לנצח 1 - שלי לנצח

פרק 1
סוואנה

ברגע שאני מסיטה את הווילונות ורואה את הגלים מתנפצים על החוף החולי, יש בתוכי אפס חרטה על ששילמתי את התעריף הגבוה יותר על שדרוג לחדר עם נוף לאוקיינוס. השמש זורחת והשמיים בהירים. מזג האוויר מושלם לחתונה, ואני מתרגשת לקראת היום הגדול של חברתי לנה.

החזרה אל עיר מולדתי אחרי כל הזמן הזה מעוררת בי תחושה נוסטלגית, במיוחד כשאני חושבת על הזיכרונות הטמונים במקום הזה. אחרי התיכון נסעתי ללמוד תיאטרון, וחזרתי רק בחגים ואירועים מיוחדים. קשה להאמין שחלפו עשר שנים מאז שקראתי למקום הזה בית, אבל אפילו אחרי כל הזמן הזה חלק ממני תמיד יהיה כאן.

נקישה נשמעת על הדלת, ואני ממהרת לפתוח אותה בתקווה שזו ארוחת הבוקר שלי. כשאני רואה שזה דוני אני מתאכזבת.

"בוקר טוב גם לך," הוא אומר בכעס. הוא מהדק את שפתיו ונכנס לחדר.

"סליחה, קיוויתי שאתה אוכל. אני גוועת ברעב." אני סוגרת את הדלת מאחוריו.

"הו, ילדונת. את מתכוונת לאכול היום?" הוא מסתובב ושואל אותי ברצינות, מעביר את עיניו על כל גופי. אני עדיין בפיג'מה, אז אני מחזירה לו מבט זועף על השיפוטיות שלו.

"אמממ, כן? אני צריכה אוכל כדי לשרוד ודברים כאלה."

"לא אם את רוצה להיכנס לתוך הדבר שארזת ואת קוראת לו שמלה," הוא מגחך.

"תודה על התמיכה והכול..." אני לועגת. "אבל אהיה בסדר. תגיד לי, למה אתה כאן בשעה כל כך מוקדמת?"

"אה, אין סיבה." הוא מייד מסיט את מבטו ואני יודעת שהוא משקר.

"דוני, אני מכירה אותך רוב חיי ואני יודעת מתי אתה מסתיר ממני משהו. אז או שתוציא את זה, או שפשוט אניח שזה לא משהו חשוב." הוא חי עבור הדרמה, בהתחשב בכך ששנינו למדנו תואר באומנויות התיאטרון ושהוא מלך ההגזמות. בכל פעם שאני מעמידה פנים שלא ייתכן שזה מעניין, הוא נכנע.

"אישה, את מכירה אותי יותר טוב מזה," הוא אומר לי ומניד בראשו.

בדיוק. "פשוט תספר לי, כי ברגע שהאוכל שלי יגיע אני אקדיש את כל תשומת ליבי לביצים שלי."

"בסדר." הוא מתיישב על המיטה וטופח על המקום שלצידו. אני מהדקת שפתיים ומתיישבת. "יכול להיות שנתקלתי בבובי דילון אתמול בערב." הוא נושך את שפתו התחתונה וניסיונו הפתטי להיות מאופק מצחיק אותי.

"מה? איך?"

"בבר במלון," הוא מסביר. "בזמן שאת הלכת לישון בשעה שבע כמו איזו קשישה, נשארתי ער ונהניתי מנעוריי."

אני מגלגלת עיניים. "זה לא היה בשבע," אני מתגוננת. שבע וחצי.

"בסדר סבתוש, אז בכל מקרה התחלנו לדבר ולשתות, ודבר הוביל לדבר..." הוא מחכה רגע ואני יודעת בדיוק לאן זה מוביל. דוני הוא החבר הכי טוב שלי, אבל הוא גם זונה ממין זכר — המילים שלו, לא שלי. הן נכונות, בכל אופן.

"וזיינת לו את הצורה כל הלילה ועכשיו אתה מתחמק ממנו בזמן שהוא ישן בחדר שלך?" אני משלימה את המשפט שלו.

הוא עושה פרצוף ומשכל רגליים. "משהו כזה." הוא מביט בציפורניו כאילו הן הדבר הכי מעניין בחדר הזה.

אני צוחקת. "אז אתה פשוט מתכוון להשאיר אותו שם?"

דוני נשכב על המיטה שלי בפישוט איברים. "לא ראיתי אותו כבר עשר שנים, סַאב, אבל זה היה כאילו לא חלף הזמן. לבובי עדיין יש שערות כהות מתולתלות ומפתות, שיער פנים שמרגיש מחוספס על העור שלי ופה כמו..."

"איכס, תפסיק. יותר מדי מידע." אני מרימה את ידי. "ידעת שהוא יהיה כאן?"

"טוב, יכול להיות שאני עוקב אחרי עמוד האינסטגרם שלו."

אז זה 'כן'. סטוקר.

"לא ידעתי שלנה נשארה איתו בקשר." אם אני זוכרת נכון היא אפילו לא דיברה איתו, מלבד בשיעורי כימיה כשהיינו בכיתה י"א.

"הוא עובד עם הארוס שלה, הם ביקשו ממנו להקריא משהו בטקס."

"הו, אני תוהה מי עוד מהתיכון נמצא כאן?" אני שואלת בקול רם אם כי בעיקר לעצמי.

