חטאיו של הקדוש 3 - סקנדל

פתח דבר:
אדי

גרגרנות.

שם עצם.

1. אכילה או שתייה מוגזמות.

2. התענגות תאוותנית או מוגזמת.

החטא החמור מכל שבעת החטאים. לדעתי, בכל מקרה. והדעה שלי היא שהיתה חשובה באותו רגע, תחת שמש רצחנית של דרום קליפורניה, באחר צהריים של מאי בטיילת טודוס סנטוס, כשהיה לי צורך נואש במזומנים. נשענתי על המעקה הלבן שמפריד בין הטיילת ההומה לבין הים המנצנץ והיאכטות המסנוורות.

פֶנדי, דְיוֹר, ורסאצ'ה, בֶּרבֶּרי, בּוּלגארי, לוּבּוּטן, רולֶקס.

חמדנות. בזבזנות. שחיתות. פריצוּת. נוכלות. רמאות.

העברתי עליהם ביקורת. שותים את הסמוּת'יז האורגניים שלהם בעשרה דולר ומרחפים על סקייט־בורדים צבעוניים שיוצרו בהזמנה אישית בחתימת טוני הוֹק. העברתי עליהם ביקורת כי ידעתי שלא יוכלו להעביר ביקורת עלי. אני הסתתרתי. פניי חבויות תחת קפוצ'ון שחור עבה, הידיים תחובות עמוק בכיסים. לבשתי ג'ינס סקיני שחור, זוג ישן של נעלי ד"ר מרטינס עם שרוכים פתוחים, ונשאתי תרמיל ג'אן־ספורט בלוי מחוזק בסיכות ביטחון כדי שלא יתפרק.

נראיתי אנדרוגינוס.

התגנבתי כמו רוח רפאים.

הרגשתי כמו עבודה־בעיניים.

והיום עמדתי לעשות משהו שיקשה עלי לחיות עם עצמי.

כמו בכל משחק מסוכן, גם כאן היו חוקים שיש לציית להם: ילדים, זקנים, אנשים ממוצעים עם חיים קשים — כל אלה מחוץ לתחום. ההצלחות שלי היו בקרב עשירים, האב־טיפוס היו הוריי. נשים עם תיקי גוצ'י וגברים בחליפות של ברונלו קוצ'ינלי. גברות שמתוך תיקי היד שלהן המשובצים באבני חן בעיצוב מייקל קורס הציצו כלבי פודל, וג'נטלמנים שנראו כאילו אין להם בעיה להוציא על סיגר אחד את הסכום שאדם רגיל יוציא על שכר דירה חודשי.

איתור קורבנות פוטנציאליים בטיילת היה קל באופן מביך. על פי מִפקד האוכלוסין לשנת 2018, טוֹדוֹס סַנטוֹס היתה העיירה העשירה בקליפורניה, ולחרדתם של בעלי הכסף הישן, הגיעו לשם נובורישים כמו אבא שלי והתיישבו על חלקת הקרקע הזו, חמושים ברכבים מפלצתיים מיובאים מאיטליה ודי תכשיטים להטביע משחתת.

טילטלתי את ראשי, נועצת מבט במפץ הצבעים, הבשמים והגופים השזופים הלבושים למחצה. תתרכזי, אדי, תתרכזי.

טרף. צייד טוב מריח אותו ממרחקים.

הארוחה שלי להיום חלפה על פניי בזריזות, מושכת תשומת לב לעצמה בלי משים. היא הטתה את ראשה לאחור, חושפת שתי שורות שיניים ישרות בלבן־פנינה. אישה־סמל־סטטוס, לובשת שאנל, עטופה מכף רגל עד ראש באופנה האחרונה. לא הייתי חובבת אופנה גדולה, אבל אבא שלי אהב לפנק את פילגשיו האהובות במלבושים יוקרתיים ולהצעידן באירועים חברתיים, מציג אותן כעוזרותיו האישיות מאוד. אמא שלי היתה קונה לעצמה אותם פריטי מעצבים בניסיון נואש להידמות לנשים הצעירות ששיעשעו אותו. זיהיתי עושר כשראיתי אותו. והאישה הזאת? היא לא היתה רעבה. לא לאוכל ולא לאהבה, שני הדברים היחידים שיש להם משמעות.

היא עדיין לא ידעה שהכסף שלה יקנה לי אהבה. ארנקה יתרוקן בקרוב וימלא את לבי עד גדותיו.

"אני מתה לסלט ברווז בבראסרי. אתה חושב שנוכל ללכת לשם מחר? אולי דַאר יסכים לבוא איתנו," אמרה בדיבור מתנגן, מסיטה באצבעות מטופחות את הקארה בצבע פלטינה.

גבה כבר היה מופנה אלי כשהבחנתי שידה מחוברת לידו של טיפוס גבוה ונאה, צעיר ממנה בעשרים שנה לפחות. בנוי כמו רובוקופ ולבוש כמו דיוויד בקהאם מיופייף. הצעצוע שלה? הבעל? ידיד ותיק? הבן שלה? לי זה כמעט לא שינה.

