מוזות ומפלצות 2 - מנגינות ונחשים

הערת הסופרת

"מנגינות ונחשים" הוא רומן עכשווי אפלולי בהשראת הסיפור המיתולוגי על אורפאוס ואורידיקה.

הוא לא פנטזיה או גרסה חדשה לסיפור ישן.

ספר זה מכיל נושאים שעלולים לעורר טריגרים בקוראים רגישים, אנא הפעילו שיקול דעת.

אולי איידן הוא לא מאפיונר, אבל הוא אנטי־גיבור. הוא יעשה דברים שלא תאהבו, והוא אולי לא יצטער עליהם. אם הדבר גורם לכם אי־נוחות, אל תקראו את הספר הזה.

פרולוג

ריילי

יש דם בכל מקום.

הוא מכסה את כפות ידיי הדביקות.

שורף בעיניי כשהוא נוזל לי במורד המצח.

ריח המוות צורב לי בנחיריים, מתפשט באוויר כמו אדים רעילים, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה כמה אימא תתעצבן כשתגיע הביתה.

הראייה שלי מיטשטשת כשאני מנסה לזוז. מהדם או מהכאב החד והפתאומי שנורה לי במורד הגב — אני לא בטוחה. לא משנה מה הסיבה, הכאב משתק אותי, ואני משחררת נשיפה חנוקה.

ואם הוא יחזור?

החמצן משקשק לי בריאות, נתקע בגוש שחוסם לי את הגרון.

תחושה פועמת דופקת לי בבסיס הגולגולת ומתחילה להתפשט בכאב לכל מקום. לצלעות שלי, לאורך עצם הבריח. היא נורית כמו מכת חשמל במורד רגליי.

אני מצליחה להרים יד ולהעביר אותה על הבטן. האצבע המורה שלי נתקעת בפתח בבד, אבל זה לא יכול להיות.

אני לובשת שמלה.

היה סוף־סוף חם מספיק בחוץ אחרי תחילתו הקרירה מהרגיל של האביב, אז לבשתי שמלה.

למה יש פתח באמצע?

רטיבות מצטברת לי מתחת לאצבע כשאני לוחצת. שורף לי, אבל אני ממשיכה ללחוץ, ממשיכה לחקור. אולי אם אצליח להבין מה קרה, אוכל לתקן את זה.

כאב נורא מפלח לי את הבטן, אבל משום מה, אני לא מעכלת אותו לגמרי. זה צונמי שנשבר לפני שהוא פוגע בחוף ומצליף בי ברעידות משנה שאיבדו מכוחן.

אני נוזלת, מדממת על השטיח הלבן של אימא.

אלוהים, היא עומדת לכעוס.

עם כל הכוח שנותר בי, אני מכריחה את הגוף שלי לזוז. אני חייבת לצאת מפה לפני שהמצב יידרדר, למרות שקשה לדמיין איך זה אפשרי בשלב הזה.

רסיסי זכוכית חופרים לי בגב כשאני זזה בניסיון למצוא נקודת אחיזה על הרצפה.

צעדים כבדים במכוון מהדהדים מתחת לראשי. פחד מטפטף לי במורד הגב כמו ברז מקולקל כשגופי מזהה את הסכנה עוד לפני שהמוח שלי מצליח לקלוט אותה.

עור ברווז מכסה לי את העורף, ואני קופאת עד כמה שניתן בתקווה שזה יספיק. אולי אם הוא יחשוב שאני מתה, הוא יניח לי.

אבל אני אמורה לדעת שזה לא יקרה.

הגברים שאימא שלי יוצאת איתם לא מסופקים עד שהם טועמים את הטֶבח.

דמות מוצללת חודרת דרך הראייה המעורפלת שלי כשהוא גוהר מעליי עם חתיכה של זכוכית שבורה ביד אחת.

עיניים צהובות מוטרפות נועצות בי מבט מלמעלה וחיוך מרושע מתפשט על פניו.

החגורה שלו פתוחה וכך גם מכנסיו, וטביעות אצבעות נואשות בצבע ארגמן מעטרות את צווארו, את פניו, את החולצה הלבנה שלו.

המוח שלי מתמרד נגד המראה וגועל גואה לי כמו נחשול בחזה, אבל גופי לא מגיב.

כל מה שאני יכולה לעשות זה לבהות.

לצפות כשהוא מתכופף ומעביר את הקצה החד של הזכוכית על הפנים שלי. אני מרגישה אותו מחליק למעלה, מקצה השפה שלי עד מתחת לעין, ולשבריר שנייה אני מתפללת.