לא נשארתי בקשר קרוב עם אף אחד מאז סיום הלימודים, מלבד דוני ולנה. אחרי שקיבלתי את תעודת הבגרות עברתי מקליפורניה לניו־יורק כדי ללמוד בבית ספר לתיאטרון ומאז אני שם. דוני ואני היינו במגמת תיאטרון בתיכון, וכשהתקבלתי ללימודי משחק עם התמחות בהופעה על במה, לא יכולתי לתת להזדמנות הזאת לחלוף על פניי. דוני קיבל מלגה לאותו מוסד לימוד, אז לאחר היסוס ומחשבה הלכנו על זה והפכנו לשותפים לדירה. נפגשנו בחטיבת הביניים, וכמו שאומרים השאר היסטוריה. הוא הסיבה לכך שהתחלתי להתעניין באומנויות הבמה ולכן זה רק היה נכון שנעשה את זה יחד.

למרות שלימודי תיאטרון בניו־יורק לא היו הסיבה היחידה שהתרחקתי מהעיירה הזו.

"בהתחשב בכך שלנה הייתה די פופולרית ונשארה לגור כאן, לא אהיה מופתע אם רוב הכיתה שלנו תהיה כאן," הוא אומר לי וזו הפעם הראשונה שבאמת חשבתי על האפשרות שאראה אותו שוב.

"לא דיברתי עם אף אחד מלבדך ומלבד לנה מאז שעזבתי. אני בספק אם בכלל אזהה מישהו," אני אומרת, מרטיבה את שפתיי ולפתע מרגישה לחוצה.

"טוב, אם היית פעילה במדיה החברתית היית יודעת את הדברים האלה," הוא מזכיר לי פעם נוספת. יש לי דפים עם תמונות מהתיאטרון והמסעות שלי בניו־יורק אבל הם דפים ציבוריים, לכן אני לא מעלה שם דברים אישיים מדי, ואני גם לא עוקבת אחרי אף אחד מהתיכון. ניסיתי להשאיר מאחור את החלק הזה של חיי.

לפני שאני מספיקה לענות אני שומעת דפיקה בדלת, ואני מזנקת אל הדלת. אני חשה הקלה כשאני מריחה את האוכל שלי ונותנת למלצר טיפ אחרי שהוא מכניס אותו פנימה.

דוני מביט בצלחת שלי ועיניו מתרחבות. "את אוכלת בשביל שניים?"

"לך תזדיין, דביל. אה, רגע, בדיוק עשית את זה."

הוא משליך עליי כרית, ואני מתכופפת ממש לפני שהיא מוטחת בקיר.

"רק בגלל זה, לא אחלוק איתך."

עשר דקות מאוחר יותר כשהבטן שלי מלאה ומרוצה, אני אומרת לדוני שאני הולכת להתקלח ושכדאי שהוא יתלבש אם הוא לא רוצה לאחר לטקס.

"אני מקווה שבובי הלך..." אני שומעת את העצבים בקולו וצוחקת.

"תאכל את הדייסה שבישלת."

"איכ, מי שמדברת." הוא מחמיץ פנים.

"שיהיה. אני מלאך."

"ברור. ספרי את זה למה שמו מהחודש שעבר." הוא מצביע לעברי, אני מסובבת את ידו ודוקרת אותו בחזה במקום זאת.

"מה שמו היה סטוקר אובססיבי."

דוני מגלגל עיניים. "זה תירוץ מספר כמה? עשרים ושלוש?" הוא משתעל ומשלב את זרועותיו. "את מוצאת פגם בכל בחור שאת יוצאת איתו ובורחת."

"לא נכון," אני אומרת ופוסעת אל המקלחת. שקרים.

"כי את משווה כל בחור אליו."

"ביי, דוני! צא מפה!" אני נאנחת וסוגרת את דלת חדר האמבטיה. אני פותחת את זרם המים ומתפשטת כשאני מחכה למים החמים.

כשאני מתרחצת אני חושבת עליו ועל כל מה שהשארתי מאחור, כולל מערכת היחסים בינינו. למרות שזה נשמע נדוש הוא היה האהוב שלי מהתיכון, ולפני שעזבתי לניו־יורק חשבתי שיום אחד נתחתן ויהיו לנו ילדים. היום שעזבתי היה היום האחרון שראיתי אותו, אבל הוא תמיד במחשבותיי, אפילו כשאני מנסה לשכוח אותו.

עשור לאחר מכן, ואני עדיין תוהה מה היה קורה אילו...

היינו יחד מכיתה ט' ועד כיתה י"ב, ואפילו בסמסטר הראשון של הקולג'. החברים והמשפחה שלנו תמיד אמרו שאנחנו דבוקים זה לזה, והקניטו אותנו בלי סוף על שאנחנו אף פעם לא רחוקים מדי אחד מהשני. הלכתי לכל משחקי הפוטבול שלו והוא צפה בכל הצגה ששיחקתי בה. בין כל האימונים והלימודים נפגשנו בעיקר בסופי השבוע. אימא ואבא שלו הפכו להיות הורים שניים עבורי ולהפך. המשפחה שלי העריצה אותו ואני די בטוחה שליבם נשבר יותר משלי כשהדברים לא הסתדרו. אני יוצאת מהמקלחת, כורכת מגבת סביב גופי והולכת אל המזוודה שלי.

"אני מכיר את המבט הזה."

אני קופצת וכמעט מאבדת את שיווי המשקל כשאני שומעת את דוני עוד לפני שאני רואה אותו. "אלוהים אדירים! למה אתה עדיין כאן?"

