דואט חרטה 2 - נכתב איתך

פרולוג

וילו

״למה?״ צעקתי וכל גופי נזעק מהבגידה. האדלי ישבה בקצה השני של החדר, בעננים. העיניים הירוקות שלה, שהיו רק מעט שונות מעיניי, לא היו ממוקדות והיה ברור שקוקאין זורם לה בדם. זה היה הסם המועדף עליה מגיל שש־עשרה.

״אולי תסתמי?״ היא התפרצה ותלתה את רגליה על מסעד הכיסא.

״נולדה לך תינוקת!״ הנפתי את היומן באוויר ואז זרקתי אותו עליה. היא אפילו לא ניסתה להתחמק.

מצאתי אותו עם יותר מעשרה יומנים נוספים בחבילה שהיא שלחה לי לפוארטו ריקו. האם העובדה שקראתי אותם הייתה חדירה בוטה לפרטיות? כנראה. אבל אחרי עשר שנים של כניסה ויציאה ממכוני גמילה, אין־ספור לילות של חיפושים אחריה, וחודשים שלמים שבהם היא נעלמה ולא היה לי מושג אם היא חיה או מתה, קראתי אותם בלי טיפה של רגשות אשם, בתקווה לקבל איזושהי הצצה קטנה אל תוך האישה שהיא האדלי בנקס.

היא הייתה אמורה לעבור לגור איתי.

היא הייתה אמורה להתאפס על החיים שלה.

היא הייתה אמורה להיות פיכחת.

ואף על פי כן...

היא לא השתמשה בכרטיס הטיסה שקניתי לה.

היא צברה חובות של יותר ממאה אלף דולר בכרטיסי אשראי שונים.

ולילה קודם, כשטסתי חזרה אחרי שקראתי את היומנים שלה והלב שלי נקרע, בת' ואני מצאנו אותה חצי עירומה בדירה של נרקומנים בפילדלפיה.

היה ברור כשמש שהאדלי לא הייתה בסדר.

וככל שקראתי, כך הבנתי שהיא מעולם לא הייתה בסדר.

אחותי התאומה, שהייתה גדולה ממני רק בשלוש דקות, לא יצאה מהקניון ההוא ביום שההורים שלנו נרצחו. הילדה התמימה בת השמונה שהלכה לבלות עם המשפחה שלה, מתה בטרגדיה ההיא. לא מבחינה גופנית, כמובן. היא עשתה עוד הרבה צעדים אחר כך, רובם במאמץ לברוח מזוועות היום ההוא. אבל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה ללכת בעקבותיי — היישר לפסיכולוג.

האם הבריאות הנפשית שלי הייתה ללא רבב? ממש לא.

חשבתי לשים קץ לחיי.

ריציתי תקופה לא קצרה כאסירה של הפחד בתוך ראשי.

התעוררתי בייסורים כשקליעי רפאים חוררו את גופי.

אבל מעולם לא הפסקתי להילחם כדי להחלים.

להאדלי ולי היו הרבה דברים במשותף בחיים.

אימא.

אבא.

תאריך יום הולדת.

בבואה בראי.

אבל החוויות שלנו מאותו יום בקניון היו כמו שמיים וארץ.

האדלי הייתה האדם האחרון שנמצא ביום הירי. כשהירייה הראשונה נורתה, היא עמדה כמה מטרים מאיתנו, וצילמה תמונה כדי לגמור את סרט הצילום שלי. איבדתי אותה בתוך הכאוס ורק אחר כך גיליתי שהיא נרמסה על ידי גברים ונשים במנוסה. היד שלה נשברה, אבל אף אחד לא עצר לעזור לה. אף אחד לא הכיר בקיומה של הילדה המפוחדת ההיא. איכשהו היא הצליחה להימלט אל המסעדה הסינית, שם נכנסה לתוך ארון קטן ונאחזה כל כך חזק במנגנון הנעילה עד שאצבעותיה נחתכו ודיממו.

היא התייסרה מכאבים, אבל שמרה על שקט גם זמן רב אחרי שהמשטרה והפרמדיקים התפרצו פנימה.

במשך שלוש שעות היא התחבאה בארון.

לבד.

כשרק פס קטן של אור חודר מבעד לחרך בארון.

הפחד שיתק אותה עד כדי כך שהיא לא סמכה מספיק על השוטרים כדי לצאת מהמחבוא. בסוף, כשראתה מבעד לחרך חוקרת עם שיער אדום שופע וטעתה לחשוב שזאת אימא שלנו, היא השתכנעה שאפשר כבר לצאת וזינקה מתוך הארון.

הקריאה הפתאומית שלה לאימא שלנו הבהילה את כולם.

אקדחים נשלפו.

וכוונו אליה.

והיא נשברה מחדש.

הפעם ללא תקנה.

