ההסכם 2 - התיקון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההסכם 2 - התיקון
מכר
אלפי
עותקים
ההסכם 2 - התיקון
מכר
אלפי
עותקים

ההסכם 2 - התיקון

3.7 כוכבים (59 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2737מקורי
ספר מודפס
4959מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/05/2025

עוד על הספר

  • תרגום: טל שירותי תרגום
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 312 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 12 דק'

מלאני מורלנד

מלאני מורלנד חיה חיים מאושרים ומלאי סיפוק באזור שקט של אונטריו, עם בעלה האהוב זה יותר מעשרים ושש שנים. אין דבר שחשוב לה יותר מחבריה וממשפחתה, והיא מוקירה כל רגע שהיא מבלה בחברתם.
 
מלאני ידועה בשם "האישה השקטה עם הצחוק הרם". היא עובדת באוניברסיטה המקומית ועבור קבוצת הכדורגל שלה. העבודה שלה אומנם תובענית, אבל מתגמלת כשהיא מעודדת את הקבוצה בדרכה אל הניצחון.
 
היא ממש מכורה לקפה ומאותגרת מאוד בכל מה שקשור למחשבים ולעניינים טכניים, אבל אוהבת מאוד לאפות, לבשל ולנסות מתכונים חדשים כדי לתת לאחרים לטעום. היא אוהבת להזמין אורחים לארוחות ערב ונהנית גם מטיולים, כאן ובחו״ל, אבל החזרה הביתה היא בעיניה תמיד החלק הכי טוב של הטיול.
 
מלאני מתענגת על סיפורי אהבה טובים עם קשיים לאורך הדרך, אבל מאמינה אדוקה בסופים של "הם חיו באושר ועושר". כשראשה אינו טמון בספר, הוא רכון אל המקלדת, והיא מקלידה במרץ בעוד הדמויות שלה מכתיבות לה את סיפוריהן היצירתיים, ולעיתים קרובות מארחת לה לחברה כוס גדולה של יין.

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

לריצ'ארד ואן־ריאן יש הכול.

אישה אוהבת, משפחה יפהפייה, חברים קרובים וקריירה שהוא מצטיין בה.

הוא דוהר במסלול החיים ונישא על גלי ההצלחה.

אבל מה קורה כשהנסיעה נעצרת?

כאשר הבלתי מתקבל על הדעת הופך למציאות, והחיים מתרסקים כך שלא ברור אם אי־פעם יחזרו להיות כשהיו?

ההסכם השתנה. צריך לדון בתנאים החדשים.

האם ריצ'רד וקייטי יצליחו לתקן את מה שנשבר?

מלאני מורלנד היא סופרת בין־לאומית שכיכבה ברשימות רבי המכר של הניו־יורק טיימס. היא חיה באזור שקט של אונטריו, קנדה, עם בעלה האהוב ועם חתולה שהצילו בשם אמבר. היא חובבת אפייה, מכורה לקפה ומאותגרת בכל הקשור למחשבים ולעניינים טכניים כאלה ואחרים. היא נהנית לנסוע לחו"ל, ובעיקר נהנית לחזור הביתה בכל פעם.

התיקון הוא הספר השני בדואט. קדם לו הספר ההסכם.

פרק ראשון

1.
 
השעה הייתה מאוחרת כשניווטתי את המכונית אל תוך שביל הגישה באנחת הקלה על שהגעתי הביתה. פעם אהבתי את הנסיעות מטעם העבודה, אבל עכשיו גיליתי שאני שונא אותן. שנאתי לעזוב את קייטי ואת הבנות שלי.
 
הטיסה שלי מטורונטו התעכבה, ואז התעכבה שוב כשהמראתי מקלגרי, עבר עליי יום ארוך. הזכרתי לעצמי לדבר עם סוכנת הנסיעות שטיפלה בהזמנות שלנו. רציתי טיסות ישירות – מספיק עם עצירות הביניים.
 
הבית היה חשוך, למעט שני אורות שדלקו באפלה – האור שנשאר דולק עבורי מעל דלת הכניסה, והאור העמום שבקע מחלון חדר הילדים. ידעתי שקייטי ערה ומאכילה את הת'ר.
 
פתחתי את דלת הרכב שלי והתמתחתי. האור של פנס הרחוב השתקף על משהו לבן שמשך את תשומת ליבי, והסתכלתי לעברו במבט זועף. רצתי במורד שביל הגישה, תוהה איך הגיעו חצי תריסר שלטי תעמולת בחירות לחצר שלי. היו שם שלטים של כל המפלגות. קיללתי ושלפתי בעצבים את כולם מהדשא, סחבתי אותם לחניה וזרקתי אותם בפינה. לקחתי את המזוודה הקטנה שלי ומיהרתי להיכנס הביתה.
 
עליתי במהירות שתי מדרגות בכל צעד, נעצרתי רק כדי להניח את התיק שלי בחדר שלנו, ואז ניגשתי לדלת הסמוכה, לחדר הילדים. התשישות, הלחץ והמתח של כל היום נעלמו לנוכח המראה שקיבל את פניי.
 
על כורסת ההנקה הענקית נמנמה קייטי, אשתי היפהפייה, כשהיא מערסלת בזרועותיה את הת'ר, התינוקת שלנו. מכורבלת לידן הייתה גרייסי שלי. היא שכבה כמו כוכב ים לרגליה של אימה, כאילו ביקשה לתפוס כמה שיותר מקום ולקבל כמה שיותר מתשומת הלב של קייטי. בקבוק ריק היה זרוק על הרצפה. הן היו שלישייה יפהפייה, ולטעמי, שתי הבנות הקטנות שלי גדלות מהר מדי.
 
התאפקתי לא לצחוק כשהתבוננתי בהן. הוצאתי את הנייד מהכיס וצילמתי כמה תמונות לפני שחציתי את החדר כדי לנסות להחזיר את הבנות למיטות.
 
הרמתי את הת'ר בעדינות מזרועותיה של אימה והרגעתי את קייטי בלחישה כשהיא החלה להתנועע. "זה בסדר, מתוקה, אני מחזיק אותה."
 
"אתה בבית," היא מלמלה. "הגעת באיחור... חיכינו."
 
"אני יודע, בייבי. מצטער."
 
היא ניסתה ללטף את פניי אבל פספסה. "זה... בסדר..."
 
צחקקתי כשהחזקתי את כף ידה ונישקתי אותה. "אני פה עכשיו."
 
"התגעגעתי אליך."
 