הוא עומד ומציג לראווה את החליפה שנתפרה במיוחד עבורו. "הלכתי להתלבש ואני מחכה כבר עשרים דקות לתחת האיטי שלך. לא ידעתי שלוקח כל כך הרבה זמן לאונן. לנשים יש יותר מדי דברים שם למטה. אין פלא שנדרש קסם כדי לגרום לכן לגמור."

"מצחיק. הפחדת אותי בטירוף, אגב." אני מהדקת את המגבת שלי ומנערת את שערי. הוא ארוך ועבה, אז לוקח נצח לייבש אותו במייבש שיער. "וזה נקרא נקודת הג'י."

"נשמע מסובך מאוד לטעמי ומגעיל אותי ממש," הוא אומר כלאחר יד ואני נוחרת בבוז מהאירוניה.

"חשבתי שצפית בפורנו מספיק כדי לקרוא אותנו כמו מפה." אני מגחכת. אני יודעת הרבה יותר מדי על הרגליו האישיים.

"ילדה, לא. אני עוצם את העיניים בחלקים המפחידים." הוא מעווה את פניו.

אני צוחקת ומחפשת במזוודה שלי תחתונים נקיים. השמלה שלי תלויה בארון אבל עכשיו אני תוהה אם היא מספיק מפוארת בשביל האירוע הזה.

"את תוהה אם הוא יהיה כאן, נכון?" דוני שואל, מפתיע אותי.

"אה? מי?"

דוני מטה את ראשו לעברי ומגלגל עיניים. "את שחקנית מעולה אבל שקרנית גרועה, מותק. את יודעת בדיוק על מי אני מדבר."

אני מרימה את שפתי העליונה בפרצוף לועג ומתעלמת ממנו.

חשבתי על זה רק במהלך חצי השעה האחרונה, כשהייתי עירומה במקלחת. זה לא אומר כלום.

"תהיתי לגביו מדי פעם במהלך השנים, כן. תהיתי אם הוא נשוי, אם יש לו ילדים, אם הפך לכוכב פוטבול. לא בטוחה איך זה יהיה לראות אותו אחרי כל הזמן הזה," אני אומרת לארון כשאני מוציאה משם את השמלה שלי.

"לא נשוי, אין ילדים, והוא שיחק פוטבול בקולג' ועכשיו עובד כמגייס שחקני פוטבול בקולג'ים," דוני אומר כבדרך אגב, כאילו הוא מקריא את זה מדף.

אני מסתובבת, מצמצמת את עיניי לעברו. "אתה באמת סטוקר."

"לא," הוא מדגיש. "אנחנו חברים בפייסבוק, ויכול להיות שגיליתי בו עניין מיוחד מאז שקיבלנו את ההזמנה מלנה, כשתהיתי מי עוד יבוא."

אני משליכה את השמלה על המיטה ומסמנת לדוני להסתובב.

"ראיתי את הציצים שלך יותר פעמים ממה שאני מוכן להודות," הוא רוטן אבל מציית.

"ואני ראיתי את התחת החשוף שלך מספיק פעמים כדי שאצטרך לשטוף את העיניים שלי באקונומיקה, אבל זה לא אומר שאני רוצה לראות אותך מתלבש."

"יש בזה משהו." הוא צוחק.

אני לובשת תחתון נקי, חזייה וגרביונים, ומעל את השמלה. ללבוש בגדים יפים זו הנורמה בהצגות שלי ובמסיבות שאחרי, ועם זאת אני מרגישה לא בנוח.

"תסגור לי את הרוכסן, בבקשה." אני עומדת מולו, כשגבי אל פניו.

"אל תנשמי," הוא מקניט אותי, מעמיד פנים שהוא מתקשה לסגור את הרוכסן.

"אני אבעט לך בביצים," אני עונה לו. "יש הרבה מקום, ולפני שתעיר משהו, כן, אני אוכל בארוחת הערב ואת הקינוח, ואיהנה גם מההאפי האוור. תתמודד."

דוני מצליף לי בתחת לפני שאני מסתובבת ונותנת לו לשפוט את המראה שלי.

"טוב, מצטער. לא לכולנו יש מטבוליזם מעולה." הוא רוכן קצת אחורה כדי להביט על השמלה שלי.

"קנאה לא נראית טוב עליך, דון." אני מגחכת, טופחת על לחייו. "אני צריכה רק עוד עשר דקות כדי לארגן את האיפור והשיער. שלושים דקות מקסימום," אני אומרת כשאני ממהרת אל כיור האמבטיה, שם מחכה תיק האיפור המפוצץ שלי.

דוני פולט אנחת חוסר סבלנות, אבל יש לנו זמן לפני שצריך לצאת.

"אלוהים אדירים," הוא צווח כמה דקות אחר כך. אני מציצה החוצה מהדלת כששפתון בידי.

"מה?" אני שואלת ומבחינה שהוא מביט בטלפון שלו, גולל תמונות.

"אה, כלום." הוא בולע רוק ומשאיר את עיניו מושפלות. כשאני קוראת בשמו המלא ומביטה בו בעקשנות, הוא סוף סוף נכנע. "הוא הרגע העלה תמונה."

"אוקיי... ו...?"

"הוא מגיע עם ורוניקה מילר."

