להעיר את אוליביה 2 - להציל את ארין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להעיר את אוליביה 2 - להציל את ארין
מכר
אלפי
עותקים
להעיר את אוליביה 2 - להציל את ארין
מכר
אלפי
עותקים

להעיר את אוליביה 2 - להציל את ארין

4.4 כוכבים (156 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2435מקורי
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

תקציר

את אף פעם לא שוכחת את האהבה הראשונה שלך. אבל כדאי שתשכחי, אם את מתחתנת עם החבר הכי טוב שלו.

ברנדון, הרווק ההולל, וארין, הבחורה הטובה, היו במלחמה שכללה בוז הדדי במשך שנים, ושניהם ניסו לשכוח שפעם, מזמן, הם הסתדרו קצת יותר מדי טוב. אבל כשברנדון חוזר הביתה בדיוק כשארין מתכוננת להתחתן עם החבר הכי טוב שלו, היא תצטרך להחליט האם החיים שיצרה לעצמה הם אכן מושלמים כפי שהם נראים, והאם הרגשות שלה כלפי ברנדון הם רק רגליים קרות – או שייתכן שהם סימן לכך שאולי, לפני זמן רב, היא בחרה את הבחור הלא נכון.

אם אתם אוהבים חרדה קיומית, רומן הזדמנות־שנייה ותפניות בעלילה שלא ציפיתם להן, קנו עוד היום את להציל את ארין.  

ביקורת

"מרגש ומלא חרדה מכרסמת באופן הטוב ביותר שאפשר. פנטסטי באופן מתסכל! לא יכולתי להניח את הספר."
- Angela’s Book Addiction

"המתח הרומנטי בסיפור הזה של מאויבים לאוהבים היה עז כל כך, ומסופר באופן מושלם כל כך, עד שלהניח את הספר מהיד בלי לקרוא את כולו ברצף, לא היה אפילו בגדר אפשרות." 
- Stacy Kestwick, USA Today Bestselling Author

 "הספר הזה טלטל את הרגשות המסכנים שלי, אבל זה לא משהו חדש, בהתחשב בכך שבכל ספר שקראתי של הסופרת הזאת היה סיפור עם דמויות המתענות באופן המענג ביותר... ספר פנטסטי. חמש שמשות!" 
- Up Til Dawn

"לא יכולתי לבקש יותר מזה בספר... זה היה סיפור מושלם. סיפור שגרם לי לחוש כאב בשל הזדמנויות אבודות, וכמעט להשליך את הטלפון שלי כשדברים לא הסתדרו כמו שצריך."
- I Read Indie

"להציל את ארין הוא סיפור מרגש ביותר, שלקח את ליבי בשבי ולא שחרר אותו מעולם. הכתיבה המבריקה של אליזיבת או'רורק, הקצב המדויק והדמויות המפותחות כל כך, הכניסו את הספר הזה לרשימת עשרת הספרים הגדולים שלי."
- Author LK Farlow

"אליזבת' או'רורק מביאה לנו סיפור שובר־לב על מה שקורה כשאת מאבדת את עצמך בתוך מערכת יחסים. המסע של ארין וברנדון ניפץ אותי לרסיסים. התהפוכות והתפניות בסיפור שלהם החזיקו אותי על קצה הכיסא. ברגע שאת לוקחת את הספר הזה לידך, לא תרצי להניח אותו."
Author Michelle Dare

 

על המחברת

אליזבת או'רורק היא כותבת רפואית לשעבר, שחיה בעיר וושינגטון עם שלושת ילדיה. היא חובבת ריצה נלהבת, כשיש לה אפשרות להימלט משלושת הילדים שהוזכרו לעיל.

פרק ראשון

פרק 1

ארין

הווה

כשדברים לא מתנהלים כמו שצריך, אני חולמת על גלי הגאות. אומרים לי שזה סימן לכך שאני מרגישה חסרת כוח, כשקירות המים האלה עולים לעבר השמיים. אני מתעוררת משתנקת, נסערת מדי מכדי שאוכל להירדם שוב.

אני שונאת את החלום הזה, אבל יש חלום שאני שונאת עוד יותר — זה שיש לי כשדברים מתנהלים היטב.

בחלום הזה, אני חוזרת אל החתונה של החברה הכי טובה שלי. אוויר מבושם אבל לא חם, השמש יורדת נמוך על מפרץ גרייס במרחק, בזמן שהצ'לנית מנגנת את הקנון ברה מז'ור של פכלבל.

מתאמת החתונה טופחת על כתפי. אני נותנת לאוליביה חיבוק מהיר, נזהרת לא למחוץ את ההינומה שלה, ונכנסת. כל הראשים נפנים לעברי. אני לא אוהבת להית במרכז תשומת הלב, אבל אין לזה כל קשר לגוש הקשה שנוצר עכשיו בבטני.

אל תסתכלי עליו.

כמה פעמים התחננתי ככה לעצמי? תתעלמי ממנו, תשכחי אותו. אני לא יודעת למה אני טורחת — זה לא עבד אפילו פעם אחת.

גם עכשיו, כשהחבר שלי יושב במקום כלשהו בקהל, נראה שאני לא מצליחה לעצור את עצמי. אני נמצאת פחות משני מטרים מהמעבר, ומבטי נשלח היישר אל האדם האחד שהוא לא אמור להישלח אליו: השושבין.

הוא עומד לימינו של אחיו, מביט בי כמו שהביט בי לעיתים קרובות בחודשים האחרונים — כאילו היה מוכן לאכול אותי חיה אם הייתי מאפשרת את זה. עיניו, כחולות כמו הים שמאחוריו, פוגשות את עיניי, ונראה כאילו הלב שלי לא פועם אלא קופץ בתוך חזי. קפיצה אחת ארוכה היכן שהיו אמורות להיות חמש או שש פעימות. בתוך ראשי אני מתחילה להפציר בו, זה לא מאוחר מדי. אתה עדיין יכול לתקן את זה. בבקשה, בבקשה תתקן את זה.

* * *

אני שונאת להתעורר מחלום. אני שונאת את האופן שבו אני מתעוררת, רעבה לראות אותו, מישהו שמעולם לא הגיע לו אפילו רגע אחד מהזמן שלי.

אני פוקחת את עיניי הבוקר כשאוזניי עדיין מתאמצות לשמוע את הצ'לנית, מופתעת לרגע לגלות רק צלילים רגילים — מים זורמים, זמזום של מכונת גילוח חשמלית. הלב שלי עדיין מנתר בחזי כשאני מתגלגלת לעבר שידת הלילה ומחליקה על אצבעי את טבעת האירוסין שלי. אני לא מאמינה שאני עדיין חולמת את החלום ההוא, אחרי שחלפו כל כך הרבה שנים.

אני יודעת מה פסיכיאטרית הייתה אומרת על זה, כי כבר הייתי אצל אחת.

רגליים קרות, היא הרגיעה אותי. זה קורה לכולם. אלוהים, אני מקווה שהיא צדקה.

רוב יוצא מחדר האמבטיה, לבוש רק במגבת. "סליחה," הוא אומר, מקמט את מצחו. "ניסיתי להיות בשקט."

הוא נתקע עם איזה לקוח ונכנס הביתה רק אחרי חצות, ועכשיו בקושי חמש בבוקר, והוא כבר יוצא ליומו. אלה החיים שלו כבר מספר חודשים, הודות למיזוג שעליו הוא מפקח. מצאתי את עצמי זורקת את ארוחת הערב של אתמול לפח האשפה. אני לא מאשימה אותו בזה, והמיזוג עצמו כמעט הסתיים, אבל לפעמים אני תוהה אם הקצב המטורף הזה יאט אי פעם. רוב נראה כמי שנהנה ממנו יותר מאשר הוא אמור ליהנות.

"אין שום סיבה ששנינו נתנהל היום על אדי הדלק האחרונים," הוא אומר. "תחזרי לישון."

הוא לוקח תחתוני בוקסר ומשליך את המגבת, חושף גוף מושלם, שטופח בשעות ארוכות של בילוי בחדר הכושר, ומחויבות לאכילה בריאה, שאני הייתי שותפה לה. עונג לצפות בו מתלבש, אפילו בשעה מוקדמת כל כך של היום.