היא היתה קורבן מושלם. לא מרוכזת, לא מסודרת ושתלטנית; לגברת הזאת, פרידה מהארנק תהיה לא יותר מאי־נוחות זמנית. בטח יש לה איזו עוזרת־אישית או סוג אחר של אומללה־בשכר שתתעסק עם ההשלכות. שתארגן כרטיסי אשראי חדשים ותוציא רישיון נהיגה חדש ותוריד מכתפיה את עול הבירוקרטיה.

מישהי כמו קמילה.

גנֵבה דומה מאוד להליכה על חבל. הסוד הוא בשיווי המשקל ובכך שלא מביטים לתהום, או במקרה שלי — בעיני הקורבן. יש לי גוף רזה, נמוך וגמיש. פילסתי לי דרך בקהל בנות־עשרה רעשניות בביקיני ומשפחות מלקקות גלידה, עיניי מקובעות על תיק איב סן לורן התלוי על זרועה.

כל הקולות התעמעמו, כל הגופים ומשאיות האוכל נעלמו משדה הראייה. ראיתי אך ורק את התיק הזה והמטרה שלי.

נזכרתי בכל מה שלימד אותי בֵּיין, נשמתי עמוק וזינקתי אל התיק. תלשתי אותו מזרועה ורצתי בקו מפותל אל אחת הסמטאות הרבות המפרידות בין החנויות והמסעדות בטיילת. לא הסתכלתי לאחור. רצתי בעיוורון, בייאוש, בזעם.

טאף, טאף, טאף, טאף. הד"ר מרטינס שלי חבטו בכבדות בבטון הרותח תחת רגליי, אבל אם לא אשיג את הכסף, ההשלכות על הלב שלי יהיו כבדות יותר. קול הנערות הצוחקות בטיילת התאדה ככל שהתרחקתי מן המטרה שלי.

יכולתי להיות אחת מהן. אני עדיין יכולה. למה אני עושה את זה? למה אני לא יכולה פשוט לוותר?

עוד פינה אחת לעבור ואגיע למכונית שלי, אפתח את התיק ואבחן את האוצר. צחוק היסטרי ביעבע מגרוני — שיכורה מאדרנלין ומסטולית מאנדורפינים. שנאתי לשדוד אנשים. ושנאתי אף יותר את התחושה שנלוותה לכך. אבל בעיקר — שנאתי את עצמי. מה נהיה ממני. ועדיין, התחושה המשחררת שבעשיית מעשה רע והתחמקות מעונש — ירתה חץ של התרוממות רוח היישר אל לבי.

למראה המכונית הרגשתי הקלה. הדבר היחיד שאבא שלי נתן לי בשלוש השנים האחרונות היה האאודי טי־טי השחורה והישנה שקנה משותפו העסקי בַּארון ספנסר, אבל גם המתנה הזאת היתה עמוסת ציפיות. המטרה שלו בחיים היתה לראות אותי כמה שפחות בבית האחוזה שלו. ברוב הלילות הוא בחר שלא לחזור הביתה. הבעיה נפתרה.

שלפתי את המפתחות שלי מתוך התרמיל, מתנשפת במטרים האחרונים כמו כלב חולה.

סנטימטרים לפני דלת הנהג — העולם הסתחרר, וברכיי קרסו. נדרשו לי כמה שניות לתפוס שלא מעדתי בגלל תנועה מסורבלת. יד גדולה וחזקה סובבה אותי מהכתף, ואוויר נפלט מריאותיי. היד אחזה בזרועי בכוח אלים שמותיר חבּוּרות ומשכה אותי לתוך הסמטה, בין מסעדת מזון מהיר לבוטיק צרפתי, עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה ולעשות משהו. לצעוק, לנשוך, או גרוע מזה. גררתי את נעליי בכיוון הנגדי בניסיון נואש להתפתל ולהשתחרר, אבל הבן אדם היה כפול ממני בגודלו — וכולו שרירים. הזעם עיוור אותי כל כך שלא הבחנתי בפניו. כאוס התבשל בתוכי וירה להבות לעיניי, גורם לי עיוורון זמני. הוא הצמיד אותי בחבטה לקיר הבניין, ואני נשפתי, מרגישה את המכה מהגב עד עצם הזנב. מתוך אינסטינקט שלחתי זרועות קדימה כדי לפגוע בפניו בציפורניים, בועטת וצורחת. הפחד שלי הפך לסערה. היה בלתי אפשרי לצלוח אותה בשלום. הגבר הזר הצמיד את מפרקי ידיי מעל ראשי ומחץ אותם אל הבטון הקריר.

זהו זה, חשבתי. כאן את גומרת. בגלל תיק מטומטם, באחר צהריים של שבת, בחוף הכי מפורסם והכי הומה בקליפורניה.