הכול קופא, וזו הפעם הראשונה זה שנים שאני מרשה לרגשות האלה לצוף. אחרי שעזבתי וניתקתי את הקשר, קברתי את עצמי בשיעורים ובהופעות. בקושי אפשרתי לעצמי לנשום, וודאי לא להיזכר במה שהפסדתי. ניסיתי לשכוח ממנו.

"אתה בטוח?" אני מדברת לבסוף.

"הו, כן. בטוח."

ורוניקה מילר. האויבת שלי. אני שונאת אותה בכל ישותי. היא הציקה לי כמעט לכל אורך התיכון. עם השיניים המושלמות שלה, שערה הבלונדיני המחומצן והשיזוף המזויף היא הייתה מושלמת כמו תמונה, והבנים סגדו לאדמה עליה היא דרכה. לי היה גשר בשיניים, משקפיים ואַקְנָה. גם לא עזר שהתפתחתי מאוחר. היא הפכה את חיי לאומללים.

אני מנסה לבלוע סביב הסכין שבגרוני ומושכת בכתפי. "טוב, הרבה דברים השתנו בעשר שנים."

עשרים דקות מאוחר יותר אנחנו יוצאים, ואני מנסה להתנער מהמתח כמיטב יכולתי. לא ראיתי עדיין את לנה מאחר שטסתי לכאן רק אתמול בבוקר, אבל אני כבר יודעת שהיא עומדת להיות כלה מהממת.

הטקס יפה וקלאסי, מקושט בצבעי שחור ולבן. אנחנו מוקפים פרחים, וכשהניחוח הרענן מגיע לאפי אני מחייכת מהמחשבה על כמות העבודה שנדרשה לה כדי לתכנן. הלוואי שהייתי יכולה לעזור יותר, אבל היא הבטיחה לי שמארגנת החתונות שלה שולטת בכול.

דוני ואני מוצאים מקום לשבת, ובסוף הנדרים עיניי דומעות מאושר. אני מתמקדת בזוג המאושר, לא רוצה להביט סביב ואולי לראות אותו איתה. אני לא יודעת איך אתמודד עם זה.

לנה ובעלה החדש מדלגים לאורך המעבר אל מצעד החתונה שלהם, והחיוכים הרחבים שלהם מעידים עד כמה הם באמת מאושרים.

כשמגיע תורנו לצאת אני הולכת ישר אל הבר. "אני זקוקה למשקה," אני אומרת לדוני ברגע שהוא משיג אותי.

"את צריכה להירגע, מותק. יש כאן בערך שלוש מאות אנשים. קרוב לוודאי שאפילו לא תראי אותו." אני יודעת שהוא מנסה לנחם אותי אבל זה לא עוזר.

הברמן סוף סוף מבחין בי. "וודקה טוניק," אני אומרת לו. דוני מוסר את ההזמנה שלו ולפי עיניו הזוממות, אני יודעת שאמש הולך לחזור על עצמו.

"אתה כזה זונה," אני ממלמלת אחרי שאנחנו מקבלים את המשקאות ודוני משאיר עשרה דולר טיפ.

"צריך להיות אחת כדי לזהות."

התשובה הצולעת שלו מצחיקה אותי ואחרי שאנחנו מניחים את המשקאות שלנו על שולחן בר, אני אומרת לו שאני הולכת על השרימפס.

"אל תבלסי מהרגשות שלך, סאב," הוא קורא אחריי. אני מרימה אליו את אצבעי האמצעית מעבר לכתפי ושומעת אותו צוחק.

אחרי שאני לוקחת צלחת אני מתחילה להעמיס את המתאבנים. אני אפילו לא בטוחה מהם חצי מהדברים, בהתחשב בכך שהם נראים כמו אוכל לבובות ברבי. אני רואה את מגדל השרימפס באמצע השולחן ומחייכת. בוא לאימא.

בלי שום בושה אני לוקחת את המלקחיים ומתחילה להעמיס על הצלחת שלי. אחרי שאני מבינה שלקחתי את רוב מה שהיה שם, אני מתחילה לתהות אם אני צריכה להחזיר חלק או להניח שהמלצרים יביאו עוד. לפני שאני מחליטה מישהו פוסע ונעמד לידי, ובדיוק כשאני מתכוונת להגיד לדוני ללכת להזדיין, אני מריחה אותו.

עשר שנים אחרי והוא עדיין משתמש באותו בושם שתמיד הטריף אותי.

"נראה שחשבנו על אותו הדבר, אך הקדמת אותי." אני יכולה לשמוע את החיוך בקולו וזה רק מעצים את הפרפור בבטני. קולו עמוק יותר ממה שאני זוכרת, ופאק, זה קול ממש סקסי.

אני מחליטה שזה עכשיו או לעולם לא, מסתובבת ומביטה בו בחיוך מאולץ. עיניו נפערות בתדהמה. אין ספק שהוא לא ציפה לראות אותי.

"אלוהים אדירים. סוואנה?" חיוכו נעלם, ואני יכולה ממש להרגיש פיזית את הכאב שלו כשהוא רואה אותי שוב.

זווית פי מתרוממת מעט ואני שואפת עמוק, מקווה שהוא לא מבחין בסומק על פניי.

"היי, היידן."

