מארז דואט כלובים

 

כלוב זהב

 

1

 

"עדן, סלט שוק ופסטה נפוליטנה מוכנים לשולחן מספר חמש!" רועי צעק ונקש בחוזקה מספר פעמים בפעמון ההזמנות שנמצא על המדף החוצץ בין הבר למטבח. שלפתי מגש שחור מהערימה מתחתי וניגשתי לקחת את המנות שהוזמנו. סביב השולחן ישבו שתי נשים הריוניות עם פרצופים חמוצים שעשו הכול במהלך השהות הקצרצרה שלהן במסעדה, חוץ מלבקש ממני ללדת את התינוקות שלהן בעצמי.

 

העמסתי בשקט את הצלחות הכבדות כשדנה שלחה יד וליטפה את גבי בתנועה מנחמת. "עדן, הוא פה." הקול שלה טפטף אשמה למרות שלא היה לה יד בדבר. עיניי פגשו את שלה בבלבול. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני ארבעה חדשים. שמעתי שהוא מתחבא בקיבוץ ליד אילת. הוא לא פה. הוא לא יכול להיות פה.

 

"את צוחקת," ירקתי, אבל ידעתי שאין סיכוי שהיא תצחק איתי על דבר כזה. אפילו לדנה היו את הגבולות שלה.

 

היא נדה בראשה לשלילה, נושכת את פנים לחייה בצער. נאנחתי בכתפיים שמוטות.

 

"אוקיי, תני לי קודם – "

 

"אני אגיש לשולחן חמש את המנות," דנה קטעה אותי בנחרצות, "קדימה, אל תתני לו לחכות."

 

יצאתי החוצה, מנגבת את ידיי בשולי הסינר השחור שלי. הוא נשען על פנס רחוב, ידיים תחובות עמוק בתוך כיסי ג'ינס דהוי מתקופת התיכון. שערו הבלונדיני היה ארוך ופרוע והזכיר את הכאוס בחייו. תחת האור הצהבהב היה קל לראות כמה רזה בחודשים האחרונים. עורו נאחז בעצמות לחייו, והעיגולים הכהים תחת עיניו החלולות השוו לו מראה של חיית בית נטושה.

 

רם, אחי התאום.

 

האדם שהיה עד ממש לא מזמן הכי קרוב אלי. הדם שלי, ה-DNA שלי. האדם הכי יקר בחיי. אנשים ברחוב חלפו על פניו כאילו לא היה קיים. הורים וילדים, חבורה של תיכוניסטיות ושני נערים על סקייטבורד. בהרבה מובנים, רם כבר לא היה קיים. מתישהו על ציר הזמן הוא הפך לאיש שקוף, למטרד שצריך להתעלם ממנו כדי להמשיך את היום עם חיוך. כמו חתול רחוב פצוע, הומלס ששוכב עם כל רכושו על ספסל נטוש או זקנה עם גיבנת שמתאמצת לחצות את הכביש.

 

רם הרים את מבטו לשלי ושלח לעברי חיוך נבוך, עיניים עצובות נגד שפתיו שהיו מתוחות במאמץ.

 

"הי, קיקי," גם הוא, כמו דנה, נשמע מתנצל. אבל לו, בניגוד לדנה, הייתה סיבה טובה.

 

"אתה לא אוכל," השבתי. זאת הייתה אמירה, לא שאלה.

 

"המצב הנוכחי שלי לא בדיוק מעורר תיאבון," הוא משך בכתפיו ובעט באבן חצץ קטנה שנחה בינינו, לא מעז להביט לתוך עיניי.

 

"איפה אתה גר?"

 

"עדיף שלא תדעי."

 

"עדיף שכן," התעקשתי. ההורים שלי זרקו את רם מהבית לפני ארבעה חודשים, אחרי סאגה שגבתה מאיתנו כוחות נפשיים, הרבה שנים מהחיים ומאה ועשרים אלף שקלים. רם, שתמיד היה נפש רגישה, אבל גם ילד תמים וקל לתמרון, הסתבך עם השוק האפור. טוב, הוא קרא לזה השוק האפור, אבל לא מדובר בשוק – והאפור הוא יותר שחור.

 

ההתמכרות שלו להימורים התפשטה כמו סרטן בגוף, אש מהלכת בשדה קוצים. התהליך היה מהיר וכואב והתגלגל לממדים בלתי ניתנים לתמרון הרבה לפני שאני או ההורים שלי התעוררנו להבין מה קרה.

 

הדרך של רם מגירוד טפסי ווינר בקיוסקים לבֵטים מחתרתיים הייתה קצרה כמו צניחה חופשית ללא מצנח. הוא הימר על תוצאות של משחקי כדורגל, בֵּטים בשפת הרחוב, בשווי של אלפי שקלים. רם היה גאון כדורגל בעל הבנה ויכולת ניתוח של המשחק על גבול הטירוף. הוא היה יכול לשלוף סטטיסטיקות על כל קבוצה בליגה הישראלית, האנגלית, האיטלקית, הספרדית, הגרמנית או הצרפתית מהשנה הראשונה שבה הוקם המועדון שלה. וכמובן על ליגת האלופות, על אופ"א והמונדיאל. הוא ידע הכול – מי, מתי, איך, כמה ולמה, מי השחיל את הגול ובאיזה דקה. כל זה לא עזר לו כשנפל להימורי הכדורגל והבין שהמרחק בין הבנה לניחוש גדול מאוד.