"אתה יודע," אני אומרת, מנסה להישמע מפתה. "אם שנינו ערים ובאותו מקום באותו זמן, אני יכולה לחשוב על משהו שהייתי מעדיפה לעשות במקום לישון."

אני לא בטוחה אם אני מוּנעת על ידי תשוקה או על ידי רגשות אשם — אני באמת שונאת את זה ששוב היה לי את החלום ההוא. תודה לאל שהוא לא יכול לראות מה מתחולל בתוך ראשי.

הוא ממצמץ. "הם מקדימים אותנו בשמונה שעות שם באמסטרדם, מותק. אני באמת מוכרח ללכת, אבל אחזור הביתה מוקדם."

"אל תזכיר לי."

ברנדון, החבר הכי טוב של רוב, חזר זה עתה לקולורדו אחרי מספר שנים מעבר לים, והוא מגיע הערב. אלה חדשות טובות רק לאחד מאיתנו.

רוב מרים גבה. "הבטחת שתהיי נחמדה."

"שיהיה ברור, הבטחתי רק להתנהג באופן תרבותי. וזה יותר ממה שאני אקבל ממנו בתמורה, אני בטוחה."

הוא נאנח, לובש את הז'קט שלו. "אני לא מבין למה את כל כך שונאת אותו."

זה לא משהו שהצלחתי אי פעם להסביר. השנאה כלפי ברנדון היא כמו מקור מים תת־קרקעי כלשהו — אתה חושב שיש לך את הכול שם בחוץ, אבל זה פשוט ממשיך להגיע.

מלבד, כאשר אני חולמת עליו. לא נראה שאני מאוד שונאת אותו אז.

פרק 2

ארין

הווה

אני מתבשלת בעצמי. בוהה במחשב שלי זמן רב כל כך בלי לעשות דבר, עד שהוא נכנס ל'מצב שינה' כבר פעמיים.

אני יודעת שאוליביה, החברה היחידה בקבוצת הריצה שלנו בקולג', שהצליחה להפוך את הריצה לקריירה — נמצאת שם בחוץ ומתאמנת בהרים של צפון סיאטל. אבל אני בכל זאת מתפתה להתקשר, כאילו אם אשאל אותה שאלות זה יחליש באופן כלשהו את החרדה שלי. למה ברנדון כאן, כשכל המשפחה שלו עברה דירה? למה הוא לא יכול לעבור לסיאטל?

אני לא מתכוונת להתקשר, כמובן. ברנדון הוא הגיס שלה, והיא המעריצה הכי גדולה שלו. היא חושבת שהתוקפנות שלי כלפיו בלתי ברורה, ממש כמו שרוב חושב. נראה שכל אדם בעולם הזה חושב שבלתי אפשרי שלא לחבב אותו. אני יודעת טוב מהם.

תיקייה עפה בעדינות באוויר, נוחתת מולי. אני מרימה את מבטי אל הקיר המשותף שלנו בחלל העבודה שלי, ומגלה את חברתי למשרד, הארפר, לוטשת בי מבט. "הרגע הוספתי משהו חדש ללוח הפינטרסט שלך," היא אומרת. "הזר הוא מפרחי קאלה, קשור בסרט הכתום הזה שתואם את האבנט שעל השמלות של השושבינות."

האובססיה של הארפר לחתונה העתידית שלי אף פעם לא מפסיקה לשעשע אותי, בהתחשב ברתיעה שלה עצמה מפני מחויבות. "האבנט על השמלות של השושבינות של מי?" אני שואלת. "עוד אפילו לא קבענו תאריך."

היא מזנקת ומגיעה מסביב אל שולחן הכתיבה שלי, מעבירה כמה תיקיות לרצפה ואז מתיישבת עליהן. "רוב הציע לפני יותר משנה."

אני מושכת בכתפיי. "הוא היה עסוק, ולי יש את הקטלוג של הפקולטה להוציא. לא היה זמן."

כל זה נשמע לי הגיוני כל כך, אבל הארפר גונחת בקול רם ומטיחה את ראשה בקיר המרופד של חלל העבודה.

"קטלוג הפקולטה? את שומעת את עצמך? כאן זה לא רופאים ללא גבולות, ארין. את עובדת במחלקת יחסי ציבור של קולג', בעבודה שאת שונאת."

"אני לא שונאת את העבודה שלי."

"בטח שאת שונאת," היא אומרת, ומגלגלת עיניים לעבר דלת המשרד הסגורה של הבוס שלנו. "כולנו שונאים את העבודה שלנו."

היא צודקת, כמובן. לעבוד בשביל טימותי יכול להרוס כל עבודה.

הוא השילוב הגרוע ביותר בין שחצנות וטיפשות, ובמקום ידע אמיתי הוא מפריח סיסמאות שיווקיות. אוניברסיטת מזרח קולורדו היא לא רק מעסיקה, היא גם הקולג' שבו למדתי, והשנים שבהן רצתי כאן עם אוליביה הפכו לזיכרונות הטובים ביותר שלי, אז להציג את הדימוי הכי טוב לאוניברסיטה זה משהו שחשוב לי. אבל מה שחשוב לטימותי, זה טימותי. הוא מסוגל להקשיב לעצמו מדבר במשך שעות על שום דבר שיהפוך אותנו לטובים יותר בעבודה שלנו.

"אני אסתכל על לוח הפינטרסט מאוחר יותר," אני מבטיחה, נשענת אחורה בכיסאי ועוצמת עיניים. המחשבה על החתונה גורמת לי להרגיש מוצפת, ואני מרגישה מספיק מוצפת גם ככה. "אני פשוט קצת בלחץ היום."

"מה קורה?"

אני מהוססת, לא רוצה אפילו להודות בזה בקול רם. "ברנדון מגיע לארוחת ערב." אני מניחה שאני עדיין חשה רגשות אשם. כאלה שנמשכים ימים שלמים כשאני חולמת את אחד מהחלומות ההם.

"ברנדון? ברנדון החתיך בטירוף? חשבתי שהוא חי באירופה או משהו כזה."

"הוא חי שם בעבר," אני נאנחת. "איטליה, אחר כך ספרד, ואז בעוד מקום. ועכשיו אני מניחה שהוא חזר הביתה."

ברנדון עזב מייד אחרי החתונה של אח שלו ושל אוליביה, וזו הייתה הקלה. מאז, החיים שלי היו נורמליים, נטולים עליות ומורדות ודרמות. כל מה שאני רוצה, בעולם כולו, זה שזה יישאר ככה.

"תני לי לראות את התמונה שלו," היא אומרת. עיניה מקבלות את המבט המרוחק הזה שמופיע בכל פעם שהיא חושבת על סקס. כלומר בערך תשעים אחוזים מהיום.

אני מזעיפה מבט. "למה שתהיה לי תמונה של ברנדון?"

"בחייך. בטח יש לך איזו תמונה במקום כלשהו ברשת. בפייסבוק? תבדקי בדף של אוליביה. אני מתערבת שיש שם תמונות מהחתונה."

אני מנחשת שאין. אוליביה אפילו לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להתחתן מלכתחילה. והעלאת תמונות של עצמה כדי שהעולם יראה, זה ממש לא הסגנון שלה.

בחוסר רצון אני פותחת את המחשב שלי, אבל אני לא הולכת לדף של אוליביה. אני הולכת לדף של דורותי. היא — אימו של החתן, וגם אימו של ברנדון — היא אחד האנשים האהובים עליי. אף אחד לא שמח יותר ממנה לראות את ויל ואוליביה מתחתנים, ואני בטוחה שהיא העלתה כל תמונה שצולמה בחתונה ההיא במקום כלשהו.

אני מוצאת את התמונות, קבורות תחת מיליון תמונות של שני הנכדים שלה, ומקליקה על התמונה של ארבעתנו: ויל ואוליביה, אני וברנדון. הארפר משמיעה את צליל הגניחה הקטן הזה כשהיא רואה אותו, ואפילו אני בולעת קצת את רוקי. לברנדון יש פנים מושלמות באופן בלתי אפשרי: לסת רבועה, אף ישר, שפתיים מלאות ועיניים כחולות הכי בהירות.

אולי אני שונאת אותו עכשיו, אבל אני באמת לא יכולה להאשים את עצמי על עומק ההתאהבות שהייתה לי פעם.

