רייבנהוד 2 - השקר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רייבנהוד 2 - השקר
מכר
מאות
עותקים
רייבנהוד 2 - השקר
מכר
מאות
עותקים

רייבנהוד 2 - השקר

4.4 כוכבים (36 דירוגים)
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Exodus
  • תרגום: נעה שביט
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: פברואר 2023
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 448 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 28 דק'
  • קריינות: אלה רוזנר
  • זמן האזנה: 14 שעות ו 20 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

הוא עשה מה שגנבים עושים: הוא גנב את הלב שלה... 

ססיליה חשבה שהשנה שעליה להעביר בעיירה הנידחת, במפעל של אביה, תהיה משעממת עד מוות. אבל המפגש עם שון ודומיניק, הפרועים והמסוכנים, הפך את הקיץ לסוער ולנועז בחייה. 

הקשר הלוהט בין השלושה מעורר את התנגדותו של ראש "רייבנהוד". הוא נחוש להרחיק את ססיליה מהבחורים שלו ומהמשימה שהם עומדים לבצע. 

ססיליה רוצה לשנוא אותו, אבל הגבול בין השנאה לאהבה דק מאוד. ואם יש משהו שהיא למדה בעיירה הזאת הוא שגבולות נועדו בשביל לחצות אותם.  

טרילוגיית רייבנהוד שכתבה קייט סטיוארט הפכה לתופעת טיקטוק מטורפת. סיפור האהבה יוצא הדופן הוא גרסה מודרנית, מפתיעה, סקסית ורומנטית לסיפור רובין הוד הקלאסי. הצטרפו למסע נוטף תשוקה, מותח וממכר שייקח אתכן דרך כל הרגשות.        