 

ההסתבכות הראשונה שלו קרתה לפני שנה.

 

ינואר 2014

 

נכנסתי הביתה ממשמרת כפולה, זרקתי את תיק הצד שלי על הדלפק וצנחתי על הספה באנחה. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר, רק לא מזמן סיימתי לשטוף את הרצפות בג'ויה ולעזור בספירת המלאי של בית הקפה שבו אני עובדת. הייתי מטושטשת מרעב ומעייפות. חלצתי את נעלי האולסטאר שלי ובחנתי מקרוב את הנזק. שלוש יבלות חדשות, כל אחת עסיסית יותר מקודמתה, כולן תפוחות ומלאות מוגלה. בלעתי רוק והנחתי את ראשי על אחת הכריות, עוצמת את עיניי, כשדלת הבית נטרקה בחוזקה. הקירות רעדו.

 

פקחתי את עיניי וראשי זינק מהכרית בבהלה. עיניי נורו לכיוון הדלת, אבל לא עמד שם אף אחד.

 

"מישהו כאן?" כחכחתי בגרוני. האורות בבית היו כבויים, הוריי ישנו בחדר השינה שלהם בסוף המסדרון וידעתי שזה אמור להיות רם. רם תמיד חזר בשעות מאוחרות, תמיד היה חיית לילה.

 

"רם?" שאלתי בקול קטן, ומיד שנאתי את עצמי על חוסר הביטחון שהפגנתי. זה הבית שלי.

 

"רם?" חזרתי יותר בחוזקה. אני חושבת ששמעתי אנקת כאב, אבל עד היום אני לא בטוחה אם היא הייתה אמיתית או בדמיון. קמתי וצעדתי לכיוון דלת הכניסה לבית, שם ראיתי אותו.

 

שוכב על הרצפה, מדמם.

 

אי אפשר היה לזהות את הפנים שלו. הן היו מכוסות בדם יבש וטרי וכל כך חבולות ומלאות בשריטות ובפצעים, שיכולתי לזהות את אחי התאום רק בזכות השיער הבלונדיני שעיטר את ראשו. צהוב-אפרוח. כמו השמש. כמו שלי.

 

פלטתי יבבה ומיד השתקתי אותה עם כף ידי. אחת מכפות הידיים שלו הייתה מפותלת פנימה, האצבעות נראו כאילו נעקרו ממקומן ולא היו מחוברות לכף היד. כמו שרוכים פרומים. האף שלו היה מעוך פנימה, עיגול סגלגל עיטר את עינו השמאלית, וזרועותיו נראו משופשפות ושרופות מכביש אספלט לוהט.

 

"רם חכה פה, אני קוראת לאמא ואבא," נשפתי בכבדות.

 

"קיקי, לא," קולו היה יבש וצרוד, כאילו בילה את השעות האחרונות בצרחות של כאב. וזה, ללא ספק, גם מה שככל הנראה עשה.

 

"צריך לקחת אותך לבית חולים," צנחתי על ברכיי והעברתי את אצבעותיי על שערו בעדינות. הדמעות היו חזקות ממני, והן התגלגלו בחופשיות על פניי, נוחתות על רם, שהיה שרוע תחתיי בחוסר אונים.

 

"קיקי, אני בצרות."

 

יום למחרת אבא שלי מכר את אחת המכוניות הישנות שלנו, משכן את הבית ונתן לרם את מאה ועשרים אלף השקלים שהיה צריך להחזיר בשוק האפור. המכות שחטף היו אזהרה אחרונה לפני שיחסלו אותו, כך הבהירו לו המלווים המנומסים שלו.

 

להוריי אף פעם לא היה הרבה כסף. גרנו בדירה צנועה בבניין ישן בהוד השרון. אמא שלי הייתה מזכירה בעירייה, אבא שלי אב בית בתיכון מקומי, ואני עבדתי קשה כמלצרית כדי לממן את הלימודים שלי בשנקר. כסף אף פעם לא היה נזיל. תמיד היה חסר. אין לי מושג איך רם הגיע למצב שהוא חייב כל כך הרבה, ועוד על הימורים.

 

"זאת הפעם האחרונה, רם," אבא שלי אמר כשהוא ואחי חזרו הביתה באותו היום, שנייה לפני שזרק את צרור המפתחות לתוך קערת הפירות בתסכול.

 

הרמתי את הצרור ובחנתי אותו בעצב. הרֵנו של אמא שלי, ששימשה בעיקר אותי, כבר לא הייתה ברשותנו. ידעתי מה זה אומר. לא עוד גיחות לחוף הים בהרצליה עם דנה. לא עוד נסיעות נוחות לשנקר ולמשמרות הערב שלי בג'ויה. בקיצור, לא עוד נוחות בורגנית. רם שאב את כל החסכונות והכספים שהיו להוריי, ומכאן נצטרך להסתדר רק עם השאריות.