מילותיה חיממו את ליבי. הצמדתי נשיקה לראשה. "התגעגעתי אלייך."
 
"הממממ..." היה כל מה שהיא אמרה.
 
"היא אכלה?"
 
"כן, אכלה. שוב."
 
חייכתי. להת'ר היה תיאבון בלתי נלאה. היא כל הזמן הייתה רעבה וחסרת סבלנות כשנאלצה לחכות לארוחה שלה.
 
"בסדר, תישארי פה. אני תכף חוזר."
 
היא חייכה, ישנונית ומרוצה, והניחה לעיניה להיעצם.
 
הת'ר התכרבלה עליי, ונעצרתי ליד העריסה שלה, כי עדיין לא רציתי להשכיב אותה. היה לה ריח מתוק ונעים, והיא הייתה חמימה בזרועותיי. התנועעתי מצד לצד בתנועה שתמיד הרגיעה אותה, נהניתי להרגיש אותה על החזה שלי. לבסוף הנחתי אותה בעריסה והזזתי את שערה הפרוע מעל מצחה. היא ירשה את השיער שלי. אם היא תהיה דומה לי באופי, זה יטריף אותה.
 
לאחר שווידאתי שהיא ישנה ורגועה, חזרתי לכורסה ובחנתי את גרייסי. השינה שלה הייתה קלה, וידעתי שיש סיכוי טוב שברגע שאנסה להזיז אותה, היא תתעורר. ידעתי גם שאם זה יקרה, שום דבר מלבד אחת מפשיטות ה'אבא וגרייסי' המשותפות שלנו על מֵכל הגלידה, לא יצליח לגרום לה להירדם שוב. אנחנו נוהגים לשבת ליד השולחן כשהיא על ברכיי ומֵכל הגלידה לפנינו, ואני מאכיל אותה ביסים קטנים, מקשיב לה מברברת על אירוע רציני שעבר עליה באותו יום, ומנסה לא לצחוק כמו אידיוט על הדרך שבה היא מבטאת חלק מהמילים. "זה היה ממש מסחיק, אבא! אני סוחקת וסוחקת!"
 
למזלי, היא כנראה הייתה תשושה, כי היא המשיכה לישון גם כשהרמתי, סחבתי והכנסתי אותה למיטת הנסיכה שלה. התכופפתי ונישקתי את תלתליה, האהבה שלי אליה מילאה את ליבי.
 
חזרתי לחדר הילדים. קייטי התכרבלה כמו כדור ונרדמה, עכשיו שלא הייתה אף ילדה בחיקה. ניסיתי לא לצחוק. כשתתעורר בבוקר, היא כנראה לא תזכור שחזרתי הביתה או שהיא החליפה איתי כמה מילים. התכופפתי, החלקתי את ידיי מתחתיה ונשאתי אותה למיטה שלנו. הצד שלה במיטה היה מסודר למשעי. היא כנראה ישנה בצד שלי, הכרית שלי הייתה מקומטת ומכווצת, והשמיכות זרוקות. היא תמיד ישנה שם כשלא הייתי בבית. היא אמרה שזו הדרך היחידה שלה להירדם כשאני לא נמצא, לבושה באחת מחולצותיי ואוחזת בכרית שלי.
 
הזזתי לאחור את השמיכות בצד שלה והנחתי אותה במיטה. השארתי אותה ישנה ונכנסתי לעשות מקלחת ארוכה וחמה לפני שנשכבתי במיטה לצידה. בתוך שנייה היא הייתה מכורבלת עליי, ראשה על החזה שלי, ורגליה זרוקות מעל רגליי – כוכב הים הפרטי שלי. לא היה ספק שגרייסי ירשה את זה ממנה.
 
לא הייתי מחליף את זה בעד שום הון שבעולם.
 
היא זזה, הרימה את רגלה, התחככה עם הברך על הזין שלי והעירה אותו. אולי היא לא הייתה ישנונית כמו שחשבתי.
 
"קייטי," הזהרתי אותה, "אל תתחילי משהו שאת עייפה מדי לסיים."
 
היא נצמדה אליי קרוב יותר והעבירה את ידה במורד החזה שלי, קולה נמוך וצרוד משינה. "התגעגעתי אליך כל כך."
 
הרמתי את הראש כדי להביט בה. עיניה היו מנומנמות ועצומות למחצה, אבל עדיין מלאות הערצה. היא הסתכלה עליי באופן שגרם לי להרגיש כמו מלך. כאילו אני יכול לעשות כל דבר. להיות כל דבר למענה.
 
משכתי אותה במעלה החזה שלי וקירבתי את שפתיי לשלה. "גם אני התגעגעתי אלייך, בייבי. אני תמיד מתגעגע אלייך."
 
ידה החליקה מתחת לגומי של מכנסי השינה שלי. כבר לא יכולנו לישון בעירום מאז שגרייסי החלה ללכת. היא הייתה הרפתקנית, ולא הייתה לה שום בעיה להיכנס למיטה שלנו באמצע הלילה.
 
ידה של קייטי נסגרה סביב הזין המתקשה שלי. "התגעגעתי גם אליו."
 
"שנינו שמחים להיות בבית."
 
היא העבירה את רגלה מעל ירכיי, התיישבה על ברכיה ומשכה במכנסיי. "תתרומם," היא ציוותה.
 
הרמתי את האגן, והיא משכה את מכנסיי מטה, ואז נשכבה עליי עד שנצמדנו עור אל עור.
 
"אלוהים, קייטי, לבשת תחתונים לפני רגע."
 
היא הזיזה את שערה לאחור מעבר לכתפה. "התחתונים שלי התפוצצו."
 
"התפוצצו?"
 
קולה היה צרוד וסקסי. "הם שמעו שריצ'ארד ואן־ריאן חזר. בום! הם נעלמו."
 
"מה את אומרת?"
 
היא התמתחה על גופי, וחום גופה הלהיט את הזין שלי.
 
"כן."
 
"אני מקווה שלא נפגעת מהפיצוץ."
 
"נכוויתי קצת. אני בטוחה שתצליח לכבות את השרפה," היא נישקה אותי, ושפתיה טרפו את שלי, רעבות ולהוטות. אחזתי במותן שלה והכנסתי את ידי השנייה בשערה כשנישקתי אותה בחזרה. הטעם של אשתי, התחושה של עורה על שלי, לא דמו לשום דבר אחר. אהבתי את הרגעים האלה איתה – כשהיינו רק אנחנו. יחד.
 