מכוּוצת וממצמצת חיכיתי שהאגרוף שלו יתחבר לפרצוף שלי, או יותר גרוע — שהבל הפה הרקוב שלו ירחף מעל פי, שידו תוריד לי את המכנסיים.

ואז הגבר הזר ציחקק.

קימטתי את המצח וצימצמתי עיניים בניסיון להתמקד ולסלק את הפחד.

הוא נגלה לי בחלקים, כמו ציור שהולך ומתפתח. העיניים הכחולות־אפורות שלו היו הראשונות לבצבץ מערפל הפחד. ספירים כחולים שמתפתל בהם קו כסף, צבע של אבן־ירח. אחר כך האף הישר והשפתיים הסימטריות, עצמות לחיים חדות מספיק ללטש יהלומים. היה לו מראה גברי מובהק ומאיים, אבל לא בשל כך זיהיתי אותו מיד. היה זה מה שנשפך ממנו באיכות מסוכנת — האִיום והחספוס. הוא היה אביר אפל עשוי חומרים לא מלוטשים. אכזרי בשתיקתו ופוגעני בביטחונו העצמי. פגשתי אותו רק פעם אחת, בברביקיו בבית של דין קוֹל לפני כמה שבועות, ולא החלפנו מילה אז.

הוא לא החליף מילה עם אף אחד.

טרֶנט רֶקסרוֹט.

היינו בקושי מכרים, אבל כל פריט מידע ששמעתי על הבחור עורר בי התנגדות. הוא היה מיליונר, רווק ולכן מן הסתם גם פלייבוי. או בקיצור, גרסה צעירה יותר של אבא שלי, מה שאומר שעניין אותי להכיר אותו בדיוק כמו שעניין אותי להידבק בכולרה.

"יש לך חמש שניות להסביר לי למה ניסיתְ לשדוד את אמא שלי." קולו היה יבשושי, אבל העיניים שלו — אש וזעם. "חמש."

אמא שלו. שיט. באמת הסתבכתי. אמנם לא מצאתי סיבה להתחרט על ההחלטה שלי, אבל פגעתי בול. לבנה ועשירה מהפרברים שלא יחסרו לה המזומנים או התיק. רק חבל שהבן שלה הוא השותף העסקי של אבא שלי בשש השנים האחרונות.

"עזוב את הידיים שלי," סיננתי מבעד לשיניים ההדוקות עדיין, "או שאני מכניסה לך בִּרכייה לביצים."

"ארבע." הוא התעלם ממני, לוחץ חזק יותר את מפרקי הידיים שלי, ועיניו מאתגרות אותי לעשות את מה ששנינו ידענו שאני פוחדת מכדי לנסות אפילו. התכווצתי בכאב. הוא לא באמת הכאיב לי והוא הבין את זה. הוא לחץ בדיוק במידה שתגרום לי אי־נוחות ותפחיד אותי ברמות.

אף אחד לא הכאיב לי עד אותו רגע. זה הכלל הבלתי כתוב של אצולת הממון. אתה יכול להתעלם מהילדים שלך, לשלוח אותם לפנימייה בשווייץ ולהשאיר אותם עם מטפלת עד גיל שמונה־עשרה, אבל חס וחלילה שתרים עליהם יד. חיפשתי את התיק בעיצוב איב סן לורן, ובבטני רחשו בלבול ופאניקה. רקסרוט קלט מה התוכנית שלי ובעט את התיק בינינו. הוא נחבט בנעליים שלי בקול עמום.

"תגידי לו יפה שלום, מתוקה. שלוש."

"אבא שלי יהרוג אותך אם ישמע שנגעת בי," פלטתי בניסיון להחזיר לעצמי שיווי משקל. "אני —"

"הבת של ג'ורדן וַאן דֶר זי," הוא קטע אותי ביובש, חוסך ממני הצגת היכרות. "מצטער מאוד להודיע לך, אבל זה מעניין לי את התחת."

אבא שלי עשה עסקים עם רקסרוט והחזיק ארבעים ותשעה אחוז ממניות "פיסקל הייטס הולדינגס", החברה שטרנט הקים עם חבריו מהתיכון. מה שהפך את ג'ורדן לאיום על הגבר שעמד מולי, גם אם הוא אינו בדיוק הבוס של רקסרוט. הבעת פניו הזועפת של טרנט העידה שהוא אכן לא פוחד. אבל ידעתי שאבא שלי יתחרפן אם ישמע שטרנט נגע בי. ג'ורדן ואן דר זי בקושי הואיל להסתכל עלי, אבל כשכבר הסתכל — זה היה כדי להכריז על בעלותו עלי.

רציתי לעַנות את טרנט בחזרה. אני אפילו לא בטוחה למה. אולי כי הוא השפיל אותי — אם כי חלק בי הסכים שמגיע לי.