 

"אני מבטיח, אבא. אני מצטער, אבא," רם דיקלם על אוטומט ושלח מבט מלא חרטה באמי. אמי ישבה על הספה בשילוב ידיים, עיניה האדומות דבוקות נואשות למסך הטלוויזיה שעליו ריצדה מהדורת החדשות של השעה שמונה. השתיקה הרועמת שלה צרמה והעבירה צמרמורת בכל מי שהיה בסלון, הבנתי כשהבחנתי שלא רק שערות ידיי סמרו באימה.

 

אמא שלי, האמא הדאגנית והכי אוהבת ומסורה במזרח התיכון, פשוט לא הייתה יכולה להביט בבן שלה.

 

"קיקי," רם נגע בכתפי, מנסה לינוק קורטוב של נחמה ממני. למרות שלא רציתי לעשות לו את זה, ניערתי את ידו אינסטינקטיבית. כעסתי עליו. כעסתי עלינו. ההורים שלי חיכו לנו כל כך הרבה זמן, עברו אינספור טיפולי פוריות והיו מוכנים להוריד בשבילנו את הירח והכוכבים. בסופו של דבר, למרות שזה שבר אותם, אמי נכנסה להיריון מתורם זרע אנונימי. לא היינו הילדים הביולוגיים של אבי, אבל הוא – יותר נכון הם – עדיין התייחסו אלינו כאל פאר היצירה, הדבר הכי חשוב בעולם והילדים הכי בני מזל ביקום. זה לא הגיע להם. רם ידע את זה, אני ידעתי את זה, כולם בסלון, כולל הטלוויזיה שזמזמה בשקט את החדשות ומאוורר התקרה שחרק מעלינו, ידעו את זה.

 

"זה לא יקרה יותר," אבא אמר שוב, לעצמו יותר מאשר לרם.

 

"זה לא," רם הסכים.

 

ואז זה קרה שוב, ובגדול.

 

פברואר 2015

 

בפעם השנייה לא הגבנו בעצב, אלא בכעס. הפעם הראשונה הייתה שוק. הפעם השנייה הייתה סטירת לחי מצלצלת ובגידה בלתי נתפסת במשפחה. זה לא שחשבנו שהמאה ועשרים אלף השקלים ישחררו את רם מחבלי ההתמכרות שלו. אבא שלי שלח אותו לקבוצת תמיכה. הוא הסיע אותו אליה פעמיים בשבוע וישב בצד החדר על כיסא פלסטיק לבן ומלוכלך ולעס כוסות קלקר בתקווה מהולה בחשש.

 

אבל זה לא עזר, ורם, למרות הכול, נפל שוב.

 

"אין לי עוד כסף לתת לו. אין לי! אני שקוע בחובות מפה ועד הודעה חדשה, אני לא יכול, עדנה. אני לא יכול," שמעתי את אבא שלי צורח במטבח ביום שבו הכול שוב התפוצץ, לפני ארבעה חודשים. עשן הסיגריה שעישן פרט על מיתרי קולו. אמא מיררה בבכי.

 

"יהודה, הם יהרגו אותו, אתה רוצה לומר קדיש על הבן שלך? בגיל עשרים ושלוש? זה מה שאתה רוצה?"

 

"אני רוצה לא לסיים את החיים שלי עם חוב של מאתיים אלף שקלים על הגב. ומה תעשי עם הבת שלך? מה תורישי לה? חובות בשוק האפור? רם לא למד, הוא חפר לעצמו את הקבר."

 

אמא בכתה ושיהקה, בכתה ושיהקה. ניחוח הבישול התפל שלה עמד באוויר כמו אורח לא רצוי. תפוחי אדמה לא מתובלים ועוף מכובס. אני בדיוק התכוננתי לצאת מהבית ולתפוס אוטובוס לשנקר, אבל לא יכולתי שלא לשמוע את השיחה. היא הייתה כמו תאונת דרכים קטלנית שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים, רק שהנפגעים היו אנשים שהכרתי, שאהבתי. שמעתי כיסאות זזים במטבח, את אבא שלי גונח, מגיב למחווה שאמי עשתה ולא ראיתי, ואז עוד קצת משיכות באף.

 

"הם יגיעו אלינו אם הוא ימשיך לגור כאן. הם יודעים איפה הוא גר," אבא אמר, כמעט במתכתיות.

 

"אז עכשיו אתה רוצה גם לזרוק אותו מהבית?" קולה של אמא טיפס אוקטבות במהירות מדאיגה. "אין שום בעיה, יהודה. אני מקווה שאתה לא מצפה לקטוף את תואר אב השנה מתישהו בקרוב."

 

"אם הוא ימשיך לחיות פה, זה יעמיד אותו בסיכון, אותנו. את עדן."

 

"אז איפה הוא יגור?"

 

"במקום שאי אפשר למצוא אותו."

 

עכשיו

 

לא ידעתי איפה רם גר, אבל ידעתי טוב מאוד למה הוא הגיע לבקר אותי בג'ויה.

 

"כמה כסף אתה צריך?" ויתרתי על הגינונים ועל הניסיונות לשכנע אותו לומר לי איפה הוא גר. איפה שזה לא יהיה, החברים הטובים שסידר לעצמו בשוק האפור עוד לא מצאו אותו שם. אחרת הוא לא היה עומד מולי. מצד שני, רם לא יכול היה להמשיך להתחבא כל חייו.

