"זהירות. אני אהיה בת עשרים ושבע בעוד כמה חודשים. אתה עלול לתת לי רעיונות," אני מתגרה בו. המילים נשמעות סתמיות על לשוני, אבל אני יודעת כמה הוא נהנה לשמוע אותן.

"אבא שלי אמר לי שלא מאיימים על זונה בזין. האם את יודעת מה זה אומר, אורורה בל ג'נקינס?"

זה החבר הגבוה, הברוקר, זאב הוול־סטריט שלי. עם חינוך איטון ואוקספורד שלו. עם הנימוסים המושלמים והפה המלוכלך.

האיש שהחיסרון היחיד שלו, הוא העובדה שהוא בדיוק מה שאמא שלי רצתה בשבילי.

עשיר. בעל השפעה. מחונך.

יציב. מתוק. משעמם.

מה שאמא'לה לא יודעת הוא, שאני מחבבת את קאלום על אף כל הדברים האלו, ולא בזכותם. לקח לי שישה חודשים להיכנע לשכנועים שלו, כי ידעתי שהוא ימצא חן בעיניה, והדברים שאמא שלי אוהבת הם בדרך כלל מלאכותיים ורדודים.

הוא רדף אחרי במשך חודשים. לבסוף, הופיע בבר שממוקם מתחת לדירה שלו — שהוא במקרה גם הבר שאני עובדת בו — והיכה בכף ידו על הדלפק.

"תגידי לי מה אני צריך לעשות כדי שתהיי שלי," הוא מלמל באותו לילה. "תפסיק להיראות כל כך אסוף ועל הספקטרום השפוי," עניתי ביובש.

"אתה מזכיר לי את כל מה שאמא שלי רוצה. ואמא שלי רוצה את כל הדברים הלא נכונים."

"בגלל זה את אומרת לי לא כל הזמן?" הוא קימט את מצחו, מבולבל. "אני בא לכאן בכל ערב, מתחנן שתתני לי הזדמנות, ואת דוחה אותי כי אמא שלך עלולה, חס וחלילה, לחבב אותי?"

משכתי בכתפיי, הושטתי יד אל עוד כוס מהבילה, וניגבתי ממנה את האדים.

"אני צרה צרורה, אהובה. נכשלתי בשנה הראשונה שלי באוקספורד. באופן מחפיר. ולא כי לא ניסיתי."

הרמתי גבה, ושלחתי לעברו חיוך שאמר באמת? אבל זה לא סיפק אותי.

קאלום פלט נשיפה, וניער את זרועותיו כאילו הוא מתכונן לריצת מרתון.

"בסדר, בואי נראה. יש לי כתם לידה בגודל האגרוף שלי על התחת. אני עדיין אוכל דגני צ'יריוס עם חלב לארוחת בוקר. בכל. יום. ויום. המאמן האישי שלי אומר שיש לי זרועות כמו של ריס אייפאנס, הידוע גם בתור השותף לדירה של יו גרנט מהסרט נוטינג היל. א... א... אני לא יודע לשחות!" הוא הניף את זרועותיו באוויר, בתנועת ניצחון, בשעה שכל הסובבים הרימו את ראשיהם ממשקאותיהם וחייכו.

גיחכתי, ונדתי בראשי. אולי הוא לא מושלם, אבל הוא רחוק מלהיות הטיפוס המתוסבך שאני בדרך כלל נמשכת אליו. דבי, כלומר, אמא, תמיד התלוננה שאני אוהבת רק את הזבל שבזבלים. השבורים, הבלתי מובנים, המתוסבכים, שאין להם מה להציע לי מלבד לב שבור ומחלות מין.

זה לא היה לגמרי לא נכון. לא הרביתי להסתכל על גברים, אבל לאלו שכן הסתכלתי עליהם, היו תסביכים בכמות שיכלה למלא גיליון של ווג.

בשלב הזה, קאלום רכן קדימה, כל פלג גופו העליון נצמד אל הדלפק, הוא הניח את ידיו סביב פיו, והעמיד פנים שהוא לוחש באוזני.

"אני יכול לגלות לך סוד?"

"יש לי הרגשה שתגלה בכל מקרה."

"אני חושב שנולדת כדי להרוס אותי."