זזתי לאחור והרמתי את עיניי אליה. היופי השקט שלה הדהים אותי לפעמים. ליטפתי את עורה הרך ופרשתי את כפות ידיי על בטנה.
 
היא נשכה את שפתה, ובפעם הראשונה נמנעה מלהביט בעיניי כשהעברתי את היד במעגלים קטנים על קימוריה העדינים. היא עצרה את תנועותיי, אצבעותיה חסרות מנוחה מעל שלי.
 
"הי," אמרתי בשקט, "קייטי, בייבי, תחזרי אליי."
 
היא הרימה את עיניה, והנדתי בראשי כשהבנתי בדיוק על מה היא חושבת. ליטפתי באצבעותיי את הפסים העדינים בירכיה ובבטנה שהפריעו לה כל כך. לעיתים רחוקות מאוד היא הרגישה חסרת ביטחון איתי, וזה היה משהו שהייתי חייב להתייחס אליו, אחת ולתמיד.
 
"זה לא מפריע לי, קייטי, וזה לא צריך להפריע לך. זה לא גורם לך להיות פחות יפיפייה – אלא רק יותר, מבחינתי. הם חלק ממך. חלק מאיתנו. יש לך אותם כי במשך תשעה חודשים ערסלת, הזנת ונשאת את הבנות שלנו – הבנות שלי – בתוכך. הפסים הקטנים האלה הם ההוכחה לכוח שלך, תזכורות קטנטנה שהגוף שלך הוא פלא בשבילי," התרוממתי ונישקתי אותה, נשיקה מלאה בכל האהבה שהרגשתי. "את הפלא שלי."
 
"איך אתה תמיד יודע להגיד את הדבר הנכון?"
 
"זה לא הדבר הנכון, קייטי. זו האמת."
 
"אני אוהבת אותך," היא לחשה.
 
"יופי," קרצתי לה, "כי אני עומד לזיין אותך, ואני צריך אותך איתי עכשיו."
 
היא חייכה, והרגע האפל שלה חלף. היא דחפה אותי לאחור על המזרן. "אל תדאג, אני איתך ואן־ריאן."
 
היא הרימה את ירכיה, והזין שלי החליק במורד קפליה, החום והרטיבות שלה גרמו לי להתנשף בקול. היא התיישבה ונדחפתי לתוכה.
 
ראשי נזרק לאחור אל הכרית. "פאק!"
 
"כן," היא גנחה והחלה להתנועע. "כן. תזיין אותי, ריצ'ארד."
 
התחלתי לנוע בקצב שלה וחדרתי לתוכה בעוצמה. "קייטי, בייבי, את ממש פראית הלילה."
 
"חשבתי עליך כל היום." היא נשענה לאחור והכניסה אותי עמוק יותר. "חשבתי עליך בתוכי. אלוהים, ריצ'ארד..."
 
הפכתי אותה על גבה מבלי לצאת ממנה וזיינתי אותה בכל הכוח. היא ייבבה וזעקה, וציפורניה החדות חפרו בכתפי. כיסיתי את פיה בשלי, רציתי לטעום אותה ולהשתיק אותה. חששתי שגרייסי תיכנס לחדר פתאום, זה יצלק את בתי לכל החיים, כי לא היה שום סיכוי שהייתי מסוגל להפסיק לזיין את אשתי.
 
קייטי נעצרה לרגע וצרחה לתוך הפה שלי כשהיא גמרה. הצלחתי למשוך עוד כמה רגעים עד שהאורגזמה שלי התפרצה, כיווצה לי את האשכים ושלחה זרמים של עונג במורד גבי. חדרתי לתוכה פעם אחת אחרונה וגנחתי את שמה כשגמרתי בעוצמה וברעד.
 
ואז התמוטטתי עליה.
 
היא כרכה את זרועותיה סביבי, והמגע שלה היה כמו תרופת הרגעה לנשמתי.
 
"אני אוהב אותך, קייטי."
 
הרגשתי אותה מחייכת כנגד עורי. "אני יודעת."
 
צחקקתי והתגלגלתי הצידה, הצמדתי אותה אליי וכיסיתי אותנו בשמיכות.
 
"הכול עבר בשלום כשלא הייתי?"
 
"כן. ג'נה ולורה באו לבקר ובדקו מה איתנו. גראהם התקשר כדי לוודא שאנחנו בסדר. איך הייתה הנסיעה?"
 
"מוצלחת. הכול הלך ממש טוב."
 
"נערי בי־אֵי־אם מתנהגים כמו שצריך?"
 
"לעת עתה. בֵּקָה שולחת את אהבתה. יש במזוודה שלי מתנות לַבנות."
 
"אה, נפלא. אני מתגעגעת אליה. היא בסדר?"
 
"נראה לי שכן."
 
"ריד מתייחס אליה יפה?"
 
נחרתי בבוז. "הבחור מאוהב בה קשות. הוא מוכן לתת לה את העולם, אם זה היה אפשרי. אז כן, היא בסדר גמור."
 
רבקה הולדן הגיעה לקבוצת גאווין כמתמחה בשנה הראשונה שלה באוניברסיטה. זיהיתי את הכישרון שלה מייד ולקחתי אותה תחת חסותי. היא הפכה עבורי לעמיתה מוערכת מאוד, לחברה של קייטי, ולדודה מאמצת לבנותיי. החשבתי אותה כחלק ממשפחתי, וכשהגיע החוזה עם בי־אי־אם, היא ביקשה לעבור לסניף בטורונטו ולהיות אשת הקשר בין שתי החברות. שנאתי לשחרר אותה. קיוויתי שהיא תחזור, אבל היא התאהבה בטורונטו, במשרד שם, ויותר מכול בריד מאת'יוס, איש המחשבים הגאון של בי־אי־אם. התגעגעתי לנוכחותה במשרד ולאחר שעות העבודה, אבל היא הייתה מאושרת, וזה היה חשוב יותר.
 
"אני צריכה להתקשר כדי לראות מה איתה, לוודא שהיא בסדר. אני יודעת שהיא עדיין מתאקלמת. היא נשמעה לחוצה בפעם האחרונה שדיברתי איתה."
 
"היא תחזור הביתה לביקור בקרוב. אני בטוח שהיא הייתה עסוקה באותו יום כשהתקשרת אליה. אם היא תצטרך לדבר לפני כן, היא כבר תיצור קשר."
 
"לא. אני מתכוונת להתקשר אליה. אולי לא נעים לה להטריד אותי. אתה יודע איך היא. חשוב לי שהיא תהיה בסדר."
 