 

דבר ראשון – כי הם ימצאו. המאפיה בסוף תמיד מוצאת את מי שחייב לה כסף, וכשזה קורה, הם לא מתנהגים באדיבות יתר.

 

דבר שני – להיות כלוא מתחת לאדמה ולברוח מהצל של עצמך לא נקרא חיים. עדיף כבר למות.

 

"חמש מאות שקל. אני יודע שזה הרבה, אבל אני חייב לשלם למי שאני גר אצלו," הוא בחן את כפות ידיו במבוכה, כאילו אם יביט בהן חזק מספיק, הכסף יצנח לתוכן מהשמיים.

 

"אין לי את הכסף הזה בשלוף. מתי ואיפה אוכל להביא לך אותו? אני מסיימת כאן בעשר וצריכה לקפוץ לכספומט," הבטתי לצדדים כדי לא להתמודד עם השרידים של מי שהיה פעם אחי, אחי היפה כל כך. בבית הספר קראו לנו "התאומים המהממים". זה לא היה הכינוי הכי מקורי בעולם, אבל הוא גרם לאמא שלי להתהלך כמו טווס בבניין שבו עבדה. לא היה עובד אחד בעיריית הוד השרון שאמא שלי לא דחפה לו עשרות תמונות שלי ושל רם לתוך הרשתית ודרשה שיתפעל מיופיינו הנורדי. יופי שללא ספק לא קיבלנו מאף אחד מהורינו, אלא מתורם הזרע האנונימי.

 

הוא כנראה היה שוודי.

 

הוא כנראה גם היה עם כפתור הרס עצמי קל ללחיצה, אחרת אי אפשר להסביר את הצורה שבה יצאנו.

 

"בואי ניפגש מאחורי הקניון, בכניסה לחניון התת קרקעי, בשעה שתים עשרה בלילה," רם פוצץ את ענן המחשבות שצף בראשי.

 

"אוקיי," עניתי.

 

"יש לך איך להגיע? אני לא רוצה שתלכי ברגל בשעה כזאת מאוחרת."

 

"רועי יקפיץ אותי," נאבקתי בחיוך שהתפשט על פניי נוכח דאגתו, למרות שמשהו אחר הפריע לי בו. הוא נמנע מלהביט אל תוך עיניי, וזה היה חדש בשביל רם שגם בזמנים הכי מחורבנים שלנו ידע שיש לו על מי לסמוך, שהכתפיים שלי גם ישאו בנטל. זה כמעט היה נראה כאילו הוא מתחמק מלהגיד לי משהו, או מקווה שפניו לא יסגירו את מה שחשב או הרגיש באותו הרגע. ניסיתי לסלק את המחשבה הטורדנית הזאת מראשי. עדן, הוא אח שלך. הוא בשר מבשרך.

 

"אתה בטוח שזה הכול? רק חמש מאות שקלים?" הרמתי גבה אחת בעניין. רם הנהן והמשיך לנעוץ מבט בנעליו.

 

"ואת בטוחה שרועי יקפיץ אותך?"

 

עכשיו הגיע תורי להנהן.

 

רם חייך חיוך חיוור. "בסדר, אחכה לך. נתראה."

 

אחרי משמרת שהרגישה כנצח, המלצרים התורנים עברו לנוהל סגירה. חמקתי למטבח, מפזרת את שערי ומעיפה את הסינר שלי הצידה. עפעפתי לרועי בחיוך שהרגיש זר ולא טבעי על פניי, כמו חימר בשלבי התקשות.

 

"יש מצב להקפצה?"

 

רועי היה הטבח שלנו. לא ידעתי עליו יותר מדי פרטים. רק שהוא מקסים, בן עשרים ושבע, וככל הנראה מטפח קראש לא מחייב כלפיי. באופן כללי ניסיתי שלא לנצל את זה, לא לטפח אצלו תקוות שווא. אבל כבחורה בת עשרים ושלוש, בלי אוטו ועם צרות גדולות הרבה יותר ממידותיה, לפעמים גם העקרונות שלי נפלו בין הכיסאות.

 

"בשבילך, עדן, עד חצי המלכות," הוא חייך אלי את החיוך הטוב שלו.

 

רועי הסיע אותי לכניסה הראשית של הקניון, שם ניגשתי לכספומט ומשכתי חמש מאות שקלים. חזרתי למכונית, והוא עשה את הסיבוב לכיוון החניון בחלק האחורי של הקניון. הוא הכניס את הפיאט פונטו החבוטה שלו לפארקינג מול השער הנעול המוביל לחניה וסובב את פלג גופו העליון לכיווני, זרועו נחה על ההגה.

 

"אני אחכה פה. את תסתדרי?"

 

הסתכלתי עליו בעצב מהול בעלבון. "הוא אחי, אתה יודע. הוא לא יעשה לי כלום."

 

"אני יודע, עדן. לא ממנו אני דואג."

 

רועי ידע. מעטים האנשים שלא ידעו את הסיפור של רם בעיר. הנהנתי ויצאתי מהאוטו, טורקת את הדלת מאחורי בחוזקה.

