הביקורות של Scar-let

"החוקר, המשורר והסופר, דב בהט, יוצר ותיק ואיכותי, היודע להעמיד רומן ואף סיפורים קצרים על כּנם, מפרסם כעת את סיפורי החיות שלו תחת הכותרת: על לביאות אלמנות – ועוד. בהט, כזכר אלפא טיפוסי, איש שעמד כל חייו, השנה ימלאו לו תשעים, במרכז העשייה והמחקר האקדמי כפרופסור שהוא גיאולוג בכיר ובינלאומי, מתמקד לא אחת בסיפורים על החיות כתיאור של מאבק הישרדות בטבע, החיים כ"תיאור של מאבק", כפי שקבע פרנץ קפקא בסיפורו האניגמטי, ולכן בהט מוקסם בעיקר מחיי האריות בכלל וחיי הלביאות בפרט. המלכים והמלכות עושים לו את זה. בולט כאן ביותר הסיפור המפותח בעל הטון הפמיניסטי "על לביאות אלמנות – ועוד".

אבל בהט בסיפוריו לא נשאר שם. בהמשך הספר לא ייצור רק אלגוריות של כוח משפחתי, עֶדרי וחברתי בעקבות הטורפים הגדולים מן האריה דרך הכריש ועד הדב, אלא יתמקד גם באינטימי יותר, דהיינו, סיפורים שבהם לא האלגוריה בין חיי החיות לחיי האדם עומדת במרכז, אלא דווקא הקשרים ההדדיים בין עולם החי לעולם האדם, המגע ביניהם בחיפוש אחר פתרונות למול פגעי הזמן והטבע, החלוף של כולנו. לפעמים הדבר בא באמצעות הומור קורצני כמו בסיפור "התוכי של חווה'לה", או הסיפור על הדוכיפת "הציפור הלאומית" שלנו, או באופן פסבדו מדעי חמור סבר כביכול כמו בסיפורים "הפילים של לורנס", המבוסס על מקרה אמיתי ומוּכּר ו"פינגווין וזוגתו".

נראה כי בהט כסופר מוכשר מוסיף כאן עוד נדבך לקורפוס הסיפורתי המתהוֶוה שלו. זה ספר מענג ושווה קריאה. "

רן יגיל – מבקר, סופר ועורך 

הטבע מלא בהפתעות מתוקות ונהדרות: שפע צמחי בר למאכל ולמרפא בהישג ידיכם, ביער, בגינה השכונתית או בחצר הבית.

ליקוט צמחי בר הוא הרבה יותר מטקטיקת הישרדות, טרנד רגעי או חיבור למסורת – ליקוט הוא עונג. הוא טומן בחובו מענה לרבים מהדברים שהחיים המודרניים גזלו מאיתנו: זמן שקט, חיבור לאדמה וביטחון תזונתי. ליקוט הוא כוח־על, שמאפשר לראות יופי בכל פינה, וממלא את החיים בקסם (ובאוכל טעים!).

ליקוט בקלות הוא מדריך ברור, נגיש ומלא בידע מעשי, בתמונות מדויקות ובטיפים פשוטים, שיעזור לכם לזהות בביטחון צמחֵי בר למאכל ולמרפא ולהכניס אותם הביתה. הוא משדרג כל טיול לחוויה טעימה, ובין הדפים תמצאו את קסם החיבור לטבע, ותזכו בהעשרת המטבח הביתי ובשמחת הליקוט הפשוטה.

אין צורך בידע מוקדם או בציוד מיוחד: רק תכניסו את הספר לתיק, צאו החוצה, וגלו את השפע שמחכה לכן ולכם ממש מתחת לאף.

לילך מוצפי הראל היא מייסדת "בת קיימא – בית הספר לליקוט ולבישול בטבע", ומובילה בתחום הליקוט בישראל. בעשור האחרון היא הדריכה אלפי משתתפים ומשתתפות בסדנאות ובקורסים, והפכה את הידע העתיק לנגיש ולמעורר השראה.