עיניו ירו בי פגיונות, שהותירו כוויות בעורי עם כל מגע. לחיי הסמיקו, וזה היה לא קל, כי גילו היה כפול מגילי, והוא היה מחוץ לתחום בשבילי. גם כך הרגשתי עבריינית צעירה שנתפסה על חם. ועתה הירכיים שלי נצמדו יחד כשאצבעותיו חפרו במפרקי ידיי כאילו הוא מבקש לפרק אותם ולשלוף מהם את הוורידים.

"מה אתה הולך לעשות? להרביץ לי?" זקרתי סנטר, הרמתי את המבט והקול והזדקפתי בהתרסה. אמא שלו היתה לבנה, כך שככל הנראה אביו שחור או מעורב. טרנט היה גבוה, בנוי לתלפיות, ועורו חום בהיר. שערו השחור נקצץ קרוב לקרקפת בסגנון המארינס, והוא לבש מכנסיים שחורים וחולצת צווארון לבנה וענד שעון רולקס וינטג'. מניאק מופלא. ממזר מהמם ושחצני.

"שתיים."

"כבר עשר דקות אתה סופר חמש שניות, חכמולוג," הודעתי לו, מרימה גבה אחת. הוא שיחרר חיוך כזה שׂטני, שאני נשבעת שנראה שיש לו ניבים ארוכים, ואז עזב את זרועותיי כאילו הן עלו באש. מיד תפסתי זרוע אחת בכף היד השנייה ושיפשפתי אותה במעגלים. הוא גהר מעלי כמו צל, משלים את הספירה לאחור בנהמה, "אחת."

שנינו נעצנו מבטים זה בזה, אני באימה והוא בשעשוע. הדופק שלי נסק לגבהים, ותהיתי איך זה נראה מבפנים. האם חדרי הלב שלי מתפוצצים מדם ואדרנלין? הוא הרים את ידו בהתגרות ומשך את הקפוצ'ון שלי לאחור. השיער הבלונדיני שלי גלש עד המותניים. הרגשתי חשופה כל כך שהעצבים שלי נגרסו עד דק. עיניו בחנו אותי בעצלתיים, כאילו אני איזה פריט שהוא שוקל לקנות בחנות "הכול בדולר". אני נראית טוב — עובדה ששימחה והעציבה את הוריי גם יחד, אבל טרנט היה גבר ואני תלמידת י"ב, לפחות בשבועיים הבאים. ידעתי שגברים עשירים אוהבים את הנשים שלהם צעירות, אבל כשזה לא חוקי — הם נזהרים.

אחרי שהתמתחתי רגע, הפרתי את הדממה. "מה עכשיו?"

"עכשיו אני אחכה." הוא כמעט ליטף את לחיי — כמעט — גורם לעיניי לעפעף וללבי לעשות שמיניות כאלה, שהרגשתי גם צעירה וגם מבוגרת מכפי גילי.

"תחכה?" קימטתי את מצחי. "למה תחכה?"

"אחכה שהדבר שאני יודע עלייך יהיה שימושי, אדי ואן דר זי."

הוא ידע איך קוראים לי. את שמי הפרטי. כבר הופתעתי קודם לכן כשזיהה אותי כבתו של ג'ורדן אחרי שראה אותי מעבר למדשאה במסיבת ברביקיו של חבר לפני כמה שבועות, אבל זה... זה היה מרגש באופן מוזר. למה שטרנט רקסרוט יֵדע מה שמי, אלא אם כן הוא שאל עלי? אבא שלי לא מדבר עלי בעבודה. זה ברור. הוא מנסה להתעלם מקיומי בכל הזדמנות.

"מה כבר תוכל לרצות ממני?" קימטתי את אפי בספקנות. הוא היה איל הון עוצמתי בן שלושים ומשהו, וכל כך לא הייתי בליגה שלו, שלא שיחקנו על אותו המגרש אפילו. ולא שאני קשה עם עצמי. זה היה מבחירה. יכולתי להיות עשירה כמוהו — תיקון, באופן פוטנציאלי הייתי עשירה ממנו פי חמישים. העולם כולו היה לרגליי, אבל בחרתי לבעוט אותו הצדה במקום לבלוע אותו, לתדהמתו הרבה של אבא שלי.

אבל טרנט רקסרוט לא ידע את זה. טרנט רקסרוט לא ידע שום דבר על זה.

תחת זרועותיו ומבטו הרגשתי חיה להדהים. רקסרוט רכן לעברי, שפתיו — שעוצבו לדקלם שירה ולהפיק עונג וחטא — חייכו אל צווארי וליחששו, "מה שאני צריך זה להחזיק את אבא שלך קצר. ברכותיי, זה עתה הורדת את עצמך לדרגת קורבן אפשרי."

כשהוא התרחק מעט ואז ליווה אותי למכונית, אוחז בעורפי מאחור כאילו אני חיית בר שזקוקה לאילוף מיידי, הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה שחיי נעשו ברגע זה הרבה יותר מסובכים.

הוא טפח על גג האאודי, חייך מבעד לחלון הפתוח והנמיך מעט את משקפי הריי־באן שלו. "סעי בזהירות."

