חטאיו של הקדוש 4 - קללה

פתח דבר:
בֵּיין

אז.

שקרן.

נוכל.

גנב שאין לו אלוהים.

המוניטין שלי היה גל גדול שרכבתי עליו, כזה שבלע את כולם סביבי, והטביע כל ניסיון להתעסק עם מה ששלי.

הייתי ידוע כמסטול, אבל העוצמה היתה הסם היחיד האמיתי שבחרתי. לכסף לא היתה שום משמעות. הוא היה מוחשי, ולפיכך היה קל לאבד אותו. אתם מבינים, בשבילי אנשים הם משחק. כזה שתמיד ידעתי איך לנצח בו.

להזיז את החיילים ימינה או שמאלה.

להחליף את המלכה כשצריך.

לשמור על המלך בכל רגע ורגע.

מעולם לא איבדתי פוקוס, מעולם לא נרתעתי, ומעולם לא קינאתי.

אז, תארו לעצמכם מה רבה היתה הפתעתי כשמצאתי את עצמי עושה את כל שלושת אלה.

היתה זו סירנה עם שיער שחור פחם ששדדה אותי מהרכיבה על הגל הכי גדול שראיתי באותו קיץ. מתשומת הלב היקרה שלי. גזלה ממני את האוויר, לעזאזל.

היא החליקה מתוך האוקיינוס אל החוף כמו לילה שיורד פתאום.

השתופפתי מטה, רוכב על הגלשן שלי, בוהה בטיפשות.

אדי ובק נעצרו לידי, צפים על הגלשנים שלהם מסביבי.

"היא תפוסה על ידי אמרי וולאס," הזהירה אדי. גנב.

"זאת יצירת המופת הכי לוהטת בעיר," ציחקק בק. נוכל.

"מה שיותר חשוב, היא יוצאת רק עם מנוולים עשירים." שקרן.

היה לי כל מה שצריך כדי למשוך אותה אלי.

הגוף שלה היה כמו חלקת שלג צחורה. לבן, חלק, כאילו השמש בהקה דרכה, מבלי לשקוע לעולם על עורה. עורה קרא תיגר על הטבע, וישבנה קרא תיגר על השפיות שלי, אבל אלה היו המילים על גבה שגרמו להיגיון שלי להתמרד.

לא היו אלה הקימורים שלה, או הדרך שבה היא ניענעה את ירכיה כמו תפוח מתנדנד, רעיל, שהצית את תגובתי אליה.

זה היה הקעקוע שבו הבחנתי כשהיא שחתה קרוב אלי קודם לכן, המילים קולחות על עורפה ועל גבה בחץ ישר.

כל חיי נועדו לפגישה הזאת איתך.

פושקין.

הכרתי רק אדם אחד שהשתגע על המשורר הרוסי, וכמו אלכסנדר המפורסם, הוא היה כרגע עמוק באדמה.

חברי התחילו לגלוש בחזרה לחוף. אני לא יכולתי לזוז. כאילו הביצים שלי שקלו עשרה טון. לא האמנתי באהבה ממבט ראשון. תשוקה, אולי, אבל אפילו זאת לא היתה המילה שחיפשתי. לא. הבחורה הזו סיקרנה אותי, לעזאזל.

"איך קוראים לה?" תפסתי את קרסולו של בק, ומשכתי אותו לעברי. אדי הפסיקה לדווש והסתכלה לאחור, מבטה מתרוצץ בינינו.

"זה לא משנה, אחי."

"איך. קוראים. לה?" אמרתי שוב מבעד לשיניים חשוקות.

"אחי, כאילו, היא ממש צעירה."

"אני לא אחזור על השאלה בפעם השלישית."

גרונו של בק ניתר כשבלע את רוקו. הוא ידע היטב שאני לא מתבדח. אם היא בגירה — זה סגור.

"ג'ס קארטר."

ג'ס קארטר עמדה להיות שלי עוד לפני שהיא הכירה אותי.

עוד לפני שאני הכרתי אותה.

עוד לפני שהחיים שלה התהפכו על פיהם והגורל שלה שיכתב את עצמו מחדש בדמה.

אז זאת היתה האמת שאפילו התחת השקרן שלי לא הסכים להודות בה בהמשך הסיפור שלנו — רציתי אותה לפני.

לפני שהיא הפכה לעסק.

לפני שהאמת כלאה אותה בפנים.

לפני שהסודות גלשו החוצה.

יותר לא גלשתי באותו יום.

הגלשן שלי נשבר.

הייתי צריך לדעת שזה סימן מבשר רעות.

הלב שלי עמד להיות הדבר הבא בתור להישבר.

ובשביל פרגית קטנה כמוה, היא עשתה חתיכת עבודה בלהשמיד אותו.

ג'ס

אז.

הירח היה מלא בלילה ההוא.

זה היה מעורר גיחוך, אם לא דביק לגמרי. איזו קלישאה מטורפת, הא? ירח שמן, מלא, לבן כרוח רפאים, נוצץ בניצחון, בוהק מעל הלילה שגילף את הגורל שלי, את הזהות שלי, את הבטן שלי, בחתכים עמוקים ובורקים.

בהיתי בו, כל כך שלו ורגוע. דברים יפים הם לא פעם חסרי תועלת.

אל תעמוד שם סתם. קרא למשטרה. קרא לאמבולנס. תציל אותי.

תהיתי אם אני הולכת למות. ואם כן, כמה זמן ייקח עד שפאם תבחין בהיעדרותי? כמה זמן יעבור עד שדארן יבטיח לה שתמיד הייתי מתוסבכת? "מס'וקה," הוא היה מנחם אותי במבטא המעוות שלו, "אבל מתוסבכת." כמה זמן יעבור עד שהיא תסכים איתו? כמה זמן יעבור עד שהקיט־קט על המצבה של אבא יימס תחת השמש המייסרת?

"כמה חבל. כזאת ילדה טובה," הם יתאבלו. אין כמו מוות של נערה מתבגרת לגרום לכל הקהילה להתקבץ יחד. בייחוד בעיירה טודוס סנטוס, שבה טרגדיות התרחשו רק בעיתונים ובסי־אן־אן. הו, כן, זה ייתן להם משהו לדבר עליו. מעשייה אסורה ועסיסית על נפילתה של הנערה שבכותרות.

ההכרה חילחלה לתוכי כמו ברז מטפטף. אמרי, הנרי ונולן אפילו לא יחטפו סטירה על כף ידם. עבודות שירות? בחלומות שלי. לי נועדה המבוכה הציבורית, המבטים הזועפים וההזמנות המבוטלות לאירועי הקאנטרי־קלאב. הייתי האאוטסיידרית. בת התמותה הטיפשה שהתערבבה עם בני המלוכה כחולי הדם של טודוס סנטוס.