פרק ראשון

חלק 2 
אז

1

"אתה הצרפתי."
הוא עונה בהרכנת סנטר קלה. מבטו העוין צורב את עורי בבוז. "את מוכנה להחליש את הרעש המחורבן הזה?" המילים מתנגנות במבטא כבד שמאשש את מה שידעתי עליו.
דומיניק כמעט ולא דיבר צרפתית, אם בכלל, מה שעורר בי חשד לגבי הכינוי. אבל האיש שניצב מולי ומה שהוא מקרין מתאימים.
טיפת זיעה זולגת במורד רקתו כשאני בוחנת את מראהו. צריך להחמיא לחייט שהלביש אותו בחליפה הראויה למלך. היא חובקת את גופו ומדגישה גבריות צרופה. ארשת פניו אמנם עוינת, אבל הפנים עצמן גורמות לפה שלי להתייבש וללשון להתבלבל. האיש הזה הוא ללא ספק הגבר הכי יפה שראיתי בחיים. אחוזת הלם אני גומעת בשקיקה את צבע הדיו של שערו הסמיך שמסורק לאחור בגלים ארוכים, כל שערה במקומה. לסתו המסותתת ממסגרת תווי פנים שחומים מושלמים. מתחת לגבות עבות מקושתות יש ריסים ארוכים ושחורים באופן טבעי, שמדגישים את הלהבות הכתומות־זהובות שמטיילות על פני. אפו בולט, רחב וארוך, ונחיריו מתרחבים בזעם. הפה שלו רק מוכיח שוב שמי שברא אותו לקח את הזמן, ועיצב שפתיים נדיבות בשלמותן הסימטרית. אך הכעס שניגר מנקבוביותיו הוא שגורם לי לנסות בכל כוחי להיאחז בהיגיון שהופעתו הבלתי צפויה מאיימת לגזול.
הוא השטן הלבוש בארמני, זה שלא היית אמורה לפגוש.
ואיום ברור עלי.
אני חוטפת את השלט מהשולחן לידי, לוחצת בקדחתנות על כפתור הווליום ומגמגמת תוך כדי שאני מחפשת את חזיית הביקיני שלי. "אני לא... י־ידעתי שזה אתה. אני ל־לא ידעתי שאתה בכלל קיים."
"לא היית אמורה." קולו ארסי וניגר משפתיו לעומק גרוני עד שאני מתקשה לבלוע.
ממש יופי של סירנה את, ססיליה.
אני מעבירה מבט מסביבי ומחפשת לשווא את החזייה, ולבסוף משלבת ידיים מעל החזה בפרצוף בוער מהשפלה. "אז למה לטרוח להראות לי שאתה קיים עכשיו?"
"כי נראה שאני לא יכול לעשות שום דבר בלי ששני הטמבלים האלה יתאהבו עד מעל לזין ב..." שפתיו נמשכות לאחור מהשיניים, וניבים זאביים מחודדים נחשפים כשהוא... נוהם באיום?
"באויבת?" אני מנידה את ראשי. "אני לא האויבת שלך."
הוא חושק את הלסת ומבטו אומר שיפוטיות. "לא, את רק נהנית מהכסף המלוכלך של אבא'לה."
"אה, יופי, זה גועל בעיניים שלך. דאגתי שאולי זה משהו אחר."
"אני לא מזיין ילדות קטנות," הוא מסנן, מבטאו רק מדגיש את הגינוי. "ואני בהחלט מודע לעובדה שאת מזיינת את כל הצוות שלי."
זה צורב, אבל אני לא נרתעת. "רק שניים מהם, וממה שנראה לי, גם לך לא תזיק קצת פעילות מהצד. אתה נורא מתוח."
הוא תוחב את הידיים בכיסי המכנסיים ברוגז ברור. "מה לעזאזל את רוצה?"
"אני רוצה תשובות. אני רוצה לדעת שאבא שלי לא בסכנה."
"אני לא יכול להבטיח דבר כזה."
"אבל אתה לא תפגע בו?"
ההיסוס שלו גורם לי לסמור באיום.
"גופנית, לא. בכל מובן משמעותי אחר, כן."
"ואני?"
"את לא קשורה לזה."
"עכשיו כן."
"לא, את לא. וידאתי את זה." התשובה הזחוחה שלו גורמת לי להבין פתאום.
"אז בגללך... זה אתה שגרמת להם להיפטר ממני."
אני נזכרת מה דום אמר לי לפני כמה ימים.
"ניסינו להבהיר משהו, ונכשלנו בצורה קשה."
מישהו מהמפגש דיווח לו שאני כאן. כי זה האיש שהם מדווחים לו.
משתררת שתיקה, ואז הזר העוין מדבר. "לא היית אמורה להיות כאן."
"ידעת עלי. כולכם ידעתם עלי." ברור. הכלל הראשון הוא להכיר את האויב שלך ואת חולשותיו. אבל ככל שהם ידעו אני הייתי בתו המנוכרת ולא סיכנתי את התוכנית שלהם. זו היתה אחת הסיבות ששון לא רצה לערב אותי.
"מי אתה?"
שתיקה.
"אז למה שתבוא לכאן עכשיו ותדבר איתי?"
הוא ממשיך לשתוק ואני מנסה להבין.
"מישהו לא שמר סוד."
מישהו מאחד הסניפים דיווח לו, ובגלל זה שון ודומיניק התנהגו ככה. הם ניסו להבהיר משהו לנוכחים במוסך — בלילה שבו נידו אותי — כדי להעביר מסר לאיש שנועץ בי מבט עכשיו. כדי להגן עלי.
האסימונים נופלים בזה אחר זה.
"בגלל זה אני הייתי הסוד," אני לוחשת. "לא ידעת שאני אמורה להגיע. חשבת שרומן ואני לא בקשר." עיניו ניצתות למראה החיוך המרוצה שמפציע על שפתי.
עכשיו אני מבינה למה הוא כל כך כועס. "לא ציפית שאופיע פה, כי זאת היתה החלטה של הרגע האחרון להגיע. חמקתי דרך החרכים, והם הסתירו אותי ממך." ריגוש קל חולף בגופי. "אתה לא יודע הכול. איך ההרגשה?"
הוא צועד באיום לפנים. "הסיפור הזה גדול עלייך ברמה שבחיים לא תביני, ואת צריכה להפסיק עם ההצגה של הקשוחה ולדבר איתי ברצינות, כי אני נותן לך שתי דקות וזהו."
וזה מה שאני עושה. אני מפסיקה להעמיד פנים כי אני נלחמת על הרבה יותר מאשר רק הגאווה שלי. "אני לא הבן אדם המגעיל שאתה חושב שאני."
"הדעה שלי עלייך לא משנה."
"אני חושבת שכן. אני חושבת שהיא מאוד משנה. אתה מרחיק ביני לבין ה..."
"את יכולה למצוא מישהו אחר לזיין, ססיליה." השם שלי נשמע מגונה משפתיו העבות. הוא רואה בי מטרד, קוץ בישבנו האכזר, וללא ספק מקל בגלגלי המכונה המשומנת היטב שלו. אבל חמקתי בין החרכים, בזכות ההיעדרות בת שמונה השנים שלי, והם הסתירו אותי מפניו.
ואני לא מצליחה לכבוש את ההתרגשות שהמחשבה הזאת מעבירה בגופי.
"אתה אולי שונא אותו, את אבא שלי, אבל כרגע אתה מתנהג בדיוק כמוהו, כמו מכונה. חולה שליטה נטול אנושיות עם תסביך אלוהים."
נחיריו נפערים בזעם. "תיזהרי ממני."
"או שמה?"
הוא מיתמר מעלי, עיניו רושפות באזהרה. "את לא רוצה לעצבן אותי."
"ככה אתה כשאתה לא מעוצבן? ומי אתה בדיוק שתגיד לי ממה אני צריכה להיזהר? אתה אולי מחזיק ברוב הקלפים, אבל אין לך את שלי. עדיף לך להיות נחמד אם אתה רוצה שאשתף פעולה, שאסתום את הפה."
הוא לא עונה, אבל השינוי הנחרץ שחל בפניו מספיק לי.
אלו בדיוק המילים שלא הייתי צריכה לומר. אי אפשר לסמוך עלי בכלל עכשיו משאמרתי אותן. בגדתי בשון ובדומיניק כששיחקתי לידיו של המניאק הזה. הוא מנסה לערער הכול, להפוך את המצב כדי להראות להם שאסור היה להם לבטוח בי. דומיניק כל כך יתאכזב.
המילים שדומיניק אמר לשון ביום שעזבתי את הבית בזעם צצות בראשי.
"היא לא מספיק חזקה."
"תן לה זמן."
כל המבחנים שהם העבירו אותי. הדו־קרב המילולי המרתיח בין דומיניק לביני. הזמן ששון הקדיש כדי ללמד אותי את הדברים שהוא מאמין בהם, שהכנופיה מאמינה בהם, בזמן שדומיניק התגרה בי ועיוות דברים שאמרתי. מרגע שהם החליטו לצרף אותי הם הכינו אותי לעימות כזה. הכול היה קשור לגבר שעומד מולי. בזמן שהתאהבנו הם הדריכו אותי לקראת הצרות הצרורות שנקראות הצרפתי. שובו היה בלתי נמנע.
"אני יכולה לשמור סוד. אני רק רוצה לדעת מה התוכנית."
"זה שאת פה לא אומר שנותנים לך תפקיד למלא. הם קיבלו החלטה גרועה, והם יודעים את זה, וזה שאת מזדיינת איתם לא מקנה לך זכות דיבור. ואני יודע שלא תספרי לאף אחד," הוא אומר בביטחון מלא, "אבל מהסיבות הלא נכונות."
"מה לא נכון בזה?"