"לך תזדיין." ידיי רעדו בניסיון להוריד את בלם היד.

"לא איתך, בייבי, בחיים לא. את לא שווה את השנים בכלא."

כבר הייתי בת שמונה־עשרה, אבל זה לא באמת שינה לו. עצרתי שנייה לפני שירקתי לו בפרצוף, כי הוא חיטט בתיק של אמו ואז זרק משהו קטן וקשה לתוך המכונית. "שיהיה לך לדרך. ועצה ידידותית — תתרחקי מכיסים ותיקים של אנשים. לא כולם נחמדים כמוני."

הוא לא היה נחמד. הוא התאים בול להגדרה של אידיוט. לפני שהספקתי לנסח תשובה, הוא הסתובב והתרחק, מותיר שובל של ניחוח מעלף ומפתה. הסתכלתי מה הוא זרק למכונית, עדיין המומה ואפופה מההערה האחרונה שלו.

חטיף סניקרס.

במילים אחרות, הוא אמר לי להרגיע — התייחס אלי כמו לילדה. כמו לבדיחה.

נסעתי מהטיילת היישר לחוף טובגו, לקחת הלוואה קטנה מבֵּיין כדי לעבור את החודש הבא. לא הייתי מרוכזת מספיק לנסות למצוא מקור אחר לכסף מהיר.

אבל היום הזה חולל שינוי שאיכשהו סובב את חיי בכיוון שלא חשבתי שיוכלו להתקדם בו.

היום שבו תפסתי שאני שונאת את טרנט רקסרוט.

היום שהכנסתי אותו לרשימה השחורה שלי בלי אפשרות לחנינה.

היום שבו קלטתי שיש לי סיכוי להרגיש חיה תחת הזרועות הנכונות.

כמה חבל שהן כל כך, אבל כל כך לא נכונות לי.

1.
טרנט

היא מבוך ללא מוצא.

דופק שמימי ויציב. היא שם, אבל לא לגמרי.

אני כל כך אוהב אותה, שלפעמים אני שונא אותה.

וזה מפחיד אותי, כי עמוק בפנים אני יודע מה היא.

חידה בלתי פתירה.

ואני יודע מי אני.

האידיוט שינסה לתקן אותה.

בכל מחיר.

"מה הרגשת כשכתבת את זה?" סוניה החזיקה בַּדף עם עקבות כוס הוויסקי כאילו זה תינוק מזורגג שנולד לה. וילון של דמעות ניצנץ בעיניה. הדרמה הגיעה לשיא בפגישה הזאת. שמעתי נימה רומנטית בקולה וידעתי מה היא מחפשת. פריצת דרך. רגע. כמו נקודת מפנה בסרט הוליוודי שאחריה הכול משתנה. הילדה המוזרה נפטרת מהעכבות, האבא תופס שהוא מתנהג כמו חרא מנוכר וקר, והם עובדים על הרגשות שלהם, בלה־בלה־בלה, איפה הטישו?

שיפשפתי את הפנים והצצתי ברולקס שלי. "הייתי שיכור מהתחת כשכתבתי את זה, אז כנראה הרגשתי שבא לי המבורגר שיספוג את האלכוהול," התבדחתי ביובש. לא דיברתי הרבה — ממש לא מפתיע — לא סתם קראו לי האילם. אם דיברתי — זה קרה רק עם סוניה, שהכירה את הגבולות שלי; או עם לוּנה, שהתעלמה מהם וממני.

"אתה משתכר לעתים קרובות?"

מצוקה. זאת היתה הבעת פניה של סוניה. לרוב היא לא חשפה אותה, אבל אני ראיתי מבעד לשכבות האיפור העבות, וגם מבעד למקצוענות שלה.

"לא שזה עניינךְ — אבל לא."

החדר נמלא שתיקה רועמת. תופפתי באצבעות על צג הטלפון הנייד שלי בניסיון להיזכר אם שלחתי לקוריאנים את החוזה. הייתי אמור להיות נחמד יותר, בהתחשב בכך שבתי בת הארבע ישבה לידי, עדה לחילופי הדברים. הייתי אמור להיות הרבה דברים, אבל כל מה שהייתי, כל מה שיכולתי להיות מחוץ לשעות העבודה — זה כועס וזועם ו — למה, לונה? מה לעזאזל עשיתי לך? — מבולבל. איך נהייתי אבא חד־הורי בן שלושים ושלוש, שאין לו זמן ואין לו סבלנות לשום נקבה מלבד הילדה שלו?

"סוסוני־ים. בואו נדבר עליהם." סוניה שינתה נושא ושילבה אצבעות. היא עשתה את זה בכל פעם שהגעתי לקצה גבול הסבלנות ועמדתי להתפוצץ. החיוך שלה היה חמים אך ניטרלי, ממש כמו חדר הטיפול. סקרתי את התמונות שתלויות מאחוריה, ילדים קטנים צוחקים — בולשיט מהסוג שקונים באיקאה — ואת הטפטים בצבע צהוב רך, הכורסאות הפרחוניות המסבירות פנים. האם היא משתדלת יותר מדי או שאני לא משתדל מספיק? היה קשה להחליט בשלב זה. העברתי מבט אל הבת שלי וחייכתי אליה. היא לא החזירה לי חיוך. לא יכולתי להאשים אותה.