אף על פי שהאדלי ואני היינו זהות מכל בחינה שהיא, אחרי היום ההוא בקניון, היה בינינו הבדל אחד גדול ששינה את מהלך חיינו לעד.

כשאני יצאתי משדה הקרב, עדיין האמנתי בטבע האדם.

היה לי את קאוון.

והיא שנאה אותי על כך.

הייתי צריכה לדעת שהיא תרדוף אחריו. לא ראיתי אותו ולא דיברתי איתו שוב אחרי שלקחו אותי משם על אלונקה.

אבל משהו בתוכי תמיד אהב אותו.

ועל זה האדלי רצתה שהוא ישלם.

״מה עשיתי לך?״ לחשתי, וגרוני היה חנוק מרוב גועל עד שבקושי הצלחתי להוציא את המילים מהפה. ״תגידי לי, בבקשה. מה עשיתי לך שהיה כל כך נורא, עד שהרגשת צורך להתנקם בי ולהיכנס להיריון דווקא מקאוון, מכל הגברים המזדיינים בעולם?״

היא חייכה בלעג. ״בגלל זה את כועסת? כי זיינתי את קאוון היקר שלך?״ היא אמרה את שמו בבוז, וזה שטף אותי בכעס.

״ממש לא. תביני. ציפיתי שתעשי את זה. האמת היא שאני בשוק שלקח לך כל כך הרבה זמן. אלוהים יודע שכבר שמונה־עשרה שנה את מנסה להעניש אותי כי לא מתּי בקניון. ואיזו דרך טובה יותר להעניש אותי מאשר להביא תינוקת לעולם עם הילד שהציל אותי, ואז למסור אותה, אפילו בלי להגיד לי?״ נעצתי ידיים במותניים והחנקתי את הבכי. ״אני יודעת שאת שונאת אותי. אני יודעת שמעולם לא סלחת לי כי בגללי היינו בקניון באותו יום. ואני יודעת —״

״את לא יודעת כלום!״ היא קפצה בבת אחת על רגליה. ״לכי תזדייני, וילו! אולי זה לא קשור אלייך? חשבת על זה פעם? מצטערת לאכזב אותך, אבל זאת לא הייתה איזו תוכנית מבריקה במטרה לענות אותך. הייתה לו גישה לקלידוסקופ, זה הכול.״

חרקתי שיניים. פלא שעוד נותרו לי שיניים בפה אחרי כל הפעמים שניהלנו את הוויכוח הזה. ״שלא תעזי להזכיר שוב את התמונה הזאת. פאקינג אל תעזי.״

היא בהתה בי בלי להתרגש. ״את לא היית שם.״

הרמתי את החולצה שלי והצבעתי על צלקת הבשר המקומט שנמתחה כמו קורי עכביש לאורך השנים. ״אני הייתי שם, האדלי. הייתי שם בדרכים שאת לעולם לא תביני. אז אל תעזי לדבר איתי על התמונה המחורבנת הזאת.״

היא משכה בכתפיה. ״אז אני מניחה שהשיחה הזאת הסתיימה, כי בלי התמונה, אני גם לא יכולה לדבר איתך על התינוקת.״

עשיתי צעד לקראתה והבגידה שלה הציתה בי זעם יוקד. ״התינוקת? קוראים לה קירה. לפחות תכירי בעובדה שהיא בן אדם חי ונושם, ולא איזה שק תפוחי אדמה ששילמת לזונה כדי לנטוש!״

״אני לא נטשתי אותה. השארתי אותה עם קאוון.״

״אה, וזה יותר טוב?״

״חשבתי שתהיי באקסטזה. הוא תמיד דאג שאת תהיי מוגנת.״

עצמתי עיניים ודמעות של תסכול זלגו במורד לחיי.

איך היא לא מבינה את זה?

איך היא יכולה להמשיך לנשום בידיעה שיש אי שם ילדה קטנה שגדלה בלי אימא?

איך הלב שלה ממשיך לפעום בידיעה שהיא ויתרה על המשפחה היחידה שתהיה לנו אי פעם?

איך היא יכולה לישון בלילה כבר יותר משלוש שנים, בלי שהחרטה תכלה אותה?

רק אתמול שמעתי על קיומה של התינוקת הזאת, והרגשות כבר כילו אותי.

הייתה לה בת. איך היא יכלה לעזוב אותה ולהמשיך לחיות את חייה?

הנדתי את ראשי. ״אם אימא ואבא היו רואים אותך עכשיו... לעזאזל, האדלי. קראת לה על שם אימא ואז ויתרת עליה.״

עיניה התכהו וכפות ידיה התאגרפו לצידי גופה. ״אני לא ויתרתי עליה. נתתי אותה למישהו שיטפל בה.״

״אני יכולתי לטפל בה!״

חיוך מרושע מתח את זוויות פיה והיא צעדה לקראתי. היא הצמידה את ידה אל צידי, היישר לצלקת שלי.