הם יתחמקו מזה, אני ידעתי. הם ילכו לקולג' וילכו למסיבות. הם יסיימו את הלימודים ויעיפו את הכובעים המטומטמים שלהם באוויר. הם יתחתנו, והם יביאו לעולם ילדים, וילכו לפגישות מחזור, ויצאו לטיולי סקי עם החברים שלהם. והם יחיו. אלוהים, הם יחיו. הטריפה אותי המחשבה שהירושה שלהם והכסף שלהם יקנו להם דרך מילוט מהצדק. כי ידעתי, שגם אם מישהו יטרח לגרד אותי מהדרך עם או בלי דופק הלילה, אני מתה. מתה בכל המקומות שהיו חשובים.

לרגע חולף אחד עדיין הייתי ג'ס הישנה. ניסיתי להסתכל על הדברים מהצד השני. מזג האוויר היה נעים בשביל חודש פברואר. לא חם מדי, לא קר מדי. כל חום המדבר שנדבק לעורי נמוג בשל האספלט הצונן מתחתי. הרבה קורבנות התאוששו. יכולתי ללכת לקולג' בחו"ל. דארן היה מומחה בזריקת כסף על בעיות כדי להעלים אותן. יכולתי להמציא את עצמי מחדש. לשכוח שזה אי־פעם קרה. האם לא משתמשים בהיפנוזה כדי לדכא דברים כאלה? אני יכולה לשאול את מיירה, הפסיכולוגית שההורים שלי שלחו אותי אליה מאז שהתחילו להיות לי סיוטים. המדע חסר גבולות. המקרה המדובר: אמי בת הארבעים שנראתה בת עשרים ושלוש תודות לבוטוקס.

אבנים קטנות ננעצו בגבי החשוף. חזיית התחרה והתחתונים הוורודים נחו איפשהו קרועים לצדי, ולמרות שהמפשעה שלי היתה מחוסרת תחושה, הרגשתי משהו מטפטף במורד ירכי. דם? זרע? זה לא ממש שינה בשלב הזה.

בהיתי בכוכבי שביל החלב שהיו תלויים בשמים הכהים כמו נברשת, לועגים לקיום האנושי שלי, קורע הלב.

הייתי צריכה לנסות לקום. להזעיק עזרה. להציל את עצמי. אבל האפשרות שאכשל אם אנסה לזוז ולא אצליח היתה הרבה יותר משתקת מהכאב. רגלי היו כקפואות, עצמות האגן שלי היו מרוסקות.

הסירנות ייללו במרחק.

עצמתי את עיני בחוזקה. לעיתים קרובות הייתי רואה את אבי בצד השני, כאילו נחקק קלסתרו על פנים העפעפיים שלי. שם הוא חי עכשיו. בחלומות שלי. יותר חי מהאישה שהוא עזב. פאם תמיד דהתה בצדי הסיפור שלי. דאגתה היתה מרוכזת בכתיבת העלילה האישית שלה.

הסירנות הלכו והתקרבו. חזק יותר. ליבי האיץ והצטנף כמו גור מוכה.

עוד דקות אחדות, ואת תהפכי לפיסת רכילות. אגדה מזהירה.

ג'ס הישנה היתה בוכה. היא היתה צורחת ומספרת למשטרה הכול. תתנהגי רגיל, בהתחשב בנסיבות הלא רגילות. ג'ס הישנה היתה מכריזה נקמה ועושה את הדבר הנכון. את הדבר הפמיניסטי. היא לא היתה נותנת להם להתחמק.

ג'ס הישנה היתה מרגישה.

האמבולנס עלה על אבן השפה, קרוב עד כדי שהחום שעלה מן הצמיגים והגומי הנחרך דבק בנחירי. איכשהו, הידיעה שהם הזעיקו עזרה היתה אפילו מרתיחה יותר מאשר לו זנחו אותי למות, כאילו ידעו שאי אפשר לגעת בהם אפילו אחרי שהם עשו לי את זה. אלונקה נפתחה לצדי. דיקלמתי את המילים האחרונות ששמעתי לפני שהם השאירו אותי בסמטה, ודמעה בודדה זלגה לה במורד לחיי.

כל חיי נועדו לפגישה הזאת איתך.

"ואיזו פגישה זו היתה, זונה. הרבצת חתיכת קרב." נולן בעט בצלעותי.

קיעקעתי את המשפט הזה במחשבה שאמרי היה הגבר שחיכיתי לו. עכשיו עורפי בער. רציתי לקרוע את הבשר מעל צווארי ולזרוק אותו היישר ליד בגדי ההרוסים.

במאמץ מייסר הזזתי את זרועי השמאלית כדי לכסות את החזה שלי. זרועי הימנית נכרכה על בטני החשופה, והסתירה את מה שהם גילפו על פלג גופי העליון כאילו הייתי דלעת של ליל כל הקדושים. הם הכריחו אותי להסתכל בזמן שעשו את זה. הם החזיקו את הלסת שלי בידיהם הנקיות, החלקות, כשצווארי כפוף בתנוחה לא טבעית, עקומה. עונש על החטא המחפיר שלי.

המילה ברקה כמו שלט ניאון על עורי כדי שכל העולם יראה, וישפוט, ויצחק, והאותיות דיממו באדום אל תוך חצאית המעצבים הוורודה שלי.

זונה

ג'ס הישנה היתה מסבירה, ומתמקחת, ומתווכחת.

ג'ס הישנה היתה מנסה להציל את כבודה.

ג'ס הישנה מתה.

1.
ביין

עכשיו.

אני מניח שבסופו של יום באמת לא היה לי אכפת.

לא מאנשים, ולא מכל עניין הפופולריות שאנשים עשירים כל כך להוטים אחריה כי אין להם בעיות מסוג קוץ בתחת, כמו לשלם חשבונות ולתפקד כמבוגרים אחראים.

הייתי בטלן החוף, הסטלן, המסומם — וסוחר סמים על תנאי. לא הייתי מר פופולריות, אבל אנשים חששו מפני מספיק כדי להתרחק ממני. לא היתה זו בחירה להפוך לעבריין. אבל אמא שלי לא היתה עשירה ואבי אף פעם לא היה בתמונה, אז הייתי חייב לעשות מה שהייתי חייב לעשות כדי לשרוד בעיירה הכי עשירה בקליפורניה, כדי שיהיה לי קצת יותר מתוכנית כבלים בסיסית וארוחות קפואות לצהריים.

אחר כך היה כל הקטע של הגלישה שנכנסתי אליו כשהייתי בן חמש־עשרה. גם זה עלה לא מעט. זה גם היה הדבר היחיד שהיה אכפת לי ממנו, חוץ מאמא שלי. כמו כן, גיליתי שדי לא אכפת לי מהחיים. וככה התחלתי לסחור בסמים בגיל מוקדם. מריחואנה, בעיקר. זה היה קל יותר ממה שיכולתם לחשוב. לקנות טלפונים פשוטים עם כרטיס נטען. אחד לספקים. ואחד ללקוחות. ולהחליף אותם לעיתים קרובות. בחיים לא להתעסק עם אנשים שאתה לא מכיר. בחיים לא לדבר על העסקים שלך. להיות רגוע וחיובי.