נאנחתי, ידעתי שאין טעם להתווכח איתה – זה היה שיעור שלמדתי בזמן שלנו יחד. קייטי הייתה עקשנית, והערצתי אותה על הדרך שבה היה אכפת לה מאנשים.
 
נזכרתי מה ראיתי כשהגעתי הביתה.
 
"הי, מה כל השלטים הפוליטיים הארורים עושים בחצר שלנו?"
 
"אה. ובכן, המועמדים ביקשו, ולא רציתי להגיד לא לאף אחד, אז הרשיתי לכולם לתלות שלט."
 
"אני שונא את הדברים האלה."
 
"אז תוריד אותם."
 
"הורדתי. זרקתי אותם בחניה."
 
היא צחקה. "הם בטח ישימו שלטים חדשים."
 
נאנחתי. "לעזאזל. איך אני יכול לעצור את זה? לכסות את הדשא עם קיסוס רעיל? לגדר את החצר ולהציב בפנים כלב שמירה?"
 
"זה לא נראה לך קצת קיצוני?"
 
"יש לך הצעה טובה יותר?"
 
"אולי כדאי שתציב שלט משלך."
 
לא הבנתי. "אני לא מתמודד על שום דבר, קייטי. אין לי שום שלט."
 
"זה יכול לעבוד."
 
"מה יכול עבוד?"
 
"ריצ'ארד ואן־ריאן. אני לא מתמודד על שום דבר. רק רציתי שלט, לעזאזל. נוכל להדפיס כאלה ולתקוע אותם בכל מקום."
 
התחלתי לגחך על השטויות שלה. "אולי אעשה את זה, אבל אני חייב לחשוב על סלוגן יותר טוב."
 
היא צחקקה. "ריצ'ארד ואן־ריאן. מפוצץ התחתונים."
 
נאלצתי לסובב את הראש לתוך הכרית כדי להחניק את הצחוק הרועם שלי. קייטי הייתה היחידה שהצליחה להצחיק אותי ככה. היא הייתה הראשונה והיחידה שהצליחה לעשות את זה.
 
"זה לא נראה לי פוליטיקלי קורקט במיוחד."
 
"יש לך משהו יותר טוב?"
 
חשבתי על זה, ואז חייכתי.
 
"בטח. ריצ'ארד ואן־ריאן – סיפור הצלחה גדול."
 
הגיע תורה להיות משועשעת. "מה שתגיד," היא התגלגלה על גבה והמשיכה לצחוק. "איזה אגו."
 
כרכתי זרוע סביב המותן שלה, משכתי אותה בחזרה לחזה שלי וכרסמתי את תנוך אוזנה. "זה באמת נכון, קייטי," הצמדתי את ירכיי אליה כדי שתרגיש איזה סיפור הצלחה גדול אני.
 
"אוי, לך תזדיין, ואן־ריאן."
 
גיחכתי על הביטוי האהוב עליה. "אני מעדיף לזיין אותך." הרמתי את רגלה על הירך שלי ונדחקתי כנגד החמימות שלה. "ונראה לי שגם את מעדיפה את זה."
 
היא גנחה ונצמדה אליי.
 
"בסדר, מר סיפור הצלחה גדול, תראה לי מה אתה שווה."
 
נשכתי את הצוואר שלה. "הו בייבי, האתגר התקבל."

מלאני מורלנד

מלאני מורלנד חיה חיים מאושרים ומלאי סיפוק באזור שקט של אונטריו, עם בעלה האהוב זה יותר מעשרים ושש שנים. אין דבר שחשוב לה יותר מחבריה וממשפחתה, והיא מוקירה כל רגע שהיא מבלה בחברתם.
 
מלאני ידועה בשם "האישה השקטה עם הצחוק הרם". היא עובדת באוניברסיטה המקומית ועבור קבוצת הכדורגל שלה. העבודה שלה אומנם תובענית, אבל מתגמלת כשהיא מעודדת את הקבוצה בדרכה אל הניצחון.
 
היא ממש מכורה לקפה ומאותגרת מאוד בכל מה שקשור למחשבים ולעניינים טכניים, אבל אוהבת מאוד לאפות, לבשל ולנסות מתכונים חדשים כדי לתת לאחרים לטעום. היא אוהבת להזמין אורחים לארוחות ערב ונהנית גם מטיולים, כאן ובחו״ל, אבל החזרה הביתה היא בעיניה תמיד החלק הכי טוב של הטיול.
 
מלאני מתענגת על סיפורי אהבה טובים עם קשיים לאורך הדרך, אבל מאמינה אדוקה בסופים של "הם חיו באושר ועושר". כשראשה אינו טמון בספר, הוא רכון אל המקלדת, והיא מקלידה במרץ בעוד הדמויות שלה מכתיבות לה את סיפוריהן היצירתיים, ולעיתים קרובות מארחת לה לחברה כוס גדולה של יין.

עוד על הספר

  • תרגום: טל שירותי תרגום
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 312 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 12 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
59 דירוגים
23 דירוגים
13 דירוגים
12 דירוגים
5 דירוגים
6 דירוגים
6/8/2022

מומלץ בחום , אני חושבת שהספר הראשון - ההסכם- עוד יותר מעניין , והאמת , ה״תיקון״ , מדבר על משפחה חמודה ואוהבת שמתמודדת עם בעיה שנחתה עליה באמצע החיים, ויוצאת מחוזקת בעקבות הבעיה.( די נדיר ברומנים לספר על משפחה ואהבה ולא על כל תהליך ההתאהבות עם כל המבוכות והבעיות שבדרך... אז שאפו על האומץ ועל הסיפור הפחות שיגרתי... היא כותבת בחסד, וקראתי את הספר מזמן , עכשיו זו קריאה שנייה ו.. סתם במקרה נכנסתי לחלק של דעתי על הספר ... וכנראה, בזמנו, קראתי עוד לפני שהיה ניתן לתת דירוגים.... נהניתי שוב, ממליצה בחום, וממש משמח שניתן בעזרת אהבה ומחשבה לפתור בעיות.

1
20/4/2024

סוחף, מרגש, אהבה גדולה, כייף לקרוא .

20/2/2024

דואט מעולה אהבתי מאוד את הסיפור שלהם. תודה❤️❤️❤️❤️❤️❤️

13/1/2022

מקסים. קליל. מרגש, התרגשתי. בכיתי. מומלץ!!