"לונה, את רוצה לספר לאבא למה את הכי אוהבת סוסוני־ים?" צייצה סוניה.

לונה חייכה לעבר הפסיכולוגית שלה חיוך מזימתי רחב. היא היתה בת ארבע ולא דיברה. בכלל. אפילו לא מילה, גם לא הברה. לא היתה בעיה במיתרי הקול שלה. האמת שהיא צרחה יפה מאוד אם כאב לה, והשתעלה כשהיתה מצוננת, וזימזמה בלי משים כששיר של ג'סטין ביבר התנגן ברדיו (יש מי שיאמרו שזאת טרגדיה בפני עצמה.)

לונה לא דיברה משום שהיא לא רצתה לדבר. זה היה עניין נפשי, לא גופני, שאלוהים יודע מה מקורו. אבל ידעתי בהחלט שהיא שונה, אדישה ויוצאת דופן. אנשים אמרו שהיא "מיוחדת" כתירוץ להתייחס אליה כמוזרה. כבר לא הייתי מסוגל לגונן עליה מפני המבטים המשונים והגבות שמתרוממות בשאלה. למען האמת, נעשה קשה יותר ויותר להתייחס בביטול לשתיקה שלה ולראות בה רק סימן למופנמות. בכל מקרה, אני התחלתי להתעייף מכך.

לונה פיקחית להחריד, תמיד היתה כזאת ותמיד תהיה. בכל המבחנים שעברה במשך השנים היא הוציאה את הציונים הכי טובים, והיו רבים מספור כאלה. היא מבינה כל מילה שנאמרת לה. היא אילמת מבחירה, אבל צעירה מכדי לעשות את הבחירה הזאת. בלתי אפשרי לנסות לגרום לה לחדול מכך באמצעות דיבורים, ויש בזה גם משהו אירוני. לכן גררתי את עצמי לחדר הטיפולים של סוניה פעמיים בשבוע באמצע יום עבודה. ניסיתי נואשות לעודד את בתי להפסיק את החרם שלה על העולם.

"האמת שאני יודעת לומר לךָ בדיוק למה לונה אוהבת סוסוני־ים." סוניה הידקה את שפתיה והצמידה את הפתק השיכור שלי לשולחנה. מדי פעם לונה היתה אומרת מילה או שתיים כשהיא והפסיכולוגית שלה היו לבדן, אבל היא אף פעם לא דיברה בנוכחותי. סוניה סיפרה לי שיש ללונה קול רך כמו העיניים שלה, קול שקט ועדין ומושלם. אין לה שום מום. "היא פשוט נשמעת כמו ילדה, טרנט. יום אחד גם אתה תשמע את קולה."

זקפתי גבה בעייפות, משעין את ראשי על יד אחת, ונעצתי מבט בג'ינג'ית גדולת החזה. בעבודה חיכו לטיפולי שלוש עסקאות — ארבע, אם שכחתי לשלוח את החוזה לקוריאנים — והזמן שלי היה פאקינג יקר מדי לדיבורים על סוסוני־ים.

"כן?"

סוניה שלחה יד מעבר לשולחן ואחזה ביד הברונזה הגדולה שלי בכף ידה הקטנה והלבנה. "לונה אוהבת סוסוני־ים הכי בעולם, כי סוסון־הים הזכר הוא בעל החיים היחיד שנושא את התינוק שלו, ולא האמא, הנקבה. סוסון־הים הזכר שומר על צאצאיו עד שהם נולדים. הוא זה שנכנס להיריון, שמקנן. נהדר, לא?"

מיצמצתי פעם־פעמיים, מעביר את המבט אל בתי. הייתי כל כך לא מיומן בהתמודדות עם נשים בגילי, שתמיד הרגשתי שהטיפול בלונה הוא לא סתם ירייה באפלה, אלא ירי מחסן שלם של כדורים בתקווה שאחד מהם יפגע במטרה. הרמתי גבות, מחפש תשובה כלשהי בראשי — כל דבר, כל־פאקינג־דבר — שיעלה חיוך על פניה של בתי.

עלה על דעתי ששירותי הרווחה היו חוטפים אותה ממני בן רגע אילו ידעו איזה אידיוט מעוכב־רגשית הוא אבא שלה.

"אני..." התחלתי לומר. סוניה כיחכחה בגרונה, ממהרת להציל אותי.

"הי, לונה? אולי תעזרי לסידני לתלות בחוץ כמה מהקישוטים של הקייטנה? יש לך חוש עיצוב נפלא."

סידני היא המזכירה במרפאה של סוניה. הבת שלי נפתחה אליה, כי בילינו זמן רב בישיבה בחדר ההמתנה לפני פגישות. לונה הינהנה וירדה בקפיצה ממושבה.