"כי זה בגלל הנאמנות שלך אליהם," הוא מצביע בסנטרו על היער, "וחוסר היכולת שלך להפריד את זה מהרגשות האישיים שלך, במקום לקבל את העובדה שרומן עשה כמה דברים בלתי נסלחים ומגיע לו לסבול על זה. אז פשוט שחררי, כמו שהם שחררו, ו... תמשיכי בחיים שלך."
"זאת פקודה?"
"לא, זאת עצה טובה," הוא מטיח, "וכדאי לך לקבל אותה." אני מתחילה לעצבן אותו, והייתי מרוצה מזה אלמלא הייתי נתונה לחסדיו.
"אני רק רוצה לראות אותם."
"לא יקרה."
"אני לא הילדה הקטנה של אבא שרבה עם החברים שלה. דבר איתם. הם יספרו לך עלי. הם יערבו לי."
עיניו משפדות אותי בסלידה. "אני יודע מספיק."
אני מורידה את זרועותי וחושפת את גופי כדי לעשות לו דווקא. לא אתן לו לבייש אותי על משהו שאין לו מושג לגביו, ולא ארגיש לא נוח עם הגוף שלי אחרי שבמשך כל הקיץ התרגלתי אליו. המאמצים שלי לא זוכים להתייחסות ועיניו נותרות נעוצות בעיני. אנחנו לוטשים מבטים זה בזה משני צדי הגבול שהוא שרטט בינינו.
"אתה באמת הולך לעשות את זה?"
"אנחנו חיים בעולמות שונים, ואת נולדת למציאות משלך. יכול להיות שלא אאשים אותך אם תחליטי לעזוב את זה. במקרה שלך הבורות באמת מבורכת, ססיליה. כדאי לך לזכור את זה."
"גם אם אין בינינו קשר אמיתי, ואין, אני לא רוצה שהוא ייפגע. אם תוכל להבטיח לי שלא יקרה לאבא שלי שום דבר, אוכל לעזור לך."
"אני לא מבטיח כלום. יש לו מספיק אויבים שלא קשורים אלינו. ככה זה בעסקים."
"לא בשבילי."
"זאת הבעיה שלך."
"אז מה לעזאזל אני אמורה לעשות?"
הוא פונה לכיוון היער, מתעלם ממני. "לכי תעשי ציפורניים."
מרוב זעם אני מגששת סביבי, מוצאת את בקבוק קרם ההגנה שלי וזורקת אותו עליו. הבקבוק פוגע בו באמצע הגב. הוא מתנפל עלי, אני פולטת צווחה ונרתעת אחורה עד שאני נתקלת בכיסא ונאלצת להתיישב. הוא מושך אותי בזרוע לעמידה. מה שקורה בינינו זה לא כימיה, זאת אש מלובנת רוויה בשנאה וטינה ורצון לנקמה שלא קשורים אלי בכלל. האיש הזה לא הולך סחור סחור, הוא מתעב את עצם קיומי.
"בפעם הבאה שתתעסקי איתי, אני אתעסק איתך." מבטו הענברי מעלה באש את חזי והוא לופת אותי חזק יותר. אני בולעת את היבבה שבפי.
"אתה עושה טעות. יצאת למלחמה בשביל אנשים כמוני בדיוק. כמו אמא שלי. שון ודומיניק הם חברים שלי לפני הכול, ואני רוצה לעזור להם. הם היו נאמנים לך. אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך! אתה אולי שונא את רומן, אבל אני לא מעורבת בסיפור הזה. לא ידעתי כלום ואני עדיין לא יודעת."
"לא היית מעורבת בסיפור הזה, אבל זה ישתנה אם תמשיכי ללחוץ. את מטרה קלה מדי." העלבונות שלו צורבים בי והוא זורה מלח על הפצעים הטריים. "את צעירה מדי ותמימה מדי. האמנת לכל מילה שהם אמרו לך, ובשלב הזה את צריכה להשלים עם העובדה שהם קיבלו ממך מה שהיו צריכים."
גישה. הוא מתכוון שבעזרתי הם השיגו גישה. בבטן מתהפכת אני נזכרת ביום שבו שון חזר לפה אחרי הריב שלנו עם התנצלות מוכנה. דומיניק נכנס אלי הביתה קצת אחר כך בזמן ששון הסיח את דעתי. אני אולי טיפשה, אבל...
"אני לא זונה."
"את נלחמת במצפון שלך, לא בשלי."
אבל אחרי היום ההוא הכול השתנה. אולי בהתחלה הייתי מטרה, אבל אחר כך הפכתי להחלטה. הם הכניסו אותי לחיים שלהם כי הם רצו אותי שם. אני בטוחה בזה. שון הודה בזה בפני. הוא לקח סיכון גדול כשהביא אותי. כשהם שכבו איתי הם למעשה שכבו עם האויב, כששיתפו אותי בסודות הם קשרו אותי אליהם, וכשנשארו איתי הם סיכנו את האמינות שלהם ואת מעמדם באחווה.
אם חיפשתי הוכחה לרגשותיהם, עכשיו קיבלתי אותה.
"הם יקרים לי, מאוד. תן לי לעשות את חלקי."
"אם זה נכון, תפסיקי להיות כזאת אנוכית. הם מוכנים לוותר עלייך, ואת צריכה להתנהג כמו אישה ולעשות אותו הדבר."
"אתה לא יכול להרחיק אותי מהם!"
"את יודעת שאני יכול. כל דלת שתדפקי עליה תישאר סגורה. אף אחד לא יתקרב אלייך. החל מעכשיו, מרגע זה... את לא קיימת יותר. ומעולם לא היית קיימת."
זעם שכמותו מעולם לא הרגשתי גועש בי וגורם לי לירוק ארס.
"לך תזדיין, חתיכת רובין הוד מזויף!" אני מושכת בפראות את זרועי והוא מניח לי. "עוף מפה לעזאזל!"
הוא מתרחק לאחור, תוחב את ידיו העצומות בכיסי מכנסיו. עיניו בוערות, קולו קפוא. "זאת בדיוק הסיבה שאני לא רוצה אותך בסביבה שלנו."
אני מרימה יד. "תעשה לי טובה, אתה משתמש בעובדה שאני מקבלת מחזור בתור תירוץ לסלק אותי מהשבט? אתה וחבורת פורעי החוק שלך אמורים להיות בצד של הטובים, נכון? אנחנו אמורות להיות אסירות תודה לכולכם על מעגל בעלי הזין המטונף שלכם?" אני נושפת בזלזול. "אז תרשה לי להודות לך בשם כל הטורפות החמושות בכוּס," אני משתחווה בהגזמה, "באמת תודה רבה, אבל שוב, אני לא האויבת שלך."
אני זוקרת את הסנטר. "הם סמכו עלי כי הם ידעו שאני מסוגלת להתמודד עם זה, ווידאו שזה יקרה. הם סמכו עלי כי אני אוהבת אותם, והם ידעו שאעמוד מאחוריהם בגלל האהבה הזאת. אתה יכול לזלזל בזה כמה שתרצה, אבל זה הכוח המניע שידאג שאשאר נאמנה, ולא להפך, ויעזור לי לעשות כל מה שצריך כדי להגן עליהם בדיוק כמו שהם מגינים עלי. ועליך."
הבנה כלשהי מבליחה לרגע על פניו לשמע הווידוי שלי, ונעלמת באותה מהירות. "לא היית אמורה להיות מעורבת."
"אבל אני כבר מעורבת, אז תן לי לעשות את חלקי."
"עברו שתי דקות," הוא פונה ללכת לכיוון היער, ואני קוראת אחריו משום שברור לי ששום מזימה לא תזכה אותי שוב בתשומת לבו.
"אני באמת אוהבת אותם. אולי הם פישלו, אבל מה שגרם לי להיות מעורבת זו הנאמנות שלהם אליך, ולמטרה שלכם, כל מה שאתם מייצגים יחד. הם לא ציפו להתאהב בי, הם חשבו שישתמשו בי וזהו, אבל העובדה שלא היו מסוגלים להוליך אותי שולל ברמה הזאת היא הסיבה שאני עומדת פה ונלחמת כדי להיות שם עבורם. אני עדיין כועסת, אבל אני מבינה. הם גרמו לי להבין. ואולי כל הסיפור הזה לא היה קשור אלי, אבל עכשיו הוא לגמרי קשור אלי. בבקשה. תן. לי. לעזור." אני מוחה את החולשה מעיני ומביטה בו כשהוא מתרחק. הוא מרהיב ואכזרי, והרבה יותר מכל מה שציפיתי להתמודד מולו היום. ציפיתי לשמש הזהובה שלי או לענן הקודר האפל, והמחשבה שלא אראה אותם יותר היא בלתי נסבלת. אני מתחננת, וזה לא מה שאני אמורה לעשות. אני אמורה לארוז ולהסתלק מפה, להיפרד לשלום מכל העיירה המחורבנת הזאת. שיזדיין אבא שלי והבוסר שאכל. אין בינינו שום קשר, ואוכל למצוא דרך אחרת, בטוחה יותר, לדאוג לאמא שלי. אבל כשאני חושבת על זה אני רואה בעיני רוחי את שון ודומיניק, והפחד מהלא נודע משתק אותי. אני לא מסוגלת לקום וללכת. לא כרגע.
"אני מאמינה בזה, בכל מה שאתם עושים, בכל מה שאתם מייצגים. אני רוצה להיות איתכם." זאת האמת הצרופה, אך אני מפחדת שדיברתי מאוחר מדי.
גבו מופנה אלי, והוא שולף מכיסו את חזיית בגד הים שלי, שנפרשת בידו ואז נופלת על משטח העץ. "אני אחשוב על זה."