ככה שילמתי על מסע הגלישה וגם על הלימודים בתיכון. לפעמים כייסתי אנשים כשהייתי זקוק לגלשן חדש. נטיתי לשחוק את הגלשן שלי.

ככה הסתדרתי עד לתקופת המבחן, בכל מקרה, אבל אז קלטתי שכל הקטע הזה של הכלא לא ממש בשבילי ונאלצתי להרחיב את העסק. זה היה בערך לפני חמש שנים, אבל מעולם לא חשבתי שאני אשב כאן, מול הבחור הכי מפחיד בכל טודוס סנטוס, ואעשה... כן, עסקים. ועוד עסקים חוקיים.

"לגבי הכינוי שלך," בארון ספנסר, המכונה וישס, האכזר, על ידי כל מי שאיתרע מזלו להכיר אותו, גיחך לעברי. הוא מזג שתי מנות מקלאן לשתי כוסות, ובהה בנוזל הזהוב בסוג ההתפעלות שאנשים בדרך כלל שומרים לילדים שלהם.

עשיתי את כל הדרך מטודוס סנטוס ללוס אנג'לס כדי לפגוש את ספנסר במשרד שלו. היה בזה אפס היגיון מעשי. גרנו במרחק של עשר דקות זה מזה. אבל אם היה משהו שלמדתי לגבי מגעילים עשירים, זה שהם אהבו את הסצנה. את כל החבילה. מכיוון שזה לא היה ביקור חברתי היינו צריכים להיפגש במקום העבודה שלו, כדי שאני אראה עד כמה גדול המשרד הפינתי שלו, ועד כמה המזכירה שלו שווה זיון, ועד כמה הוויסקי שלו יקר.

האמת היתה שלא היה אכפת לי בכלל אם ניפגש על מאדים, כל עוד אני אקבל את מה שבאתי בשבילו. שילבתי את קרסולי מתחת לשולחנו, כשמגפי נוקשים זה בזה, והתעלמתי מהמשקה שהוא החליק על פני השולחן המבריק שלו לעברי. העדפתי וודקה. גם העדפתי לא להיות בגילופין כשאעלה על ה"הארלי" שלי. בניגוד למר ספנסר, לי לא היה נהג פרטי שיסיע אותי כמו שמוק חסר רגליים. אבל כל דבר בעתו. הוא שאל שאלה.

"הכינוי שלי?" ליטפתי את זקני בהרהור.

הוא הביט לעברי במעין "אל תתעסק איתי" קצר. "ביין זה דומה ממש לווישס, לא נראה לך?"

לא, אידיוט שכמוך.

"אתה לא זה שעצר את המשחק 'התרסה'?" דחפתי את הכיסא שלי אחורנית והטיתי אותו על שתי רגליים כשאני לועס את מסטיק הקינמון שלי בקול. אולי כדאי שאסביר: התרסה היתה מסורת ישנה בבית הספר התיכון "אול סיינטס", שבה תלמידים קראו תיגר על תלמידים אחרים לקרב אגרופים. הזוועה הזאת נוסדה על ידי ה"הוטהולס", ארבעה ילדים ששלטו בבית הספר כאילו שהיה שייך להורים שלהם. באופן אירוני, איכשהו הוא באמת היה שייך. אבותיו של בארון ספנסר בנו את חצי העיר, כולל בית הספר התיכון, ואמא של ג'אים פולוהיל היתה המנהלת עד לפני שש שנים.

וישס הטה את סנטרו ובחן אותי במבטו. היה למטומטם הזה חיוך מהסוג שיכול לגרום לנשים להיאנק בזמן שאמרו את שמו אפילו כשהוא היה ביבשת אחרת. הוא היה נשוי באושר לאמיליה לה בלאנק ספנסר ויצא מהשוק לגמרי. חבל שהם הקרינו אושר של מאוהבים. נשים נשואות היו הטעם האהוב עלי. הן בחיים לא ביקשו יותר מאשר זיון מלוכלך.

"אמת."

"טוב, קיבלת את השם וישס בגלל שהתחלת את המשחק הזה. ואני קיבלתי את השם ביין בגלל שחיסלתי אותו." הוצאתי ג'וינט מהכיס שלי. הנחתי שווישס עישן במשרד שלו, כי חלל העבודה שלו הוביל לפאטיו פתוח, והיו שם יותר מאפרות מאשר עטים על השולחן. לא צריך להיות שרלוק הולמס, מסתבר.

סיפרתי לספנסר על הפעם הראשונה שהוזמנתי לקרב בשנה הראשונה שלי. איך שלא הכרתי את הכללים, כי הייתי עסוק מדי במציאת דרכים יצירתיות לשלם על ספרי הלימוד ושכר הלימוד שלי כדי לקבל את כל מה שצריך בתיכון "אול סיינטס". איך שברתי את מגש ארוחת הצהריים על הראש של מישהו כשהוא נעמד לי מול הפרצוף. איך הוא סבל מזעזוע מוח וחטף את הכינוי ספונג'בוב, ראש שטוח. איך שבועיים לאחר מכן הוא הסתער עלי מחוץ לבית הספר, חמוש בשישה ספורטאים מזורגגים מי"ב ושלושה מחבטי בייסבול. איך כיסחתי גם להם את הצורה, ושברתי לגמרי את המחבטים. אחר כך סיפרתי לו על הצרה שכולנו נכנסו אליה. הנקבות בכו שנלחמתי חזק מדי ולא פעלתי בהתאם לכללים. השם "ביין" נתקע כי המנהלת, גברת פולוהיל, לחצה בטעות עם המרפק שלה על הרמקול הבית ספרי בזמן שדיברה על ההתנהגות שלי עם היועצת, כשהיא קוראת לי "הקללה — הביין — של הקיום שלה".

המנהלת פולוהיל ניצלה את ההזדמנות כדי לחסל את המסורת שהבן שלה, ג'אים, עזר לייסד.

זה לא עזר שחודש ימים לפני התקרית של הקפטריה התרחש בבית ספר פרטי בוושינגטון טבח בסגנון קולומביין 2. כולם פחדו מילדים עשירים, אבל בעצם, אני אהיה הראשון להודות שכולם אפילו יותר פחדו ממני.

אתם יכולים לקרוא לי אחד שאוהב לרצות אנשים, אבל דאגתי לספק להם סיבות טובות לתפוס ממני מרחק.

הם העניקו לי כינוי, ואני נעשיתי הוא, חייתי אותו, ונשמתי אותו.

איך שהבנתי את המצב, אני הייתי מהגר רוסי ממזר שחי באחת העיירות הכי עשירות בארצות הברית. מלכתחילה לא היה לי סיכוי להשתלב. אז מה באמת נורא אם בלטתי?

וישס התרווח בכורסת העור שלו, חיוכו נותר כפי שהוא. לא היה אכפת לו שהרגתי את "התרסה", והטלתי ספק בעובדה שבכלל היה אכפת לו ממשהו. הוא היה יותר עשיר מאלוהים, היה נשוי לאחת הנשים הכי יפות באזור המיקוד שלנו, והיה אב אוהב. הוא זכה בקרב, במלחמה, וכבש כל מכשול שעמד בדרכו. הוא לא היה צריך להוכיח שום דבר והוא הסריח מסיפוק.