התכווצתי כי ידעתי מה היא עושה.

היא הייתה בהיי. כשהיא הייתה על סמים, לא היו לה פילטרים. אבל זה כבר היה שפל חדש.

הודות לקליע של מלקולם לואו, לא יכולתי להביא ילדים לעולם. ידעתי את זה מאז שהייתי ילדה, אבל ככל שהתבגרתי, זה נעשה יותר ויותר חשוב. זה היה פצע פתוח. צלקת שלא תחלים לעולם. איבדתי את העתיד שלי בלי שניתנה לי האפשרות לבחור.

שנאתי אותה על מה שהיא עמדה להגיד עכשיו.

שנאתי אותה על מה שהיא ידעה עליי.

אבל מעל לכול, שנאתי אותה כי היא ידעה את זה והיא עמדה להגיד את זה בכל זאת.

היא לחצה על הצלקת שלי. ״כל החיים שלי רציתי להיות את. איך ההרגשה פעם אחת לרצות להיות אני?״

״אני שונאת אותך,״ נשפתי, בקושי מסוגלת לדבר בגלל הבור שפערה בי.

היא שחררה את אחיזתה ועשתה צעד לאחור, אבל לא הורידה ממני את העיניים. ״לא, את לא. את שונאת אותי כי זיינתי את קאוון. את שונאת אותי כי אני יכולה להביא ילדים לעולם. את שונאת אותי כי אני רוצה לדעת את האמת. אבל את לא שונאת אותי, וילו. לעולם לא תשנאי אותי.״ היא הרימה כתף אחת במשיכה כאילו אנחנו בסך הכול מתווכחות מה לאכול לארוחת ערב. ״זאת הבעיה הכי גדולה שלך. את לא יכולה לשחרר כי את מפחדת שהפעם את זאת שתישארי לבד.״

היא טעתה.

פאקינג שנאתי אותה.

תיעבתי אותה.

רציתי שהיא תיעלם לנצח.

אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב שעמוק בפנים, אחותי עדיין נמצאת שם, בתוך קליפת האישה השבורה הזאת.

לבד.

מפוחדת.

ומחכה שימצאו אותה שוב.

אם היה איזשהו שביב של תקווה שהיא עדיין נמצאת שם בפנים, לעולם לא אוותר עליה.

בלעתי רוק בכוח והתעשתּי. ״את כל כך טועה שאת לא רואה מה נמצא לך מול העיניים. אני לא מפחדת להיות לבד. אני מפחדת לאבד אותך. את אחותי. את החברה הכי טובה שלי. את המשפחה שלי. כמעט כל החיים שלי אני מנסה להיאחז בך. נלחמתי בשבילך, אפילו אחרי שהבהרת לי שאת כבר ויתרת. נתתי לך כסף. קניתי לך בית. מכונית.״ הושטתי ידיים לצדדים ונתתי להן לצנוח עד שהן נחבטו בירכיי. ״הקמתי את כל החברה הזאת בתקווה שזה יקרב בינינו מחדש.״

היא זקפה גבה. ״נכון, עשית את כל הדברים הנפלאים האלה שרק אחות אוהבת ומושלמת הייתה עושה. ואז ניתקת אותי מכל הכרטיסים, עשית לי רגשות אשם כדי שאלך לגמילה, מכרת את המכונית שלי, זרקת אותי מהבית ופיטרת אותי. אז —״

״את הרגת את עצמך לאט־לאט. מה ציפית שאני אעשה?״

״שתרשי לי!״ היא שאגה. ״שפשוט תעזבי אותי!״

״את הבטחת לי!״ צעקתי בחזרה, והצעקה שלי הייתה כל כך רמה עד שכל החלונות רעדו.

פיה נסגר בבת אחת, ההתפרצות שלי הפתיעה אותה כל כך עד שהיא השתתקה.

הסתערתי עליה. בצעד גדול סגרתי את המרחק בינינו ותקעתי אצבע בחזה שלה. ״כשסבא מת, את החזקת לי את היד והבטחת לי שלעולם לא תעזבי. נשבעת לי שתחיי לנצח אם תצטרכי, כדי שלא אצטרך לקבור עוד אף אחד. ישבת לידי על הספסל בכנסייה ואמרת לי שאנחנו שני חצאים של אותה נשמה. שלא משנה לאן אני אלך, את תלכי איתי.״ קולי נסדק מרגשות חנוקים. לא היה לי מושג אם אני מצליחה לחדור מבעד לענן הסמים במערכת שלה. וגרוע מכך, לא היה לי מושג אם בכלל אכפת לה. אבל הייתי חייבת לנסות. ״איפה האישה הזאת, האדלי? תגידי לי איפה היא ואני אחצה את הגיהינום כדי למצוא אותה.״

זה התחיל בתנועה קטנה, רטט הסנטר העדין ביותר שעין אדם ראתה. אבל הלב שלי נסק מהידיעה שהיא עדיין נמצאת שם בפנים.