 

כשצעדתי לעבר החניון המקורה הרגשתי שמשהו לא בסדר. אומרים שלאחים תאומים יש קשר אינטואטיבי. אני פשוט חושבת שקיבלתי את כל בלוטות הריח והטעם לסכנה שרם לא קיבל, ועכשיו אני רגישה פי טריליון מהאדם הממוצע למצבים של חיים ומוות.

 

החניון המקורה היה ריק, הקניון כבר מזמן נסגר, ורם היה אמור לחכות לי במפלס של הקומה התחתונה הראשונה. עצרתי וסבבתי על עקביי כששמעתי קולות עמומים מפינת החניון, וצמצמתי את עיניי. זיהיתי את רם לפי השיער. הוא עמד על הברכיים והביט מעלה על גבר אחר שהיה לפחות מטר ותשעים, אם לא יותר, ואפילו מהזווית המחורבנת שבה עמדתי יכולתי לראות שכל גופו היה משורג בשרירים ושגבו היה עצום ורחב. הוא לבש מכנסי סיגר שחורים וחולצה מכופתרת בצבע תכלת, אבל לא היה צריך להיות גאון הדור כדי לנחש שהוא לא איש עסקים לגיטימי בעל עסק בראיית חשבון. מאחורי רם עמדו שני גברים קטנים בהרבה, בבגדים מגוהצים ויוקרתיים, אך רשמיים הרבה פחות, לאחד מהם רמז לכרס, ידיהם שלובות על בטנם, וצפו במתרחש באדישות של כלבי שמירה מנומנמים.

 

"ארי, בבקשה. בבקשה, ארי, אני מטפל בזה," רם התחנן חרישית. הוא אפילו לא העז להסתכל ישירות על הגבר מולו. החלקים של הפאזל התחברו בראשי בסרבול, נופלים זה לצד זה בחבטה. אלו האנשים שאחראים לכל מה שדפוק בחיי. בחייו של רם. בחיים של כולנו. והם מצאו אותו פחות מיממה אחרי שהוציא את אפו ממחבואו.

 

החושך שעטף את החניון, ריח הצמיגים השרופים ונגיעות השתן באוויר רק גרמו לכל שערה בגופי לסמור, אבל ידעתי שאני חייבת להתערב אם אני לא רוצה לראות את ראשו של אחי מתנפץ על רצפת החניון. אין כאן מצלמות? אני זוכרת שתהיתי. בטוח יש כאן מצלמות. כשהרמתי את ראשי מעלה וחיפשתי אותן, גיליתי שכולן כוסו בבד שחור. לעזאזל. הייתי חייבת לעשות משהו. לא שיש הרבה שיכולתי לעשות, מטר ושישים של בלונד, סנטר חלש ושפתון בטעם דובדבן.

 

אבל יכולתי לנסות.

 

לקחתי כמה צעדים קדימה, צעדים שבמהרה הפכו לריצה. ראשו של ארי הסתובב לעברי כשהבחין בדמות הקטנה והנשית מתקרבת, ועיניו לא משו ממני עד שעצרתי בערך עשרה מטרים מהחבורה.

 

"עזוב אותו," דרשתי, אבל קולי בגד בי והסגיר את הפאניקה שזרמה בוורידים שלי בכמויות רעילות. אישוניו ננעלו על פניי והבזק של עניין הוצת בהם. הבזק שכבה מהר מאוד. העיניים שלו היו ירוקות כמו יער שלא ידע יד אדם, ירוק עמוק, סוער ומסחרר, אבל לא כזה שקורא לך לחדר המיטות. כזה שצורח עליך להתרחק ממנו לצד השני של הפלנטה. הוא הרים גבה אחת, ואיתה גם צלקת באורך חמישה סנטימטרים בערך, שנמתחה על אחת מעצמות לחייו. כל שאר פניו, פרט לזיפים הכהים, היו חלקות.

 

יעילות קרה וברוטאלית טפטפה מכל תא בגופו עוד לפני שפצה את פיו.

 

"הוא אמר שהוא יטפל בזה. תן לו ללכת," חזרתי על דבריי, בולעת רוק כדי להרטיב את גרוני היבש. הידיים שלי רעדו, שערי נדבק לעורפי בבעתה. אז ככה זה מרגיש לחוות התקף חרדה, חשבתי לעצמי. על זה מדברים כשמספרים על חוויית חיים או מוות.

 

"ומי את?" שאל הגבר העצום מולי, לא בנימוס אבל גם לא בגסות רוח.

 

"אחותו," עניתי, "התאומה," הוספתי בטמטום. אני בטוחה שהוא לא התעניין באותו הרגע בשושלת המשפחתית שלנו. ארי הסתובב על עקביו ועבר לזווית פרונטאלית, בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, לא מסגיר עניין קלוש במוצג לפניו.

 

"את אחותו של רם," הוא סיכם. המבטא שלו פולפל במשהו זר, אבל לא הצלחתי לשים את האצבע עליו.

 

"אתה תופס מהר," שילבתי את ידיי על חזי. אני לא יודעת מה גרם לי לתפוס אומץ, העובדה שראיתי שהוא טרם כיוון אקדח לעברי ושם קץ לחיי, או מכך שכבר נכנסתי לתוך הסיטואציה הקטלנית ולא הייתה לי שום דרך להסתובב על עקביי ולנטוש אותה עכשיו.