הוא היה זחוח, אבל אני הייתי רעב. והרעב מסוכן.

"אוקיי, ביין. למה אתה פה?"

"אני רוצה את ההשקעה שלך," אמרתי, ולקחתי שאיפה מהג'וינט ואז העברתי לו אותו. הוא בקושי הניע את ראשו בתנועת "לא", אבל חיוכו התרחב במעט, והפך לחיוך מתנשא. "תירגע. אנחנו לא חברים, ילד. בקושי מכרים אפילו."

נשפתי עשן מנחירי בזרם ארוך ולבן.

"כמו שאתה יודע, הם הורסים את המלון הישן על שפת חוף טובאגו. הדונמים הרבים יהיו זמינים לשימוש מסחרי והרעיון הכללי הוא לפתוח שם מרכז קניות מסחרי. יש מכירה פומבית בסוף השנה, וכל החברות החיצוניות שמתכננות לתת הצעה לא יודעות עם מה הן מתמודדות. הן לא מכירות את הרקמה החברתית של טודוס סנטוס או את הקבלנים המקומיים. אני מכיר. אני מציע לך עשרים וחמישה אחוזים מהזכויות תמורת השקעה של שישה מיליון על הקמת פארק גלישה בשטח הזה, שיכלול בית ספר לגלישה, חנויות גלישה, אזור מזון, וכמה חנויות תיירות. הרכישה של האדמה ועלויות ההריסה יהיו כולן עלי, אז אתה יכול לראות בזה את ההצעה היחידה והאחרונה שלי."

עמדתי להפסיד הרבה כסף בעסקה הזאת, אבל הייתי צריך לצרף את שמו של וישס להצעה שלי. צירוף השם ספנסר להצעה שלי יכול להמתיק אותה בעיני האנשים במחוז. כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, לא היה לי בדיוק המוניטין הכי טוב.

"כבר יש לי קניון בטודוס סנטוס." וישס סיים את כוס הוויסקי שלו והטיח אותה על השולחן, כשהוא בוהה בנוף של לוס אנג'לס מבעד לחלונות הפאטיו הפתוחים. "הקניון היחיד בטודוס סנטוס, ליתר דיוק. למה אני צריך לעזור לך לבנות עוד אחד?"

"יש לך מרכז קניות יוקרתי. פראדה, ארמאני, שאנל, וכמותם. סוג הדברים שנערים מתבגרים ותיירים לא יכולים להרשות לעצמם. אני מקים פארק גלישה. זה כמו תפוחים ותפוזים. אין קשר."

"עדיין יהיו שם חנויות."

"כן, חנויות מתחום הגלישה. חנויות חוף. אני לא אתחרה בך."

וישס מזג לעצמו כוס נוספת, עיניו נעוצות חזק בנוזל. "כל אדם עם דופק הוא מתחרה שלי. גם שלך. אף פעם אל תשכח את זה."

נתתי לעשן להסתלסל מפי, וניסיתי טקטיקה חדשה. "טוב, אולי פארק הגלישה ינגוס בעסקים שלך. אבל אם אתה לא יכול להביס אותם, הצטרף אליהם, לא?"

"מי אמר שאני לא יכול להביס אותך?" וישס שיכל את קרסוליו על השולחן. בהיתי בסוליות נעליו הנקיות. לא היה לו שמץ של מושג עם מה הוא מתמודד פה. מובן שהוא ידע עלי. היה קשה לא לשמוע עלי, בשלב זה. בגיל עשרים וחמש, הייתי הבעלים של בית הקפה הכי מצליח בכל טודוס סנטוס — קפה דיאם. לאחרונה רכשתי מלונית בפאתי העיירה, והייתי בעיצומו של תהליך שיפוץ מהיסוד והפיכתה למלון בוטיק. נוסף על כך, גביתי דמי חסות מכל חנות ועסק בטיילת וחילקתי אותם שווה בשווה עם חברי הייל רורקי. זה נשמע הרבה, אבל האמת, ביזבזתי יותר מאשר הרווחתי בשני המקומות, ולכל הדעות, עדיין הייתי אותו מנוול מרושש. פשוט היו לי יותר דברים שהייתי צריך לדאוג להם.

אגרתי כוח לאט, אך באופן יציב ובלתי ניתן לעצירה. המשפחה של אמא שלי היתה אמידה אבל רק כדי לשלוח אותנו לארצות הברית כשהייתי פעוט ולהניח לנו להסתדר בעצמנו. כל גרוש שהרווחתי היה באמצעות מכירת מריחואנה, סחיטה, וזיון הנשים הלא נכונות תמורת המחיר הנכון. לפעמים גם גברים, אם ממש הייתי זקוק למזומנים. את כל הקשרים שרכשתי כדי להתקדם במשחק עשיתי באמצעות עסקים בלתי חוקיים לטווח קצר וטובות הנאה מיניות. כל זה הותיר אותי עם מוניטין שהיה רחוק מלהיות נקי, וזה בסדר מבחינתי. לא באתי לכאן כדי להתמודד לראשות העיר.

"אני חייב להודות, מר פרוצנקו, אני נוטה לומר לא."

"אמור לי בבקשה, מאין נובעת הנטייה שלך לסרב?"

"המוניטין שלך הולך לפניך."

"תאיר את עיני לגבי מה שאומרים."

הוא הוריד את רגליו מהשולחן ורכן לפנים, כשהוא מטה את ראשו הצידה, עיניו קרות כסופת שלגים. "אומרים שאתה נוכל אומן, ביצה רקובה — מהסוג שעושה לך הרעלת מזון — וגם גנב ארור."

לא היה כל טעם להתווכח עם העובדות הללו. קראו לי גבר מהדור הישן, אבל אני התאמתי לכל סעיף וסעיף ברשימה שלו.

"למיטב ידיעתי, יכול להיות שאתה מתכנן להשתמש במקום הזה כדי להלבין כספים." הלסת שלו קיפצה בעצבנות. לא תיכננתי לומר זאת, אבל הבחור היה חריף כהוגן.

"לא, זה מסוכן מדי. הלבנת כספים זאת אמנות." נשפתי עוד ענן עשן עבה.

"זו גם עבירה פדרלית."

"אני יכול לשאול אותך משהו?" עיפרתי את אפר הסיגריה אל כוס הוויסקי שהוא הגיש לי, כשאני מראה לו בדיוק מה אני חושב על האלכוהול בשווי שישים אלף דולר שלו. הוא הרים גבה לעגנית, והמתין שאמשיך עם השאלה שלי.

"למה הזמנת אותי לפה אם ידעת שאתה הולך להגיד לא? אני אחד המתמודדים העיקריים לחלקת האדמה הזאת. זה ידוע לכולם. ידעת שאני לא בא לפה כדי להתפעל מהעיניים היפות שלך."