14/8/2021

בכיתי מלא ,התרגשתי. שווה ביותר

6/6/2021

מושלם, אחלה סגירת מעגל לספר הראשון

31/5/2021

ספר רומנטי מלא בקיטש אבל בדיוק במידה הנכונה סוחף וכתוב היטב. נפלא להתנתק למספר שעות ולצלול לתוך הסיפור.

8/2/2021

ספר מקסים , מומלץ בחום

3/11/2020

מקסים

25/10/2020

החלק השני היה אפילו יותר מענג מהראשון. הוא היה מלא רגשות, אתגרים, כאב ואהבה. החלקים של הסקס היו בוטים יותר מאשר בספר הראשון כאילו מישהו אחר כתב אותם. דואט רומנטי ומקסים. היה תענוג. מומלץ.

6/10/2020

דואט מקסים ממליצה בחום מרגש מאד 💜💜💜💜

27/9/2020

ספר טוב מעביר היטב את הקשיים ואת המגבלות של הפסיכולוגיה האנושית ומהו שיקום. האפילוג הכפול היה מיותר ואפשר היה בהחלט לקצרו

26/9/2020

אחלה ספר לא יכולתי להפסיק אפילו נזלו כמה דמעות מרגש

25/9/2020

"לך תזדיין מר ואן-ריאן"!!! חחחחח....המשפט הזה הצחיק אותי כל כך!! ריצ'רד וקייטי...אין שני אנשים שלא מתאימים אחד לשני יותר משני אלה!! הוא כוחני, דורסני ופשוט שם ז' על כולם! לא פלא שהכינוי שלו זה "דיק"😅 קייטי, מים שקטים חודרים עמוק...אתן כבר תבינו לבד! נסיבות החיים הביאו אותם לשתף פעולה בניגוד לרצונם אחד עם השנייה! הוא מסיבות אנוכיות והיא חושבת רק על סבתא שלה..שחבל שאין ממנה יותר בסיפור שלנו! אישה חדה והלשון שלה עוד יותר! ספרים נפלאים שסיימתי ביומיים... עם הרבה צחוק ואופטימיות שכל כך חסרה לנו בתקופה האחרונה...והרבה אמונה❤ סיפור אהבה לא רגיל, מתחיל בחוזה ונגמר ב... זה בשבילי לדעת ובשבילכם לגלות😉😅

25/8/2024

סיפור האהבה נמשך מתוק ומרתק.

15/6/2024

ספר מתוק ורגיש על התמודדות עם תאונת דרכים קשה והשלכותיה… הלוואי וכל הפגיעות היו נרפאות כל כך מהר אבל אין ספק שאהבה ומערכות תמיכה מאד עוזרות🙏🙏

26/10/2021

בתחילת הספר קצת הצטערתי שקניתי אותו, חשבתי לי, מה כבר יכול להתרחש שם? אבל בכל זאת התרחש והיה מרגש ושמח ועצוב ובעיקר, ממש נחמד, כי הדמויות יכלו להיות כל דמות מכל רומן אחר שקראתי ברבות השנים, פשוט בהמשך דרכן והחיים ממשיכים ודברים קורים.. אז כן. בהחלט נחמד. (לא גאוני, נחמד).

21/11/2020

מרגש ולעיתים מצחיק... נהנתי...

4/11/2020

כן ממליצה לקרוא את ההמשך אבל יש פחות פה את הילד הרע וזה , ספר טוב ומצחיק פשוט כיף לקרוא.

10/10/2020

כתוב היטב ומרגש אך צפוי

30/9/2020

יותר טוב מהראשון, פחות נמרח יש יותר עלילה אבל עדיין היה אפשר לקצר ולהוריד קצת מהדביקות. בסהכ דואט נחמד לא מהאיכותים ביותר שקראתי.

29/9/2020

ספר יפה היה מעניין לקרוא . לדעתי בחלק מהקטעים ניתן היה לקצר מעט ולהתמקד בעיקר. בכל זאת שווה קריאה

2/4/2025

אהבתי את הספר הראשון למרות שהוא די נמרח... לדעתי הספר השני מיותר, דפדפתי הרבה... אפשר היה לקצר לספר אחד בלי מריחות.....

9/10/2021

בגדול ספר המשך מיותר

15/8/2021

מייגע...התאונה והשיקום נמרחים המחשבות והשחזור מייגעים, הדמויות המשניות פתאום חוזרות כאנשים דומיננטים בחיי הזוג בלי הסבר ... מרגש בסוף

8/2/2021

כל הספר מבוסס על טרגדיה שפקדה אותם ועל ההתמודדות הזוגית עימה. וואלה, לא יצא שקראתי ספר שלם על דבר כזה ובהחלט הייתי מוותרת. הקונספט ממש שונה מהספר הראשון בהתחלה שלו, שהיה קליל . זה לקרוא על משפחה, ילדים, התמודדויות.. לא. פשוט לא.

13/12/2020

צפוי ומשעמם, אין טיפה של אקשן. עלילה מטופשת . נכון לגביי שני הספרים

12/12/2020

ספר המשך מיותר. נוטף סוכר ושמלץ. הכי קיטשי שיש. לקח לי נצח לסיים לקרוא. אפשר לוותר.

27/9/2020

ספר חמוד אך מיותר. לא היה צורך בספר המשך. הספר הראשון בהחלט מספיק והעביר את הנקודה של והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

24/9/2020

הראשון היה מעולה, זה קצת מיותר בעיני

5/6/2023

סתמי ומיותר...סחבתי בכוח. יותר מידי קלישאות, תיאורים חוזרים ולא אמין

14/8/2021

איזה ספר מרגיז!! אזהרת ספוילר. כולם עצבנים על ריצראד למרות שברור שהוא בדיכאון וקשה לו הרופא הזהיר את קייטי שיהיו בעיות והיא בעצמה התנפלה על אנשים רק כי היא דאגה לו. אבל היא ממש עצבנית עליו בקיצור מיותר ומרגיז

31/1/2021

החלק השני מיותר

13/1/2021

מיותר. היה אפשר לסיים עם הספר הראשון

30/7/2022

הספר השני מיותר. הראשון מקסים ומרגש ובשני העלילה צפויה וממש הולכת לכיוונים אחרים, משבר, התמודדות. פחות מעניין, נטשתי באמצע.

23/4/2021

מ ש ע מ ם

1/12/2020

גרוע ,משעמם.

28/10/2020

מתיש...

6/10/2020

הספר הראשון מעניין. השני משעמם..

ההסכם 2 - התיקון מלאני מורלנד
1.
 