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
36 דירוגים
22 דירוגים
10 דירוגים
1 דירוגים
1 דירוגים
2 דירוגים
13/2/2023

הסופרת קייט סטיוארט הרגה אותי מה זה הספרים האלו יש בהם כל הרגשות כאב,עצב,אהבה. מה שססיליה הרגישה גם אני הרגשתי 😮‍💨🔥🔥🔥🥹

1
21/4/2025

הכי מהפנט וממכר שקראתי עד כה

11/4/2025

ספר עמוס בהגיגים, כאב לב וגילויים. אין ספק שדמותה של ססיליה זוכה כאן לכפרה לעומת דמותה בספר הראשון. כאן היא בשלה, בוגרת ושלמה, והקורא זוכה לסגירות רבות. למרות היותו ספר אמצע בטרילוגיה, הוא בהחלט היה יכול להוות סיום ראוי לספר.

20/2/2025

אמנם עלילה מורכבת אך נקראת בנשימה עצורה! אהבתי מאד! הקראה נפלאה של אלה רוזנר.

28/11/2024

ספר מושלם, הדמויות כתובות בצורה מרתקתתת(דום הוא הלבבבבב) אתם לא תהיו אותם אנשים אחרי הספר הזה😭

19/1/2024

אהבתי

21/8/2023

מעולה

28/5/2023

הספר הזה הרבה יותר טוב מהראשון. הספר פשוט מטורף, היה שווה לקרוא את הראשון, למרות שהוא מעט מאכזב, ולהגיע לספר הזה. בקיצור מושלם!

19/5/2023

הספר כתוב נפלא. הרבה יותר טוב מהראשון...מאוד מומלץ!!!

10/4/2023

אחד הטובים

15/3/2023

היה שווה לקרוא את הספר הראשון רק כדי להגיע לספר הזה. לא הפסקתי לבכות, להתרגש ולהזדעזע. ספר מצוין❤️

15/3/2023

פשוט מרתק, לא הצלחתי להפסיק מרגש ומעורר מחשבה

27/2/2023

שווה כל רגע

18/2/2023

ספר נפלה המון זמן לא קרתי ספר כזה נפלה מירגש אמוק ,מיחקה להמשך מקווה היה מהר

13/2/2023

כתיבה מעולה, סיפור יפה ומיוחד שווה קריאה !