לקחתי את ידה בשתי ידיי והנחתי אותה על החזה שלי. ״את ואני, האדלי. תמיד את ואני. אני כאן. תהיי כאן איתי. אני מתחננת. רק תהיי כאן איתי.״

הייתי כמעט באופוריה כשראיתי את זה קורה. הקליפה החיצונית הקשה שלה התפוררה וחשפה ילדה קטנה ומוכרת, שבורה ומפוחדת, וזה היה המחזה הכי יפה שראיתי מעודי.

אחותי עוד הייתה שם בפנים, אבודה בהתמכרות, שבויה באובססיה, ומנופצת לרסיסים בגלל עבר מזוויע ששעבד את שתינו.

אבל היא הייתה שם. ולכן גם אני הייתי שם.

״אני מצטערת,״ היא לחשה ועיניה התמלאו דמעות. ״הייתי צריכה לספר לך על קירה. הייתי צריכה —״ היא לא סיימה את המחשבה ומשכה אותי לחיבוק.

האדלי ידעה לתת את החיבוקים הכי טובים בעולם. הם היו ממש כמו של אימא שלנו — חמים ומרגיעים, כמו פקעת מושלמת של ביטחון.

״לא ידעתי מה לעשות עם תינוקת,״ התוודתה. ״זאת הייתה תקופה... מאוד אפלה.״

חיבקתי אותה בחזרה וקיוויתי שהחיבוק שלי נותן לה אפילו שבריר ממה שהחיבוק שלה נתן לי. ״אני יודעת שאני מפונקת קטנה וחטטנית כי קראתי את כל היומנים שלך.״ שתינו ספק צחקנו, ספק בכינו. ״אני מצטערת שלא הייתי שם בשבילך. אני לא יכולה לתאר לעצמי כמה פחדת בלידה. הייתי צריכה להיות שם.״

היא הרפתה מעט את אחיזתה ונשענה לאחור כדי להישיר אליי מבט. ״די, מספיק. את לא ידעת.״

״אני מרגישה —״

״לא, בבקשה. אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו. תני לי לחזור לעצמי. בואי נזמין משהו לאכול ואז אולי נראה סרט? את כבר רואה טלוויזיה, נכון?״

צחקתי בעצב. ״את תהיי גאה בי. יש לי נטפליקס והכול.״

״לא נכון!״ היא אמרה והקניטה אותי בחצי חיוך. ״איזו מורדת.״

חייכתי אליה בחזרה. ״אנחנו נמצא פתרון. טוב? לא משנה מה זה ידרוש. אנחנו נמצא פתרון.״

״טוב.״ היא ניגבה את הדמעות שזלגו על לחיי בקצה אגודלה. ״לכי לשטוף פנים. המסקרה שלך נוזלת כמו בסרט אימה.״

האמת היא שכל החיים שלנו היו סרט אימה אחד גדול. זה לא היה חדש. אבל אולי משהו חדש יכול לקרות.

להאדלי הייתה בת.

יכולנו לחזור להיות משפחה.

והמשפחה הזאת, באופן די מטורף, כללה עכשיו גם את קאוון האנט.

יכולתי להיות מרירה ולקנא בה כל החיים כי היא רדפה אחריו. כי היא שכבה איתו. כי היא הביאה איתו ילדה לעולם. כי היא נתנה לו לגדל אותה.

אבל המשפחה שלי הייתה חשובה יותר מכל זה.

להאדלי הייתה בת.

הייתה לי אחיינית.

קראו לה קירה.

וזה כל מה שחשוב.

כעבור שתי דקות, כשחזרתי מהשירותים אחרי ששטפתי פנים ולקחתי את הטלפון להזמין משלוח, הבנתי שמעתה והלאה הילדה הקטנה הזאת היא כל מה שחשוב.

כי האדלי נעלמה.

וגם המפתחות שלי.

והארנק שלי.

והלב שלי.

1

קאוון
ההווה

״היום יום הולדת. היום יום הולדת,״ שרתי כשהבאתי את העוגה המכוסה בסוכריות צבעוניות בצבעי הקשת ומדורה שלמה של נרות אל החצר האחורית. רוזלי הובילה את המצעד וסחבה בשתי ידיים שקית מתנה ורודה ששקלה לא פחות ממנה.

הרגשתי כמו חמור שלא קניתי להאדלי שום דבר ליום ההולדת. אבל רק אתמול בערב גיליתי שזה יום ההולדת שלה. וגם לא ידעתי שבסוף הערב נזיין את עצמנו לדעת.