חרציות היא יצירה פיוטית ומטלטלת המטיילת בין נופי הארץ ובין נבכי הנפש. השירים נעים בין "העיר הרמה שאדמתה האדומה שרויה במשרת גשמי ברכה" ולבין "העיר שקברה את האביב", וביניהם שדה החרציות – סמל לכמיהה ולחיים, כשהם יוצרים מרחב מטאפורי עשיר של חיבור ופרידה, אור וצל.

הספר, אשר נכתב ברובו טרם ה־7 באוקטובר, מקבל משמעות חדשה ומטלטלת במציאות של ימינו. עבור המשורר, הפרסום עצמו הוא אקט של חיים, של יצירה גם אל מול כאב ואבדן, ברוח דבריה של לאה גולדברג על כתיבת שירת חולין בזמן מלחמה.

הספר שוזר דימויים מעולמות הטבע והאדם, ונשמרת בו עדינות שאינה נמוגה גם לנוכח אכזריות המציאות. כמו החרצית הנעה אל האור כששורשיה נטועים באדמה, כך גם האדם – נמשך אל החיים, אך נושא עימו את משקל העבר.

רמי פוגץ׳, יליד 1977, מתגורר בתל־אביב. ד"ר לפיזיקה ממכון ויצמן, לשעבר עמית במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון ובמרכז לפיזיקה תיאורטית באיטליה. כיום סטודנט לפסיכולוגיה. כתיבתו משלבת שירה, מדע ופסיכואנליזה, וחוקרת את היכולת של המילים לתת צורה לחסר ולריק ולמלאו מחדש בתקווה.

הצילו! ההורים שלי שלחו אותי למקום הכי נורא על פני כדור הארץ! אין בו לא טלוויזיה, לא משחקי וידאו, ולא אז'קס להציק לו... רק עצים, עצים ועוד עצים! אבל תסמכו עליי – ב"מחנה הנוטריות העליזות" יזכרו אותי עוד הרבה הרבה זמן!

ההורים של אדל שלחו אותה למחנה הקיץ המושלם, למקום שבו בעלי חיים וילדים חיים יחד בטבע באושר ובהרמוניה. אבל כפי שהגיבורה השובבה שלנו יודעת היטב, הטבע הוא מקום פראי – כך שהיא לא שכחה לארוז במזוודה שלה כמה טריקים מלוכלכים...

לפני הרבה שנים פגשתי נחש צעיר שהתחבא בין העציצים במרפסת שלי. בלי לברר מי או מה, הִזעקתי את השכן. הוא לכד את הנחש, הכניס אותו לְצנצנת, ושחרר אותו בְּשָדה מרוּחָק. מאז, עברתי דירה, ועוד דירה, ולא פעם תהיתי מה עלה בגורלו של אותו נחש. לפני כמה שנים נפגשנו שוב, הנחש ואני, שנינו כבר לא צעירים, וזה מה שהוא סיפר לי. רשמתי הכול בְּספר.

כחולי קצר רוח. האביב דוחק בו לצאת מהמאורה. ולמרות האזהרות של אמו, שזה מסוכן ומנוּגד לַהנחיות, הוא בכל זאת יוצא. בנדודיו הוא מרחיק הרבה מעבר לָעמק. בעלילה רבת הַמְצאות ודמיון כחולי פוגש דמויות מפתיעות, מסקרנות וחד־פעמיות, שדרכן הוא לומד על עצמו ועל יכולותיו, גם כאשר הן תולשות אותו, מעיפות אותו הלאה אל הלא־נודע.

נחש טוב הוא ספר שופע דמיון, מלא ידע לגבי בעלי חיים וצמחים והטבע כולו. לא תוכלו להניח אותו מידכם. זהו איננו ספר ילדים. זהו ספר חניכה.

"נחש טוב לא דומה לשום סיפור שקראתי. הומור ודמיון שזורים בעלילה מפתיעה ובהיכרות קרובה עם עולם הטבע. נהניתי מכל רגע." - יהודית מילוא

יפתח, הנער החכם והרגיש וחברתו האדמונית רחלה, הם חברים ותיקים באגודת שומרי השורשים שתפקידה עלי אדמות הוא להגן על העצים ברחבי העולם.  השניים נקלעים בטרילוגיה זו, להרפתקאות נוספות ועתירות דמיון בחברת איש היער המסתורי, ידיד העצים, הדובר את שפתם.