הבת שלי יפהפייה. עור הקרמל שלה והתלתלים החומים־בהירים גורמים לעיניה הכחולות להאיר כמגדלור. הבת שלי יפהפייה, והעולם מכוער, ולא ידעתי איך לעזור לה.

זה הרג אותי כמו סרטן. באופן ודאי. באופן פראי.

הדלת נסגרה בחבטה קלה. רק אז סוניה הפנתה אלי את מבטה, וחיוכה נמוג.

הצצתי שוב בשעוני. "תבואי הערב להזדיין עוד פעם, או מה?"

"אלוהים, טרנט." היא ניענעה בראשה ושילבה אצבעות על עורפה. לא הפרעתי לה להרפות רגע. אירוע שחזר על עצמו אצל סוניה. מסיבות שמעבר להבנתי, היא חשבה שמותר לה לגעור בי רק מפני שמדי פעם הכניסה את הזין שלי לפה שלה. האמת היא שכל גרם כוח שלה עלי היה בגלל לונה. הבת שלי העריצה את האדמה שסוניה דרכה עליה והרשתה לעצמה לחייך יותר בנוכחותה.

"אני מבין שהתשובה היא לא."

"ואולי תבין את זה בתור קריאת השכמה? האהבה של לונה לסוסוני־ים היא הדרך שלה לומר — 'אבא, אני מעריכה את העובדה שאתה מטפל בי.' הבת שלך זקוקה לך."

"אני נמצא עם הבת שלי מתי שהיא רק צריכה," אמרתי בזעף. זאת היתה האמת. מה עוד יכולתי לתת ללונה ולא נתתי? הייתי אבא שלה כשהיתה זקוקה למישהו שיפתח צנצנת חמוצים, והייתי אמא שלה כשהיתה זקוקה למישהו שיכניס גופייה לתוך הטייץ השחור של הבלט.

לפני שלוש שנים אמא של לונה, וַאל, הניחה את לונה בעריסה, לקחה את המפתחות ועוד שתי מזוודות גדולות ונעלמה מחיינו. לא היינו זוג, ואל ואני. לונה היתה פרי מסיבת רווקים עם הרבה קוקאין בשיקגו, מסיבה שיצאה משליטה. עשינו אותה בחדר אחורי של מועדון חשפנות. ואל רכבה עלי וחשפנית אחרת ישבה לי על הפרצוף. במבט לאחור, הייתי אמור לקבל שיא גינס בטיפשות על זה שזיינתי חשפנית בלי אמצעי הגנה. הייתי בן עשרים ושמונה — לא ילד בשום קנה מידה — ומספיק חכם לדעת שמה שאני עושה דפוק לגמרי.

אבל בגיל עשרים ושמונה עדיין חשבתי עם הזין ועם הארנק.

בגיל שלושים ושלוש כבר חשבתי עם המוח, וגם מתוך התחשבות באושרה של הבת שלי.

"מתי תיפסק העמדת הפנים הזאת?" קטעתי את סוניה. עייפתי מללכת סחור־סחור סביב הנושא האמיתי. "תגידי מה המחיר, ואני אשלם. כמה דרוש כדי שתעברי לעבוד איתנו באופן פרטי?"

סוניה עבדה במכון פרטי שקיבל מימון חלקי מהמדינה, ואת שאר המימון — מאנשים כמו עבדכם הנאמן. אין סיכוי שהשכר שלה עלה על שמונים אלף בשנה, וזה בהערכה פאקינג אופטימית. אני הצעתי לה מאה וחמישים אלף, את ביטוח הבריאות הכי טוב בשוק, לה ולבן שלה, ואותו מספר שעות עבודה אם תסכים לבוא לעבוד עם לונה באופן בלעדי. סוניה פלטה אנחת סבל ארוכה, עיני התכלת שלה נצצו. "אתה לא תופס, טרנט? אתה צריך לאפשר ללונה להיפתח ליותר אנשים, ולא לגרום לה להיות תלויה בי בשביל תקשורת. חוץ מזה, לונה היא לא הילדה היחידה שזקוקה לי. אני אוהבת לעבוד עם מגוון של מטופלים."

"היא אוהבת אותך," עניתי לה ומרטתי מוך מחליפת הגוצ'י שלי נטולת הרבב. היא חושבת שאני לא רוצה שהבת שלי תדבר איתי? עם הוריי? עם החברים שלי? ניסיתי הכול. אבל לונה נשארה במקומה. המעט שיכולתי לעשות הוא לוודא שהיא לא נתקעת לבד בתוך הראש שלה.

"היא אוהבת גם אותך. פשוט ייקח לה יותר זמן לצאת מהשריון שלה."

"נקווה שזה יקרה לפני שאמצא דרך לשבור אותו." קמתי, רק חצי מתבדח. הבת שלי גרמה לי להרגיש חסר אונים יותר מכל מבוגר שפגשתי בחיי.