וישס נקש על סנטרו בשתי אצבעות, שפתו התחתונה משורבבת קלות. "מה לא בסדר בעיניים שלי?"

"דבר ראשון, הן לא מחוברות למישהי עם כוס ועם ערמה של כסף."

"לפי השמועות, אתה לא מגביל את עצמך למין היפה. בכל מקרה, רציתי לבדוק בעצמי."

"לבדוק מה?" התעלמתי מההערה שלו. הומופוביה היא מתחת לרמה שלי. חוץ מזה, הוא רצה להשיג יתרון עלי. זה לא היה סיבוב הרודיאו הראשון או האחרון שלי עם פרחח נפוח. ותמיד ניצחתי.

"איך נראה היורש שלי."

"היורש שלך? גלאי הבולשיט זועק, מבולבל, מסמיק ונחרד." גיחכתי, וגירדתי את פני באצבעי האמצעית.

היינו קטבים מנוגדים. שרץ בן לאם חד־הורית מהמעמד הבינוני שישב מול תינוק עם קרן נאמנות. היה לי קוקו בלונדיני, די קעקועים שיכלו לכסות לפחות חצי מצפון אמריקה, והתלבושת היום כללה חולצה של "פרימיטיב", מכנסי חאקי שחורים, ומגפיים מלאי בוץ. הוא היה כרוך מכף רגל ועד ראש בבגדי "בריוני", עם שיער שחור חלק ועור פורצלן לבן. הוא נראה כמו סטייק שראוי לכוכבי מישלן, ואני נראיתי כמו צ'יזבורגר שומני ממזנון דרכים. אבל זה לא הטריד אותי בכלל. אהבתי צ'יזבורגרים. רוב האנשים יבחרו בצ'יזבורגר שומני של מקדונלד על פני פיסת סטייק טרטר קטנה.

וישס התמתח בכיסאו. "אתה מבין שאני לא יכול, במודע, לעזור לך לבנות מרכז קניות — שיהיה ממוקד בגלישה או לא — בטודוס סנטוס? אתה תנגוס בעסקים שלי." הוא התעלם מהשאלה שלי, ואני לא אהבתי את זה. שמטתי את הג'וינט לתוך כוס הוויסקי וקמתי על רגלי.

הוא הסתכל עלי. שלֵו, כן, ואדיש באופן בולט. "אבל זה לא אומר שאני לא תומך בך, ביין. אני פשוט לא הולך לצייד אותך לקראת המלחמה שאתה מתכנן להיכנס אליה. כי גם לי יש צבא בקרב הזה. כל מי שיפתח שם מרכז קניות הולך לנגוס בעסקים שלי, וכשאנשים נוגסים בעסקים שלי, אני טורף גם את מה ששלהם."

גירדתי את זקני, והנחתי לדברים לשקוע. מובן שלווישס ודומיו לא היה אכפת ממני. הוא היה בפסגה. ואני עמדתי להגיע לשם. למחוץ אותי היה אינסטינקט של הישרדות.

ספנסר הרכין את מבטו ושירבט משהו במחברת זהובה עם הלוגו של "אחזקות פיסקל הייטס", שם החברה שלו. "אבל הנה מישהו שיכול לעזור לך. אדם שניסה להכות שורשים בטודוס סנטוס זה שנים. הוא צריך לבנות לעצמו מוניטין, והוא נהיה די מיואש. אולי הוא לא ידוע, אבל השם שלו נקי ויש לו מזומנים." הוא החליק את המחברת על שולחן הכרום השחור וזהב, ואני הושטתי אליה את אצבעותי המקועקעות והמיובלות.

דארן מורגנסן עם מספר טלפון.

"כסף מהנפט." הוא הסדיר את העניבה שלו על חולצתו. "ומה שעוד יותר חשוב — הוא ממש יקשיב לך, בניגוד לרוב המוחלט של אנשי העסקים בעיירה הזאת."

הוא צדק, וזה הרגיז אותי.

"למה אתה עוזר לי?" שאלתי. חיבבתי את בארון ספנסר. הוא היה הבחירה הראשונה שלי לשותף עסקי כשהחלטתי להגיש הצעה על החלקה הזאת. הכרתי אנשים עשירים ומשפיעים אחרים בעיירה הזאת, אבל לא הכרתי אף אחד שהיה חסר רחמים כמוהו.

"אני בקושי נותן לך נקודת פתיחה. זה גורם לדברים להיות מעניינים, ואני אוהב את אלמנט ההפתעה," הוא אמר, וגילגל את טבעת הנישואים שלו על אצבעו. "תפתח את פארק הגלישה הזה, ביין, אני קורא עליך תיגר. זה יהיה נחמד לפגוש סוף סוף מישהו ברמה שלי."

לפני שיצאתי מבניין המשרדים שלו, דאגתי לחרבן בשירותים ולתחוב לכיסי כמה מהעטים היוקרתיים של "אחזקות פיסקל הייטס", רק בשביל הכיף. הו, ואולי גם זיינתי את המזכירה שלו סו. היא שלחה לי את הפרטים של ספקי השירותים שעבדו עבור הקניון של הבוס שלה. הם יהיו שימושיים כשאפתח את פארק הגלישה. זה שאמור לסייע לי להיפטר מכל השטויות ולשלם על המשכנתה של אמא שלי.

בארון ספנסר חשב שהוא הולך למלחמה איתי.

הוא עמד לגלות שאני הייתי המלחמה עצמה.

פגשתי את דארן מורגנסן באותו הערב.

הסימן הראשון שהוא התלהב יתר על המידה? הוא הזמין אותי לבית שלו. כמו שאמרתי, טייקוני עסקים לעיתים נדירות נפגשו איתך בבית הפרטי שלהם. מורגנסן לגמרי התעלם מהקוד. הוא אמר בטלפון שהוא מתרגש מההזדמנות להכיר שחקן מפתח כמוני, דבר שכמעט גרם לי להבריז לו בו במקום. אני הייתי זה שצריך להאכיל ולהשקות לו את האגו, לא ההפך. אבל הייתי מוכן להתעלם מהדינמיקה המשונה אם פירוש הדבר שאוכל להקים את פארק הגלישה הגדול בעולם ולהפוך את טודוס סנטוס להאנטינגטון ביץ' הבא.

בעיקר ראיתי פה הזדמנות עם פוטנציאל להפוך אותי לאדם עשיר כמו האנשים שהסתכלו עלי כאילו אני זבל, ושמחתי שאני יכול ללכת עליה. אני לא מתכוון לשקר — לא ציפיתי להגיע רחוק כל כך במסעי לקניית המגרש לפארק. אנשים ממש שמו לב למה שאמרתי, וזה הפתיע אותי קצת.

מורגנסן גר באלדוראדו, מתחם מגורים סגור בשער על גבעות טודוס סנטוס, שהשקיפו אל האוקיינוס. השכונה היתה ביתם של רוב הפרחחים הטחונים בכבדות בעיירה. הספנסרים. הקולים. הפולוהילים. הוולאסים. סוג הכסף שאדם לא יכול להרוויח במשך חיים שלמים, אלא רק לרשת.