צחקתי, וצעדתי צעד אחורה. השיחה שלי עם מאל מלפני שנים רבות כל כך צפה במוחי, והזכירה לי שכבר שמעתי את המילים האלה. דברים שמאל ואני אמרנו זה לזו תמיד ארבו בעמקי נשמתי.

מאל אמר לי שיש לי את הכוח להרוג אותו.

הוא לא ידע שבמובן מסוים, גם הוא הרג אותי.

כל יום שחייתי בלעדיו, הזדחל כמו חילזון, והשאיר אחריו שובל דביק של ריר.

"או. קיי, בחורצ'יק. הגיע הזמן להזמין לך מונית." טפחתי על גב ידו של קאלום.

זה היה לפני שידעתי שהוא הבעלים של הפנטהאוז בקומה העליונה. "אני רציני," אמר שוב בשרבוב שפתיים.

הוא ידע שהוא מושך. ידע איך להשתמש בקסמיו, בקסמי המבטא שלו, הוא ידע איך לגרום לבחורה לתת לו את הטלפון שלה. למרבה הצער, הייתי חסינה.

הנחתי עוד כוס נקייה בצד, וזרקתי את המגבת על כתפי.

"אפשר לגלות לך עוד סוד?" הוא העביר את האגודל שלו על שפתיו.

אז שמתי לב שיש לו שפתיים מזמינות עד כדי גיחוך, גם כשהוא לא משרבב אותן.

"אתה תמיד מבקש רשות לפני שאתה מדבר?" הטיתי את ראשי.

הוא צחק. "בדרך כלל, תאמיני או לא, אני זה שאנשים מבקשים ממנו רשות. בכל אופן, אני אפילו לא שתוי. הבירה הזאת? זאת הכוס היחידה שהגשת לי הערב, והיא מלאה. אני לא בא לכאן כדי להשתכר, אורורה. אני בא לכאן בגללך."

עצרתי, עיניי הביטו בכוס הבירה שלו. הוא דיבר אמת. ידעתי כי הגשתי לו משקה בכל ערב. התחוור לי שהוא היה ההיפך המוחלט ממאל — הבגדים ההדורים, המראה המהוגן, השפיות. אולי הוא מה שאני צריכה כדי לסלק ממוחי את המחשבות על המשורר האירי שלא מרפות ממני.

מה שאומר שקאלום הוא גם בדיוק ההיפך מאבא שלי.

מה שאומר שלמען השפיות שלי, אני צריכה לפחות לתת לו הזדמנות.

הוא היה התיקון שלי. ההזדמנות השנייה. הגאולה שלי.

"אז מה את אומרת? תתני לי דייט אחד?" הוא התחנן. "אני מבטיח לך שתשתכנעי שאני יכול להיות בלתי יציב באופן מזהיר, עם נגיעות של חוסר יכולת, ולספק לך כמות נדיבה של חוסר ודאות."

"טוב." גלגלתי עיניים בחיוך קליל.

"הא!" הוא חבט בבר בהבעת ניצחון. "הקטע שאמרתי שאני יכול להיות בלתי יציב עשה לך את זה, נכון?" הוא אסף את עצמו, והדף את הבירה כאילו חיכה לרגע שיוכל לעשות את זה, כאילו היא דוחה אותו. "זה תמיד עובד על נשים," אמר.

באולם הנשפים, אני לוקחת נשימה עמוקה, ופוגשת בעיניו של קאלום. "אני בטוחה שאתה עומד לספר לי הכל על הזונות והזין," אני אומרת, והזקפה שלו מתחככת בין רגליי מבעד למכנסי הסיגר שלו והשמלה שלי.

לפרוטוקול: קאלום שיקר באותו ערב בבר. אין לו אפילו עצם אחת מתוסבכת, מסוכנת, או בלתי מחושבת, בכל גופו. ובאשר לסימן הלידה שלו? העור שלו מושלם כמו גיליון נייר חדש ונקי.