מתפללת שהוא יחסל אותי מהר.

וגרוע מכול, אני מתפללת שאימא לא תכעס מדי כשתחזור הביתה, כי עוברת לי רק מחשבה אחת בראש כשהראייה שלי מיטשטשת שוב ואז מחשיכה לגמרי.

והמחשבה היא שיש דם.

בכל מקום.

1

ריילי

אימא שלי נהגה לומר שדברים יפים נוצרים מתוך כאב בלתי נתפס.

ואז היא הייתה מכבה את הסיגריה שלה על הבטן שלי, למקרה שאני צריכה שתזכיר לי שגם אם יש בי יופי, הוא עוד לא סיים להתפתח.

כשהיא מתה, אני יודעת שאנשים ציפו ממני להתאבל עליה.

זה מה שילדים אמורים לעשות כשהם מאבדים הורה.

מצד שני, רוב ההורים לא מנסים למכור את הילדים שלהם לחבר ברון הפשע שלהם שמתעסק באופן כמעט בלעדי בסחר בבני אדם.

הדבר היחיד שהתאבלתי עליו הוא שלא אני הדלקתי את הגפרור.

אחי בויד מתעקש שזה דבר טוב. הוא אומר שרצח משנה אותך. מחווט מחדש את הנשמה שלך והופך אותה למשהו אפלולי ושבור.

אבל גם טראומה עושה את זה, והייתי מעדיפה להיות רדופה על ידי קול הצרחות האחרונות של אימא שלי ולא על ידי הדי הצרחות שלי עצמי. אולי הכאב היה קצת יותר נסבל אם הייתי זוכה להיות עדה לסבל שלה.

כשאני בולעת, מועקה מוכרת נכרכת לי סביב קנה הנשימה והצלקות על הלחי שלי ובקצה הפה פועמות. זו הראיה היחידה שנותרה מהזיכרונות שאני יכולה להרגיש, אבל לא לראות ממש.

חוץ מזה, אני ממש לא רואה שאחי סובל מנדודי שינה בגלל זה.

למעשה, כשאני צופה בו מסדר את החפתים של החליפה האפורה כהה המחויטת שלו בחדר האמבטיה במלון, בויד נראה שלֵו יותר מאי פעם.

"ריילי," הוא גונח בלי להסיר את עיניו החומות־ירוקות מהמשימה שלהן. "תפסיקי להסתכל עליי ככה."

אני מורידה רגליים מהמזרן הגדול שבפינה. "איך?"

הלסת של בויד מתכווצת והדופק שלו מאיץ — לא שאפשר באמת לראות את זה מתחת לקעקועים. קעקועים מעטרים את כל גופו, מהצוואר ומטה. שפע של דמויות שנחקקו בקביעות לתוך העור שלו. כשהוא עומד שם עם שערו הבלונדיני כהה מסורק לאחור וקמטים של זעף סביב שפתיו, הוא נראה יותר כמו מאפיונר מהחברים שלו ששייכים רשמית למאפיה.

לא שאני אמורה לדעת משהו מכל זה. בויד אוהב להעמיד פנים שחברת האבטחה שהוא עובד בה כמהנדס חוקית לחלוטין. אבל עשיתי את שיעורי הבית שלי ואני יודעת שאף אחד בעיירה הקטנה קינגז טרֶייס, מיין, לא חי מחוץ לטווח של הפשע המאורגן.

הוא לא עונה על השאלה שלי. "אני יכול להישאר עוד לילה, את יודעת. אזיז את הפגישות שלי ואגיד לחברה לחכות עד יום שני כדי שאחזור."

עיניי זזות לחלון העצום מולנו וחולפות על השדרה החמישית ההומה עשרים קומות מתחתינו. השמש מתחילה לשקוע מעבר לבניין האמפייר סטייט, שמיכה של ורוד וכתום פסטליים מכסה את השמיים כשהעיר מפנה מקום לחשכה.

צמרמורת חולפת בי ועור ברווז מכסה את גופי כשאני מהרהרת באפשרות שאסתובב לבד בניו־יורק.

טוב, בערך לבד. טכנית, זה טיול כיתתי, אז אני חולקת חדר עם שתי בנות — אורורה ג'קסון ומֵלי סימונס. בויד לא היה אמור להיות פה בכלל, אבל אנשים לא מסרבים לבקשות שלך כשיש לך מספיק כסף כדי להשתיק אותם.

"אתה לא יכול להמשיך לדחות את העבודה כדי להישאר פה," אני אומרת לבסוף וגוררת את מבטי מהזכוכית. "שנינו יודעים שהמקום לא מתפקד כשאתה לא בסביבה."