השעה הייתה מאוחרת כשניווטתי את המכונית אל תוך שביל הגישה באנחת הקלה על שהגעתי הביתה. פעם אהבתי את הנסיעות מטעם העבודה, אבל עכשיו גיליתי שאני שונא אותן. שנאתי לעזוב את קייטי ואת הבנות שלי.
 
הטיסה שלי מטורונטו התעכבה, ואז התעכבה שוב כשהמראתי מקלגרי, עבר עליי יום ארוך. הזכרתי לעצמי לדבר עם סוכנת הנסיעות שטיפלה בהזמנות שלנו. רציתי טיסות ישירות – מספיק עם עצירות הביניים.
 
הבית היה חשוך, למעט שני אורות שדלקו באפלה – האור שנשאר דולק עבורי מעל דלת הכניסה, והאור העמום שבקע מחלון חדר הילדים. ידעתי שקייטי ערה ומאכילה את הת'ר.
 
פתחתי את דלת הרכב שלי והתמתחתי. האור של פנס הרחוב השתקף על משהו לבן שמשך את תשומת ליבי, והסתכלתי לעברו במבט זועף. רצתי במורד שביל הגישה, תוהה איך הגיעו חצי תריסר שלטי תעמולת בחירות לחצר שלי. היו שם שלטים של כל המפלגות. קיללתי ושלפתי בעצבים את כולם מהדשא, סחבתי אותם לחניה וזרקתי אותם בפינה. לקחתי את המזוודה הקטנה שלי ומיהרתי להיכנס הביתה.
 
עליתי במהירות שתי מדרגות בכל צעד, נעצרתי רק כדי להניח את התיק שלי בחדר שלנו, ואז ניגשתי לדלת הסמוכה, לחדר הילדים. התשישות, הלחץ והמתח של כל היום נעלמו לנוכח המראה שקיבל את פניי.
 
על כורסת ההנקה הענקית נמנמה קייטי, אשתי היפהפייה, כשהיא מערסלת בזרועותיה את הת'ר, התינוקת שלנו. מכורבלת לידן הייתה גרייסי שלי. היא שכבה כמו כוכב ים לרגליה של אימה, כאילו ביקשה לתפוס כמה שיותר מקום ולקבל כמה שיותר מתשומת הלב של קייטי. בקבוק ריק היה זרוק על הרצפה. הן היו שלישייה יפהפייה, ולטעמי, שתי הבנות הקטנות שלי גדלות מהר מדי.
 
התאפקתי לא לצחוק כשהתבוננתי בהן. הוצאתי את הנייד מהכיס וצילמתי כמה תמונות לפני שחציתי את החדר כדי לנסות להחזיר את הבנות למיטות.
 
הרמתי את הת'ר בעדינות מזרועותיה של אימה והרגעתי את קייטי בלחישה כשהיא החלה להתנועע. "זה בסדר, מתוקה, אני מחזיק אותה."
 
"אתה בבית," היא מלמלה. "הגעת באיחור... חיכינו."
 
"אני יודע, בייבי. מצטער."
 
היא ניסתה ללטף את פניי אבל פספסה. "זה... בסדר..."
 
צחקקתי כשהחזקתי את כף ידה ונישקתי אותה. "אני פה עכשיו."
 
"התגעגעתי אליך."
 
מילותיה חיממו את ליבי. הצמדתי נשיקה לראשה. "התגעגעתי אלייך."
 
"הממממ..." היה כל מה שהיא אמרה.
 
"היא אכלה?"
 
"כן, אכלה. שוב."
 
חייכתי. להת'ר היה תיאבון בלתי נלאה. היא כל הזמן הייתה רעבה וחסרת סבלנות כשנאלצה לחכות לארוחה שלה.
 
"בסדר, תישארי פה. אני תכף חוזר."
 
היא חייכה, ישנונית ומרוצה, והניחה לעיניה להיעצם.
 
הת'ר התכרבלה עליי, ונעצרתי ליד העריסה שלה, כי עדיין לא רציתי להשכיב אותה. היה לה ריח מתוק ונעים, והיא הייתה חמימה בזרועותיי. התנועעתי מצד לצד בתנועה שתמיד הרגיעה אותה, נהניתי להרגיש אותה על החזה שלי. לבסוף הנחתי אותה בעריסה והזזתי את שערה הפרוע מעל מצחה. היא ירשה את השיער שלי. אם היא תהיה דומה לי באופי, זה יטריף אותה.
 
לאחר שווידאתי שהיא ישנה ורגועה, חזרתי לכורסה ובחנתי את גרייסי. השינה שלה הייתה קלה, וידעתי שיש סיכוי טוב שברגע שאנסה להזיז אותה, היא תתעורר. ידעתי גם שאם זה יקרה, שום דבר מלבד אחת מפשיטות ה'אבא וגרייסי' המשותפות שלנו על מֵכל הגלידה, לא יצליח לגרום לה להירדם שוב. אנחנו נוהגים לשבת ליד השולחן כשהיא על ברכיי ומֵכל הגלידה לפנינו, ואני מאכיל אותה ביסים קטנים, מקשיב לה מברברת על אירוע רציני שעבר עליה באותו יום, ומנסה לא לצחוק כמו אידיוט על הדרך שבה היא מבטאת חלק מהמילים. "זה היה ממש מסחיק, אבא! אני סוחקת וסוחקת!"
 
למזלי, היא כנראה הייתה תשושה, כי היא המשיכה לישון גם כשהרמתי, סחבתי והכנסתי אותה למיטת הנסיכה שלה. התכופפתי ונישקתי את תלתליה, האהבה שלי אליה מילאה את ליבי.
 
חזרתי לחדר הילדים. קייטי התכרבלה כמו כדור ונרדמה, עכשיו שלא הייתה אף ילדה בחיקה. ניסיתי לא לצחוק. כשתתעורר בבוקר, היא כנראה לא תזכור שחזרתי הביתה או שהיא החליפה איתי כמה מילים. התכופפתי, החלקתי את ידיי מתחתיה ונשאתי אותה למיטה שלנו. הצד שלה במיטה היה מסודר למשעי. היא כנראה ישנה בצד שלי, הכרית שלי הייתה מקומטת ומכווצת, והשמיכות זרוקות. היא תמיד ישנה שם כשלא הייתי בבית. היא אמרה שזו הדרך היחידה שלה להירדם כשאני לא נמצא, לבושה באחת מחולצותיי ואוחזת בכרית שלי.
 