הבית של מורגנסן היה אחוזה קולוניאלית שהשתרעה על צלע ההר. אין כמו לגור על צוק לצורך השראה לקפוץ ממנו. היה שם אגם קטן ומפל מים עם ברבורים (אמיתיים) ומלאכים (מזויפים) שירו חצים של מים לעבר שביל הגישה הקדמי, היו גינה, מקווה מים וסאונה בסמוך לבריכה בצורת כליה, וערמה של קשקושים נוספים שאני מוכן להתערב על הביצה הימנית שלי שאף אחד בבית מעולם לא השתמש בהם. היו לו צמחים ענקיים שהיתמרו משני צדי הכניסה עם הדלת הכפולה. חשבון הגינון החודשי של הברנש הזה היה בטח מה ששילמתי על כל הסירה שלי כשקניתי אותה.

מורגנסן בירך אותי לשלום בשער הכניסה, ואני העמדתי פנים שאין ברשותי השלט החשמלי שפותח את שער המתחם. אחר כך הוא עשה לי סיור באחוזה כאילו אני שוקל לרכוש את המקום. חצינו את החצר הקדמית, החצר האחורית ושני המטבחים שבקומה התחתונה. טיפסנו בגרם המדרגות המתעקל אל הקומה השנייה. "תן לי להראות לך את המת'רד שלי." היה לו פגם בדיבור. ואני פלטתי בליבי "תודה רבה". סוף סוף, אנחנו הולכים בכיוון הנכון. חלפנו על פני דלת סגורה, והוא עצר וריפרף בהיסוס, בפרקי אצבעותיו, על דלת העץ, כשהוא מצמיד את מצחו אל הדלת.

"מתוקה?" הוא לחש. הוא היה גבוה ורופס, כפוף כמו נער מוכה, וקצת חנוני. הכול בו היה בינוני. עיניים חומות כשל למור, אף גרמי שבלט כמו חולשה, שפתיים צרות וקפוצות ושיער זרוע שיבה, והוא היה לבוש בחליפה שהעניקה לו מראה עצוב של חתן בר מצווה. הוא נראה כמו דמות משנה בסיפור של מישהו אחר. ואני כמעט ריחמתי עליו. היה בו סוג של בינוניות מולדת ששום כסף בעולם לא יכול לתקן.

לא נשמעה כל תשובה מעבר לדלת.

"מתוקה, אני במת'רד שלי. תגידי לי אם את סריכה משהו. או... או שתגידי להאנה."

מבזק חדשות: לבחור העשיר הזה יש ילדה מפונקת.

"אוקיי, אני הולך." הוא השתהה לרגע, והקשיב לדממה. "אני אהיה ממש בהמשך המסדרון..."

מורגנסן היה יצור משונה במועדון המיליונרים. הוא היה כנוע ומתנצל, שתי תכונות שנתנו השראה לבולדוג צמא הדם שחי בתוכי ללעוס אותו כמו צעצוע מצפצף. הלכנו אל המשרד שלו, הדלת נסגרה מאחורינו בשריקה. דארן דחף את כיסאו לאחור ואז מחה את כפות ידיו על מכנסיו וציחקק בעצבנות בזמן ששאל אותי מה אני רוצה לשתות. אמרתי לו שאני אשתה וודקה. הוא לחץ על כפתור באינטרקום על שולחן האלון ושקע בכורסת הקשמיר שלו. "האנה, וודקה בבקת'ה."

התחלתי לפקפק ברצינות למה בארון ספנסר נתן לי את המספר של הליצן הזה. אולי זאת היתה בדיחה על חשבוני. הבחור הזה אולי עשיר — תיקון, הוא שחה בכסף והיה לו בית בגודל של המרינה כהוכחה — אבל הוא גם היה שבר כלי מזוין. הטלתי ספק בעובדה שחתלתול מפוחד כמוהו ישלוף שישה מיליון קלילים תמורת זכויות של עשרים וחמישה אחוזים וייתן אותם לזר מוחלט עם מוניטין מפוקפק. התרווחתי בכיסאי, וניסיתי לא לחשוב על זה. עיניו עקבו אחר תנועותי. ואני ידעתי במה הוא בוהה, ואיך נראיתי.

אנשים שאלו אותי למה, לעיתים קרובות. למה אני מתעקש להיראות כאילו אני בדרך לאודישן ל"ילדי האנרכיה", כשקעקועים מכסים נתח ניכר מגופי? למה הקוקו? למה הזקן? למה לעזאזל אני לבוש כמו בטלן חוף, עם מכנסיים מוכתמים בשעווה של גלשנים? למען האמת, לא ראיתי שום טעם להתאמץ להיראות כמוהם. לא הייתי הם. הייתי אני. הייתי אאוטסיידר, בלי שושלת יוחסין, ללא שם משפחה מפואר או מורשת היסטורית.

להיראות כמו הסיוט של כל אב היתה דרכי להגיד שאני מחוץ למרוץ העכברושים.

"אתה די טיפוס בטודוס סנטוס." מורגנסן שיחק עם קצה היומן השולחני העבה שלו. לא הייתי בטוח אם הוא מתייחס למוניטין המקצועי שלי או למוניטין האישי. היתה שמועה בעיירה ש"'קפה דיאם" והמלון נקנו כדי שאוכל להלבין את כספי הסחיטה שלי, והם לא בדיוק טעו. זיינתי כל חתיכה שהיה לה דופק, ולפעמים הידרדרתי למציצות מבחורים כשהרגשתי שיכור והרפתקני, ואז המשכתי לעסקאות ולטובות הנאה מכל מי שהיה יכול לקרב אותי ולו בסנטימטר לשליטה המוחלטת במקומות הבילוי והפנאי של טודוס סנטוס. שיעשעתי נשים בנות ארבעים של גברים שנשאתי אליהם עיניים מבחינה מקצועית, ולו רק כדי לעצבן אותם, והייתי נער הליווי, הצעצוע חסר הבושה, של נשים אפילו מבוגרות יותר שידעתי שיכלו לממן את המותג שלי ואותי. הייתי זונה ממין זכר במובן הכי אמיתי של המילה, ואנשים ראו אותי כאמין ונאמן בדיוק כמו גרם של קוקאין.

"אני אבין את זה כמחמאה," אמרתי, בזמן שעוזרת הבית של מורגנסן דחפה את הדלת ונכנסה לחדר עם מגש ועליו שתי כוסות ובקבוק וודקה וטרפורד. היא מזגה לי כוס ואז, מהבר שמאחוריו, מזגה ויסקי לדארן, שישב בדממה ענווה ובראש מורכן.

"שתה, בבקשה." גימגם דארן. "התכוונתי להכיר אותך לצורך עת'קים כבר לפני זמן מה. המשפחה שלי עברה לפה לפני ארבע שנים."