"לא לקחתי חופש כבר עשר שנים. הם חייבים לי."

"נכון, והסכמנו שתישאר פה שלושה ימים ואז תחזור הביתה הערב."

"לא, אמרתי שאישאר כל עוד ארגיש שאת זקוקה לי." עיניו קופצות אל העיניים שלי במראה. "ביליתי את שלושת הימים האחרונים בלצפות בך מתכנסת לתוך עצמך, אז תסלחי לי שאני לא ממש בטוח שתהיי מסוגלת להתמודד עם זה."

המילים שלו צורבות. תזכורת קטנה ומעקצצת שאני לא שחקנית טובה כמו שאני חושבת.

אצבעותיי נסגרות לאגרופים והציפורניים חופרות לתוך הבשר בכפות ידיי עד שהכאב הפיזי מחליף את הכאב הנפשי שפועם לי בעצמות. אני שואפת שאיפה עמוקה ומניחה את הרגליים על המיטה. הלק השחור שעל הבהונות שלי בולט על רקע השמיכה הלבנה.

"איך נוכל לדעת שאני מוכנה אם לא תיתן לי לנסות?"

בויד אוחז בקצה הדלפק וצופה כשאני גורבת גרביים. "ואם אני אתן לך לנסות ומשהו יקרה?"

"כמו מה, מישהו יתקוף אותי? זה כבר קרה, ויש לי את דוח האק"ג עם ההפסקה בפעילות הלב בתור הוכחה." הבדיחה נפלטת משפתיי לפני שאני מספיקה לבלוע אותה.

הבטן שלי משתוללת בתיאום עם המבט היוקד שבעיניו של אחי.

הוא לא אומר דבר.

הוא אף פעם לא אומר דבר.

אני משחררת נשיפה ומרגישה כאילו הלשון שלי התעבתה ונדבקה לי לחך העליון. "אני רק אומרת שאני יכולה להיפגע בכל מקום. אתה לא יכול להבטיח שאהיה בטוחה בניו־יורק, בדיוק כמו שאתה לא יכול להבטיח את זה בקינגז טרייס, אז מה הטעם שתישאר?"

הוא מסתובב, נשען על הכיור ומרים גבה. "את לא חושבת שאת בטוחה יותר כשאת איתי מאשר כשאת לבד?"

"אבל אני אפילו לא אהיה לבד. יש לי שותפות לחדר, זוכר?"

בויד נוחר בזלזול ומביט מחוץ לדלת על המסדרון הריק בסוויטה שלנו. "נכון. כי הן היו כאלה חברות מעולות עד עכשיו."

הוא לא טועה. חוקי התיכון דורשים משותפים לחדר להישאר יחד בטיולים קבוצתיים, אבל אורורה ומלי שמחו להשאיר אותי לבד בכל הזדמנות שקיבלו. אם כי אני חושדת שזה קשור לעובדה שאני מסרבת לנהל שיחות מנומסות עם שתי המתלהבות.

או אולי זה משום שבעיני חבריי לכיתה, אני עדיין הנערה החדשה המוזרה מהצד הלא נכון של העיר. אפשר להוציא את הנערה מהקרוון ולדחוף ערמה של כסף לתוך חשבון הבנק שלה, אבל זה לא אומר שאנשים יפסיקו לראות אותה בתור זבל.

לא צריך לעניין אותי מה הן חושבות, אני יודעת. אבל החופש שלי תלוי בנכונות שלהן להשתתף בדברים איתי. אחרת, בויד לעולם לא ישאיר אותי פה.

"זה לילה אחד," אני נשענת לאחור ופורשת את האצבעות על המזרן. "אם משהו יקרה בזמן שלא תהיה פה, לא תצטרך יותר לתת לי ללכת לשום מקום בלעדיך."

הוא בוהה בי בשקט במשך זמן רב, משוטט על הפנים שלי כמנסה להטביע אותן בזיכרונו. אני זזה באי־נוחות. הפחד שהוא יסרב מתפשט לי במורד עמוד השדרה, והתחושה מוחשית כל כך שהיא גורמת לי להזדקף.

אני מנסה לחייך, מותחת רגליים ומשלבת אותן זו על זו. חסודה וצנועה, התגלמות השלווה בקפוצ'ון ענק של גרייטפול דד וגרביים סגולים צמריריים.

אולי אם אנסה לפחות להעמיד פנים שאני לא לחוצה, הוא יאמין לזה.