למרבה המזל, הילדה שלי הייתה מקגייוור של מתנות יום הולדת. בתוך עשרים דקות היא הכינה שקית שלמה מלאה מתנות להאדלי באמצעות שני הטושים היחידים בבית שלא התייבשו, שישה גירים צבעוניים שבורים, שתי אבנים, מהדק משרדי וארבעה מקלות אוזניים שסחבה מהמקלחת שלי.

מה היה בשקית הזאת? לא היה לי שמץ של מושג. אבל ידעתי בוודאות שהאדלי תאהב כל מה שתקבל. אם מביאים בחשבון את כל קולות ההתפעלות שלה ב״שיעורי האומנות״, המתנות מרוזלי כנראה יהיו החפצים הכי יקרים לה בעולם רק מפני שרוזלי הכינה אותן. הבנתי את זה. בדיוק בגלל זה סגרתי עסקאות של מיליוני דולרים במשרד שלי, מוקף בקשקושים הצבעוניים שלה ולא בציורים יומרניים שאמורים להרשים את הלקוחות.

כשאתה הורה, כל דבר שהילד שלך נוגע בו נהפך ליקר מפז. הוא נהפך לזיכרון, ולוכד רגע בזמן שלא יחזור. ואף על פי שעדיין התקשיתי להשלים עם העובדה שהאדלי היא אימא שלה ולהבין את ההשלכות של עובדה זו על העתיד שלי, לא היה אפשר להכחיש את אהבתה העזה לרוזלי.

״היום יום הולדת להאד —״ הפסקתי לשיר בבת אחת, כשראיתי אותה עומדת על הדק.

עומדת.

לא יושבת ונרגעת כמו שאמרתי לה לעשות כששלחתי אותה החוצה כדי שנוכל לסיים את ההכנות לעוגה. היא הייתה מתוחה, פניה היו חיוורות והחיוך שלה היה כל כך מזויף שמייד נדרכתי. הסתכלתי מהר על אח שלי בזמן שרוזלי וג'ן סיימו לשיר את הבית האחרון. הוא חייך עם בירה ביד, שום דבר מיוחד מלבד העובדה שהוא היה איתה בחוץ, לבד.

עדיין הרגשתי אשם שלא הזהרתי אותה ולא אמרתי לה כמה הוא דומה למלקולם, ולכן ביקשתי ממנו שייתן לה מרחב. כשהסתכלתי על טרנט כבר לא ראיתי את אבא שלנו. ראיתי את הילד בן התשע־עשרה שעשה ככל יכולתו לשמור עליי כשלהבות הגיהינום של אבא שלנו הקיפו אותנו אחרי הירי.

אבל כשהיא הסתכלה עליו, היא ראתה מישהו אחר. דרך העיניים שלה, היו לו את אותו שיער כהה והגובה הרב של המפלצת שהרגה את ההורים שלה. האמת היא שהתרשמתי מהעובדה שהיא בכלל הסכימה להישאר. אם אני הייתי במקומה, הייתי טס מכאן. יש זיכרונות, שלא משנה כמה הם קלושים, עדיף להשאיר אותם מאחור.

במשך שנים, טרנט, איאן ופסיכולוגים שונים הזהירו אותי מטריגרים שעלולים להוציא אותי מאיזון. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להבין מה הם ולהימנע מהם בכל מחיר. אבל האדלי נשארה. הרצון שלה לבלות זמן עם רוזלי, ואולי איתי, גבר על הפחדים שלה. וזה עשה משהו לאיבר בבית החזה שלי — בניגוד לאיבר במכנסיים — שלא היה אמור להרגיש שום דבר כלפי האדלי בנקס, מלבד רגשות אשמה.

ואף על פי כן הוא הרגיש, בדרכים שניסיתי להתכחש להן. הוא הרגיש חיבור שניסיתי לקטוע, וגרוע מכך, צורך עמוק להגן עליה שלא הצלחתי להתנער ממנו. לכן העובדה שטרנט ידע היטב שהוא הפחיד אותה ובכל זאת הצליח למצוא את עצמו לבד איתה ולהפחיד אותה שוב הכעיסה אותי כל כך.

היא לא מצאה חן בעיניו. הוא לא האמין שהכוונות שלה טובות וחשב שהיא מחכה לרגע המתאים לעשות את המהלך שלה ולחשוף את זהותה האמיתית. הוא הניח שכסף עומד במרכז כל זה. הוא אמר לי את זה אין־ספור פעמים בטלפון וחזר ואמר את זה כשהופיע כאן הבוקר ורוזלי סיפרה לו ולג'ן על המסיבה שהיא מתכננת. האדלי לא הייתה צריכה כסף, ואני לא הייתי צריך את הבולשיט שלו. כל עוד הוא יעמוד במילה שלו ויכבד אותה כשהוא בבית שלי, היא לא צריכה למצוא חן בעיניו.