"אלוהים אדירים," היא מתנשמת. "אם הוא בבית, אז את מוכרחה לארגן לי משהו."

"הארפר, אני אוהבת אותך מכדי שאחשוף אותך לכל כך הרבה מחלות מין. יש לך מושג עם כמה נשים הוא שכב?"

"מה שאני שומעת אותך אומרת לי זה שהוא חתיך וגם מנוסה. וזה לא חיסרון, מבחינתי."

היא מציצה יותר מקרוב במסך, מביטה בתמונה ישנה שלי ושל אוליביה בימי הריצה שלנו בקולג'. "תראי איך נראית אז! בקושי הייתי מזהה אותך עכשיו."

עד שהגעתי לחתונה, כבר הפסקתי בעצמי עם המנהג שלי לאכול צ'יזבורגר, והתחלתי ללכת לפילאטיס, ובהנחייתה של הארפר, לקחתי על עצמי באי־רצון את כל שאר השטויות של בנות, כמו לעשות גוונים בשיער ולהתאפר. "כל הקרדיט הוא שלך."

"וככה," היא אומרת, מקישה על גופו של ברנדון על המסך שלי, "את יכולה להודות לי."

* * *

אני לא רואה את המכונית של ברנדון בחזית הבית שלנו, אבל ברגע שאני נכנסת הביתה אחרי העבודה, אני יודעת שהוא כאן. אני מקבלת אישור כשאני שומעת את הצחוק שלו, צליל שאזהה בכל מקום — עמוק יותר מזה של רוב, צחוק צרוד, נמוך, ששוכן במקום כלשהו בתחתית החזה שלו. אני די בטוחה שהוא יכול להשיג זיון אך ורק על סמך הצחוק הזה, מבלי שאפילו יראו אותו.

הבטן שלי משתוללת כשאני יוצאת אל החצר האחורית, בדיוק כמו שקורה לה לפני כל אירוע לא נעים. אני מבינה ששנינו יכולים להיות מסוגלים להתנהג כמו אנשים בוגרים. אני גם מבינה שאף אחד מאיתנו כנראה לא יעשה זאת.

עינינו ננעלות, והלב שלי מגמגם, למרות כל הכוונות הטובות שלו.

אני לא יודעת איך זה אפשרי, אבל הוא נהיה יפה עוד יותר. העור שלו עדיין זהוב, והפה שלו עדיין גורם לי לחשוב מחשבות רעות, אבל הצד הנערי שלו נעלם. הוא כבר לא רזה אלא שרירי, והשיער שלו מסופר עכשיו קצר, מדגיש את זוויות הפנים שלו. העובדה שהוא הצליח איכשהו להשתפר די מעצבנת אותי.

הוא יושב בכיסא מול רוב, ליד האח, נראה יותר נינוח על המרפסת שלי ממה שאני הרגשתי אי פעם, אבל זה בדיוק ברנדון, כמו תמיד. הוא תמיד היה מושך ובטוח מדי בעצמו.

הוא קם, ואנחנו מחליפים חיבוק קצר ולא אישי. ואפילו זה יותר מדי. רוב ממש לא בחור קטן, אבל אני מרגישה כאילו ברנדון מגמד אותי, כאילו יכול היה למחוץ אותי בטעות אם לא יזהר מספיק. בהינתן המבט שהיה על פניו כשיצאתי החוצה, לא הייתי מופתעת כלל אם הוא בדיוק דמיין איך הוא מוחץ אותי תוך כדי החיבוק. איבדתי כבר את הספירה לגבי מספר הפעמים שהוא ניסה לשכנע את רוב לזרוק אותי, לא לגור איתי, לא להציע לי נישואין.

כן, נישקתי בחור אחר בשלב מוקדם של הקשר שלי עם רוב. אבל כמה צבוע אתה צריך להיות כדי להחזיק את זה נגד מישהו, כשאתה זה שאיתו היא עשתה את זה?

"אז אני מניח שמגיע לכם מזל טוב," ברנדון אומר וחוזר אל כיסאו, כשרוב מושך אותי אל ברכיו.

"מתי היום הגדול?"

"לא הגענו כל כך רחוק," רוב אומר, "כי אף אחד מאיתנו לא מוכן לקבוע תאריך."

הוא מנסה להישמע כאילו הוא מתבדח, אבל אני שומעת שם גם אי־שביעות רצון.

ברנדון מתרווח בכיסאו. יש משהו גברי נטול־מאמץ בכל דבר שהוא עושה, כולל זה. הוא נשען אחורה בכיסא כמו בחור שעומד לקבל את המציצה השלישית שלו היום. כמו שאני מכירה אותו, יכול להיות שזה לא רחוק כל כך מהאמת.

"אתה יודע, באירופה, זה די נפוץ פשוט להתארס ולהשאיר את זה ככה," הוא אומר.

"בדיוק!" אני קוראת, ופונה אל רוב. אני כנראה צריכה להיות יותר מאוכזבת לגלות שברנדון ואני נמצאים באותו צד של ויכוח לגבי משהו.

"שמעת את זה, מותק? אני פשוט מתנהגת כמו אירופאית לגבי זה."

"אלא שאני לא רוצה בחורה אירופאית. אני רוצה בחורה אירית מניו ג'רזי," רוב אומר, תוחב את שערי מאחורי אוזני בחיוך מלא חיבה. "ואני כן רוצה חתונה." ברנדון צופה בנו במבט שאני לא לגמרי יודעת לתת לו שם. זה מבט מלא בוז, אך מרוחק, כאילו אנחנו חיות בתוך כלוב שהוא נאלץ לצפות בהן. אני מניחה שזה הגיוני. הייתה לו רק מערכת יחסים אחת שאני יודעת עליה —איזושהי בחורה באיטליה — וזה לא החזיק מעמד.

"אז מה איתך?" רוב שואל אותו. "מה מביא אותך הביתה?"

הוא מושך בכתפיו. "פשוט הרגשתי שהגיע הזמן. אני מתכנן להקים חברת טיולים משלי כאן ביוני, אבל לפני שאעשה משהו, אני צריך לפגוש את האחיינית החדשה שלי. אני נוסע לסיאטל בסוף השבוע הזה."

אני מתלהבת בתוכי מעצם המחשבה על קרוליין, הילדה החדשה ביותר של אוליביה ושל ויל, שבקרוב תהיה ילדת הסנדקות שלי — ושל ברנדון. היא התינוקת היפה ביותר שראיתי אי פעם, עם עיניים בדיוק כמו של הדוד שלה. הוא אולי מהווה איום לכחמישים אחוז מן האוכלוסייה, אבל לאף גבר חי אין עיניים כמו של ברנדון — כחול בהיר, שקוף, צבע של זכוכית ים.

פעם אהבתי זכוכית ים. כבר לא.

"חכה," רוב אומר. "אתה פותח כאן חברת טיולים, אבל אתה ישן אצל אימא ופיטר בבולדר?"

ברנדון מושך בכתפיו. "רק עד שאדע איפה יהיה המשרד. ואז אגור במקום קרוב יותר."

"אתה לא יכול לעשות את הנסיעה הזאת כל יום," רוב אומר. "תישאר אצלנו. יש לנו בית בריכה שלם שעומד ריק."

איכשהו אני מצליחה לא לתת ללסת שלי להישמט עד הסוף, אבל אין ספק שאני נראית מתנגדת. ברנדון הוא האדם האחרון שאני רוצה שיישאר במדינה הזאת, ועוד הרבה פחות בבית שלי, וזו עובדה שרוב מודע לה היטב.

נראה שרוב לא מבחין בתגובה שלי, אבל ברנדון ללא ספק מבחין בה. הוא מגחך כשהוא מסכים להצעתו של רוב. אני חושדת שהוא מסכים רק כדי לעצבן אותי.

* * *

"אני לא מאמינה שעשית את זה," אני מסננת לעבר רוב ברגע שאני שומעת את המכונית של ברנדון יוצאת לדרכה.

"בחייך, מותק. יש לנו בית ענק, ובית הבריכה מנותק מהבית. זה לא שהוא יגור כאן. הוא יהיה יותר כמו שכן."

"וזה היה נהדר אם הייתי רוצה את ברנדון כשכן," אני עונה. "כמו שאתה יכול לדמיין לעצמך, אני לא רוצה."