קאלום ברוק הוא גבר מושך, מסוג הטיפוסים שיש להם בית־קיץ־בנָאנְטַקֶט, שניים־וחצי־ילדים, חולצות־פולו־ותחרויות־גולף, בגרביים הלבנות הארוכות שלו, השיער הבלונדיני בגוון חול, הגובה המרשים, וגוף האצן שלו. סאמר, החברה הכי טובה שלי אוהבת לצחוק שהוא נראה כמו החלום הרטוב של דייוויד דיוק.2

הוא מביט אל תוך עיניי. "אני מונוגמי סדרתי, בן שלושים ושתיים ואני יוצא איתך כבר כמעט שנה. מחויבות לא מפחידה אותי, רורי. אם זה תלוי בי, את עוברת לגור איתי מחר בבוקר."

פרמתי את כפתורי הבלייזר שלו ושחררתי את עניבתו, רק כדי לעשות משהו עם הידיים. גם אני מחבבת את קאלום, אבל שנה זה עדיין שלב מוקדם במערכת היחסים שלנו.

לקח לך עשרים וארבע שעות להבטיח למאל את הנצח, אומר הקול שבראשי.

זה גם היה חידוש בשבילי לגמור מחדירה ולא מגירוי עצמי. אני ממשיכה לתרץ לבת השמונה־עשרה שהייתי.

קאלום מוביל אותי אל השולחן שלנו. אנחנו יושבים ליד חבורה של לובשי חליפות מתחום ראיית החשבון והשיווק, שמנשנשים את מנת הסביצ'ה שלהם ומדברים על קרנות גידור ועיירות חוף שהפכו פופולריות לאחרונה, כאלה שאנשים מההמפטון עוברים אליהן. קאלום משתלב בקלות בשיחה, ממשיך לשתות את המשקה הקל שלו, כמנהגו, עדיין ללא טיפה של אלכוהול. אני מתמקדת בעמיתים שלי, ומנסה להפסיק לחשוב על הגבר באזור הוי־איי־פי.

כמו שאמרתי קודם, זה לא מאל. ואו.קיי, בסדר. בואו נזרום לרגע עם החלק הכי פסיכי במוח שלי ונגיד שזה כן הוא — אז מה? הוא לא ראה אותי. וזה לא שאני מתכוונת לגשת אליו. הוא כנראה בעיר לכמה ימים. מאל מאוד מסור למשפחה שלו, לחווה שלו, לארצו. ידעתי את זה כשפגשתי אותו. שהגבר הזה לא יעבור לאמריקה. אפילו לא בשביל בחורה.

במיוחד לא בשביל בחורה.

ובטח שלא הבחורה הזאת.

ובאשר לכסף? לא אכפת לו מכסף. מעולם לא היה לו אכפת.

אני מכרסמת גריסיני, מסיימת שתי כוסות יין, ומוצאת את עצמי בעיצומה של שיחה סוערת, שעברה מבתי קיץ לשירותים הציבוריים הכי טובים במנהטן (קרייט ובארל בפינת יוסטון וברודוויי מובילים), כאשר ויטני, העוזרת־הכלבה־מהגיהינום של ריינר, מרחפת לעבר השולחן שלנו, ומותניה מתנדנדים כמטוטלת. תספורת הקארה בצבע פלטינה שלה גזורה בדייקנות כזו, שעולה בי תהייה אם הספר שלה משתמש בסרגל. היא לובשת מעין חליפת BDSM עשויה פסי עור שמכסים את פטמותיה ואת הסרעפת ולא הרבה יותר מזה. היא מטה את ראשה ומשרבבת את שפתיה האדומות.

כולם מפסיקים לדבר כי ויטני יודעת לשמור סוד כמו שאני יודעת להימנע מפחמימות. לראייה: גריסיני ויין.

"אורורה," היא מגרגרת, ומניחה יד מטופחת על מותנה.

כולם קוראים לי רורי, אבל ויטני קוראת לי אורורה. עשיתי את הטעות וביטאתי את סלידתי מהשם שלי, פעם, במהלך צילומים של כוכב פופ, שהיא נכחה בהם עם ריינר. מאז, אני אורורה מבחינתה. אילו אמרתי לה שאני אלרגית לכסף, הייתה שולחת מייד את כל תקציב החברה אל חשבון הבנק שלי.

זה רעיון.

"ויט." אני תוחבת אל תוך פי את פיסת הגריסיני האחרונה, ולא טורחת לפגוש במבטה.