9/2/2023

טוב לא ציפיתי בכלללל , התרגשתי ובכיתי בכמויות והכי חשוב נהנתי מכל רגע פחות היה לי חיבור לספר הראשון אבל הרגשתי שאני חייבת לקרוא את השני ואני שמחה שעשיתי את זה . לא דומה בכלל למה שקורה בספר הראשון תנו לי להגיד לכן את זה אז מי שפחות התחברה ממליצה לתת צ’אנס לספר השני לפחות בשביל סגירת העלילה 🙏🏼

13/12/2024

יפה, אבל ארוך מידי. פשוט נוראית ההתנהגות של כולם אל סיסיליה. הסוף נראה די סגור. בכל זאת, עוברת לספר השלישי.

12/10/2024

אחרי שקטלתי את הספר הקודם (שבאמת היה גרוע בעיני) הספר הזה היה פיצוי. חבל שאי אפשר היה לקצר את הספר הקודם ולשלב ביניהם איכשהו. בכל אופן הספר הזה היה טוב ממש. נשארתי ערה כל הלילה לקרוא אותו וזה אומר המון. הגיבורה טיפחה עמוד שדרה ונעשתה עוקצנית אך מצחיקה ובוגרת. הדמות הגברית מהממת! הם לגמרי power couple! היה הרבה מתח, והספר היה כתוב באופן הרבה יותר קוהרנטי מהראשון. והסמאט מושלם! הרבה ספייס, הרבה עלילה, הרבה התרחשות. בקיצור פיצוי בגדול על הראשון! הורדתי כוכב כי הסופרת פישלה בראשון וחבל.

20/6/2023

הספר הראשון היה מרתק יותר. בכל זאת עוברת לאחרון.

16/4/2023

העלילה שונה, מעניינת ומפתיעה אבל הכתיבה מייגעת וזה קצת פוגע בחוויה. לרגעים הרגשתי שאני נמצאת בטיפול עם הגיבורה. זה מעמיס על הקורא שלא לצורך.

8/4/2023

אהבתי. איזה סיפור אהבה גדולה עם פיתולים חדים בעלילה, אובדן וגילויים. תענוג.

19/3/2023

ספר כל כך כואב, לא הפסקתי לבכות כך הסיפור. לדעתי הכותבת עשתה עבודה רעה. היא פאקינג עצבנה אותי עם הגורל של דומיניק ושון. גם סיסיליה מעצבנת רצח. קיצר קייט סטיוארט, שונאת אותך. מה שעשית היה לא הוגן.

7/1/2025

ממש ממש התאכזבתי. הספר הראשון היה חמוד, ולא יותר מזה. והספר הזה? ממש עצבן אותי. הכתיבה בסדר, אבל ההגיון של הסיפור מוזר, וכולם מתאהבים בסיסיליה יותר מדי מהר ובלי באמת סיבה, וזה מרגיש קצת כמו פאנפיק שכתבה ילדה בת 12. הספר התחיל עוד יחסית סבבה, למרות שהוא קצת נמרח אבל זה נסלח, ואז בשלב מסויים הוא נהיה סופר דיכאוני סופר כבר בלי סיבה. בנוסף, **ספויילר** הסופרת בוחרת להרוג את אחת הדמויות שסחבו את כל הסיפור, באמצע הפאקינג ספר, מה שלפי דעתי פשוט הרס את הספר סופית, ולא הייתה לי בכלל מוטיבציה לקרוא מהנקודה הזאת. במקום סיפור מעניין על מערכת יחסית פוליאמורית מסובכת וסקסית, קיבלנו ספר מדכא כבד ורדוד. אני לא אמשיך לספר השלישי ואני ממש מאוכזבת.

2
12/2/2023

אני צריכה פיצוי ושמישהו יחזיר לי את השעות שלקח לי לקרא את המלל הבלתי פוסק הזה איזה אוכלת ראשים הססיליה הזאת אני ממש לא מצליחה להבין למה היא מתנהגת ופועלת בצורה שהיא מתנהלת פוגעת בעצמה ופשוט לא נותנת לעצמה להבריא פשוט נורא