פרק 2
היידן

כשאני מביט על החליפה התלויה בחלק האחורי של דלת חדר האמבטיה שלי, חרדה מתפשטת בתוכי. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה לבשתי אותה אבל עצם המחשבה מלחיצה אותי. למען האמת, הסיבה האמיתית היא שבחתונה הזו יהיו הרבה אנשים שלא ראיתי שנים, למרות שמעולם לא עזבתי את עיירת מולדתי. פגשתי את הכלה בתיכון והיא הייתה מיודדת עם רוב הכיתה שלה, לא דבר קשה כיוון שהיא הייתה מתוקה ונחמדה כלפי כולם, אפילו כלפי הילדים המנודים. היא נבחרה להיות נשיאת הכיתה ומלכת נשף תחילת השנה. אם גרת בעיירה, הכרת את לנה רוצ'סטר.

מחשבותיי נודדות לרגע כשאני מסיר את החליפה מהמתלה ולובש את המכנסיים ואת החולצה המכופתרת.

אולי אפילו אראה אותה.

סוואנה.

עברו שנים מאז שנפרדנו — יותר נכון, מאז שהיא עזבה — אבל אני עדיין חושב עליה מפעם לפעם. קשה שלא, כשכל כך הרבה מקומות בעיר הזאת נושאים זיכרונות משנינו כשהיינו בני עשרה.

יצאתי עם נשים אחרות מאז, אבל משהו באהבה הראשונה הוא בלתי נשכח. היא הייתה שונה ולמרות שכואב לומר זאת, היא זו שחמקה. ידעתי שמה שחלקנו היה אמיתי, גולמי ונכון, היינו ילדים, אבל עבורי הקשר בינינו היה לנצח. ידעתי עוד כשהיינו בני שלוש־עשרה שהיא האישה איתה ארצה להתחתן. המחשבה הזו מצחיקה אותי עכשיו בהתחשב בכך שהיא רחוקה ממני אלפי קילומטרים ולא ראיתי אותה עשור.

בדיוק כשאני מסיים לכפתר את החולצה ולסדר את העניבה, אני שומע נקישה על הדלת. כשאני פותח אותה אני רואה את אחי הקטן, האנטר, שהסכים להיות המלווה שלי הערב, או ליתר דיוק החוצץ שלי.

"אתה נראה כאילו אתה הולך לנשף הסיום בתיכון. כל מה שאתה צריך זה את אחד מהפרחים הקיטשיים האלה ששמים בכיס. אולי הדייט שלך תיתן לך אחד." הוא חולף על פניי, צוחק.

אני מגלגל עיניים. "היא לא הדייט שלי. אנחנו הולכים כידידים וזהו. מבחינה טכנית, אתה הדייט שלי הערב."

האנטר נוחר בבוז. "אל תצפה ממני לשכב איתך. יש לי סטנדרטים."

אני גונח. "אני כבר מתחרט על כל האסון הזה."

האנטר צוחק כשהוא מתיישב על הספה ומניח את כפות רגליו על שולחן הקפה.

אני מייד משנה את הנושא. "אם כבר מדברים על אסונות, איך הולך עם השותפה החדשה שלך ושל ברנדון?"

ברנדון הוא החבר הכי טוב שלו. הם היו באותה אחווה בקולג' והחליטו זמן קצר לאחר מכן לחלוק דירה. האנטר יעשה כל דבר בשבילו ואפילו יסבול את החברה שלו, לנון.

הוא מעווה את הפנים ומצמצם את עיניו לעברי. כאילו הופעל אצלו טריגר — זה האופן היחיד שבו אני יכול להסביר את תגובתו.

"איפה להתחיל בכלל?" האנטר רוטן, ללא ספק כועס מעצם המחשבה. "הדברים שלה מפוזרים בכל מקום בדירה שלנו, כאילו הייתה שם הפצצה. טמפונים ושיט של השיער שלה תקועים בארון מתחת לכיור, שגם ככה היה מלא. היא משאירה את האיפור שלה על השיש באמבטיה ולא אכפת לה אם נשארות שאריות בכל מקום. היא אפילו הוסיפה כל מיני נגיעות מטופשות של בנות למאורת הרווקים שלנו, דברים שאני לא מסוגל לסבול כמו נרות עם ריח נורא, שטיחים רכים וצילומים שלה ושל ברנדון על הקירות." הוא גונח, מתוסכל מהחברה של ברנדון שעברה לאחרונה לגור איתם.

זה מצחיק אותי מאוד אבל אני גם מרגיש רע בשבילו, כי אני יודע מה הסיבה העיקרית לכך שהוא שונא שהיא שם. למרות שהוא לא יודה בכך.

"אין מקום לאדם שלישי, אבל היא ללא ספק נתקעה באמצע והכניסה את הדברים שלה לתוך המרחב הריק שכן היה לנו. ברנדון היה צריך להיפטר משמיכת הקולג' שלו ועכשיו הוא ישן עם שמיכה עם ציפוי. פאקינג שמיכה עם ציפוי — מה שזה לא יהיה לעזאזל — אבל זה נשמע כל כך כמו משהו של בנות." הוא מחמיץ פנים ומניד בראשו.

"אני בטוח שזה לא כזה נורא. פשוט דורש מעט הסתגלות. וגם, יש לי הרגשה שאתה מתנהג קצת בדרמטיות... בהתחשב ב..." אני אומר לו כשאני נכנס למטבח ולוקח בקבוק מים. "אז ברנדון מקבל יפה את ההסתגלות?"

"הוא כזה שפוט של כוס. אם היא אומרת 'קפוץ', הוא שואל כמה גבוה. היא מסובבת אותו על האצבע הקטנה והיא יודעת את זה," הוא מוסיף ומשלב את זרועותיו על החזה, כמעט מזעיף מבט בגלל זה.