 

"את יודעת כמה כסף הוא חייב לי?"

 

"שבעים אלף שקלים," עניתי בלי למצמץ.

 

"נסי ארבע מאות חמישים," ארי תיקן בנחת. שני הגברים מאחורי רם נעו בחוסר נוחות. אחד מהם גירד במצחו וניסה בכל כוחו להתעלם מקיומי, בעוד השני התעסק בנייד שלו, מדגמן איכויות משחק של כפכפי מדוזה. ידעתי שהמאפיה לא מתפארת בקידום שוויון זכויות ושבדרך כלל הם לא מתמקחים עם נשים, אבל ארי לא נראה מודאג במיוחד מהדרך שכל זה נראה לעובדיו מבחוץ.

 

"אלה היו שבעים אלף שקלים לפני שלושה חודשים," השתעלתי בתדהמה. שנאתי לטעות.

 

"אלה אף פעם לא היו שבעים אלף שקלים. הוא לא היה רואה את הפרצוף שלי על שבעים אלף שקלים, והוא גם יודע את זה. אחיך נמצא בחובות רציניים, מותק, ואם את לא יושבת על כרטיס טוטו של מיליון שקלים, אין לך איך לעזור לו."

 

"אבל הוא כבר שילם לכם מאה עשרים אלף שקלים!" צווחתי בהיסטריה. רם נד בראשו לשלילה בפראות, עיניו עצומות כל כך חזק שמצחו התקמט לחלוטין.

 

"רם!" רקעתי ברגליי וכתגובה הוא מירר בבכי. מה הוא עשה עם מאה ועשרים אלף השקלים האלה? מובן שידעתי את התשובה לשאלה המטומטמת הזאת: הוא הימר גם עליהם. הרגשתי את טמפרטורת הגוף שלי מטפסת לגבהים בלתי נסבלים.

 

"אבל זה רק מכניס אותו לבור עמוק יותר," שפשפתי את אפי בתסכול. עדיין התקשיתי לעכל את העובדה שרם לא רק חפר לעצמו קבר, אלא גם סידר לי ולהוריי חלקות סמוכות. ארי משך קצה אחד של פיו לכדי חיוך שנראה לא טבעי, לא כנה ובעיקר לא משועשע.

 

"ואת אמרת שאני זה שתופס מהר."

 

"ארי, בבקשה," רם חזר על תחינותיו מהרצפה עליה ישב שפוף. הוא לא העז להסתכל עלי. תהיתי אם זה הזמן לומר שיש לי חמש מאות שקלים כמקדמה לחוב האסטרונומי שיצר אחי, אבל לא רציתי שילעגו לי יותר ממה שצריך. הייתה לי הרגשה שארי ושות' מנגבים את הישבן שלהם עם שטרות גדולים יותר.

 

ארי החזיר את תשומת לבו לאחי, ולבי שוב התחיל לדהור נגד כלוב החזה שלי בקצב לא סדיר.

 

"את אוהבת את אחיך התאום?" שאל ארי, עיניו עדיין נעוצות ברם. לקח לי כמה שניות להבין שהשאלה הופנתה אלי.

 

"הוא הדבר הכי חשוב ויקר לי בעולם," הדמעות בגרוני גרמו למשפט לצאת חנוק, נואש. זאת הייתה האמת הפתטית. לא היה לי דבר וחצי דבר בעולם חוץ מרם. כשההורים שלנו ילכו, רק אנחנו נישאר. בני זקונים מתרומת זרע, בודדים בעולם הזה, משלימים זה את זה, יין ויאנג.

 

ארי עצם את עיניו והרים את ראשו מעלה, שלף אקדח מהחלק האחורי של מכנסי הסיגר המחויטים והרים אותו לראשו של רם בדיוק מושלם, על אף שלא כיוון למטרה. כף ידו הייתה כל כך גדולה, שהיא כיסתה לחלוטין את האקדח. זה הסעיר אותי, אבל לא רק באופן הצפוי. מצאתי את עצמי לא רק מפחדת, אלא גם, למרבה המבוכה, נרגשת. מעולם לא ראיתי אקדח אמיתי לפני כן. סצנות כאלה היו מוכרות לי רק מהסרטים. תפרנית או לא, הילדות בהוד השרון לא בדיוק מכינה אותך למצבים מסוג זה. הרגשתי את הברכיים שלי קורסות תחת עומס האדרנלין ואת עצמי צונחת מטה, אבל הצלחתי להתיישר שנייה לפני הנחיתה על האספלט הקריר. תחושת דה-ז'ה-וו הציפה אותי. ידעתי שהוא יוציא אקדח. ידעתי. למה ידעתי את זה? אולי כי מהרגע שנכנסתי למקום הזה, משאירה את רועי ואת החיוכים שפיזרתי לעולם מאחורי, ידעתי כמה הגבר מולי מסוכן. כמה הוא רוצה לראות דם. כמה לא אכפת לו שזה יהיה הדם של אחי או שלי.

 

"מי מכיר את הסיפור של פעמונית?" תהה ארי ביובש, מסובב את האקדח שלו על ציר ההדק באצבעו, כמו שילדים שמתחפשים לקאובוי בפורים עושים.