כאילו שלא ידעתי. טודוס סנטוס היתה ידועה כעיירה של המעמד העליון: עיירה לבנה ועגמומית שהציבה את אילן היוחסין מעל המוסר והשם הטוב. בכל פעם שמישהו עבר להתגורר בעיירה, אנשים ידעו על כך. בכל פעם שמישהו עזב את העיירה, אנשים מיהרו לקפוץ על ההזדמנות לרכילות, ותהו מה הוא מנסה להסתיר. משפחת מורגנסן הצליחה להתחמק מתחת לרדאר עד כה. וזה לא היה בהכרח דבר טוב. זה אומר שהם לא הצליחו ליצור קשרים עמוקים למרות העובדה שהתעשרו מרווחי נפט, וזה היה מחשיד.

"אתה אוהב את המקום?" פוצצתי את בועת המסטיק שלי, והסתכלתי סביבי בשעמום.

"זה... מעניין. מאוד היררכי."

לקחתי את המשקה שלי וסיימתי אותו בלגימה אחת, ואז הנחתי את הכוס בחזרה על המגש לעיניו של מורגנסן הנדהם בעליל.

"מגניב. שניגש לעסקים?"

מצחו של דארן התקמט שוב.

הוא סימן לי בידו להתחיל ראשון. ואני עשיתי זאת.

סיפרתי לו על התוכנית, על השאיפות לעתיד. על רצועת החוף שעמדה להפוך למרכז גלישה פנטסטי. אחר כך שלפתי כמה שרטוטים שהכין לי אחד האדריכלים הטובים ביותר בלוס אנג'לס. סיפרתי לדארן על החזון שלי לפארק, ואז מסרתי לו כמה נתונים סטטיסטיים על אוכלוסיית המתבגרים ההולכת וגדלה של טודוס סנטוס — אנשים עשירים אהבו להשריץ ילדים, וילדים בדרום קליפורניה אהבו או סקייטבורד או גלישה, ונוסף על כך, היינו קרובים מספיק לחוף האנטינגטון, לסן קלמנטה ולסן דייגו כדי לחטוף את הגלשנים המסורים שלהם. שלא לדבר על כמות התחרויות המקצועיות שהפארק היה עתיד למשוך לטודוס סנטוס. הסברתי לו איך אני זקוק לשם נחמד ומעונב להצמיד להצעה שלי כדי לוודא שייקחו אותה ברצינות, ואיך הוא יוכל להתרווח בכיסאו ופשוט להסתכל איך הכסף שלו צומח. נמנעתי מלהוסיף שעצם העובדה שנכניס בעין לבארון ספנסר, עם הקניון היוקרתי והמת־למחצה שלו בדאונטאון טודוס סנטוס, יקנה לנו מעמד של אלים. זאת היתה האמת, אבל מורגנסן נראה מסוג האנשים שיחרבנו במכנסיים שלהם מהחשש שיעצבנו מישהו. בטח ובטח שלא את בארון "וישס" ספנסר.

ריחרחתי סביב לפני שהתקשרתי לדארן. סבא שלו קנה שדות נפט בכוויית הרבה לפני שכל הילדים המגניבים עשו את זה. מורגנסן רק שמר על העסק המשפחתי בחיים. הוא לא ידע מה הוא עושה לעזאזל. היו לו אישה ובת חורגת, וים של אנשים עם שפם שאמרו לו מה לעשות.

"וכמה אתה צריך ממני?" הוא שאל.

"שישה מיליון," אמרתי בלי למצמץ. הוא גירד את עורפו. לשנייה אחת, חשבתי שהוא הולך להגיד לי ללכת לכל הרוחות ולהשליך משהו חד לעברי. אבל הוא לא עשה זאת. הוא הסתכל סביב. גירד את פניו. ושתה את הוויסקי היקר להחריד שלו כמו שמפניה, כשהוא מעווה את פניו. ואז — ורק אז — הישיר אלי מבט, כשהתבוסה מנצנצת בעיניו. "אוקיי."

"אוקיי?" חזרתי אחריו, כמעט כמו סתום. זה הכול? אוקיי? מה שהבחור הזה לא לקח, הלוואי שיכולתי למכור אותו.

"אוקיי, אני אשים את הכסף. אתה יכול לקבל מקדמה של שלושה מיליון."

"אני לא צריך מקדמה של שלושה מיליון דולר. אין שום ערבות שאני אקבל את החלקה," פלטתי. האינסטינקט שלי אמר לי שיש פה מלכוד, אבל דארן נראה כמו בובת טלטאבי בלתי מזיקה. הבחור לא יכול לשחק אפילו טוויסטר, שלא לדבר על לשחק במישהו כמוני.

"אתה תקבל את האדמה כשהם יראו את השם שלי על זה. בכל מקרה, אתה יכול לראות בזה מחווה של רצון טוב. אני לא צריך את ההון שלך."

"אתה על משהו כרגע? כי אנחנו לא יכולים לעשות עסקים יחד אם אתה נרקומן. מריחואנה סבבה, אבל אם אתה משתמש במת', אני צריך לדעת את זה." גירדתי את לחיי בקצה הג'וינט שלי, והרמתי גבה בשעשוע.

הוא שלח לעברי סוג של גיחוך, שמוצלח ממנו ראיתי על פניהן של כבשים. "אני לא צריך את ההון שלך. אני לא מחפש פה כת'ף. יש לי מספיק כת'ף. אני רוצה ממך משהו אחר. כמו שאמרתי קודם, שמעתי עליך הכול, ביין. אני יודע מי אתה, ואני יודע מה אתה עות'ה. אני צריך שתעזור לבת החורגת שלי."

מי אתה.

מה אתה עושה.

לכל השדים והרוחות, האב החורג דארן רוצה שהבת שלו תקבל זיון.

השאלה הראשונה שעלתה במוחי היתה עד כמה הבת הזאת שלו מכוערת בדיוק? האם היא מכוערת כמו קווזימודו? עם כמות הכסף והמשאבים שיש לבחורה הזאת, אפשר לקוות שהיא לפחות חמודה. אולי לא חתיכה לוהטת, אבל בטוח ניתנת לזיון בעיני מישהו. כל אחד. למרבה המזל הייתי בן עשרים וחמש, וכשאתה בן עשרים וחמש, אתה חושב שכל דבר ראוי לזיון, כולל מחדדי עפרונות. אם הוא רוצה שאני אזיין את הבת החורגת שלו תמורת שישה מיליון דולר, אני אדאג שהעורך דין שלי ינסח חוזה עוד הלילה, ובבוקר היא כבר תהיה אחרי זיון כל כך עמוק שיהיו לה עוד כמה חורים נוספים ומוח מעורפל מאורגזמה למשך ימים. נוסף על כל זאת, הייתי מוכן אפילו להכניס לחוזה מין אוראלי וחיבוק כפיות של אחרי סקס, כי זה לא יהיה בסדר לא לזרוק לה קצת אקסטרה תמורת כל המזומנים האלה.