"נשמע כאילו אתה מקנא," אני מחייך, בכוונה מתסיס אותו. "תהיה מופתע מה גבר יעשה בשביל האישה שלו, במיוחד אחת סקסית כמוה."

הוא מפנה את ראשו ומביט בי בכעס. "אתה יודע מה? אני לא רוצה לדבר על זה יותר. או עליה. התגברתי על זה. ועברו בקושי שבועיים." שפתיו מתהדקות ואני יודע שהוא סיים לדבר. תמיד כיף לראות אותו מתרגז.

"בסדר," אני אומר, נותן לו לזעוף. הטלפון שלי רוטט בכיסי ואני כבר יודע מי זה לפני שאני בודק.

ורוניקה: היי, מותק! אני מוכנה אז אתה יכול להגיע

אני מביט אל האנטר.

"תן לי לנחש. היא ביקשה ממך לבוא עכשיו?" הוא ממתין בחיוך מעצבן על פניו.

"איך ידעת?" אני שואל, לא עונה לה מייד.

"כי היא רוצה לקפוץ עליך ואתה משחק קשה להשגה." האנטר נעמד ופוסע אל המטבח. "איפה האלכוהול? אני צריך משהו שימנע את הכאב והסבל שארגיש בחתונה הזאת הערב." הוא מתחיל לבדוק בארונות שלי ובחלק העליון של המקרר.

אני מניד בראשי לעברו אבל מחייך. "היי, אתה חייב לי על שעזרתי לך להיחלץ מהדייט הנורא ההוא, אז אני לא מתנצל. כמו כן — למען הפרוטוקול — אני לא משחק קשה להשגה. אני פשוט לא מעוניין בה במובן הזה. אנחנו מכרים. חברים ותיקים מבית הספר. שתינו משהו והעלינו זיכרונות מהעבר בארוחת הצהריים כמה פעמים. זה הכול. שום דבר רציני. כשהיא קיבלה את ההזמנה לחתונה היא שלחה לי הודעה ושאלה אם אלך איתה, והרגשתי לא נעים לסרב מאחר שידעתי שהיא תלך לבד אם לא אקח אותה. זה לא שהיה לי עם מי ללכת."

המשפט גורם לו להסתובב ולצחוק בפניי לפני שהוא מוציא טקילה מהמקפיא, פותח את הפקק ושותה ישר מהבקבוק, כאילו כלום. למען האמת, אני אפילו לא יודע כמה זמן הבקבוק הזה היה שם. האנטר צעיר ממני בחמש שנים ואוהב לבלות, אבל לפעמים ההתנהגויות המטופשות שלו הן קצת יותר מדי. או שאולי אני פשוט מזדקן. למרות שאני בספק אם עשרים ושמונה באמת נחשב זקן. האנטר פשוט מתנהג כאילו מעולם לא עזב את הקולג' והמסיבות, כמעט כאילו יש לו תשע נשמות.

"אתה מתכוון לשלוח ידיים?" הוא מגחך. "תצטרך לומר במפורש שאתה לא מעוניין בה, לא משנה כמה נחמד תהיה. אם לא תעשה את זה, היא תחשוב שמשהו יקרה בין שניכם," הוא אומר לי ולוגם שוב. הוא מניח את הבקבוק על הדלפק, למרות שהוא לא מסיר ממנו את ידו.

"האנטר, אחי הצעיר, מומחה לדייטים." אני אומר בפנים נטולות הבעה.

הוא לוגם פעם נוספת ומחזיר את הבקבוק למקפיא. אני מביט בשעון ולוקח את המפתחות. כאילו הוא קורא את מחשבותיי, הוא הולך אחריי בבית כשאני פוסע לעבר הדלת.

"אתה צריך ללמוד לחיות קצת," האנטר אומר לי כשאנחנו יוצאים. "להתעורר במיטה של אישה שאתה לא זוכר את השם שלה. סטוצים של לילה אחד. סטוץ בחופשה. זיון בשירותים של בר. אני יכול להכין רשימה של דברים שצריך להספיק לעשות בסקס לפני המוות." הוא צוחק בגאווה על הידע שלו, אבל אני יודע שהוא רציני. להאנטר יש כנראה רשימה משלו, והוא מזיין את דרכו לממש אותה.

אני מביט בו בכעס. "ככה מקבלים זיבה."

האנטר מושך בכתפיו כשאנחנו הולכים על המדרכה לעבר הטנדר. "הצלחתי לא רע עד עכשיו עם אפס מחלות מין, אז..." האנטר משתהה, באמת מנסה לשכנע אותי.

אני פולט נשיפה קצרה, מסתובב ומביט בו. "ואו, אתה כל כך חכם."

הוא זועף. "אני פשוט אומר שוורוניקה בחורה יפה. יש לה פוטנציאל להיות דבק מדרגה ראשונה אבל היי, תבחר את המלחמות שלך. בכל מקרה, אתה צריך לפחות לתת לה הזדמנות. אבל לא תיתן. אני יודע שלא," הוא מציין כעובדה.

"מה זה אמור להביע?" אני מצמצם את עיניי לעברו בהאשמה.

"אתה אף פעם לא נותן לאף אחת הזדמנות. אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי אומר שאתה עדיין מאוהב בזו שאת שמה אסור לומר." הוא תוחב את ידיו לכיסים ואני פותח את הטנדר.