יחד יוצאת השלישיה הנועזת למשימות מלאות סכנה, על מנת להגן על יערות הארץ והעולם מפני פגיעתם הרעה של אויביהם המושבעים, הלא הם הכחולים.

הרפתקאות יפתח כורך יחדיו שלושה מסיפורי יפתח וחבריו: יפתח ותופת האש; יפתח ומנהרות החול ו־יפתח והתעלומה בהר הקודש.

במהלך שלוש הרפתקאותיהם מסמרות השיער, תכיר השלישיה יצורים משונים, תבחן מול אתגרים מפתיעים, ותעמוד מול רשע טהור, אך גם תגלה בעצמה תעצומות נפש ואת כוחה של חברות אמת.

בספרים אלו, שנכתבו לפני כעשור, מתגלה חיים חיימוף בעל הדמיון הפורה גם כנביא זעם. אך לצערנו, המציאות עלתה על כל דמיון.  

הרפתקאות יפתח הוא טרילוגיית ספרים לנוער שיגעו גם ללבם של המבוגרים ולכל שוחרי הטבע. חיים חיימוף, מהפוריים שבסופרי ישראל, נולד בבולגריה בשנת 1931, ועלה ארצה ב־1950. הוא פרופסור לכירורגיה וסופר שפרסם רומנים רבים, קובצי סיפורים, שירה ומחזות.

בני־אדם וחיות אחרות באספקלריה היסטורית הוא קובץ מאמרים שנכתבו על־ידי תשעה־עשר חוקרים מתחומי ההיסטוריה, תולדות האמנות, הארכיאולוגיה, הזואולוגיה והאנתרופולוגיה.

הקובץ עוסק בהיבטים שונים של הזיקה בין אנשים לחיות בתרבויות שונות, משחר ההיסטוריה ועד ימינו. המאמרים דנים באמונות לגבי חיות, באבולוציה ובשינויים שחלו במינים שונים עקב התערבותו של האדם בטבע, בשימוש בחיות במפעלי בנייה בעת העתיקה, בשימוש בבעלי-חיים בפולחן וייצוגם הסמלי בעת העתיקה, בגידול יונים בארץ ישראל הקדומה ושימוש ביוני דואר בעולם האסלאם, בחיות מיתולוגיות ומפלצות בתרבויות העתיקות, ביחס לחתולים במקורות היהודיים, באלימות כלפי חיות בימי-הביניים, במורשת הווטרינרית של עולם האסלאם בימי-הביניים, ביחס המוסלמים לחיות בעיניהם של אנשי המערב, במשמעותן הסמלית של חיות בציורי הרנסאנס, במקומם של כלבים בקרב מלומדים בראשית העת החדשה, בוויכוח על קופי-העל בתקופת ההשכלה, בהתגברות הניכור ביחס לבעלי-חיים בעידן התעשייתי, בראשית העיסוק בזואולוגיה בארץ ישראל, וביחסם של בני שבט מכסיקני בן ימינו לכלבים.

פרה גועה, כוכבים מחווירים הוא הזמנה להיכרות עם פרות כפי שתיארו אותן וכתבו עליהן אומנים, סופרים ומשוררים. מהפרות בחלומו של מלך מצרים לתבליט מצרי עתיק המתאר פרה נחלבת; מפרות הנושאות את ארון הברית לציור של שור היושב במדיטציה; מסיפורים עבריים מלאי חמלה ואהבה לפרות לציורי מערות של ביזונים.

כל אלה מזמינים אותנו לחשוב על פרות בראש ובראשונה כעל חיות שֶחיות, כעל אימהות גדולות, כעל יצורים שיותר ממיליארד איש בעולם עדיין רואים בהם קדוּשה.

דרור בורשטיין פרסם רומנים, ספרי שירה ומסות. הוא מלמד בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. 
שכנים היא סדרת ספרים שנועדה לעורר תשומת לב אל בעלי חיים המתגוררים בסמוך אלינו, לפעמים במרחק נגיעה.
זהו הספר השלישי בסדרה. קדמו לו פליטי אור: מעוף בעקבות עטלפים ואח לתנים.