מחשבה יוצרת מציאות, או איזה בולשיט בסגנון שהחברה שלו פיונה תמיד פולטת.

לבסוף, אחרי שאני מתחילה להרגיש שאני עומדת למות תחת מבטו הנוקב, אחי משחרר נשיפה כבדה, מתרומם מהדלפק ונכנס בחזרה לחדר. הוא מרים את הזרוע ומסתכל על שעון הרולקס העצום שעל מפרק כף ידו.

"שיחת טלפון כל שעה עגולה עד שתלכי לישון." הוא מוריד את היד ומצביע עליי באצבע ארוכה. "אם לא אשמע ממך, אני תופס את הטיסה הראשונה בחזרה לפה. אני בטוח שאני לא צריך להזכיר לך שלא משנה איפה את, אני אמצא אותך."

התרגשות מבעבעת לי בחזה, ואני מזנקת מהמיטה ורצה אליו כדי לעטוף אותו בחיבוק. המצח שלי בקושי נוגע בעצם הבריח שלו, והשרירים שלו מתכווצים כשזרועותיי נכרכות לו סביב המותניים.

אחת מידיו יורדת ונחה בין השכמות שלי. לחישה של מגע, כמו כשנוגעים במשהו שברירי שכבר נשבר בעבר. כאילו הסדקים לא החלימו לגמרי, והוא מפחד שכל לחץ עלול לגרום להם להישבר שוב.

אני זזה לאחור לפני שהוא ירגיש את תפרי הפנטום נפרמים ומדביקה חיוך גדול ומזויף על הפנים. אי אפשר לדעת אם הוא מאמין לזה או לא, אבל לפחות הוא לא מעיר על כך.

מאוחר יותר, אחרי שהכנסתי את בויד למונית לפני שיוכל לשנות את דעתו, אני ממהרת לעלות בחזרה לסוויטה במלון ובדיוק יוצאת מהאמבטיה כשאורורה ומלי חוזרות. לשתי הנערות יש מגוון שלם של שקיות של קניות על הזרועות, והן מפילות אותן בדרך לחדר השינה שהן חולקות ונעלמות בשנייה שהן רואות אותי.

טינה בוערת לי בגרון, אבל אני מדחיקה אותה, פונה שמאלה ונכנסת לחדר שלי. אני נשכבת על המזרן וכבר מתחרטת שסילקתי את אחי.

אני משחקת במחשב הנייד שלי קצת, עובדת על אתר דמה לתיק העבודות שלי, זה שאני מכינה למקרה שאחליט להירשם לתואר בעיצוב אחרי התיכון.

פסיכולוגית זקנה אחת הציעה שאמצא תחביב אחרי שהתקיפה שעברתי והמוות של אימי הותירו אותי תקועה מבחינה נפשית. לכן בשנתיים האחרונות התעסקתי קצת בעיצוב אתרים.

אני לא מומחית, אבל אשקר אם אומר שזה לא הגביר משמעותית את רמות הסרוטונין בגופי.

דפיקה על הדלת מנתקת אותי מהמסך שלי, ואני מתיישבת ומניחה את המחשב על המזרן כשמלי דוחפת את ראשה פנימה.

שיער הבלונד־פלטינה שלה צבוע בפסים כחולים, והיא דוחפת קווצה ממנו מאחורי האוזן ומביטה במהירות מסביב לחדר.

"מר קלי הלך?" היא שואלת, ואני נושכת את פנים הלחי כדי לא לגלגל עיניים מהנימה הרשמית. כאילו אני לא יודעת שכל בחורה שאני לומדת איתה בתיכון חושבת על אח שלי כשהיא מאוננת.

יכולתי לשמוע את אורורה מאוננת במחשבות עליו אתמול בלילה, כשהתקלחה. קולות ההנאה שלה נשמעו היטב בחלל המשותף. גם הוא שמע אותם ומייד התקשר לחברה שלו וירד ללובי לדבר איתה.

"הוא עזב זמן קצר לפני שחזרתן," אני אומרת בקול חסר רגש ומרימה את הטלפון שלי מהשידה שליד המיטה. אני פותחת את הנעילה, מדפדפת ללא מטרה ברשתות חברתיות ומנסה להעמיד פנים שהנוכחות שלה לא מלחיצה אותי.

"מגניב." מלי פותחת את הדלת לרווחה, מתפרצת לתוך החדר וגוררת אחריה שקית ארוכה של ניקוי יבש. היא פותחת את הרוכסן, מוציאה מתוכה משהו מבד משי ירוק כהה ומשליכה אותו לעברי. "מהר, תלבשי את זה."