"ולדמורט?" אני מגחך לעברו.

"אתה יודע מי."

אני יודע אבל אני מעמיד פנים שאני לא יודע, כי אני מנסה לא לחשוב עליה.

כשאנחנו בתוך הטנדר, אני מוציא את הטלפון שלי מהכיס ומבקש מהאנטר לשלוח בשבילי הודעה לוורוניקה. הזכרתי שאחי הקטן מגיע לטקס אבל אני לא חושב שהיא הבינה שהוא הגלגל השלישי שלנו. כל עוד האנטר ישמש לי מחיצה, אני יודע ששום דבר לא יקרה בינינו. הוא טייס המשנה ההפוך הכי טוב שהיה אי פעם והוא תמיד לטובתי, אז אני יודע שהוא פשוט יהרוס בטעות אך בכוונה את הרגע. אם יהיו רגעים שצריך לקטוע אותם.

אתפלל שלא יהיו.

אני חוצה את העיר בדרך הארוכה כדי שלא אגיע לביתה מוקדם מדי. כשאנחנו מגיעים אני שולח את האנטר לשבת במושב האחורי, והולך לפגוש אותה ליד דלת הבית. היא בוחנת את כולי כאילו אני חתיכת העוגה הטעימה ביותר שהיא ראתה אי פעם. אני מתייחס לזה כאל מחמאה.

"מותק. החליפה הזאת נראית טוב עליך, או יותר נכון אתה גורם לחליפה להיראות טוב," היא אומרת בקלילות, מרימה את גבותיה כאילו היא בודקת אותי.

אני מחייך אליה. "גם את נראית נהדר. אני אוהב את הצבע הזה עלייך," אני אומר לה בכנות. ורוניקה אישה יפה, ויש לה עיניים כחולות גדולות ושיער בלונדיני עבה שמגיע עד מעל מותניה. בתיכון היא הייתה הקפטן של קבוצת המעודדות, בנשף נבחרה ל'פלרטטנית ביותר' ומילאה את התפקיד הראשי בפנטזיות של שחקני פוטבול רבים. אבל אף פעם לא הייתי חלק מזה כי הייתי תפוס ולא ראיתי אותה כך. היא הסתמנה לי כבחורה מרושעת וזה לא קסם לי בכלל. אבל הזמן חלף והיא ממש לא כזאת. למרות שאני בטוח שיהיו אנשים שיחלקו עליי.

ברגע שאני פותח בשבילה את דלת הנוסע, היא עולה ומבחינה בהאנטר שיושב מאחור. הוא רוכן קדימה ומבזיק אליה את החיוך המקסים המפורסם שלו, כי זה מי שהוא — פלרטטן מספר אחת— והבחורות אוהבות את זה.

"היי האנטר," היא מברכת אותו ומסתכלת עליו. "לא ידעתי שגם אתה נוסע איתנו."

חיוכו לא מתפוגג. "ביקשתי מהיידן לאסוף אותי בדרך, למקרה שאשתה יותר מדי."

היא פולטת צחקוק. "לפי הריח, נראה שכבר התחלת."

אני סוגר את הדלת והולך לצד הנהג. אני עוצר את הצחוק שלי כי האנטר כבר נמצא שני מהלכים קדימה במשחק. אני די בטוח שהוא היה יכול לכתוב ספר כללים על נשים. פתאום זה מכה בי — הוא שתה טקילה כדי שהיא לא תפקפק בכלום. כשאני נכנס לטנדר אני מחייך, כי הוא חרא קטן. הבחור פיקח, אי אפשר להכחיש.

אחרי שאני מתניע הטנדר מתעורר לחיים, ואנחנו עושים את דרכנו למרכז העיר אל המלון שבו ייערכו החתונה וקבלת הפנים. ורוניקה מתקרבת אליי ככל האפשר והאנטר מבחין, אבל לא עושה או אומר שום דבר. במקום זאת, הוא יושב מאחור ומחייך בזחיחות, מדי פעם פוגש באקראי את עיניי במראה. אנחנו מנהלים שיחה אילמת ואני יודע שהוא מפציר בי לתת לה הזדמנות, אבל אני פשוט לא מרגיש ככה לגביה. אולי הייתי יכול? אבל אם הכימיה לא נמצאת שם מלכתחילה, למה לכפות את זה?

"אתה מתרגש מהערב?" ורוניקה שואלת, מפירה את השתיקה.

אני משפיל מבט. "בכנות? לא ממש. כלומר אני שמח בשביל לנה ומגיע לה כל האושר. חתונות הן פשוט לא הפעילות החביבה עליי, אבל היא ידידה ותיקה אז גם לא רציתי להחמיץ את זה."

"אווו. טוב אז למזלך אני אארח לך חברה הערב." היא עוצרת בדרמטיות אבל אני לא נוגס בפיתיון וממשיך לשתוק. "אני תוהה מי יהיה שם?"

"אני בטוח שכל הכיתה שלנו וחצי מהתיכון הוזמנו." אני צוחק. "לפחות אלה שעדיין בסביבה," אני מוסיף.

היא מקפלת את שפתיה לפה. "אולי! אני כבר לא יכולה לחכות לראות את כולם."

הלוואי שהייתי מרגיש כמוה.