"הוא מספיק נחמד אלייך." רוב נאנח. "אני פשוט לא מבין למה יש לך כזאת בעיה איתו."

"הבעיה שלי היא שאני בת עשרים ושש, ויש לי עבודה במשרה מלאה, ולא מתחשק לי לבוא כל ערב הביתה ולגלות שהוא הפך את הבית שלנו לאחוזה של פלייבוי. כדאי שתוודא שהוא יודע שאני לא מוכנה להתמודד עם זה שהוא יעשה את זה בשלישייה בתוך הג'קוזי — או כל דבר אחר שהוא יעשה באופן בלתי נמנע."

"אני אזהיר אותו לגבי הג'קוזי," רוב אומר בחיוך עייף. "את יודעת, כשהארפר עושה שלישייה, את לא יכולה לחכות לספר לי על זה. את חושבת שזה מצחיק שהיא שוכבת עם גברים על ימין ועל שמאל. אבל כשברנדון עושה את זה, את מוכנה לבצע גירוש שדים."

כן, כי זה שונה לגמרי כשזה ברנדון.

"הוא פשוט... השפעה רעה, רוב."

"השפעה רעה על מי, ארין?" הוא שואל. "חצי מהזמן אני בכלל לא בבית."

זאת ככל הנראה שאלה טובה.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
156 דירוגים
97 דירוגים
35 דירוגים
17 דירוגים
5 דירוגים
2 דירוגים
14/11/2024

זה ספר חובה לאנשים שמשקרים בשביל לרצות משהו. חבל לא עובד. תשאפו תמיד קודם כל בשביל עצמכם ואחר כך לאחרים. אם אין אני לי מי לי-תחקקו על ליבכם. מילון פעם רציתי לעזוב את הספר מעצבים אבל וויתרתי להם. תהנו

2
18/8/2024

וואו וואו וואו כמו בספר הראשון, התאהבתי בארין וברנדון ובדרמה ביניהם ספר כתוב היטב ומומלץ ביותר לקריאה מחכה לעוד ספרים של הסופרת הזו!!!

2
15/7/2024

ספר מתוק ומקסים, לא משהו שלא קראנו קודם אבל עדיין היה כיף לקרוא ממליצה❤️

2
15/6/2024

פחות טוב מהספר הקודם אבל גם ספר פחות טוב שלה הוא ספר מעולה יחסית לספרים בז'אנר

2
28/8/2024

מצטרפת למי שכתבה שהספר לא בדיוק ברמת העלילה של להציל את אוליביה, אבל עדיין מדליק ומוצלח. יש כאן דילמות מעניינות והתלבטויות כנות ומשמעותיות, ומשיכה מדליקה בין ארין לברנדון.

1
24/8/2024

ספר מדהים, נהנתי מאוד. אפילו התחברתי אליו יותר מאשר הספר הראשון. ממולץ!

1
12/7/2024

מושלם! באמת! בדרך כלל אני שנאת סדרות וספרי המשך וגם חלק מהביקורות הרתיעו אותי. אבל לדעתי הוא לא נופל מלהעיר את אוליבייה, המצוין. הדמויות, הדיאלוגים, ובעיקר המתח ביניהם שנשמר כמעט כל הספר, פשוט אחד הטובים בז'אנר!!

1
27/4/2025

כמה נהנתי לקרוא את הספר הזה, תענוג, אני הייתי רוצה עוד מהדמויות ושהספר לא יגמר.

11/4/2025

ספר כיפי שונה. סיימתי ביום אחד.

12/3/2025

אהבתי מאוד

28/2/2025

רומנטי נהניתי לקרוא

22/2/2025

אחד הספרים היותר טובים שקראתי💜

17/2/2025

ספר נחמד מאוד. הייתי רוצה לשמוע עוד עליהם, אפילוג אולי..

21/1/2025

ספר מעולה. המשך מושלם לראשון וסיפור מהמם.

5/1/2025

מעולה ממליצה בחום לא הצלחתי להניח מהיד סוחף, מרתק ומלא אהבה💎❤️🥰

3/1/2025

מקסים, מרגש, לצערי הרבה פחות כואב מהקודם. נהנתי מאוד!

1/1/2025

מעולה

3/12/2024

סוחף ומרגש

30/11/2024

אהבתי מאוד את הספר הראשון. אבל הרגשתי שלקראת הסוף הוא קצת רץ מהר. בספר הזה, ההתחלה הייתה קצת משעממת אבל אחרי כמה פרקים זה נהיה ממש מעניין. מאוד אהבתי את צורת הכתיבה של נקודת המבט שלה היום ואת נקודת המבט שלו לפני 4 שנים. המחשבות של שניהם כל כך התאימו, וממש חיכיתי לרגע בו תהיה נקודת המבט של ברנדון היום. כשהייתי רמיזה בסוף הספר הראשון על מערכת יחסים בין ארין לברנדון, חשבתי מה הקשר? אבל הצליחו ליצור הגיון. העלילה של הספר הראשון עניינה אותי ובגלל שהספר הזה היה חלק מסט החלטתי ישר לקנות את שניהם, ואני לא מתחרטת.

29/11/2024

ספר מדהים מלא רגש הפכפך עם מלא פניות בדרך אחד הספרים הטובים שקראתי

18/11/2024

הסופרת הזאת יודעת לכתוב ספרים עלילה מצויינת , גיבורים מענייני ועמוקים לא נמרח, הכל במקום אהבתי כלכך!

31/10/2024

ואווו איזה ספר, בהחלט התחברתיהאליו יותר מהראשון (שממש לא היה גרוע אבל כן פשוט אהבתי יותר את הדמויות והסיפור כאן) ממליצה ברמותתת

31/10/2024

שלמות של ספר! אי אפשר להניח מהיד

9/10/2024

אהבתי ממש.

7/10/2024

חמוד, רומנטי וכיפי❤️

4/10/2024

נהניתי

2/10/2024

הכתיבה של הסופרת הזאת נדירה!!!

26/9/2024

מצוין ומומלץ

26/9/2024

נפלא כמו הראשון!!

24/9/2024

הספר מרגש סוחף בטירוף. אי אפשר להניח את הספר

23/9/2024

ספר מהמםםם כל כך נהנתי. מומלץ בחום. התרגשתי, צחקתי וכעסתי. הסוף מושלם

23/9/2024

אהבתי ממש ❤️🔥

17/9/2024

ספר מקסים, לא הנחתי מהיד.... אהבתי וממליצה בחום💙

11/9/2024

אין על הסופרת הזאת!! היא יודעת איך להעביר אותך טלטלה של רגשות במהלך כל הקריאה. התאהבתי בדמות של ברנדון עוד בספר הראשון שהוא היה דמות שולית יחסית אבל הספר הזה היה ככה מתבקש . תודה ♥️

29/8/2024

מצוין סיימתי בפחות מיום

17/8/2024

מושלם

30/7/2024

מקסים...מעלה חיוך.

29/7/2024

ממש נהניתי מהספר! הוא שונה מהראשון, אבל כתוב ממש ממש טוב. דמויות עגולות ועמוקות, כתוב ברהיטות. סיפור יפה. ארין וברנדון מהממים. ממש ממליצה!

23/7/2024

אהבתי מאוד כתיבה רהוטה סיפור מעניין

22/7/2024

מקסים!!!

17/7/2024

וואו. מעולה! סיפור שונה. על הקרבה. על התפתחות. על להבין שאתה קודם לכל. על לבחור את עצמך קודם כל. אפשר לראות את ארין מצד אחד חלשה ומצד אחר כל כך מתחשבת. נהננתי מאד

14/7/2024

הסיפור קופץ בין עבר (מצד ברנדון) להווה (מצד ארין),ואנחנו זוכים להכיר אותם ,להתרגש, להתאכזב ולהתאהב בשניהם. אין כאן משהו חדש,אבל הסיפור סוחף וכתוב מצויין.

14/7/2024

מקסים

12/7/2024

וואי אי אפשר להניח מהיד!נכון שהדמות של ארין קצת מעצבנת בחוסר החלטיות שלה אבל הדינמיקה בינה לבין ברנדון מושלמת.

8/7/2024

אהבתי ממש. כתיבה משובחת עם טייב פיוטי קצת, דמויות ראשיות לא מושלמות הסיפור יפיפה.