"טרנט." קולה של סוניה התחנן כשכבר עמדתי בדלת. עצרתי, אבל לא הסתובבתי. לא. לעזאזל. היא לא הזכירה את מצבה המשפחתי כשבאה לזיון מהיר אחרי שלוּנה והמטפלת הלכו לישון, אבל ידעתי שהיא גרושה ויש לה ילד. לעזאזל עם סוניה הנורמלית ולעזאזל עם הבן הנורמלי שלה. הם לא הבינו את לונה ואותי. על הנייר, אולי כן. אבל להבין אותנו באמת? את עינויי הנפש, הסבל, המוזרויות? אין סיכוי. סוניה היתה פסיכולוגית טובה. אולי חסרת אתיקה, אם כי זה נתון לוויכוח. עשינו סקס בידיעה שאין בכך שום דבר מעבר לזה. שום רגשות, שום סיבוכים, שום ציפיות. היא היתה פסיכולוגית טובה, אבל כמו שאר העולם, היתה די גרועה בלהבין מה עובר עלי. מה עובר עלינו.

"החופש הגדול רק התחיל. בבקשה, אני מעודדת אותך לפַנות מקום וזמן בשביל לונה. אתה עובד שעות ארוכות כל כך. היא באמת תרוויח אם תהיה איתך יותר."

הסתובבתי על מקומי ובחנתי את פניה.

"מה את מציעה?"

"אולי תיקח חופש יום בשבוע כדי לבלות איתה?"

די היה בכמה מצמוצים איטיים מכיווני כדי להבהיר שהיא מסיגה גבול. היא חזרה בה, אבל לא בלי מאבק. שפתיה התהדקו לאות שגם היא מתחילה להתעייף ממני.

"הבנתי. אתה מנהל חשוב ולא יכול להרשות לעצמך זמן חופשי. אז תבטיח לי שתיקח אותה איתך לעבודה פעם בשבוע? קמילה יכולה להשגיח עליה. אני יודעת שבבניין המשרדים שלכם יש חדר משחקים ועוד תנאים שמתאימים לילדים." קמילה היתה האומנת של לונה, בת שישים ושתיים, סבתא לנכד אחד ועוד אחד בדרך. העבודה שלה אצלנו היתה אפוא על זמן שאול. לכן בכל פעם ששמעתי את שמה, משהו בי נע באי־נוחות.

הינהנתי. סוניה עצמה עיניים, נשפה אוויר. "תודה לך."

בלובי הבניין הרמתי את ילקוט דורה של לונה והכנסתי לתוכו את צעצוע סוסון־הים שלה. הושטתי לה את ידי, והיא אחזה בה. עד למעלית הלכנו בדממה.

"ספגטי?" שאלתי, שׂבע־אכזבות. אני אף פעם לא מקבל תשובה.

שום כלום.

"אולי פרוזן יוגורט?"

אפס בריבוע.

המעלית צילצלה. נכנסנו פנימה. לונה נעלה אולסטאר שחורות ולבשה מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו לבנה. בגדים מהסוג שיכולתי לדמיין את הבת של ואן דר זי לובשת, כשהיא לא עסוקה בלשדוד חפים מפשע. לונה לא דמתה כלל לבת של ג'יימי — דריה — או לשאר הבנות בגן שלה, שהעדיפו שמלות ונצנצים. מה שלא הפריע לה, כי גם בהן היא לא גילתה שום עניין.

"אז אולי גם ספגטי וגם פרוזן יוגורט?" ניסיתי לשחד אותה. ואני אף פעם לא מנסה לשחד. בחיים לא.

אחיזתה הרופפת בידי התהדקה. מתחמם.

"נוסיף פרוזן יוגורט על הספגטי בתור רוטב ונראה ביחד "דברים מוזרים". שני פרקים. לא נלך לישון בזמן. תלכי לישון בתשע במקום בשמונה." לעזאזל הכול. הגיע סוף השבוע, והנשים יכולות לחכות. הערב אצפה בנטפליקס עם הבת שלי. הערב אהיה סוסון־ים.

לונה לחצה את ידי פעם אחת בהסכמה דוממת.

"אבל אין שוקולד או עוגיות אחרי ארוחת ערב," התרעתי. בכל מה שקשור לאוכל והרגלים בבית, הקפדתי על משמעת. לונה לחצה שוב את ידי.

"תתלונני אצל מישהו שאכפת לו, גברת. אני אבא שלך, ואני קובע את החוקים. אין שוקולד. גם לא בנים — אחרי ארוחת ערב, אחרת..."

חיוך רפאים ריחף על פניה לפני שחזרה לזעוף, מהדקת אל חזהּ את התיק עם סוסון־הים. הבת שלי, עצמי ובשרי, מעולם לא חייכה אלי, אפילו לא פעם אחת, אפילו לא בטעות, אפילו לא בכלל.

סוניה טעתה. אני לא סוסון־ים.

אני הים.