 

שני החיילים שלו החליפו מבטים מבולבלים, על גבול הייאוש.

 

"רם?" הוא הצביע עליו עם פיית האקדח. רם נד לשלילה, עדיין מתייפח. הפנים שלו, למרות הרזון החדש והלא מחמיא, התנפחו לממדים של כדור פורח. ארי היטה את ראשו הצידה במבט המתכת הפסיכופטי שלו והצביע עלי עם האקדח, אבל לא עם הפייה.

 

"עדן," עניתי מבלי לשמוע את השאלה, "קוראים לי עדן. ואני מכירה את הסיפור של פעמונית."

 

"תני לנו תקציר, עדן," ביקש בחוסר עניין. לקחתי נשימה עמוקה. ידעתי שהסיטואציה הזאת תהיה קשה, אבל לא ציפיתי שתהיה סוריאליסטית. פתחתי את פי, הגרון שלי שרף, וכל מילה שירקתי נדמה שהייתה כרוכה במאמצים נפשיים שרוקנו אותי לחלוטין.

 

"פעמונית הייתה נסיכה עם שיער ארוך ובלונדיני שנולדה לזוג חשוך ילדים... " הסתכלתי סביבי בחוסר אונים. די להיות מגוחכת, עדן, הזכרתי לעצמי. אף אחד כאן חוץ מרם לא יודע שאמא ואבא לא יכלו להביא ילדים. ולהרבה בחורות, לא רק לך, יש שיער ארוך ובלונדיני. "היא נמסרה למכשפה ונידונה לחיות בכלוב של זהב כי... כי... " ארי חייך, אבל החיוך שלו לא היה נעים, הוא היה נורא. כל השיניים היו במקום, הן היו צחורות וישרות, ועדיין, החיוך הזה הבטיח, ללא מילים, להראות לי זוועות נוראיות אם רק אפתח לו צוהר.

 

"כי?" קולו פצע את האוויר בינינו.

 

"כי זאת הייתה העסקה של משפחתה של פעמונית עם המכשפה שכלאה אותה במגדל."

 

ארי שילב את ידיו מאחורי גבו והביט בשני החיילים שלו. פניהם הזחוחות רמזו כי הם הבינו משהו שאני לא, ולא אהבתי את ההרגשה. רם שוב פרץ בבכי, ולמרות שעמד על ברכיו, ראשו קרס מטה ונשמט על האספלט.

 

"סיפור מדהים," גיחך אחד החיילים של ארי.

 

"אני אוהב את האחים גרים," הסכים השני.

 

"אם את רוצה שאחיך יחיה, יש לך שתי אופציות: להגיע אלינו עם ארבע מאות וחמישים אלף שקלים עד סוף החודש," ארי עצר כדי לתת לכובד המחיר לשקוע, לאבסורד שבאופציה לחלחל לתוך ראשי, "או להיות פעמונית."

 

למה רועי לא בודק מה איתי? תהיתי, למה הוא לא מציל את המצב? איך הגעתי למצב שאני מנהלת דו-שיח עם המפלצת הזאת? והכי חשוב, האם רם התעלף? הוא נראה שקט מדי, שרוע על הרצפה של החניון ללא תזוזה כבר שניות ארוכות.

 

"אתה מתכוון לזרוק אותי למגדל ולתת לי לחיות בבדידות?" חרחרתי צחוק של פחד, ההיסטריה בורחת מגופי באדים חריפים.

 

"אני מתכוון להתחתן איתך, עדן," ארי אמר ברצינות תהומית, אף לא שמץ של התנצלות או מבוכה בקולו, "את הולכת להיות שלי."

 

כלוב שבור

 

פרולוג

 

לילה לפני הרצח של סער שניידר.

 

"אני אוהבת אותך."

 

הצורך לבלוע את מילותיי בחזרה הכה בי באלימות ברגע שנמלטו משפתיי. אריאל סגל לא היה גבר של מילים, ואף פחות מכך של רגשות. פסיכופת, סוציופת או סתם נכה רגשית, לא היה טעם לאבחן מדוע לא המטיר עלי מילים יפות. אריאל הוא מסוג הבעלים שמראים את אהבתם בשלל דרכים, אך אומרים זאת לעתים נדירות.

 

ארי מולל אחת מקווצות שערי הבלונדיני בין אצבעותיו הקשות והעביר אותה אל מאחורי אוזני, טומן נשיקה חמה בשקע צווארי. "וואללה? נראה לי שכבר אמרת לי את זה פעם... או מיליון."

 

העברתי את אצבעותיי הדקות על חזהו הרחב, הצמדתי את גופי העירום לשלו ונאנחתי. הוא היה קבור עמוק בתוכי, גם פיזית מעלי – גדול, מאיים ומכאיב, וגם רוחנית – בנפש, בלב, בכל מחשבה שנייה שחלפה בראשי.

 

ידעתי שהוא כבר לא יאמר לי את המילים האלו בחזרה.