שֶׁאֲנַחְנוּ –
אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ וּפַחַד
זוֹקְפִים קוֹמָתָם וְעוֹלִים 
כַּחַרְצִיּוֹת הַמְּשֻׁגָּעוֹת
וּלְשׁוֹנוֹת הַפָּר הַתְּכֵלֶת
בְּאַדְמָתֵנוּ
פַּחַד אֱלֹהִים

ספרו החדש של אבישר הר-שפי הוא מעין יומן מסע. מסע באמצע החיים – ולא רק במרכזו של ציר הזמן, אלא גם במרחב הנפרש בין היומיומי לנשגב, היש והאין, מה שמומש ומה שלא. מנקודת מבט זו נבחנים גם הזוגיות והקשר לאלוהים, קשר הנע בין מרחק וקרבה, התרסה ודבקות.

"יש לנו רגעים אנחנו", כותב הר-שפי באחד משירי הספר. ובשיר אחר: "וּמָה אִם חַיֵּינוּ חוֹמְקִים מִיָּדֵינוּ / הֲלֹא כָּךְ הֵם חַיִּים?". אולם לצד ההכרה בהיותם של החיים בני חלוף, שירי הספר מוסיפים לתאר בקשה ותפילה להאחז בנקודות זמן חמקמקות, על הצדדים הרוחניים והאישיים שבהן. זאת במיוחד ברגעי מפגש עם הנשמה והשכינה, בצלילים ומראות שנגלים בין ערות לשינה, אך גם מתוך רצון לראות ברכה בשגרת החיים וברגעים הפשוטים ביותר שבה: "קְצָת צֵל / וְלוּ קִיקָיוֹן".

"למרבה השמחה, הר-שפי אכן מצליח לתפוס רגעים רבים כאלה בשיריו. זאת בתיאורי טבע משכרים, בשפה שיונקת משורשי המיסטיקה היהודית ובשירה שאינה נדרשת להרעים בקולה כדי להישמע." - יוני דוד

ד"ר אבישר הר-שפי מלמד קבלה, חסידות וכתיבה באוניברסיטת בר-אילן ובישיבת 'שיח יצחק'. ממקימי בית המדרש 'זוהר חי' ללימוד ספרות הזוהר. עורך ביחד עם רעייתו סיון הר-שפי את כתב העת 'עתר'. זהו ספר שיריו הרביעי. 

בשירים במֵי הנביעה מתרחש מפגש עדין, חשוף, עם הטבע החי, הצומח, האנושי. ההתבוננות בטבע כאן – מעֵבר להאנשה, דימוי או ראי – היא מגע אינטימי ובלתי אמצעי עם החיוּת שבו. מגע הנפש בנפש העולם, בַּשורש, במקור הנביעה. רגעים של הזדהרות. בקצות אצבעות רגישות, מוּחשות ונרשמות בשירים תמונות דקות ומפעימות, תשוקה והתפוררות ורקב ובקיעה.

תמונות מלאות השתאות, פליאה, סוד, קינה, אובדן. בין הפְּנים והבָּר, בחיק הפרא ובמרחב הביתי, חוויה שאין לה ממדים נפתחת. שיר ערש לַנפש שנשארת לבד. בתוך צער וקריעה, תהום, עולם מתהפך, חוזרת השירה והנפש אל ״החיה הנושאת אותי״, אל ״עצמי״ שהוא לא רק אנושי. נִמחצת לנבוט. מתמסרת לתנועה יסודית של חיים ומוות, כיליון וצמיחה, "לְחַסְדֵי הַיֹּפִי שֶׁאֵין בּוֹ חֶסֶד / רַק אֱמֶת / מֻשְׁלֶכֶת מִצַּמֶּרֶת / עֲרֻמָּה".

נעמה שקד, עורכת הספר.

במי הנביעה הוא מסע פיוטי המציע לקוראים הזדמנות לצלול לתוך שירה שבה המסתורין הופך למוכר, והעולם מופיע כזולת עצמי. אווירת השירים נעה בין חוויות חלומיות למסעות במרחבי הנפש, תוך ביטוי של מפגש מעורר תשוקה, יצירה, ומשמעות החיים. הספר שואב את הקוראים לתוך שפה דחוסה, מדויקת, וחושנית – כזו שמצליחה ללכוד את החוויה האנושית על כל גווניה.