"זה בסדר." נופפתי לו בביטול. "אני בדרך כלל חותם חוזה לשישה חודשים, בלי סעיף בלעדיות. פעמיים בשבוע. קונדום חובה. ואני רוצה שהיא תעבור בדיקות למחלות מין לפני שאני בכלל נוגע בה." אמרו לי שאני בן זונה יפה תואר, ולא תמיד ידעתי מתי אצטרך לתקוע את הזין שלי בתוך מישהי כדי להשיג טובה או להרוויח משהו. גם ככה הפסקתי לקבל לקוחות חדשים תמורת כסף. המזומנים פשוט הפסיקו לשמש תמריץ אחרי שכל החשבונות שלי שולמו וכל הצרכים של אמא שלי סופקו. אבל אף אחד לא אמר לי שהזין שלי שווה כל כך הרבה. האבא החורג של הילדה הזאת ידע איך לפנק את הבת שלו.

דארן ניענע את ראשו בפראות, פאניקה התפשטה על פניו.

"רגע, מה? הו, אלוהים. לא, לא, לא, לא!" הוא נופף בידיו בפראות והשתעל. הזדקפתי בכיסאי, לא ממש מבין איך הבחור הזה לא מת מהתקף לב. "לא התכוונתי לזה ככה. אני לא רוצה שתשכב איתה. בעצם, אם יש סעיף אחד שאני רוצה להכניס לחוזה, זה שאתה מבטיח לא לנסות להתחיל איתה. אני רוצה אותך בגלל שאפשר לשכור אותך, ואתה עושה מה שמשלמים לך לעשות, לא פחות מזה, ולא יותר מזה. לג'ת'י אין הרבה חברים. היא עברה הרבה, והיא רק צריכה מישהו. חבר. אני רוצה לעזור לה להחזיר לעצמה את הביטחון שלה ולרכוש כמה חברים. להעסיק אותה בבית הקפה שלך, כדי שהיא תהיה חייבת לצאת מהבית בכל יום. זה יהיה רק אפלטוני. את'ור לגעת בג'ת'י. היא לא נותנת לאנשים לגעת בה."

ג׳ס. כמובן, לבת החורגת שלו יש שם שהוא לא מסוגל לבטא. ממזר מסכן.

מה הקטע עם הג'ס הזאת? היא לא טרחה אפילו לענות לאבא החורג שלה, למרות שהיא היתה שם ללא ספק. חבל שהיא נשמעה כמו נסיכה מפונקת, כי התכוונתי להיענות לעבודה הזאת, גם אם אני אצטרך לשמוע על מסעות השופינג שלה עם האמא היקרה שלה עד שהאוזניים שלי ייפלו. תמורת כמה מאות אלפי דולרים, לא הייתי טורח בכלל. אבל כל כך הרבה כסף היה מוטל על הכף, והשקעה כל כך רווחית, ג'ס הרגע קנתה את תשומת לבי. ובמידה מסוימת, גם את חיבתי.

"מה כוללת העבודה הזאת?" שאלתי.

"המטפלת שלה אומרת שהיא צריכה עבודה. כל עבודה שהיא. בבקשה תעסיק אותה. תבדר אותה. תחזר אחריה. אבל אל תיגע בה." אצבעותיו הרועדות ריקדו סביב שולי היומן שלו שוב. "תחזיר אותה לחיים."

"היא...?" לא ידעתי איך לנסח את זה בלי להישמע כמו אידיוט חסר טקט. איטית? נכה בצורה כלשהי? לא שזה היה משנה, אבל הייתי צריך לדעת עם מה אני מתמודד כאן. דארן נע בכיסו.

"היא בחורה חכמה מאוד. היא רק צריכה דחיפה קטנה בחזרה לחברה."

"למה?"

"למה?" הוא חזר אחרי, ועיניו מיצמצו קשות, כאילו השאלה מעולם לא עלתה בדעתו. הלסת שלו נקשה כשהוא צבט את גשר אפו. הוא נראה על סף דמעות. הוא היה מאופק כמו נערה מתבגרת שהסניפה קוקאין בפסטיבל קואצ'לה. אין ספק שהוא היה זקוק להשתלת עמוד שדרה, ותמורת השכר המתאים הייתי מוכן לשמש תורם. אם הוא צריך עזרה עם הילדה שלו, התכוונתי להעניק לו אותה. אני אפילו לא אצטרך להרגיש כמו מניאק, כי זה יהיה רק לקחת אותה לקולנוע או משהו כזה. זה לא שעמדתי להשחיל לתוכה את הזין שלי וללחוש הצהרות אהבה באוזנה.

"אני אגיד לך למה, אבל אתה חייב לחתום על הסכם ת'ודיות."

לאנשים עשירים יש הסיפורים הכי מטורפים. היא בטח בקטע של חייתיות או משהו כזה. כסף משעמם אותך, וכשאתה משועמם אתה הופך לחרא.

"חתמתי על כל כך הרבה הסכמי סודיות בחיי, שבשלב הזה אני לא מדבר עם אף אחד על שום דבר חוץ ממזג האוויר." התרווחתי שוב בכיסאי, כשלפתע חשתי זחוח למדי שאני עושה עסקים עם הברנש הזה.

עיניו נדדו לעברי, בורקות בתקווה. הוא אהב אותה. תמיד הייתי נבוך מהעניין הזה של אהבה. זאת היתה הרגשה כל כך לא נוחה. אנשים עשו הרבה דברים מטופשים בשם האהבה.

"אוקיי, אוקיי. טוב... אז עת'ינו עסקה?" הוא אמר, ושאף אוויר בתאווה. הסתכלתי סביבי, סורק את משרדו בפעם הראשונה. מסורתי. עץ אלון כהה ומדפים שהשתרעו על כל הקיר עם מאות ספרים מסורתיים, עבים. שטיח פרסי וכורסאות משי בגוון קאמל. הבר היה הדבר היחיד שנראה בשימוש, הבקבוקים ריקים למחצה, עצובים, ומרובבים בטביעות אצבעות. כל השאר היה בשביל ההצגה. האיש הזה היה אבוד, ואני הייתי המנוול בר המזל שמצא אותו.

כמו לקחת סוכרייה מתינוק מסכן.

"אני אתן לה שישה חודשים, ואני רוצה להכיר את הסיפור שלה."

מורגנסן מזג לעצמו עוד כוס ויסקי ובהה לתוכה כמו שאדם מביט אל תוך תהום. הוא בלע את כל הכוס כפי שאדם עושה כשהוא קופץ אל מותו, ואז נתן לכוס להתנדנד בין קצות אצבעותיו לפני שהיא נפלה אל הרצפה המכוסה בשטיח.

"אתה רוצה לשמוע את הת'יפור שלה?"

משכתי בכתפי. מעולם לא חזרתי על עצמי ולא התכוונתי לחרוג ממנהגי בשביל המניאק הזה.

כשהמילים הראשונות יצאו מפיו, אצבעותי לפתו את המושב.

כשהמשפטים הראשונים קדחו דרך גולגולתי, הגרון שלי התייבש.

ואחרי תשעים דקות של הקשבה, היתה בידי רק תשובה אחת. זאת היתה מילה אחת, בעצם. והיא סיכמה את מה שהרגשתי די במדויק.

פאק.