רוזלי לא הייתה הבת שלו. לא הייתה לו זכות להחליט מי יהיה מעורב בחייה ומי לא.

זה היה התפקיד שלי.

ולקחתי אותו ברצינות רבה.

אם לא מביאים בחשבון את הצורך הנואש שלי להכניס את הזין שלי לתוך אימא שלה.

לעזאזל.

״תכבי את הנרות!״ קראה רוזלי ומחאה כפיים.

עיניה של האדלי פגשו את עיניי. הבהלה המוחשית שלה הכתה לי בבטן כמו פטיש.

״בואי, מותק,״ מלמלתי בקול נמוך ותקעתי מבט של אזהרה באח שלי.

הוא השיב בהבעה תמימה שהייתה אמינה בערך כמו החיוך של האדלי.

היא לא התעכבה ומיהרה אליי וכף ידה התאגרפה סביב גב החולצה שלי, הרחק מעיניה של רוזלי. היא נשפה כדי לכבות את הנרות.

״יש!״ הריעה רוזלי והושיטה את השקית הוורודה לאימא שלה. ״תפתחי.״

האדלי לקחה את השקית והציצה בי. על פניה הייתה הבעה שלא הצלחתי לקרוא, אבל עיניה נצצו בבהלה.

״להקיא?״ לחשתי.

היא נשכה את שפתה והנהנה.

״כן. טוב. בואו נפתח את המתנות אחרי העוגה.״ הסתובבתי אל שולחן העץ הארוך והנחתי את העוגה, ואז הסתובבתי כדי לעשות את אותו הדבר גם למתנה של רוזלי. ״יודעים מה? שכחתי צלחות.״

״הבאתי,״ זימרה ג'ן.

חרקתי שיניים. ״התכוונתי מפיות.״

היא הרימה ערמה של מפיות חד־קרן ורודות וסגולות שנשארו ממסיבת יום ההולדת של רוזלי שנקטעה באיבה. ״הבאתי.״

הטיתי את ראשי בחוסר סבלנות והעפתי מבט מכוון מאוד אל האדלי. ״סכין?״

הגבות של ג'ן התרוממו בהבנה והיא מיהרה להכניס את הסכין שבידה אל הכיס האחורי. ״אה, נכון. כן. צריך סכין. האדלי, אכפת לך אם רוזלי ואני נלקק את הציפוי מהנרות שלך?״

הילדה שלי צווחה בהתרגשות כשהאדלי השיבה, ״לכו על זה.״

ג'ן קרצה לי ואני העפתי מבט אחרון באח שלי ואז הובלתי את האדלי פנימה. לא הייתי בטוח אם הוא הרגיש כמה המבט שלי יוקד כי עיניו היו נעולות על האדלי, וחיוך מרוצה מעצמו נמתח על שפתיו.

חתיכת חרא.

כשהדלת נסגרה מאחורינו לקחתי את ידה בידי. היא הסתכלה על חדר השירותים במורד המסדרון, אבל הובלתי אותה לקומה השנייה.

״פרטיות,״ מלמלתי וסגרתי את דלת חדר השינה שלי.

היא לא הייתה שם מעולם, אבל עיניה לא התרוצצו סביב בסקרנות. היא לטשה בי עיניים. פניה הביעו דחיפות של חיה לכודה בלי שהוציאה מילה אחת מפיה המושלם.

הנחתי את ידיי בקימור הקל של מותניה. ״דברי איתי.״

שיניה תפסו את שפתה התחתונה, אבל לא כמו בכל אותן פעמים שבהתה בי מעברו השני של החדר. הפעם זה היה שונה — זו הייתה מעין חסימה מילולית גופנית.

ניסיתי להצחיק. זאת לא הייתה תרופת פלא, אבל עד עכשיו היא הגיבה היטב להסחות דעת.

הושטתי שתי אצבעות ושחררתי את שפתה התחתונה מכלאה. ״קדימה. את יכולה לנסות להקיא עליי אם את צריכה.״ משכתי אותה אליי. ״קדימה, האדלי, מותק. תוציאי את זה. זה בגלל טרנט? הוא אמר לך משהו? תעזרי לי קצת. אני גרוע בקריאת מחשבות.״

היא הצמידה את שפתיה זו לזו כמו במאמץ אחרון למנוע מהמילים שהציפו את פיה לפרוץ החוצה.

היא כנראה הייתה צריכה מרחב.

קצת אוויר.

זמן לעכל.

אבל אפילו שידעתי את זה, לא יכולתי לשכנע את הידיים שלי להרפות ממנה.

מה לעזאזל היה באישה הזאת שגבר על היכולת של המוח שלי להקשיב לשכל הישר?