הספר מתכתב עם השירה האותנטית והקלאסית, אך עוטף אותה בעדכנות רלוונטית. התהליך שבן דוד מתארת כ"פנייה אל העולם מתוך עומק המעמקים" בא לידי ביטוי באווירה החלומית והאסתטיקה המוקפדת של שיריה.

צפנת בן־דוד, כותבת שירה ופרוזה, ביבליותרפיסטית ומנחת סדנאות כתיבה. חיה בתמרת שבעמק יזרעאל. פרסמה את ספר השירים לגבעות פני אם ואת ספר הסיפורים הקצרים בין אורות לשכחה. במֵי הנביעה הוא ספרה השלישי.

"בתוך מגבלות בסיסיות אלה, אני רוצה לספר על עצמי כפי שהייתי רוצה לחיות את חיי, שחלק גדול מהם כלל לא היה פרי בחירה חופשית ואישית שלי. חלק מהם הוגבל על ידי אילוצים שאין בלתם. אני כפי שהייתי רוצה להיות, בתוך מסגרת חיי שהותוותה גם שלא על ידי. אני כפי שהייתי רוצה לנהוג, בתוך המסגרת שבה מצאתי את עצמי. אני כפי שהייתי יכול להיות שלם עם עצמי. אני ולא מלאך".

המחבר, אנליטיקאי בחשיבתו ומשפטן בהשכלתו, מעלה זיכרונות המשלבים חלומות ואף מאוויים על החיים בבית הוריו הייקים בשנות ה-50, על ילדותו בשכונת נוף ים בהרצליה, על אהבות ראשונות וכן על החיים האישיים ומאפשר הצצה לחיי הנישואים שלו ושל סנדרה, ילידת מרוקו. נישואים שחיברו שני אנשים שוני-מזג על יופיים ומורכבותם. אישיותה העדינה, הנבונה והאצילית של סנדרה מלווה את הקורא לאורך כל הספר ומקרינה גם על דמות המחבר.

לאורך הטקסט שזורים כחוט השני אהבתו של המחבר לים, בהיותו "אוהב בלתי נלאה של הים", ולטבע, כמו גם עמידתו על עקרונותיו ורדיפת הצדק שלו. הספר מכיל הרהורים ומחשבות בנושאים מהותיים כגון עשיית טוב, שלוות נפש, אהבה, זיכרון ועוד. דרכים מיוחדות מצא המחבר להתמודד עם האובדנים הרבים בחייו, ונראה כי הכתיבה היא אחת מהן.

"מה בסך הכול רוצה גלעד? כוס אחת של יין, קורטוב של יופי והרבה אהבה. במינונים כפי שהוא חושק בהם. משתנים. כדי להעביר את החיים, בין הגלים הסוערים, המהמורות שבדרך וההזדמנויות..." 

וכך מעיד יאיר חרובי על עצמו: בצעירותי כתבתי למגירה, להרגיע איזו בעירה פנימית, אך לא שמרתי.
ממרום גילי כתבתי, עתה, את הגיגי ליבי בשפתי. להבעיר את שהתרווח לו ממעמקי ניסיוני אם לא עתה – אימתי?
אני מרגיש ומקווה שלא שרפתי ולא נכוויתי. זה רק אני. ריאליסט מפוכח שאוהב גם לחלום וגם להקיץ.

מסע חובק עולם משתקף מבעד לעדשת המצלמה של המחבר, ומציג לקורא רגעים עוצרי נשימה של יפי הטבע בהדרו. על גבי התמונות שולבו אמירותיו של 'רופא הנשמות’ רבי נחמן מברסלב והקשרן לכל תמונה. 
הספר מגיש לקורא ניסיון ללכוד את החיים ברגעים הפשוטים, ולהאיר לקורא את היופי הנשקף מבעד לעדשת המצלמה.

שירת העפרוני היא שירת טבע שאינה מסתפקת בתיאור של "מראות טבע" גרידא אלא שואפת לבטא "רוממות־רוח וחיוב" (דברי אבות ישורון). זוהי שירה שנולדת מתוך מרחבו של הגליל התחתון וכל כולה שיחה עם המקום, על חשבון השיחה הרגילה, שלרוב היא רק עם עצמנו. היא שואפת להקנות משמעות קיומית ואתית לישיבה בארץ.