רייבנהוד 2 - השקר קייט סטיוארט

חלק 2 
אז

1

"אתה הצרפתי."
הוא עונה בהרכנת סנטר קלה. מבטו העוין צורב את עורי בבוז. "את מוכנה להחליש את הרעש המחורבן הזה?" המילים מתנגנות במבטא כבד שמאשש את מה שידעתי עליו.
דומיניק כמעט ולא דיבר צרפתית, אם בכלל, מה שעורר בי חשד לגבי הכינוי. אבל האיש שניצב מולי ומה שהוא מקרין מתאימים.
טיפת זיעה זולגת במורד רקתו כשאני בוחנת את מראהו. צריך להחמיא לחייט שהלביש אותו בחליפה הראויה למלך. היא חובקת את גופו ומדגישה גבריות צרופה. ארשת פניו אמנם עוינת, אבל הפנים עצמן גורמות לפה שלי להתייבש וללשון להתבלבל. האיש הזה הוא ללא ספק הגבר הכי יפה שראיתי בחיים. אחוזת הלם אני גומעת בשקיקה את צבע הדיו של שערו הסמיך שמסורק לאחור בגלים ארוכים, כל שערה במקומה. לסתו המסותתת ממסגרת תווי פנים שחומים מושלמים. מתחת לגבות עבות מקושתות יש ריסים ארוכים ושחורים באופן טבעי, שמדגישים את הלהבות הכתומות־זהובות שמטיילות על פני. אפו בולט, רחב וארוך, ונחיריו מתרחבים בזעם. הפה שלו רק מוכיח שוב שמי שברא אותו לקח את הזמן, ועיצב שפתיים נדיבות בשלמותן הסימטרית. אך הכעס שניגר מנקבוביותיו הוא שגורם לי לנסות בכל כוחי להיאחז בהיגיון שהופעתו הבלתי צפויה מאיימת לגזול.
הוא השטן הלבוש בארמני, זה שלא היית אמורה לפגוש.
ואיום ברור עלי.
אני חוטפת את השלט מהשולחן לידי, לוחצת בקדחתנות על כפתור הווליום ומגמגמת תוך כדי שאני מחפשת את חזיית הביקיני שלי. "אני לא... י־ידעתי שזה אתה. אני ל־לא ידעתי שאתה בכלל קיים."
"לא היית אמורה." קולו ארסי וניגר משפתיו לעומק גרוני עד שאני מתקשה לבלוע.
ממש יופי של סירנה את, ססיליה.
אני מעבירה מבט מסביבי ומחפשת לשווא את החזייה, ולבסוף משלבת ידיים מעל החזה בפרצוף בוער מהשפלה. "אז למה לטרוח להראות לי שאתה קיים עכשיו?"
"כי נראה שאני לא יכול לעשות שום דבר בלי ששני הטמבלים האלה יתאהבו עד מעל לזין ב..." שפתיו נמשכות לאחור מהשיניים, וניבים זאביים מחודדים נחשפים כשהוא... נוהם באיום?
"באויבת?" אני מנידה את ראשי. "אני לא האויבת שלך."
הוא חושק את הלסת ומבטו אומר שיפוטיות. "לא, את רק נהנית מהכסף המלוכלך של אבא'לה."
"אה, יופי, זה גועל בעיניים שלך. דאגתי שאולי זה משהו אחר."
"אני לא מזיין ילדות קטנות," הוא מסנן, מבטאו רק מדגיש את הגינוי. "ואני בהחלט מודע לעובדה שאת מזיינת את כל הצוות שלי."
זה צורב, אבל אני לא נרתעת. "רק שניים מהם, וממה שנראה לי, גם לך לא תזיק קצת פעילות מהצד. אתה נורא מתוח."
הוא תוחב את הידיים בכיסי המכנסיים ברוגז ברור. "מה לעזאזל את רוצה?"
"אני רוצה תשובות. אני רוצה לדעת שאבא שלי לא בסכנה."
"אני לא יכול להבטיח דבר כזה."
"אבל אתה לא תפגע בו?"
ההיסוס שלו גורם לי לסמור באיום.
"גופנית, לא. בכל מובן משמעותי אחר, כן."
"ואני?"
"את לא קשורה לזה."
"עכשיו כן."
"לא, את לא. וידאתי את זה." התשובה הזחוחה שלו גורמת לי להבין פתאום.
"אז בגללך... זה אתה שגרמת להם להיפטר ממני."
אני נזכרת מה דום אמר לי לפני כמה ימים.
"ניסינו להבהיר משהו, ונכשלנו בצורה קשה."
מישהו מהמפגש דיווח לו שאני כאן. כי זה האיש שהם מדווחים לו.
משתררת שתיקה, ואז הזר העוין מדבר. "לא היית אמורה להיות כאן."
"ידעת עלי. כולכם ידעתם עלי." ברור. הכלל הראשון הוא להכיר את האויב שלך ואת חולשותיו. אבל ככל שהם ידעו אני הייתי בתו המנוכרת ולא סיכנתי את התוכנית שלהם. זו היתה אחת הסיבות ששון לא רצה לערב אותי.
"מי אתה?"
שתיקה.
"אז למה שתבוא לכאן עכשיו ותדבר איתי?"
הוא ממשיך לשתוק ואני מנסה להבין.
"מישהו לא שמר סוד."
מישהו מאחד הסניפים דיווח לו, ובגלל זה שון ודומיניק התנהגו ככה. הם ניסו להבהיר משהו לנוכחים במוסך — בלילה שבו נידו אותי — כדי להעביר מסר לאיש שנועץ בי מבט עכשיו. כדי להגן עלי.
האסימונים נופלים בזה אחר זה.
"בגלל זה אני הייתי הסוד," אני לוחשת. "לא ידעת שאני אמורה להגיע. חשבת שרומן ואני לא בקשר." עיניו ניצתות למראה החיוך המרוצה שמפציע על שפתי.
עכשיו אני מבינה למה הוא כל כך כועס. "לא ציפית שאופיע פה, כי זאת היתה החלטה של הרגע האחרון להגיע. חמקתי דרך החרכים, והם הסתירו אותי ממך." ריגוש קל חולף בגופי. "אתה לא יודע הכול. איך ההרגשה?"
הוא צועד באיום לפנים. "הסיפור הזה גדול עלייך ברמה שבחיים לא תביני, ואת צריכה להפסיק עם ההצגה של הקשוחה ולדבר איתי ברצינות, כי אני נותן לך שתי דקות וזהו."
וזה מה שאני עושה. אני מפסיקה להעמיד פנים כי אני נלחמת על הרבה יותר מאשר רק הגאווה שלי. "אני לא הבן אדם המגעיל שאתה חושב שאני."