החלקתי את ידיי אל הגב התחתון שלה והקפתי את מותניה כך שקימוריה העדינים נצמדו אל קדמת גופי. ״את יכולה לדבר איתי. הוא אח שלי, אבל תאמיני לי, אף אחד לא יודע טוב ממני כמה טרנט נוקשה. אם הוא הפיל עלייך משהו מאיזושהי סיבה, אני רוצה לדעת.״

היא הנידה את ראשה.

בלי מילים.

בלי הסברים.

בלי לתת לי דרך לשכך את ההוריקן שהסתחרר בעיניה.

״אבא!״ צעקה רוזלי מהקומה למטה. ״איפה האדלי? הגיע הזמן לאכול עוגה.״

שיט. הצמדתי את המצח שלי למצח של האדלי. ״לא נעים לי להגיד, אבל מדובר בסוכר. בתוך כמה דקות היא תשבור את הדלת בבעיטה. מה את רוצה לעשות? אני יכול לרדת ולעכב אותה עד שתהיי מוכנה לרדת. או שאני יכול להמציא תירוץ למה את צריכה ללכת. אני יכול גם לגרור את טרנט החוצה ולחבוט בו כמו בשטיח. זאת לא תהיה המריבה הראשונה שלנו, וגם לא האחרונה. רק תגידי — ואני אעשה הכול כדי שזה יקרה.״

זה היה בצחוק. בערך. אבל היא לא הגיבה. אפילו לא הרמז לחיוך שתמיד גרם גם לשפתיים שלי להתעקל.

רוזלי ויתרה עליי לגמרי וצעקה, ״האדלי!״

נאנחתי וקראתי אליה בחזרה. ״אני בא, מתוקה. חכי בחוץ.״

״האדלי שם איתך?״ היא שאלה בצעקה נוספת מלמטה.

״כן. לכי לחכות עם ג'ן.״

״למה היא בחדר שלך?״

״היא... אממ, הייתה צריכה לשירותים. חכי בחוץ!״

״מספר אחת או מספר שתיים?״

״חכי בחוץ!״ שאגתי וקולי הדהד בין קירות חדר השינה שלי.

יחסית לסיטואציה רצינית כל כך, הדיבורים על מספר אחת או מספר שתיים היו קצת מביכים במקרה הטוב, אבל זאת הייתה רוזלי. ומעולם לא שמחתי כל כך על חוסר הנימוס שלה כמו ברגע שהרגשתי את הכתף של האדלי רועדת ושמעתי צחוק קטן נמלט מבין שפתיה.

הטיתי את סנטרי מטה ולכדתי את מבטה. הלחץ בחזה שלי הוקל מעט כשראיתי רמז קל לחיוך.

״את יודעת, אם נישאר כאן, תצטרכי להגיד לה שזה היה מספר שתיים.״

החיוך שלה נמתח ונשמתי בהקלה כשהצבע התחיל לחזור אל פניה. לא יכולתי לעצור את עצמי — או יותר נכון לא רציתי לנסות לעצור את עצמי — והתכופפתי והצמדתי את שפתיי אל שפתיה.

היא לא נישקה אותי בחזרה. היא השעינה את מצחה על הסנטר שלי והסתירה את פניה מעיניי.

״קאוון,״ היא נשמה ושתי ההברות התלכדו להברה אחת.

״תגידי לי מה קורה. לא משנה מה זה, אני אדאג לזה.״ נישקתי אותה על המצח. הוא היה קרוב מדי ולא יכולתי להתאפק.

היא שאפה אוויר בחדות. ״אני אישאר לאכול פרוסת עוגה ולפתוח את המתנה שלה. ואז אני חושבת שאני צריכה ללכת.״

״טוב.״ התעלמתי מהאכזבה ששטפה אותי. ״רק אזהרה קטנה, אני לא בטוח שאני אוכל לחמוק החוצה ולבוא אלייך הלילה. טרנט אמר קודם שאולי הם יישארו לישון ו —״

״אני מבינה. משפחה קודמת לכול. אולי בפעם אחרת.״

״אולי?״ התגריתי בה. עשיתי הכול כדי להקל קצת על המשקל החונק ששרר באוויר בינינו בלי שידעתי למה. ״אני לא התמודדתי עם נחיל של זומבים כדי להשיג את הקונדומים האחרונים בעולם רק כדי לשמוע אותך אומרת אולי.״

היא צחקה, צחוק רך ומתוק.

אבל היה בצחוקה עוד משהו.

אולי זה היה האופן שבו הצחוק הסתיים בשתיקה רבת משמעות.

או האופן שבו נשענה עליי כששדיה הרכים חוצצים בינינו, ואיך שלחה את כפות ידיה אל עורפי ונאחזה בי חזק, כאילו רצתה לגמוע אותי.

או אולי זה היה המיתר הבלתי מוסבר שנמתח בינינו, והקארמה שפרטה עליו.

בכל אופן, הדממה שבאה אחרי הצחוק ההוא שברה לי את הלב.