אין זו רק שיחת דיבור ומחשבה עם המקום, ואפילו לא רק שירת התבוננות ותשומת לב, אלא שירת חיבור והיאחזות, שירת התפלשות:  "הַבֹּקֶר / בְּכַפּוֹת יָדַי אָסַפְתִּי / מֵהָאוֹר לִרְחֹץ / אֶת פָּנַי / בַּדֶּרֶךְ לַמַּטָּע וְלַשָּׂדֶה". 

לפעמים האור רוחץ את פניך, ולפעמים, בשיר אחר, ההר סוטר על לחייך. המקום של צוריאל אסף הוא בד בבד מעיין אור ומחנך קשוח, אתר של תבערה וגם ערסל של הפוגה. הצעת השירה הזאת היא להרגיש מחדש, דרך המילים, את היותנו כאן, לשלוח יד אל להבות המקום, להכניס את הראש מתחת למימיו, לתת לרוחותיו לחבוט בנו.

מעוף. סוף הוא התבוננות בתחנות הדעיכה האחרונות של אימו של המחבר. ייחודו של התיאור הוא שהבן, פיקי איש שלום, חווה את מסע סוף החיים הזה בלוויית ציפורים. הוא מוצא בהן נחמה וכוח והוא מתאר את חייהן, את חיוניותן ואת המחזוריות שבטבע שיש בה התחדשות וכליה. תיאורי טבע עשירים ולעתים סוערים נארגים בזיכרונות משפחתיים שקטים וברישומים עדינים של דעיכה. 

"גלידים ירוקים. עלים מוקשים שמתקשים להפשיר מקרת הלילה הירושלמי, שזורים בנימי שיבה כסופים ועמוסים בגבישי קרח מתנצנצים. העלים חורקים מכפור. סדקים נפערים בהם ומאיימים לשבור. כרי רקפות מטוללות, ראשים של כלנית כפופים בהכנעה, ועכנאי שמחלפותיו הן עלי כותרת בסגול עכור וטיפות מאירות, מבריקות. כיסים של ערפל מקומי אופפים את נחל רפאים, מצטעפים סביב שלדג לבן־חזה, שנאלם דום בענן הלח והקר. הוא מביט מופתע לצדדים, עיניו משתדלות לחדור את הסמיכות המוכית, אך נכנע ללפיתתה, הוא ממתין שתחלוף, תדאה הלאה במורד הנחל. ראש של חוגלה בוקע מהענן והראש עטור בפריחת שקד ובזהרורי טל; טיפות שהפשירו ובורקות בדיוק כמו הצופית, שמרפרפת סביב עֲפַץ אֵלָה."

עורך הספר: דרור בורשטיין.  

אֲנִי אוֹסֵף כִּלְאַחַר יָד / בַּלּוּטֵי אַלּוֹן שֶׁכֻּרְסְמוּ הַלַּיְלָה. / הַנַּבְרָנִים לֹא מַכִּירִים אֶת חוֹבָם הַמֻּחְלָט / לַנְּמִיָּה שֶׁרָאִיתִי אֶתְמוֹל חוֹצָהּ אֶת הַכְּבִישׁ / וּבְפִיהָ נָחָשׁ.

ספר שיריו של צוריאל אסף "לדובים שהיו כאן פעם", עומד כולו בסימן ה'אוסף'. המשורר פושט ידו 'כלאחר יד' ואוסף אליו את מראות העולם – על חופן בעלי החיים, הטבע ונופי הארץ; ובדרך של טרנספורמציה שירית עמוקה ומרתקת, הוא מקרב אותם אליו: נדנוד של גמל שלמה הופך לתפילת בוקר, ציפור אדום חזה על ענף היא הבזק של מחזה קצרצר שלא מספיק לכתוב אפילו שתי שורות שיר, רפרוף כנפי פרפר הנו עיסוי רקמות עמוק, ושריון צב מנותץ לסלע מעורר מחשבה על אימת הצב האחוז בציפורני הדורס. 