 

הוא המשיך לדהור בתוכי, גונח מעלי, ואז הגיע לפורקן, קבר את פניו בשערי, זיפיו כנגד אוזני, חורכים את עור פניי הבהיר והעדין. בלעתי רוק. אהבתי לשכב עם בעלי. מאוד. לפעמים הרגשתי אפילו קצת אשמה על כמה אני נהנית מזה. אבל באותו יום לא הייתי במצב רוח להיות הצעצוע שלו, ובטח שלא רציתי שישחק איתי.

 

ארי משך וגלגל אותי מעליו כך שכעת אני ישבתי עליו, כאילו החליף איתי מקום, והרים גבה אחת בשעשוע.

 

"יש בעיה?" הקול שלו היה מחוספס כמו הגבר שאליו היה שייך. המזגן בחדר המהם בשקט על רקע הגלים המתנפצים על החוף מחוץ לפנטהאוז שבו גרנו בנתניה. ארי צבט את ישבני, תפס את ידי ונשך קלות בכף היד. צמרמורת נעימה-מסוכנת התגלגלה במורד גבי.

 

"לא יהרוג אותך לומר לי שאתה אוהב אותי בחזרה, אתה יודע," הערתי בטון דמגוגי שגרם לי להרגיש פתטית.

 

"הרבה דברים לא יהרגו אותי," לחש בקול הבס העבה שלו," אבל אני עדיין לא עושה אותם. והרבה דברים כן יכולים להרוג אותי, ואותם אני דווקא כן עושה. את יודעת למה, פעמונית קטנה?"

 

הטיתי את ראשי הצידה בחיוך משועשע, אצבעות רגליי נקמצו בעונג סביב סדיני הסאטן היוקרתיים. הוא ידע שאני לא אוהבת את הכינוי "פעמונית", אבל עדיין הרשה לעצמו לקרוא לי איך שמתחשק לו.

 

"כי אתה דפוק על כל הראש?"

 

הוא סטר קלות לישבני וחייך. "כי אני אעשה הכול כדי לפרנס את אשתי. כדי לתת לה מה שהיא צריכה, מה שהיא רוצה ומה שהיא עדיין לא יודעת שהיא רוצה, אבל בכל זאת יהיה שלה."

 

"אל תאשים אותי בחוסר המוסריות שלך," עניתי, מצקצקת בלשוני. "את הקסם שנקרא מפעל החיים של אריאל סגל, סחיטות, איומים ושחיתות בע"מ, הקמת עוד הרבה לפני שהכרת אותי. אני בטוחה שבפעם הראשונה שדפקת מכולה בנמל אשדוד, לא חשבת לעצמך שיום אחד תכיר את האישה שלמענה תמכור את כול הג'ינסים הגנובים האלה כדי לממן לה חופשה במילאנו."

 

"רואה? את סתם מפקפקת בי. זה בדיוק מה שחשבתי," הוא גיחך, לופת את אחורי צווארי ומושך אותי מטה לנשיקה ארוכה ורטובה שגרמה לראשי להסתחרר בשכרון חושים. "כל פעם שקימבנתי, סחטתי אנשים וזממתי להשתלט על עסקים של אחרים, חשבתי רק על אשתי לעתיד. על המלכה שלי. כי מלכות, עדן, חשובות יותר ממלכים. מלכות הן גם אלו שמביאות להם יורשים." ידו של אריאל החליקה על בטני וליטפה אותה. עינינו ננעלו במבט רב-משמעות. הוא רצה תינוק, ועבד קשה כדי להביא אחד, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. טרם נכנסנו להיריון וזה הטריד אותו. האמת? זה התחיל להטריד גם אותי. הייתי צעירה. בסך הכול בת עשרים ושלוש, ואריאל היה בריא. לא היינו צריכים לעבוד כל כך קשה כדי להיכנס להיריון.

 

לא שהעבודה בדרך לשם לא הייתה מהנה.

 

"כל מה שהמלכה שלך רוצה זה רק שתגיד לה שאתה אוהב אותה," לחשתי, מעבירה יד על שיער הפחם המלא שלו. זה היה מאוחר מדי. רוב המשפט שלי נבלע בנשיקות רעבתניות שפוזרו על שפתיי, פניי וצווארי.

 

יד חמה וגדולה משכה את גופי, מדביקה את חזי לשלו. שוב עור על עור. שפתיים על שפתיים. לב אל לב. גניחות ומלמולים נואשים. ידיים מחפשות. להט. רעב. תשוקה בלתי ניתנת לריסון.

 

במקום להתמסר למגע הלוהט שהבעיר את גופי, ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא צריכה לשמוע את המילים האלו, שמספיק שאני מרגישה אותן פועמות כנגד חזי. אבל האמת הייתה שהרגשתי שלעולם לא יהיה לי מספיק ממנו, מבעלי. גם כשהיה פה לצדי. אפילו כשהיה בתוכי. זה לא היה מספיק. כלום לא יהיה מספיק. בשביל לספק את האהבה שלי לאריאל, ידעתי, יצטרכו לייצר עוד חמישה כמותו.

 

כי לא רק אהבתי אותו, אלא גם שנאתי אותו. על כל מה שעשה לי ועל כל מה שידעתי שעוד יעשה.

 

אריאל סגל אולי קנה אותי בכסף ובחובות, אך פחות משנה אחרי שעשה זאת, כבר אי אפשר היה להכחיש – הפכתי לשלו.

 

מרצוני החופשי.