"הדעה שלי עלייך לא משנה."
"אני חושבת שכן. אני חושבת שהיא מאוד משנה. אתה מרחיק ביני לבין ה..."
"את יכולה למצוא מישהו אחר לזיין, ססיליה." השם שלי נשמע מגונה משפתיו העבות. הוא רואה בי מטרד, קוץ בישבנו האכזר, וללא ספק מקל בגלגלי המכונה המשומנת היטב שלו. אבל חמקתי בין החרכים, בזכות ההיעדרות בת שמונה השנים שלי, והם הסתירו אותי מפניו.
ואני לא מצליחה לכבוש את ההתרגשות שהמחשבה הזאת מעבירה בגופי.
"אתה אולי שונא אותו, את אבא שלי, אבל כרגע אתה מתנהג בדיוק כמוהו, כמו מכונה. חולה שליטה נטול אנושיות עם תסביך אלוהים."
נחיריו נפערים בזעם. "תיזהרי ממני."
"או שמה?"
הוא מיתמר מעלי, עיניו רושפות באזהרה. "את לא רוצה לעצבן אותי."
"ככה אתה כשאתה לא מעוצבן? ומי אתה בדיוק שתגיד לי ממה אני צריכה להיזהר? אתה אולי מחזיק ברוב הקלפים, אבל אין לך את שלי. עדיף לך להיות נחמד אם אתה רוצה שאשתף פעולה, שאסתום את הפה."
הוא לא עונה, אבל השינוי הנחרץ שחל בפניו מספיק לי.
אלו בדיוק המילים שלא הייתי צריכה לומר. אי אפשר לסמוך עלי בכלל עכשיו משאמרתי אותן. בגדתי בשון ובדומיניק כששיחקתי לידיו של המניאק הזה. הוא מנסה לערער הכול, להפוך את המצב כדי להראות להם שאסור היה להם לבטוח בי. דומיניק כל כך יתאכזב.
המילים שדומיניק אמר לשון ביום שעזבתי את הבית בזעם צצות בראשי.
"היא לא מספיק חזקה."
"תן לה זמן."
כל המבחנים שהם העבירו אותי. הדו־קרב המילולי המרתיח בין דומיניק לביני. הזמן ששון הקדיש כדי ללמד אותי את הדברים שהוא מאמין בהם, שהכנופיה מאמינה בהם, בזמן שדומיניק התגרה בי ועיוות דברים שאמרתי. מרגע שהם החליטו לצרף אותי הם הכינו אותי לעימות כזה. הכול היה קשור לגבר שעומד מולי. בזמן שהתאהבנו הם הדריכו אותי לקראת הצרות הצרורות שנקראות הצרפתי. שובו היה בלתי נמנע.
"אני יכולה לשמור סוד. אני רק רוצה לדעת מה התוכנית."
"זה שאת פה לא אומר שנותנים לך תפקיד למלא. הם קיבלו החלטה גרועה, והם יודעים את זה, וזה שאת מזדיינת איתם לא מקנה לך זכות דיבור. ואני יודע שלא תספרי לאף אחד," הוא אומר בביטחון מלא, "אבל מהסיבות הלא נכונות."
"מה לא נכון בזה?"
"כי זה בגלל הנאמנות שלך אליהם," הוא מצביע בסנטרו על היער, "וחוסר היכולת שלך להפריד את זה מהרגשות האישיים שלך, במקום לקבל את העובדה שרומן עשה כמה דברים בלתי נסלחים ומגיע לו לסבול על זה. אז פשוט שחררי, כמו שהם שחררו, ו... תמשיכי בחיים שלך."
"זאת פקודה?"
"לא, זאת עצה טובה," הוא מטיח, "וכדאי לך לקבל אותה." אני מתחילה לעצבן אותו, והייתי מרוצה מזה אלמלא הייתי נתונה לחסדיו.
"אני רק רוצה לראות אותם."
"לא יקרה."
"אני לא הילדה הקטנה של אבא שרבה עם החברים שלה. דבר איתם. הם יספרו לך עלי. הם יערבו לי."
עיניו משפדות אותי בסלידה. "אני יודע מספיק."
אני מורידה את זרועותי וחושפת את גופי כדי לעשות לו דווקא. לא אתן לו לבייש אותי על משהו שאין לו מושג לגביו, ולא ארגיש לא נוח עם הגוף שלי אחרי שבמשך כל הקיץ התרגלתי אליו. המאמצים שלי לא זוכים להתייחסות ועיניו נותרות נעוצות בעיני. אנחנו לוטשים מבטים זה בזה משני צדי הגבול שהוא שרטט בינינו.
"אתה באמת הולך לעשות את זה?"
"אנחנו חיים בעולמות שונים, ואת נולדת למציאות משלך. יכול להיות שלא אאשים אותך אם תחליטי לעזוב את זה. במקרה שלך הבורות באמת מבורכת, ססיליה. כדאי לך לזכור את זה."
"גם אם אין בינינו קשר אמיתי, ואין, אני לא רוצה שהוא ייפגע. אם תוכל להבטיח לי שלא יקרה לאבא שלי שום דבר, אוכל לעזור לך."
"אני לא מבטיח כלום. יש לו מספיק אויבים שלא קשורים אלינו. ככה זה בעסקים."
"לא בשבילי."
"זאת הבעיה שלך."
"אז מה לעזאזל אני אמורה לעשות?"
הוא פונה לכיוון היער, מתעלם ממני. "לכי תעשי ציפורניים."
מרוב זעם אני מגששת סביבי, מוצאת את בקבוק קרם ההגנה שלי וזורקת אותו עליו. הבקבוק פוגע בו באמצע הגב. הוא מתנפל עלי, אני פולטת צווחה ונרתעת אחורה עד שאני נתקלת בכיסא ונאלצת להתיישב. הוא מושך אותי בזרוע לעמידה. מה שקורה בינינו זה לא כימיה, זאת אש מלובנת רוויה בשנאה וטינה ורצון לנקמה שלא קשורים אלי בכלל. האיש הזה לא הולך סחור סחור, הוא מתעב את עצם קיומי.
"בפעם הבאה שתתעסקי איתי, אני אתעסק איתך." מבטו הענברי מעלה באש את חזי והוא לופת אותי חזק יותר. אני בולעת את היבבה שבפי.