״האדלי?״

״אני אוהבת אותה,״ היא אמרה לצווארי. ״אני אוהבת אותה יותר מכל דבר אחר בעולם. בבקשה תגיד לי שאתה יודע את זה. לא משנה מה קרה בעבר. בבקשה תגיד לי שאתה יודע כמה אני אוהבת אותה עכשיו. אני רק רוצה שיהיה לה טוב. לא משנה מה זה ידרוש.״

השערות על עורפי סמרו.

היא עוזבת.

מה ששמעתי היה צליל ליבה שנשבר.

אני לא יודע מה קרה עם טרנט, אני לא יודע מה נאמר על הדק, אבל היא עוזבת.

שוב.

עשיתי צעד פתאומי לאחור וקילפתי את זרועותיה מצווארי. ״מה קורה כאן?״

היא מצמצה. ״מה זאת אומרת?״

״זאת אומרת, מה לעזאזל קורה כאן עכשיו?״

״ש־שום דבר. התכוונתי לאכול עוגה ואז ללכת.״

״ומתי את מתכוונת לחזור?״

עוד מצמוצים מצידה.

עוד תסכול גובר מצידי.

היא קימטה את גבותיה. ״ביום רביעי? אלא אם כן... אתה צריך להזיז את זה מאיזושהי סיבה. אני גמישה. רק תגיד לי מתי לבוא ואני אהיה כאן.״

ואז שמעתי צלצול בתוך ראשי.

כשעמדתי ובהיתי בשערה האדמוני הארוך, שצנח על עצמות הבריח החשופות שלה, ושפתיה המלאות נפרדו מעט, כמעט התחננו שהפה שלי ייצמד אליהן, הצלצול נהפך לאזעקה מחרישת אוזניים. האזעקה הרעימה באזהרה שנייה ואז גל עצום התנפץ עליי במהירות ובעוצמה ורוקן לי את כל החמצן מהריאות.

בפעם הראשונה מאז שהפציעה מחדש לפני יותר משלושה חודשים, לא רציתי שהאדלי תלך.

יכולתי למכור לעצמי שקרים ולהגיד שפשוט לא רציתי שהילדה הקטנה שלי תאבד אדם יקר לה, אבל ההקלה ששטפה אותי הוכיחה אחרת.

הבהלה.

הכעס.

הייאוש שתקף אותי כשחשבתי שהיא נפרדת לשלום.

זה היה בגללי.

״זה... בסדר?״ היא גמגמה.

״כן. שיט. מצטער,״ הצלחתי לומר למרות הגוש שחנק את גרוני. ״לא הבנתי נכון את הסיטואציה.״ הנדתי את ראשי מצד לצד. ״את יודעת. הנחתי הנחות ויצאתי חמור.״

היא צעדה לקראתי וכל גופי התלהט מקרבתה. ״מה הנחת?״

יכולתי לשקר. אבל לא לה.

תפסתי במותניה וגררתי אותה אליי. ״חשבתי שאת עוזבת.״

״מה?״

״אני יודע. אני יודע. זה היה טיפשי, אבל ממש הרגשתי את זה. ו —״ נכנסת לי לתוך הלב. ״הגזמתי בתגובה. זה היה יום ארוך. בקושי ישנתי בלילה. אישה אחת שלא יודעת שובע לא נתנה לי מנוח.״

ציפיתי לצחוק.

וקיבלתי שבועה.

״אני לעולם לא אעזוב אותה, קאוון.״ היא לכדה את מבטי בעיניים נחושות. ״לא אכפת לי מה זה ידרוש. איזה מחיר אצטרך לשלם, מבחינה גופנית או רגשית. ולא מעניין אותי מי מנסה לעמוד בדרכי. כשמדובר ברוזלי, לעזוב זאת לא אפשרות. היא המשפחה שלי ואני אוהבת אותה. אז אתה יכול לקבור את ההנחה הזאת בעבר, לפני ארבע שנים, כי לשם היא שייכת.״ ואז היא הלכה. היא ירדה במדרגות בראש מורם, לקחה את ידה של רוזלי שחיכתה לה למטה ויצאה מהדלת האחורית.

כמו שהבטיחה, היא נשארה מספיק זמן כדי לאכול עוגה ולהתרגש מכמה אבנים מצוירות עם רגליים ממקלות אוזניים שרוזלי טענה כי הן למות. היא צחקה עם ג'ן וחמקה ממבטיו הבוחנים של טרנט, והיא עשתה זאת ללא פחד, ולא יכולתי שלא להיות גאה בה.

לא ידעתי מה קרה בינה ובין טרנט כשהם היו לבד על הדק.

ולא ידעתי מה השתנה בזמן שהיינו בחדר השינה שלי.

אבל כשהיא נכנסה למכונית ושלחה נשיקות לרוזלי, הרגשתי כאילו אני מביט באישה אחרת לגמרי.