תוך זמן קצר אנחנו מגיעים אל הבחור שלוקח את המכוניות לחניה, ואני יוצא החוצה ומושיט לו את המפתחות שלי. כשאני הולך סביב הטנדר ורוניקה משלבת את זרועה בזרועי, ולפי האופן שבו היא מסתכלת עליי מי שיביט בנו מבחוץ יחשוב שאנחנו זוג. זה כנראה לא היה הרעיון הכי טוב לבוא איתה, בהתחשב בכך שזה הדבר האחרון שאני רוצה שאנשים יניחו.

האנטר כמה צעדים אחרינו, וכשאני מסתובב ומביט בו הוא זוקר אגודלים. למרות שאני מעריך את העידוד שלו, זה לא נחוץ.

"אתם צריכים להצטלם יחד," האנטר מציע.

ורוניקה אוהבת את הרעיון ואני מוסר לו בחוסר חשק את הטלפון שלי. אני כורך את זרועי סביב כתפה של ורוניקה ואנחנו מחייכים.

"אתם ממש צריכים להעלות את זה לפייסבוק." לפני שאני מספיק לענות, האנטר פותח את האפליקציה ומייד מעלה את זה לקיר שלי ומתייג את ורוניקה, ואז מחזיר לי את הטלפון שלי. "חשבתי שאתה צריך קצת עזרה," הוא אומר בקול רם מספיק כדי שאשמע. אני שתי שניות מלהעיף לו את החיוך המרוצה מהפנים.

לפני שאנחנו נכנסים אל המקום שבו נערך הטקס, ורוניקה עוצרת ומביטה בי. "מוכן?" היא אוחזת בי קצת יותר חזק.

"כן." אני מחייך אליה ומוביל אותה פנימה. אני מופתע למחצה לראות שכמעט כל המקומות תפוסים, אבל שלושתנו מצליחים למצוא שורה ריקה מאחור. ורוניקה מתיישבת ראשונה ואני תקוע בינה לבין האנטר, שכבר עסוק בפלרטוט עם אישה שיושבת בקצה השני של החדר.

"אתה יודע מי זאת?" הוא רוכן ושואל.

אני מניד בראשי. "אין לי מושג."

"המממ. יכול להיות שאצטרך להשיג את המספר שלה."

בדיוק כשאני פותח את פי, אני מתנתק כשוורוניקה מניחה את ידה על החלק הפנימי של ירכי. אני מסתובב ומביט בה, וכל מה שהיא עושה זה לחייך אליי ולהתקרב עוד קצת. מתבהר לי שנצטרך לנהל שיחה הערב כדי שהיא תדע היכן אני עומד. למרבה המזל טימותי, בחור מהתיכון שלנו, מבחין בי ופוסע לעברי. אני קם, אסיר תודה על הסחת הדעת, ולוחץ את ידו.

"היי גבר, עבר הרבה זמן," אני אומר לו.

"נכון. אתה עדיין גר כאן?" הוא שואל. "אה היי, ורוניקה."

היא מחייכת אליו ומנופפת לו בידידותיות, ואני יכול לראות שהוא חושב שאנחנו יחד. לפני שאני מספיק להציג אותה כידידה שלי, התזמורת מתחילה לנגן.

"כדאי שאלך לשבת במקום שלי. נתעדכן יותר מאוחר," טימותי אומר.

אני מהנהן ומתיישב כשהוא פוסע אל המקום שלו.

"אני לא זוכרת אותו," ורוניקה לוחשת ואני יודע שזה בגלל שהוא לא היה בחור פופולרי בבית הספר. היא הכירה רק את אלה שהיו סביבה ולא ממש התעניינה בכל האחרים.

אני מושך בכתפי. "הוא בחור מאוד נחמד. חיבבתי אותו," אני לוחש כי אני מבחין שהחתן והשושבין הראשי שלו עומדים ליד המזבח. כעבור זמן קצר, השושבינות והשושבינים פוסעים לאורך המעבר, ומייד אחריהם לנה ואבא שלה. כולם נעמדים כשמתנגן מארש החתונות, וכשהיא חולפת לידנו אני מוצא את עצמי מחייך. היא כלה מהממת.

הטקס מסתיים במהירות ואני יכול לראות כמה הם מאוהבים זה בזה, על פי האופן שבו הם מביטים אחד בשני. זה מעניק לי תקווה שאולי יום אחד אמצא שוב אהבה כזאת.

אחרי שהכומר מכריז עליהם כבעל ואישה, הם מתנשקים ורצים במעבר. עדר אנשים ממהר לצאת מהחדר אל קבלת הפנים הנערכת באולם הנשפים הסמוך. אני הולך אחרי האנטר כשהוא מפלס לנו דרך, כי שעת הקוקטייל מתחילה.

ורוניקה מפתיעה אותי כשהיא אוחזת בכף ידי ולוחצת אותה כאילו אנחנו עושים את זה כבר שנים. הסיטואציה הופכת להיות יותר ויותר מביכה בכל רגע שחולף. אני מוציא בזהירות את ידי ומחזיק את הדלת פתוחה, מקווה שהיא תבין את הרמז.

האנטר מחווה לעבר שולחן בר ריק ואנחנו פוסעים לעברו. "תרצי משקה?" אני שואל את ורוניקה, מאתר את הבר.

"בטח. יין אדום, בבקשה."

אני מהנהן ומביט אל האנטר.

"טקילה. כפול. תודה," הוא מזמין ומביט סביב בחדר. אני בטוח שהוא מחפש את הברונטית שהוא זיין בעיניים במהלך הטקס.

המשך הפרק בספר המלא