אני תופסת את הבגד ומכווצת גבות כשאני אוחזת בבד הרך. "מה זה?"

"זאת שמלה, טרולית שכמותך." אורורה נכנסת לחדר, ועור הברונזה השזוף שלה בוהק מתחת לשמלה הוורודה הנוצצת והסקסית שהיא לובשת. המכפלת המכוסה נצנצים מגיעה עד אמצע הירכיים שלה ומציגה לראווה את השוקיים השריריות החטובות שלה, והיא בדיוק אוספת בסיכות את שערה השחור המתולתל.

"רור," מלי גוערת בה ומעניקה לי חיוך מתנצל.

אורורה מגלגלת את עיניה החומות, מושכת כתפיים ומסתובבת להביט במראה. "נו, באמת. ריילי יודעת שאני צוחקת. אבל איזה מין שאלה זאת?"

חום מבעיר את לחיי והצלקת מתעוררת לחיים ופועמת. אני נוגעת בבד הירוק ומבחינה במחשוף הנדיב כשאני פורשת את השמלה בחיקי.

"היא ממש מפוארת," אני אומרת לאט, ובלבול מזדחל לי במוח. "הלכנו לאופרה אתמול בלילה וללה ברנרדין בלילה שלפני. בשביל מה צריך להתלבש יפה הלילה?"

"זה אירוע צדקה." אורורה מרימה גבה. "את מכירה את המונח צדקה, נכון?"

העיניים שלי מעקצצות.

"כי המשפחה של חברה של אחיך עורכת הרבה אירועים לגיוס תרומות," היא ממשיכה. חיוך קטן מרים צד אחד של הפה שלה וגורם לי לרצות למחוק אותו בסטירה.

זה נכון. משפחת אָייוֶורז היא סמל לנדיבות בעיירה שממנה אני מגיעה, ופיונה, החברה של בויד, היא הדמות המובילה בגיוס תרומות מאז שאימא שלה מתה.

ועדיין, אני לא מאמינה שלזה אורורה התכוונה.

"כן, אני מניחה שאפשר להגיד שאני רגילה להתעסק עם אנשים בלי מזל." המבט שלי נעול על עיניה כשאני מדברת, וניצוץ קטן של אש רושף בי. אני נחושה לא לתת לכלבה להרוס לי את הערב.

"נפלא." הנימה שלה קלילה ומתוקה במידה מוגזמת, כמו צמר גפן מתוק. "יש לנו כרטיסים לנשף של השנה, ואנחנו חייבות להיראות במיטבנו."

הבטן שלי מתהפכת, ואני מהדקת את האחיזה שלי בשמלה. "למה?"

מלי מחייכת לעברי חיוך קורן וניגשת אליי עם נרתיק קטנטן מעור. היא מפילה אותו על המיטה לידי, מתחילה להוציא שפופרות שונות של איפור ומרימה אותן אל הפנים שלי כדי להחליט באיזו מהן להשתמש.

"השמועה אומרת שאיידן ג'יימס יהיה שם," היא משתפכת ופותחת פקק של מייק אפ נוזלי. "והוא הולך להגיש הצעה במכירה הפומבית."

אני נשענת לאחור. הבטן שלי מתכווצת מהמחשבה שאהיה באותו בניין עם אליל הרוק שביליתי את שנותיי המכוננות בלרייר עליו. בזמנו, הייתי כבר יודעת שהוא בעיר.

הייתי כנראה מתכננת להגיע לנשף בעצמי.

אבל הרבה השתנה בשנתיים האחרונות. האובססיה שלי פחתה — או לפחות חשבתי שפחתה.

הזיעה שמצטברת לי בקו השיער רומזת אחרת.

"אז, מה? אתן מתכוונות לנסות לדבר איתו?"

"למה לא?" מלי מושכת כתפיים. "שווה לנסות לגרום לו לראות מה יש לנו להציע."

"אבל אנחנו לא ארגון צדקה. אין לנו שום דבר שהוא יכול להציע לממן."

מלי ואורורה מגחכות בלגלוג, ואז אורורה ניגשת ומתכופפת אליי, מניחה לי יד על הברך ולוחצת קלות במחווה מתנשאת של רחמים מזויפים.

או אולי היא באמת מרחמת עליי — קשה לי להחליט מה גרוע יותר.

"אוי, מתוקה," היא אומרת, ושפתיה נמתחות לאחור על שיניה הלבנות כפנינים. "במכירה הפומבית הזאת מגישים הצעות עלייך."