הזזתי לאחור את השמיכות בצד שלה והנחתי אותה במיטה. השארתי אותה ישנה ונכנסתי לעשות מקלחת ארוכה וחמה לפני שנשכבתי במיטה לצידה. בתוך שנייה היא הייתה מכורבלת עליי, ראשה על החזה שלי, ורגליה זרוקות מעל רגליי – כוכב הים הפרטי שלי. לא היה ספק שגרייסי ירשה את זה ממנה.
 
לא הייתי מחליף את זה בעד שום הון שבעולם.
 
היא זזה, הרימה את רגלה, התחככה עם הברך על הזין שלי והעירה אותו. אולי היא לא הייתה ישנונית כמו שחשבתי.
 
"קייטי," הזהרתי אותה, "אל תתחילי משהו שאת עייפה מדי לסיים."
 
היא נצמדה אליי קרוב יותר והעבירה את ידה במורד החזה שלי, קולה נמוך וצרוד משינה. "התגעגעתי אליך כל כך."
 
הרמתי את הראש כדי להביט בה. עיניה היו מנומנמות ועצומות למחצה, אבל עדיין מלאות הערצה. היא הסתכלה עליי באופן שגרם לי להרגיש כמו מלך. כאילו אני יכול לעשות כל דבר. להיות כל דבר למענה.
 
משכתי אותה במעלה החזה שלי וקירבתי את שפתיי לשלה. "גם אני התגעגעתי אלייך, בייבי. אני תמיד מתגעגע אלייך."
 
ידה החליקה מתחת לגומי של מכנסי השינה שלי. כבר לא יכולנו לישון בעירום מאז שגרייסי החלה ללכת. היא הייתה הרפתקנית, ולא הייתה לה שום בעיה להיכנס למיטה שלנו באמצע הלילה.
 
ידה של קייטי נסגרה סביב הזין המתקשה שלי. "התגעגעתי גם אליו."
 
"שנינו שמחים להיות בבית."
 
היא העבירה את רגלה מעל ירכיי, התיישבה על ברכיה ומשכה במכנסיי. "תתרומם," היא ציוותה.
 
הרמתי את האגן, והיא משכה את מכנסיי מטה, ואז נשכבה עליי עד שנצמדנו עור אל עור.
 
"אלוהים, קייטי, לבשת תחתונים לפני רגע."
 
היא הזיזה את שערה לאחור מעבר לכתפה. "התחתונים שלי התפוצצו."
 
"התפוצצו?"
 
קולה היה צרוד וסקסי. "הם שמעו שריצ'ארד ואן־ריאן חזר. בום! הם נעלמו."
 
"מה את אומרת?"
 
היא התמתחה על גופי, וחום גופה הלהיט את הזין שלי.
 
"כן."
 
"אני מקווה שלא נפגעת מהפיצוץ."
 
"נכוויתי קצת. אני בטוחה שתצליח לכבות את השרפה," היא נישקה אותי, ושפתיה טרפו את שלי, רעבות ולהוטות. אחזתי במותן שלה והכנסתי את ידי השנייה בשערה כשנישקתי אותה בחזרה. הטעם של אשתי, התחושה של עורה על שלי, לא דמו לשום דבר אחר. אהבתי את הרגעים האלה איתה – כשהיינו רק אנחנו. יחד.
 
זזתי לאחור והרמתי את עיניי אליה. היופי השקט שלה הדהים אותי לפעמים. ליטפתי את עורה הרך ופרשתי את כפות ידיי על בטנה.
 
היא נשכה את שפתה, ובפעם הראשונה נמנעה מלהביט בעיניי כשהעברתי את היד במעגלים קטנים על קימוריה העדינים. היא עצרה את תנועותיי, אצבעותיה חסרות מנוחה מעל שלי.
 
"הי," אמרתי בשקט, "קייטי, בייבי, תחזרי אליי."
 
היא הרימה את עיניה, והנדתי בראשי כשהבנתי בדיוק על מה היא חושבת. ליטפתי באצבעותיי את הפסים העדינים בירכיה ובבטנה שהפריעו לה כל כך. לעיתים רחוקות מאוד היא הרגישה חסרת ביטחון איתי, וזה היה משהו שהייתי חייב להתייחס אליו, אחת ולתמיד.
 
"זה לא מפריע לי, קייטי, וזה לא צריך להפריע לך. זה לא גורם לך להיות פחות יפיפייה – אלא רק יותר, מבחינתי. הם חלק ממך. חלק מאיתנו. יש לך אותם כי במשך תשעה חודשים ערסלת, הזנת ונשאת את הבנות שלנו – הבנות שלי – בתוכך. הפסים הקטנים האלה הם ההוכחה לכוח שלך, תזכורות קטנטנה שהגוף שלך הוא פלא בשבילי," התרוממתי ונישקתי אותה, נשיקה מלאה בכל האהבה שהרגשתי. "את הפלא שלי."
 
"איך אתה תמיד יודע להגיד את הדבר הנכון?"
 
"זה לא הדבר הנכון, קייטי. זו האמת."
 
"אני אוהבת אותך," היא לחשה.
 
"יופי," קרצתי לה, "כי אני עומד לזיין אותך, ואני צריך אותך איתי עכשיו."
 
היא חייכה, והרגע האפל שלה חלף. היא דחפה אותי לאחור על המזרן. "אל תדאג, אני איתך ואן־ריאן."
 
היא הרימה את ירכיה, והזין שלי החליק במורד קפליה, החום והרטיבות שלה גרמו לי להתנשף בקול. היא התיישבה ונדחפתי לתוכה.
 
ראשי נזרק לאחור אל הכרית. "פאק!"
 
"כן," היא גנחה והחלה להתנועע. "כן. תזיין אותי, ריצ'ארד."
 
התחלתי לנוע בקצב שלה וחדרתי לתוכה בעוצמה. "קייטי, בייבי, את ממש פראית הלילה."
 
"חשבתי עליך כל היום." היא נשענה לאחור והכניסה אותי עמוק יותר. "חשבתי עליך בתוכי. אלוהים, ריצ'ארד..."
 
הפכתי אותה על גבה מבלי לצאת ממנה וזיינתי אותה בכל הכוח. היא ייבבה וזעקה, וציפורניה החדות חפרו בכתפי. כיסיתי את פיה בשלי, רציתי לטעום אותה ולהשתיק אותה. חששתי שגרייסי תיכנס לחדר פתאום, זה יצלק את בתי לכל החיים, כי לא היה שום סיכוי שהייתי מסוגל להפסיק לזיין את אשתי.
 