7/7/2024

ספר נהדר וזורם, תענוג לקרוא וכיף לקבל דמות נשית עם (קצת) פחות בעיות והרבה יותר חשקים. בקיצור, בהחלט שווה קריאה

6/7/2024

סופרת מעולה

6/7/2024

אהבתי מאוד! מומלץ

2/7/2024

מומלץ ביותר. נהנתי מהעלילה והדמויות .

2/7/2024

מקסים

29/6/2024

איזה ספר נפלא! אהבתי כל כך את הראשון והשני לגמרי לא נופל ממנו. הסיפור של ברנדון וארין מלא רבדים, כתוב מדויק ומשאיר טעם של עוד. הלוואי רק שהספר הבא לא יגיע בעוד כל כך הרבה זמן ;)

28/6/2024

ספר יפה, אי אפשר להפסיק לקרוא. כתוב יפה. אהבתי ממש

27/6/2024

ספר מדהיםםםם אי אפשר להפסיק לקרוא על כך אמיצי ומרגש הדמויות מעניינות ומורכבות ממליצה ממש ממש

24/6/2024

אהבתי למרות שהגיבור מעצבן

24/6/2024

כתוב נהדר , גיבורה שמחפשת את עצמה שלאחר שהבינה שבדרך איבדה את עצמה , מומלץ בחום

22/6/2024

מקסים

22/6/2024

כתיבת סוחפת, מרתקת ולוהטת! פשוט מצוין

20/6/2024

איזה סופרת . ספר מושלם ! אהבתי את כל העלילה המרגשת וגם את הנושא שמדובר בו בכללי , יס מנים שמוותרים על רצונותיהם ואישיותם למען רווחת אחרים. ממליצה בחום.

20/6/2024

מחכה לבא בתוררררר קסום ונפלא✨️💝🎼🎁

19/6/2024

מקסים וכיפי. ממתק אמיתי.

18/6/2024

חמוד

18/6/2024

ספר מוצלח, בעיני יותר מהראשון למרות שגם הוא קצת נמרח באמצע.

18/6/2024

אהבתי ממש! סיימתי תוך כמה שעות רצופות של הנאה. מומלץ בחום

17/6/2024

מקסים, זורם, כייפי. צ'יק פליק מושלם.

16/6/2024

מרגש מאוד. מומלץ

15/6/2024

יפה ומרגש

15/6/2024

ספר מקסים הסופרת הזו יודעת לרתק! מומלץ *הסיפור הוא על אח של ויל מהספר להעיר את אוליביה

15/6/2024

ספר מהמם!!! ממליצה בחום.

15/6/2024

אני ממש אוהבת את הכתיבה של הסופרת היא תמיד מצליחה לרתק, אהבתי את הסיפור לפעמים קצת היה מייגע במה שהדמויות עברו אבל הכי חשוב שהסוף טוב והוגן💞

13/6/2024

מעולה, פשוט תענוג. הסיפור של ארין וברנדון כתיבה מעניינת מאוד שמציגה את הסיפור מהצד שלה בהווה ומדלג לסיפור שלו בעבר. כייף גם לראות את וויל אוליביה מהספר הראשון. מומלץ בחום

15/6/2024

אני אוהבת את הסופרת הזו ואקרא כל ספר שלה שיוצא אבל משהו בספר הזה פחות טוב, היה משהו רובוטי וקטוע באיך שהסופרת תיארה את השתלשלות העיניינים מהעיניים של הגיבורה. בחלקים מסויימים גם התיאור היה שטחי- למשל מה שקרה לרוב לקראת סוף הסיפור. בקיצור בספר הזה שלה, משהו פחות עבד לי.

2
16/6/2024

ספר מקסים, גם אם קצת מעיק לפעמים ואני מושה שהיו רגעים בהם התחשק לי לצלול אל בין הדפים כדי לתת לשני הגיבורים בעיטה הגונה כי התנהגו באופן כל-כך מתסכל... הדמות של הארוס הבוגדני היתה כתובה נפלא. מסודר, רגוע, יעיל תמיד, על פניו- החתן המושלם, וכמה גועל התגלה מתחת לפני השטח. זה הבעל המתעלל הקלאסי, לא מכה פיזית, אבל ''מכה מתחת לחגורה'' ושואב מבת הזוג את האישיות שלה, האנרגיות והחיוניות. היה מתסכל עד מוות לראות איך הגיבורה כמעט חזרה בזרועותיו למרות הכל... מזל שהתעשתה לבסוף! בהחלט אחכה ליצירות נוספות של הסופרת

1
25/1/2025

חביב לא יותר לפרקים חוזר על עצמו…

20/12/2024

אהבתי ממש

24/11/2024

נחמד ממש!

5/11/2024

אחלה סיפור מסגרת. נחמד מאוד ספר קליל וזורם

28/9/2024

מעייף… הספר של אוליביה וויל היה יותר טוב

26/9/2024

חמוד וכיפי

15/9/2024

סיפור מושלם קצת איבדתי את זה באמצע אבל לקראת הסוף חזרתי לזה בקיצור ממש ממליצה

8/9/2024

ספר טוב

30/8/2024

אוהבת את הסופרת הזאת. כותבת יפה יחסית לזאנר עם דמויות מורכבות שמתאהבים בהן.

29/7/2024

ספר טוב. קצת הפריע לי שארין חסרת עמוד שדרה, הייתי מצפה שתהיה יותר חזקה. חוץ מיזה אחלה ספר, כתוב טוב.

16/7/2024

חמוד, בספר הקודם נתתי חמישה כוכבים אך עם זאת היה לי קצת מייגע. פה זה כבר דפוס חוזר,נאותה תבנית-דמויות שונות.

10/7/2024

ספר יפה ועלילה יפה. הוא פחות טוב מהקודם, חוסר המחויבות של ברנדון קצת מתסכל, אבל ספר יפה.

26/6/2024

הספר סוחף, מקסים ומרגש. קראתי אותו בטיל. הייתי שמחה לקטעי סמאט (יש מעט, בקטנה כזה) אבל המתח המיני בין ברנדון לארין הוא אש! שניהם עוברים מסע ומתפתחים, אבל הפסיביות של ארין קצת עלתה לי על העצבים. יותר מדי כן, לא, כן, לא. היו הרבה דברים שהיו יכולים לשדרג את הספר עם שכתוב קל. עם זאת, ממליצה מאד, במיוחד למי שאהבה גם את הספר הראשון (אבל זה יכול להיקרא גם כבודד. ההקשרים לספר הראשון מינורים).

22/6/2024

פחות טוב מהקודם, קצת מעצבן שאין לה עמוד שדרה. הסוף ממש חמוד

19/6/2024

פחות טוב מהקודם. אולי סתם התקופה וחוסר סובלנות שלי לקריאה כתוב טוב, עלילה יותר מדי צפויה

16/6/2024

ספר נחמד להעביר איתו את הזמן

16/6/2024

ספר יפה מאוד

16/6/2024

בעיני,הרבה יותר מוצלח מלהעיר את אוליביה,דיאלוגים שנונים וסוף טוב. מומלץ בחום

14/6/2024

חמוד מאוד. עלילה כמו שאנחנו מכירים מתוק וצפוי אין פה איזה שינוי מרענן ועם זאת כייפי

13/4/2025

בינוני ודי משעמם

25/1/2025

חמוד לא מעבר.. אפשר להעביר איתו את הזמן

11/9/2024

נחמד...פחות טוב מהספר הראשון בסדרה...

31/8/2024

חמוד לא כמו הראשון…

29/7/2024

הופתעתי מאוד מהספר. ולא לטובה. בטח ובטח אחרי הספר הראשון ׳להעיר את אוליביה׳. יש לו פוטנציאל טוב של עלילה אבל החיבור בין הגיבורים מאולץ, לא בנוי טוב והעלילה לא סוחפת.

21/7/2024

פחות טוב מהקודם. שונאת ספרים שמתבססים על אי הבנות על גבי אי הבנות במערכת היחסים בין הדמויות הראשיות. זה מתיש וגורם לחוסר עניין. נתתי שלושה כוכבים על הכתיבה. כתיבה ברמה גבוהה יחסית לז'אנר.