"אתה עושה טעות. יצאת למלחמה בשביל אנשים כמוני בדיוק. כמו אמא שלי. שון ודומיניק הם חברים שלי לפני הכול, ואני רוצה לעזור להם. הם היו נאמנים לך. אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך! אתה אולי שונא את רומן, אבל אני לא מעורבת בסיפור הזה. לא ידעתי כלום ואני עדיין לא יודעת."
"לא היית מעורבת בסיפור הזה, אבל זה ישתנה אם תמשיכי ללחוץ. את מטרה קלה מדי." העלבונות שלו צורבים בי והוא זורה מלח על הפצעים הטריים. "את צעירה מדי ותמימה מדי. האמנת לכל מילה שהם אמרו לך, ובשלב הזה את צריכה להשלים עם העובדה שהם קיבלו ממך מה שהיו צריכים."
גישה. הוא מתכוון שבעזרתי הם השיגו גישה. בבטן מתהפכת אני נזכרת ביום שבו שון חזר לפה אחרי הריב שלנו עם התנצלות מוכנה. דומיניק נכנס אלי הביתה קצת אחר כך בזמן ששון הסיח את דעתי. אני אולי טיפשה, אבל...
"אני לא זונה."
"את נלחמת במצפון שלך, לא בשלי."
אבל אחרי היום ההוא הכול השתנה. אולי בהתחלה הייתי מטרה, אבל אחר כך הפכתי להחלטה. הם הכניסו אותי לחיים שלהם כי הם רצו אותי שם. אני בטוחה בזה. שון הודה בזה בפני. הוא לקח סיכון גדול כשהביא אותי. כשהם שכבו איתי הם למעשה שכבו עם האויב, כששיתפו אותי בסודות הם קשרו אותי אליהם, וכשנשארו איתי הם סיכנו את האמינות שלהם ואת מעמדם באחווה.
אם חיפשתי הוכחה לרגשותיהם, עכשיו קיבלתי אותה.
"הם יקרים לי, מאוד. תן לי לעשות את חלקי."
"אם זה נכון, תפסיקי להיות כזאת אנוכית. הם מוכנים לוותר עלייך, ואת צריכה להתנהג כמו אישה ולעשות אותו הדבר."
"אתה לא יכול להרחיק אותי מהם!"
"את יודעת שאני יכול. כל דלת שתדפקי עליה תישאר סגורה. אף אחד לא יתקרב אלייך. החל מעכשיו, מרגע זה... את לא קיימת יותר. ומעולם לא היית קיימת."
זעם שכמותו מעולם לא הרגשתי גועש בי וגורם לי לירוק ארס.
"לך תזדיין, חתיכת רובין הוד מזויף!" אני מושכת בפראות את זרועי והוא מניח לי. "עוף מפה לעזאזל!"
הוא מתרחק לאחור, תוחב את ידיו העצומות בכיסי מכנסיו. עיניו בוערות, קולו קפוא. "זאת בדיוק הסיבה שאני לא רוצה אותך בסביבה שלנו."
אני מרימה יד. "תעשה לי טובה, אתה משתמש בעובדה שאני מקבלת מחזור בתור תירוץ לסלק אותי מהשבט? אתה וחבורת פורעי החוק שלך אמורים להיות בצד של הטובים, נכון? אנחנו אמורות להיות אסירות תודה לכולכם על מעגל בעלי הזין המטונף שלכם?" אני נושפת בזלזול. "אז תרשה לי להודות לך בשם כל הטורפות החמושות בכוּס," אני משתחווה בהגזמה, "באמת תודה רבה, אבל שוב, אני לא האויבת שלך."
אני זוקרת את הסנטר. "הם סמכו עלי כי הם ידעו שאני מסוגלת להתמודד עם זה, ווידאו שזה יקרה. הם סמכו עלי כי אני אוהבת אותם, והם ידעו שאעמוד מאחוריהם בגלל האהבה הזאת. אתה יכול לזלזל בזה כמה שתרצה, אבל זה הכוח המניע שידאג שאשאר נאמנה, ולא להפך, ויעזור לי לעשות כל מה שצריך כדי להגן עליהם בדיוק כמו שהם מגינים עלי. ועליך."
הבנה כלשהי מבליחה לרגע על פניו לשמע הווידוי שלי, ונעלמת באותה מהירות. "לא היית אמורה להיות מעורבת."
"אבל אני כבר מעורבת, אז תן לי לעשות את חלקי."
"עברו שתי דקות," הוא פונה ללכת לכיוון היער, ואני קוראת אחריו משום שברור לי ששום מזימה לא תזכה אותי שוב בתשומת לבו.
"אני באמת אוהבת אותם. אולי הם פישלו, אבל מה שגרם לי להיות מעורבת זו הנאמנות שלהם אליך, ולמטרה שלכם, כל מה שאתם מייצגים יחד. הם לא ציפו להתאהב בי, הם חשבו שישתמשו בי וזהו, אבל העובדה שלא היו מסוגלים להוליך אותי שולל ברמה הזאת היא הסיבה שאני עומדת פה ונלחמת כדי להיות שם עבורם. אני עדיין כועסת, אבל אני מבינה. הם גרמו לי להבין. ואולי כל הסיפור הזה לא היה קשור אלי, אבל עכשיו הוא לגמרי קשור אלי. בבקשה. תן. לי. לעזור." אני מוחה את החולשה מעיני ומביטה בו כשהוא מתרחק. הוא מרהיב ואכזרי, והרבה יותר מכל מה שציפיתי להתמודד מולו היום. ציפיתי לשמש הזהובה שלי או לענן הקודר האפל, והמחשבה שלא אראה אותם יותר היא בלתי נסבלת. אני מתחננת, וזה לא מה שאני אמורה לעשות. אני אמורה לארוז ולהסתלק מפה, להיפרד לשלום מכל העיירה המחורבנת הזאת. שיזדיין אבא שלי והבוסר שאכל. אין בינינו שום קשר, ואוכל למצוא דרך אחרת, בטוחה יותר, לדאוג לאמא שלי. אבל כשאני חושבת על זה אני רואה בעיני רוחי את שון ודומיניק, והפחד מהלא נודע משתק אותי. אני לא מסוגלת לקום וללכת. לא כרגע.
"אני מאמינה בזה, בכל מה שאתם עושים, בכל מה שאתם מייצגים. אני רוצה להיות איתכם." זאת האמת הצרופה, אך אני מפחדת שדיברתי מאוחר מדי.
גבו מופנה אלי, והוא שולף מכיסו את חזיית בגד הים שלי, שנפרשת בידו ואז נופלת על משטח העץ. "אני אחשוב על זה."