קייטי נעצרה לרגע וצרחה לתוך הפה שלי כשהיא גמרה. הצלחתי למשוך עוד כמה רגעים עד שהאורגזמה שלי התפרצה, כיווצה לי את האשכים ושלחה זרמים של עונג במורד גבי. חדרתי לתוכה פעם אחת אחרונה וגנחתי את שמה כשגמרתי בעוצמה וברעד.
 
ואז התמוטטתי עליה.
 
היא כרכה את זרועותיה סביבי, והמגע שלה היה כמו תרופת הרגעה לנשמתי.
 
"אני אוהב אותך, קייטי."
 
הרגשתי אותה מחייכת כנגד עורי. "אני יודעת."
 
צחקקתי והתגלגלתי הצידה, הצמדתי אותה אליי וכיסיתי אותנו בשמיכות.
 
"הכול עבר בשלום כשלא הייתי?"
 
"כן. ג'נה ולורה באו לבקר ובדקו מה איתנו. גראהם התקשר כדי לוודא שאנחנו בסדר. איך הייתה הנסיעה?"
 
"מוצלחת. הכול הלך ממש טוב."
 
"נערי בי־אֵי־אם מתנהגים כמו שצריך?"
 
"לעת עתה. בֵּקָה שולחת את אהבתה. יש במזוודה שלי מתנות לַבנות."
 
"אה, נפלא. אני מתגעגעת אליה. היא בסדר?"
 
"נראה לי שכן."
 
"ריד מתייחס אליה יפה?"
 
נחרתי בבוז. "הבחור מאוהב בה קשות. הוא מוכן לתת לה את העולם, אם זה היה אפשרי. אז כן, היא בסדר גמור."
 
רבקה הולדן הגיעה לקבוצת גאווין כמתמחה בשנה הראשונה שלה באוניברסיטה. זיהיתי את הכישרון שלה מייד ולקחתי אותה תחת חסותי. היא הפכה עבורי לעמיתה מוערכת מאוד, לחברה של קייטי, ולדודה מאמצת לבנותיי. החשבתי אותה כחלק ממשפחתי, וכשהגיע החוזה עם בי־אי־אם, היא ביקשה לעבור לסניף בטורונטו ולהיות אשת הקשר בין שתי החברות. שנאתי לשחרר אותה. קיוויתי שהיא תחזור, אבל היא התאהבה בטורונטו, במשרד שם, ויותר מכול בריד מאת'יוס, איש המחשבים הגאון של בי־אי־אם. התגעגעתי לנוכחותה במשרד ולאחר שעות העבודה, אבל היא הייתה מאושרת, וזה היה חשוב יותר.
 
"אני צריכה להתקשר כדי לראות מה איתה, לוודא שהיא בסדר. אני יודעת שהיא עדיין מתאקלמת. היא נשמעה לחוצה בפעם האחרונה שדיברתי איתה."
 
"היא תחזור הביתה לביקור בקרוב. אני בטוח שהיא הייתה עסוקה באותו יום כשהתקשרת אליה. אם היא תצטרך לדבר לפני כן, היא כבר תיצור קשר."
 
"לא. אני מתכוונת להתקשר אליה. אולי לא נעים לה להטריד אותי. אתה יודע איך היא. חשוב לי שהיא תהיה בסדר."
 
נאנחתי, ידעתי שאין טעם להתווכח איתה – זה היה שיעור שלמדתי בזמן שלנו יחד. קייטי הייתה עקשנית, והערצתי אותה על הדרך שבה היה אכפת לה מאנשים.
 
נזכרתי מה ראיתי כשהגעתי הביתה.
 
"הי, מה כל השלטים הפוליטיים הארורים עושים בחצר שלנו?"
 
"אה. ובכן, המועמדים ביקשו, ולא רציתי להגיד לא לאף אחד, אז הרשיתי לכולם לתלות שלט."
 
"אני שונא את הדברים האלה."
 
"אז תוריד אותם."
 
"הורדתי. זרקתי אותם בחניה."
 
היא צחקה. "הם בטח ישימו שלטים חדשים."
 
נאנחתי. "לעזאזל. איך אני יכול לעצור את זה? לכסות את הדשא עם קיסוס רעיל? לגדר את החצר ולהציב בפנים כלב שמירה?"
 
"זה לא נראה לך קצת קיצוני?"
 
"יש לך הצעה טובה יותר?"
 
"אולי כדאי שתציב שלט משלך."
 
לא הבנתי. "אני לא מתמודד על שום דבר, קייטי. אין לי שום שלט."
 
"זה יכול לעבוד."
 
"מה יכול עבוד?"
 
"ריצ'ארד ואן־ריאן. אני לא מתמודד על שום דבר. רק רציתי שלט, לעזאזל. נוכל להדפיס כאלה ולתקוע אותם בכל מקום."
 
התחלתי לגחך על השטויות שלה. "אולי אעשה את זה, אבל אני חייב לחשוב על סלוגן יותר טוב."
 
היא צחקקה. "ריצ'ארד ואן־ריאן. מפוצץ התחתונים."
 
נאלצתי לסובב את הראש לתוך הכרית כדי להחניק את הצחוק הרועם שלי. קייטי הייתה היחידה שהצליחה להצחיק אותי ככה. היא הייתה הראשונה והיחידה שהצליחה לעשות את זה.
 
"זה לא נראה לי פוליטיקלי קורקט במיוחד."
 
"יש לך משהו יותר טוב?"
 
חשבתי על זה, ואז חייכתי.
 
"בטח. ריצ'ארד ואן־ריאן – סיפור הצלחה גדול."
 
הגיע תורה להיות משועשעת. "מה שתגיד," היא התגלגלה על גבה והמשיכה לצחוק. "איזה אגו."
 
כרכתי זרוע סביב המותן שלה, משכתי אותה בחזרה לחזה שלי וכרסמתי את תנוך אוזנה. "זה באמת נכון, קייטי," הצמדתי את ירכיי אליה כדי שתרגיש איזה סיפור הצלחה גדול אני.
 
"אוי, לך תזדיין, ואן־ריאן."
 
גיחכתי על הביטוי האהוב עליה. "אני מעדיף לזיין אותך." הרמתי את רגלה על הירך שלי ונדחקתי כנגד החמימות שלה. "ונראה לי שגם את מעדיפה את זה."
 
היא גנחה ונצמדה אליי.
 
"בסדר, מר סיפור הצלחה גדול, תראה לי מה אתה שווה."
 
נשכתי את הצוואר שלה. "הו בייבי, האתגר התקבל."

עוד ספרים של מלאני מורלנד