הטבע בעולמו של צוריאל הוא ספר שירה פתוח. המראות, הנופים, החושים – הכול מתעטף בדוק של מטאפוריקה: ההר שומט ראשו בתרדמת חטף, הנרקיסים מיישרים פנים בגאווה והרוח נמלאת צרידות. אולם צוריאל אינו מסתפק בכך. בתוך הרגישות למראות הטבע מתרחשת קינה. אין זה אֵבֶל על הגבעול, החיפושית או הענן בהם הוא רואה את מלאות הקיום, אלא קינה על החיים. 

"צוריאל מבכה את החיים בתפילה חרישית, שמגיעה לשיאה במחזור השירים על מות האח. "כי האדם כבר איננו עץ השדה" כותב צוריאל – ומזמין אותנו למסע נפלא, נדיר ביופיו, של משורר בשל, שאך במקרה זהו ספרו הראשון, על פני שדה השירה העברית." - יקיר בן-משה

פָאוּסטוֹ וסילביה מגיעים כל אחד בנפרד אל הכפר האלפיני הנידח פוֹנטָנָה פרֵדָה, לעבוד במטבח בעונת הסקי. הוא כטבח, היא כמלצרית. הוא ממילנו, שם הותיר מאחוריו מערכת יחסים שכמעט הסתיימה בחתונה, והיא מבולוניה. סילביה כנראה תמשיך משם לקרחונים, לעבוד בבקתת מפלט, ריפוּג'וֹ; היא קראה שעלייה של אלף מטר בהרי האלפים שקולה לתזוזה של אלף קילומטר צפונה על הגלובוס, ומסע ארוך בהפרש גובה קטן, כשהיא מצויה על פרשת דרכים בחייה, נראה לה רעיון נכון.

לילה אחד, כשבעלת המסעדה משאירה לרשותם את מפתחות המקום, הסיפור של השניים מתחיל - סיפור על אהבה, חיפוש עצמי והתחדשות, של מי שחותר להבין את מקומו בחייו של אדם אחר אל מול היופי המפעים שסביבו.

פאולו קונייטי, מחבר רב־המכר העולמי שמונה הרים (מודן 2017) שעוּבּד לסרט מצליח ותורגם ל־38 שפות, חולק את חייו בין העיר לבקתה אלפינית. אהבתו לטבע ועינו הרגישה לנפש האדם מקבלות ביטוי רב־עוצמה בנובלה זו. 

מרחבי הבר הם ממלכת החיים. הם מספרים את הסיפור המדהים של הופעת החיים על פני הכוכב הזה. הם מזכירים לנו שאנחנו חלק מסיפור מסתורי ופלאי מעל ומעבר לכל דמיון.

מרחבי הבר הם התשתית לכל מה ומי שאנחנו; כל מה שלמדנו, כל מה שאנחנו יודעים, כל מה שמקיים אותנו, מקורו בבר. הבר הוא בית ספר בן מיליארדי שנים של ניסוי וטעייה, של כישלונות והצלחות, של מערכות יחסים סימביוטיות שמחזיקות את כל גוף הידע שאנו חולקים עם החי, הצומח והדומם, בני קהילת האדמה.

המחשבות על הבר בתחילת המאה ה-21 שונות במהותן מאלה שרחשו בדמיוננו בתחילת המאה ה-20. האפיסטמולוגיה שלנו השתנתה, וכך גם הנופים, והשיעורים.

אסופה זו מזמינה את הקורא להתחקות אחר מחשבות על מרחבי הבר שנֶהגו לאורך מאה השנים האחרונות, מחשבות שנוסחו בקולות ובגוונים שונים ושביקשו להתייחס לשמירת הטבע והסביבה מנקודת מבט פילוסופית, פסיכולוגית ואנתרופולוגית. הטקסטים המכונסים כאן מבקשים להתבונן בהשלכות הרוחניות של מערכת היחסים הפצועה שלנו כיום עם האדמה, ולשאול כיצד נוכל לדמיין מחדש מערכת יחסים זו ולהשתלב ברגישות ובאהבה בקהילת האדמה.