"מר ריינר ישמח להחליף איתך מילה על המרפסת." היא מביטה בי תחת גבות מרוטות. אני נשבעת לכם שויטני שואבת הנאה מינית מכך שהיא מכחכחת בגרונה ומוסיפה בטון רומזני, " ביחידות."

אני זוקפת את כתפיי, מרימה את סנטרי, ניגשת לעבר המרפסת של אזור הוי־איי־פי, ומרוקנת את כוס היין השלישית שלי כדי לתדלק קצת אומץ נוזלי. ריינר הוא מאה קילו של הטרדה מינית בכל רגע נתון, אבל בעיקר כשהוא מסטול ושתוי. ואין ספק שזה מצבו כרגע. אני תוחבת את המפית עם הלוגו של המלון לתוך כיס שמלתי. כשאני מביטה לאחור, אני רואה את ויטני מתקרבת אל המושב שלי, כורכת את טפריה הצבועים לכה אדומה סביב כתפו של קאלום, ומשגרת לעברו חיוך מתקתק. אין דבר שויטני הייתה רוצה יותר מאשר להוכיח שהיא טובה ממני. ואין ספק שהיא אכן כזאת, אם אמת המידה היא התחזות לעקרת בית נואשת משכונת פלסטיק מזויפת בפרוורים.

הדבר האחרון שאני קולטת הוא שהיא לוחשת משהו אינטימי לקאלום. הוא מזעיף פנים ונד בראשו, לא, למה שזה לא יהיה שהיא אמרה לו, נראה שההצעה מעצבנת אותו. אני עוברת דרך הדלתות הכפולות, ומוצאת את המרפסת ריקה לגמרי. יותר קר כאן מאשר בלב של אמא שלי. אני משפשפת את זרועותיי, מקללת את עצמי על כך שהשארתי את מעילי בפנים, ניגשת אל המעקה, ומתפעלת מהנוף.

קפוא כאן, בנוסף לכך שתמיד קר לי. מאז שנולדתי, מאז שאני יכולה לזכור את עצמי, אני לובשת סוודרים וג'קטים צמריריים בכל מקום. כאילו עורי מצופה, כל הזמן, בשכבה בלתי נראית של קרח.

אני מרימה את מבטי, ממצמצת לעבר הכוכבים, ומתפעלת מיופיים — אפילו במזג האוויר הזה.

צעדים מתקרבים, נוקשים על הרצפה מאחוריי. משהו כבד נופל על כתפיי. מעיל צמר עבה, חמים עדיין מחום גוף. ריחו גברי ויקר: אדמה נקייה, אורן, עשן, ומי קולון מן הסוג היקר מדי לייצור המוני. צל מגיח לצידי. הוא מניח כוס ויסקי על מעקה השיש הרחב, מרפקו קרוב לשלי, כמעט נוגע, אבל לא ממש.

אני מסבה את ראשי, מצפה לראות את ריינר, ומוצאת את עצמי פנים אל פנים מול... מאל.

מאל שלי. זה כן הוא, אחרי הכול.

מלאכּי דוהרטי, בעל עיני הלילך. עם החיוך המהפנט. עם החוזה שחתמתי על גב מפית.

ועם חתיכה מליבי שמעולם לא החזיר.

אלא שהוא כבר לא מחייך. לא נראה שהוא שמח לראות אותי.

הוא אמר שאם אי פעם נשוב ונפגש, הוא יתחתן איתי, לא משנה מה. אבל זה היה לפני עשור כמעט — תחת השפעת אלכוהול, ותשוקה ונעורים. והאפשרות שזה ייתכן...

מאל פותח את פיו. "שלום, יקירתי."

המבטא האירי המחוספס שלו, גורם לי פיק ברכיים, ואני מוצאת את עצמי נאחזת במעקה.

פתיתי השלג הראשונים נופלים סביבנו. על אפי. עפעפיי. כתפיי. סופה מתרגשת ובאה בתוך כדור הזכוכית המושלג שלי.

2 David Duke ניאו נאצי אמריקאי, אנטישמי, פוליטיקאי ימני קיצוני. (כל ההערות הן של המתרגמת.)

המלצות נוספות

עוד ספרים של ל׳ ג׳יי שן (ליהי שן)