1/7/2024

חביב

30/6/2024

ספר סביר, התרגום ממש גרוע

30/6/2024

סיפור ההתפקחות של ארין וברנדון וגילוי מחודש של מה שהם באמת רוצים מהחיים שלהם. דמות נשית די פסיבית, שמאורסת לדוש ונמשכת לחבר הכי טוב שלו. זה היה יכול להיות סיפור מעניין אם הוא לא היה קצת מרוח וכל כך מסובך. סמאט בינוני מינוס. יש בערך 2 סצנות אירוטיות לא מאוד מפותחות.

28/6/2024

אני אקרא כל דבר שהסופרת תוציא, אבל האמת שהוא הכי פחות אהוב עליי מכל הספרים שלה. הרגיש לי שאין כימיה באמת ביניהם, לא יודעת, משהו לא עבד לי שם ביניהם. ברנדון גם היה ממש מעצבן, וקצת הכרחתי את עצמי לסיים את הספר.

22/6/2024

היה יכול להיות טוב. הרבה יותר טוב. הבסיס היה טוב והרגיש אותנטי מבחינת קצב התרחשות וגם נקודות המבט של הווה ועבר של שתי הדמויות הראשיות אבל עדיין משהו לא עובד נכון גם ברמת הכתיבה וגם ברמת התרגום ולא הצלחתי להבין מה בדיוק.

18/6/2024

בינתיים זה הספר הכי חלש שלה לטעמי . הסיפור נמרח , אין עומק בדמות של ברנדון וכמעט ואין דו שיח נתתי 3 כוכבים רק כי אוהבת את הסופרת

16/6/2024

הרבה פחות טוב מלהעיר את אוליביה. נמאס מנשים חלשות.

13/6/2024

אכזבה גדולה. מאוד אהבתי את הספר להעיר את אוליביה, ולכן הציפיות היו גבוהות. הספר מתיש. רוב נקודת המבט של הגיבור היא על אירועים שקרו שנים לפני כן, חלק גדול מזה על קשר עם אישה אחרת. הספר לא מרגש כמו הספר הראשון. דילגתי המון.

1
12/10/2024

נמרח ומעצבן הראשון היה ספר מעולה. לצערי, השני ממש ממש לא

20/9/2024

ארוך ומשעמם

23/10/2024

רדוד. חסרה עלילה.

21/7/2024

הספר הראשון היה מצויין. זה ממש לא. הפסקתי לקרוא באמצע.

להעיר את אוליביה 2 - להציל את ארין אליזבת׳ או׳רוארק

פרק 1

ארין

הווה

כשדברים לא מתנהלים כמו שצריך, אני חולמת על גלי הגאות. אומרים לי שזה סימן לכך שאני מרגישה חסרת כוח, כשקירות המים האלה עולים לעבר השמיים. אני מתעוררת משתנקת, נסערת מדי מכדי שאוכל להירדם שוב.

אני שונאת את החלום הזה, אבל יש חלום שאני שונאת עוד יותר — זה שיש לי כשדברים מתנהלים היטב.

בחלום הזה, אני חוזרת אל החתונה של החברה הכי טובה שלי. אוויר מבושם אבל לא חם, השמש יורדת נמוך על מפרץ גרייס במרחק, בזמן שהצ'לנית מנגנת את הקנון ברה מז'ור של פכלבל.

מתאמת החתונה טופחת על כתפי. אני נותנת לאוליביה חיבוק מהיר, נזהרת לא למחוץ את ההינומה שלה, ונכנסת. כל הראשים נפנים לעברי. אני לא אוהבת להית במרכז תשומת הלב, אבל אין לזה כל קשר לגוש הקשה שנוצר עכשיו בבטני.

אל תסתכלי עליו.

כמה פעמים התחננתי ככה לעצמי? תתעלמי ממנו, תשכחי אותו. אני לא יודעת למה אני טורחת — זה לא עבד אפילו פעם אחת.

גם עכשיו, כשהחבר שלי יושב במקום כלשהו בקהל, נראה שאני לא מצליחה לעצור את עצמי. אני נמצאת פחות משני מטרים מהמעבר, ומבטי נשלח היישר אל האדם האחד שהוא לא אמור להישלח אליו: השושבין.

הוא עומד לימינו של אחיו, מביט בי כמו שהביט בי לעיתים קרובות בחודשים האחרונים — כאילו היה מוכן לאכול אותי חיה אם הייתי מאפשרת את זה. עיניו, כחולות כמו הים שמאחוריו, פוגשות את עיניי, ונראה כאילו הלב שלי לא פועם אלא קופץ בתוך חזי. קפיצה אחת ארוכה היכן שהיו אמורות להיות חמש או שש פעימות. בתוך ראשי אני מתחילה להפציר בו, זה לא מאוחר מדי. אתה עדיין יכול לתקן את זה. בבקשה, בבקשה תתקן את זה.

* * *

אני שונאת להתעורר מחלום. אני שונאת את האופן שבו אני מתעוררת, רעבה לראות אותו, מישהו שמעולם לא הגיע לו אפילו רגע אחד מהזמן שלי.

אני פוקחת את עיניי הבוקר כשאוזניי עדיין מתאמצות לשמוע את הצ'לנית, מופתעת לרגע לגלות רק צלילים רגילים — מים זורמים, זמזום של מכונת גילוח חשמלית. הלב שלי עדיין מנתר בחזי כשאני מתגלגלת לעבר שידת הלילה ומחליקה על אצבעי את טבעת האירוסין שלי. אני לא מאמינה שאני עדיין חולמת את החלום ההוא, אחרי שחלפו כל כך הרבה שנים.

אני יודעת מה פסיכיאטרית הייתה אומרת על זה, כי כבר הייתי אצל אחת.

רגליים קרות, היא הרגיעה אותי. זה קורה לכולם. אלוהים, אני מקווה שהיא צדקה.

רוב יוצא מחדר האמבטיה, לבוש רק במגבת. "סליחה," הוא אומר, מקמט את מצחו. "ניסיתי להיות בשקט."

הוא נתקע עם איזה לקוח ונכנס הביתה רק אחרי חצות, ועכשיו בקושי חמש בבוקר, והוא כבר יוצא ליומו. אלה החיים שלו כבר מספר חודשים, הודות למיזוג שעליו הוא מפקח. מצאתי את עצמי זורקת את ארוחת הערב של אתמול לפח האשפה. אני לא מאשימה אותו בזה, והמיזוג עצמו כמעט הסתיים, אבל לפעמים אני תוהה אם הקצב המטורף הזה יאט אי פעם. רוב נראה כמי שנהנה ממנו יותר מאשר הוא אמור ליהנות.

"אין שום סיבה ששנינו נתנהל היום על אדי הדלק האחרונים," הוא אומר. "תחזרי לישון."

הוא לוקח תחתוני בוקסר ומשליך את המגבת, חושף גוף מושלם, שטופח בשעות ארוכות של בילוי בחדר הכושר, ומחויבות לאכילה בריאה, שאני הייתי שותפה לה. עונג לצפות בו מתלבש, אפילו בשעה מוקדמת כל כך של היום.

"אתה יודע," אני אומרת, מנסה להישמע מפתה. "אם שנינו ערים ובאותו מקום באותו זמן, אני יכולה לחשוב על משהו שהייתי מעדיפה לעשות במקום לישון."

אני לא בטוחה אם אני מוּנעת על ידי תשוקה או על ידי רגשות אשם — אני באמת שונאת את זה ששוב היה לי את החלום ההוא. תודה לאל שהוא לא יכול לראות מה מתחולל בתוך ראשי.

הוא ממצמץ. "הם מקדימים אותנו בשמונה שעות שם באמסטרדם, מותק. אני באמת מוכרח ללכת, אבל אחזור הביתה מוקדם."

"אל תזכיר לי."

ברנדון, החבר הכי טוב של רוב, חזר זה עתה לקולורדו אחרי מספר שנים מעבר לים, והוא מגיע הערב. אלה חדשות טובות רק לאחד מאיתנו.

רוב מרים גבה. "הבטחת שתהיי נחמדה."

"שיהיה ברור, הבטחתי רק להתנהג באופן תרבותי. וזה יותר ממה שאני אקבל ממנו בתמורה, אני בטוחה."

הוא נאנח, לובש את הז'קט שלו. "אני לא מבין למה את כל כך שונאת אותו."

זה לא משהו שהצלחתי אי פעם להסביר. השנאה כלפי ברנדון היא כמו מקור מים תת־קרקעי כלשהו — אתה חושב שיש לך את הכול שם בחוץ, אבל זה פשוט ממשיך להגיע.

מלבד, כאשר אני חולמת עליו. לא נראה שאני מאוד שונאת אותו אז.

פרק 2

ארין

הווה

אני מתבשלת בעצמי. בוהה במחשב שלי זמן רב כל כך בלי לעשות דבר, עד שהוא נכנס ל'מצב שינה' כבר פעמיים.

אני יודעת שאוליביה, החברה היחידה בקבוצת הריצה שלנו בקולג', שהצליחה להפוך את הריצה לקריירה — נמצאת שם בחוץ ומתאמנת בהרים של צפון סיאטל. אבל אני בכל זאת מתפתה להתקשר, כאילו אם אשאל אותה שאלות זה יחליש באופן כלשהו את החרדה שלי. למה ברנדון כאן, כשכל המשפחה שלו עברה דירה? למה הוא לא יכול לעבור לסיאטל?

אני לא מתכוונת להתקשר, כמובן. ברנדון הוא הגיס שלה, והיא המעריצה הכי גדולה שלו. היא חושבת שהתוקפנות שלי כלפיו בלתי ברורה, ממש כמו שרוב חושב. נראה שכל אדם בעולם הזה חושב שבלתי אפשרי שלא לחבב אותו. אני יודעת טוב מהם.

תיקייה עפה בעדינות באוויר, נוחתת מולי. אני מרימה את מבטי אל הקיר המשותף שלנו בחלל העבודה שלי, ומגלה את חברתי למשרד, הארפר, לוטשת בי מבט. "הרגע הוספתי משהו חדש ללוח הפינטרסט שלך," היא אומרת. "הזר הוא מפרחי קאלה, קשור בסרט הכתום הזה שתואם את האבנט שעל השמלות של השושבינות."

האובססיה של הארפר לחתונה העתידית שלי אף פעם לא מפסיקה לשעשע אותי, בהתחשב ברתיעה שלה עצמה מפני מחויבות. "האבנט על השמלות של השושבינות של מי?" אני שואלת. "עוד אפילו לא קבענו תאריך."

היא מזנקת ומגיעה מסביב אל שולחן הכתיבה שלי, מעבירה כמה תיקיות לרצפה ואז מתיישבת עליהן. "רוב הציע לפני יותר משנה."

אני מושכת בכתפיי. "הוא היה עסוק, ולי יש את הקטלוג של הפקולטה להוציא. לא היה זמן."

כל זה נשמע לי הגיוני כל כך, אבל הארפר גונחת בקול רם ומטיחה את ראשה בקיר המרופד של חלל העבודה.

"קטלוג הפקולטה? את שומעת את עצמך? כאן זה לא רופאים ללא גבולות, ארין. את עובדת במחלקת יחסי ציבור של קולג', בעבודה שאת שונאת."

"אני לא שונאת את העבודה שלי."

"בטח שאת שונאת," היא אומרת, ומגלגלת עיניים לעבר דלת המשרד הסגורה של הבוס שלנו. "כולנו שונאים את העבודה שלנו."

היא צודקת, כמובן. לעבוד בשביל טימותי יכול להרוס כל עבודה.

הוא השילוב הגרוע ביותר בין שחצנות וטיפשות, ובמקום ידע אמיתי הוא מפריח סיסמאות שיווקיות. אוניברסיטת מזרח קולורדו היא לא רק מעסיקה, היא גם הקולג' שבו למדתי, והשנים שבהן רצתי כאן עם אוליביה הפכו לזיכרונות הטובים ביותר שלי, אז להציג את הדימוי הכי טוב לאוניברסיטה זה משהו שחשוב לי. אבל מה שחשוב לטימותי, זה טימותי. הוא מסוגל להקשיב לעצמו מדבר במשך שעות על שום דבר שיהפוך אותנו לטובים יותר בעבודה שלנו.

"אני אסתכל על לוח הפינטרסט מאוחר יותר," אני מבטיחה, נשענת אחורה בכיסאי ועוצמת עיניים. המחשבה על החתונה גורמת לי להרגיש מוצפת, ואני מרגישה מספיק מוצפת גם ככה. "אני פשוט קצת בלחץ היום."

"מה קורה?"

אני מהוססת, לא רוצה אפילו להודות בזה בקול רם. "ברנדון מגיע לארוחת ערב." אני מניחה שאני עדיין חשה רגשות אשם. כאלה שנמשכים ימים שלמים כשאני חולמת את אחד מהחלומות ההם.

"ברנדון? ברנדון החתיך בטירוף? חשבתי שהוא חי באירופה או משהו כזה."

"הוא חי שם בעבר," אני נאנחת. "איטליה, אחר כך ספרד, ואז בעוד מקום. ועכשיו אני מניחה שהוא חזר הביתה."

ברנדון עזב מייד אחרי החתונה של אח שלו ושל אוליביה, וזו הייתה הקלה. מאז, החיים שלי היו נורמליים, נטולים עליות ומורדות ודרמות. כל מה שאני רוצה, בעולם כולו, זה שזה יישאר ככה.

"תני לי לראות את התמונה שלו," היא אומרת. עיניה מקבלות את המבט המרוחק הזה שמופיע בכל פעם שהיא חושבת על סקס. כלומר בערך תשעים אחוזים מהיום.

אני מזעיפה מבט. "למה שתהיה לי תמונה של ברנדון?"

"בחייך. בטח יש לך איזו תמונה במקום כלשהו ברשת. בפייסבוק? תבדקי בדף של אוליביה. אני מתערבת שיש שם תמונות מהחתונה."

אני מנחשת שאין. אוליביה אפילו לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להתחתן מלכתחילה. והעלאת תמונות של עצמה כדי שהעולם יראה, זה ממש לא הסגנון שלה.

בחוסר רצון אני פותחת את המחשב שלי, אבל אני לא הולכת לדף של אוליביה. אני הולכת לדף של דורותי. היא — אימו של החתן, וגם אימו של ברנדון — היא אחד האנשים האהובים עליי. אף אחד לא שמח יותר ממנה לראות את ויל ואוליביה מתחתנים, ואני בטוחה שהיא העלתה כל תמונה שצולמה בחתונה ההיא במקום כלשהו.

אני מוצאת את התמונות, קבורות תחת מיליון תמונות של שני הנכדים שלה, ומקליקה על התמונה של ארבעתנו: ויל ואוליביה, אני וברנדון. הארפר משמיעה את צליל הגניחה הקטן הזה כשהיא רואה אותו, ואפילו אני בולעת קצת את רוקי. לברנדון יש פנים מושלמות באופן בלתי אפשרי: לסת רבועה, אף ישר, שפתיים מלאות ועיניים כחולות הכי בהירות.

אולי אני שונאת אותו עכשיו, אבל אני באמת לא יכולה להאשים את עצמי על עומק ההתאהבות שהייתה לי פעם.

"אלוהים אדירים," היא מתנשמת. "אם הוא בבית, אז את מוכרחה לארגן לי משהו."

"הארפר, אני אוהבת אותך מכדי שאחשוף אותך לכל כך הרבה מחלות מין. יש לך מושג עם כמה נשים הוא שכב?"

"מה שאני שומעת אותך אומרת לי זה שהוא חתיך וגם מנוסה. וזה לא חיסרון, מבחינתי."

היא מציצה יותר מקרוב במסך, מביטה בתמונה ישנה שלי ושל אוליביה בימי הריצה שלנו בקולג'. "תראי איך נראית אז! בקושי הייתי מזהה אותך עכשיו."

עד שהגעתי לחתונה, כבר הפסקתי בעצמי עם המנהג שלי לאכול צ'יזבורגר, והתחלתי ללכת לפילאטיס, ובהנחייתה של הארפר, לקחתי על עצמי באי־רצון את כל שאר השטויות של בנות, כמו לעשות גוונים בשיער ולהתאפר. "כל הקרדיט הוא שלך."

"וככה," היא אומרת, מקישה על גופו של ברנדון על המסך שלי, "את יכולה להודות לי."

* * *

אני לא רואה את המכונית של ברנדון בחזית הבית שלנו, אבל ברגע שאני נכנסת הביתה אחרי העבודה, אני יודעת שהוא כאן. אני מקבלת אישור כשאני שומעת את הצחוק שלו, צליל שאזהה בכל מקום — עמוק יותר מזה של רוב, צחוק צרוד, נמוך, ששוכן במקום כלשהו בתחתית החזה שלו. אני די בטוחה שהוא יכול להשיג זיון אך ורק על סמך הצחוק הזה, מבלי שאפילו יראו אותו.

הבטן שלי משתוללת כשאני יוצאת אל החצר האחורית, בדיוק כמו שקורה לה לפני כל אירוע לא נעים. אני מבינה ששנינו יכולים להיות מסוגלים להתנהג כמו אנשים בוגרים. אני גם מבינה שאף אחד מאיתנו כנראה לא יעשה זאת.

עינינו ננעלות, והלב שלי מגמגם, למרות כל הכוונות הטובות שלו.

אני לא יודעת איך זה אפשרי, אבל הוא נהיה יפה עוד יותר. העור שלו עדיין זהוב, והפה שלו עדיין גורם לי לחשוב מחשבות רעות, אבל הצד הנערי שלו נעלם. הוא כבר לא רזה אלא שרירי, והשיער שלו מסופר עכשיו קצר, מדגיש את זוויות הפנים שלו. העובדה שהוא הצליח איכשהו להשתפר די מעצבנת אותי.

הוא יושב בכיסא מול רוב, ליד האח, נראה יותר נינוח על המרפסת שלי ממה שאני הרגשתי אי פעם, אבל זה בדיוק ברנדון, כמו תמיד. הוא תמיד היה מושך ובטוח מדי בעצמו.

הוא קם, ואנחנו מחליפים חיבוק קצר ולא אישי. ואפילו זה יותר מדי. רוב ממש לא בחור קטן, אבל אני מרגישה כאילו ברנדון מגמד אותי, כאילו יכול היה למחוץ אותי בטעות אם לא יזהר מספיק. בהינתן המבט שהיה על פניו כשיצאתי החוצה, לא הייתי מופתעת כלל אם הוא בדיוק דמיין איך הוא מוחץ אותי תוך כדי החיבוק. איבדתי כבר את הספירה לגבי מספר הפעמים שהוא ניסה לשכנע את רוב לזרוק אותי, לא לגור איתי, לא להציע לי נישואין.

כן, נישקתי בחור אחר בשלב מוקדם של הקשר שלי עם רוב. אבל כמה צבוע אתה צריך להיות כדי להחזיק את זה נגד מישהו, כשאתה זה שאיתו היא עשתה את זה?

"אז אני מניח שמגיע לכם מזל טוב," ברנדון אומר וחוזר אל כיסאו, כשרוב מושך אותי אל ברכיו.

"מתי היום הגדול?"

"לא הגענו כל כך רחוק," רוב אומר, "כי אף אחד מאיתנו לא מוכן לקבוע תאריך."

הוא מנסה להישמע כאילו הוא מתבדח, אבל אני שומעת שם גם אי־שביעות רצון.

ברנדון מתרווח בכיסאו. יש משהו גברי נטול־מאמץ בכל דבר שהוא עושה, כולל זה. הוא נשען אחורה בכיסא כמו בחור שעומד לקבל את המציצה השלישית שלו היום. כמו שאני מכירה אותו, יכול להיות שזה לא רחוק כל כך מהאמת.

"אתה יודע, באירופה, זה די נפוץ פשוט להתארס ולהשאיר את זה ככה," הוא אומר.

"בדיוק!" אני קוראת, ופונה אל רוב. אני כנראה צריכה להיות יותר מאוכזבת לגלות שברנדון ואני נמצאים באותו צד של ויכוח לגבי משהו.

"שמעת את זה, מותק? אני פשוט מתנהגת כמו אירופאית לגבי זה."

"אלא שאני לא רוצה בחורה אירופאית. אני רוצה בחורה אירית מניו ג'רזי," רוב אומר, תוחב את שערי מאחורי אוזני בחיוך מלא חיבה. "ואני כן רוצה חתונה." ברנדון צופה בנו במבט שאני לא לגמרי יודעת לתת לו שם. זה מבט מלא בוז, אך מרוחק, כאילו אנחנו חיות בתוך כלוב שהוא נאלץ לצפות בהן. אני מניחה שזה הגיוני. הייתה לו רק מערכת יחסים אחת שאני יודעת עליה —איזושהי בחורה באיטליה — וזה לא החזיק מעמד.

"אז מה איתך?" רוב שואל אותו. "מה מביא אותך הביתה?"

הוא מושך בכתפיו. "פשוט הרגשתי שהגיע הזמן. אני מתכנן להקים חברת טיולים משלי כאן ביוני, אבל לפני שאעשה משהו, אני צריך לפגוש את האחיינית החדשה שלי. אני נוסע לסיאטל בסוף השבוע הזה."

אני מתלהבת בתוכי מעצם המחשבה על קרוליין, הילדה החדשה ביותר של אוליביה ושל ויל, שבקרוב תהיה ילדת הסנדקות שלי — ושל ברנדון. היא התינוקת היפה ביותר שראיתי אי פעם, עם עיניים בדיוק כמו של הדוד שלה. הוא אולי מהווה איום לכחמישים אחוז מן האוכלוסייה, אבל לאף גבר חי אין עיניים כמו של ברנדון — כחול בהיר, שקוף, צבע של זכוכית ים.

פעם אהבתי זכוכית ים. כבר לא.

"חכה," רוב אומר. "אתה פותח כאן חברת טיולים, אבל אתה ישן אצל אימא ופיטר בבולדר?"

ברנדון מושך בכתפיו. "רק עד שאדע איפה יהיה המשרד. ואז אגור במקום קרוב יותר."

"אתה לא יכול לעשות את הנסיעה הזאת כל יום," רוב אומר. "תישאר אצלנו. יש לנו בית בריכה שלם שעומד ריק."

איכשהו אני מצליחה לא לתת ללסת שלי להישמט עד הסוף, אבל אין ספק שאני נראית מתנגדת. ברנדון הוא האדם האחרון שאני רוצה שיישאר במדינה הזאת, ועוד הרבה פחות בבית שלי, וזו עובדה שרוב מודע לה היטב.

נראה שרוב לא מבחין בתגובה שלי, אבל ברנדון ללא ספק מבחין בה. הוא מגחך כשהוא מסכים להצעתו של רוב. אני חושדת שהוא מסכים רק כדי לעצבן אותי.

* * *

"אני לא מאמינה שעשית את זה," אני מסננת לעבר רוב ברגע שאני שומעת את המכונית של ברנדון יוצאת לדרכה.

"בחייך, מותק. יש לנו בית ענק, ובית הבריכה מנותק מהבית. זה לא שהוא יגור כאן. הוא יהיה יותר כמו שכן."

"וזה היה נהדר אם הייתי רוצה את ברנדון כשכן," אני עונה. "כמו שאתה יכול לדמיין לעצמך, אני לא רוצה."

"הוא מספיק נחמד אלייך." רוב נאנח. "אני פשוט לא מבין למה יש לך כזאת בעיה איתו."

"הבעיה שלי היא שאני בת עשרים ושש, ויש לי עבודה במשרה מלאה, ולא מתחשק לי לבוא כל ערב הביתה ולגלות שהוא הפך את הבית שלנו לאחוזה של פלייבוי. כדאי שתוודא שהוא יודע שאני לא מוכנה להתמודד עם זה שהוא יעשה את זה בשלישייה בתוך הג'קוזי — או כל דבר אחר שהוא יעשה באופן בלתי נמנע."

"אני אזהיר אותו לגבי הג'קוזי," רוב אומר בחיוך עייף. "את יודעת, כשהארפר עושה שלישייה, את לא יכולה לחכות לספר לי על זה. את חושבת שזה מצחיק שהיא שוכבת עם גברים על ימין ועל שמאל. אבל כשברנדון עושה את זה, את מוכנה לבצע גירוש שדים."

כן, כי זה שונה לגמרי כשזה ברנדון.

"הוא פשוט... השפעה רעה, רוב."

"השפעה רעה על מי, ארין?" הוא שואל. "חצי מהזמן אני בכלל לא בבית."

זאת ככל הנראה שאלה טובה.

המלצות נוספות