על העולם בעידן בני האדם

האנתרופוקן היא התקופה הגיאולוגית הנוכחית, שבה בני האדם שינו עמוקות את כדור הארץ. בספרו יוצא הדופן, הסופר המצליח ג'ון גרין מדבר על העולם שלנו: ממדבקות גירוד ריחניות ובובות דובי ועד "הפינגווינים ממדגסקר", ומדרג אותם בסולם של חמישה כוכבים.

כישרונו הסיפורי של גרין ניכר היטב לאורך הספר, והמאמרים שבו מצחיקים, מורכבים, עתירי פרטים ומדגישים את הסתירות של האנושות בימינו. האנתרופוקן שלי הוא חקירה מופתית וכנה של בחירותינו בחיים, וגם מפגן לא אירוני של התאהבות בעולם.

"האנתרופוקן שלי הוא ספר מושלם לשים על השידה ליד המיטה, כדי שתוכלו להרים אותו כשתצטרכו משהו שיזכיר לכם איך זה להרגיש קטנים ואנושיים באופן הטוב ביותר האפשרי." – סן פרנסיסקו כרוניקל

"ג'ון גרין מערבב סקרנות ולמדנות עם וידויים, חמלה ושנינות ומוציא תחת ידיו לקחים לחיים בתוהו ובוהו הקודר של ימינו. בזכות תמהיל האירוניה והכנות הייחודי שלו, הוא מצליח לגעת גם בנשגב וגם במגוחך." – בוקליסט

"ספר נוקב ומרגיע. תזכורת לכך שלמרות כל מה שמתרחש בעולם, אנחנו עדיין יכולים למצוא אושר בדברים קטנים. לבני אדם יש יכולת מדהימה לאהוב, והספר הזה מוכיח שיש בעולם כל כך הרבה דברים לאהוב, גדולים כקטנים." – ביזנס אינסיידר

"החוג הארקטי הוא הנקודה בעולם שבה השמיים נוגעים באדמה. לא כל אחד יכול לשאת את שפע האור, לא את העלטה הגמורה, לא את הבדידות העמוקה. אני זכיתי – הוטלתי היישר לתוך ההוויה נטולת הרחם של הטבע הפראי מיד בתחילת ההרפתקה שלי, ועוד לבד. זאת הייתה טבילת האש שלי".

1934. כריסטיאנה ריטר, ציירת ועקרת בית אוסטרית, מתלווה אל בעלה חוקר הקוטב הצפוני לשהוּת של שנה בספיצברגן, אי מכוסה קרחונים השוכן במחצית הדרך בין נורווגיה לקוטב הצפוני ושרוי בחשכה מוחלטת ארבעה חודשים בשנה. בבקתה קטנה ופרימיטיבית המרוחקת מאות קילומטרים מכל יישוב, היא מתעדת ביומנה את רגעי ההתעלות והשפל לנוכח יופיו ועוצמתו של הטבע הפראי, אתגרי הקיום הבסיסי, והמרחק המעורר מחשבה מן הציביליזציה וחברת האדם.

כריסטיאנה ריטר נולדה בשנת 1898 באוסטריה והשתלמה כציירת. בת 36 יצאה בעקבות בעלה הרמן ריטר, הרפתקן ורב-חובל, אל ספיצברגן כדי לעשות שם את החורף. ספרה היחיד, אישה בקוטב, ראה אור בשנת 1938 והפך לרב-מכר.

כריסטיאנה ריטר נפטרה בשנת 2000, בת 103.  

במדריך פורץ הדרך שלפניכם חושפים שניים ממטפלי חיות המחמד הפופולריים והמהימנים ביותר בעולם, מדע חדש המלמד כיצד לעכב את הזדקנות הכלבים שלנו ולספק להם חיים ארוכים, מאושרים ובריאים.

בעשור האחרון כלבים רבים הולכים ונעשים חולים יותר ומתים בטרם עת, בדומה למקביליהם בני האדם. מדוע? מדענים מתחילים להבין שהמחלות הכרוניות המייסרות בני אדם – סרטן, השמנת יתר, סוכרת, התנוונות איברים והפרעות אוטו־אימוניות – תוקפות גם כלבים. כתוצאה מכך, בני לווייתנו האהובים סובלים מבעיות בריאותיות בנות מניעה לאורך חלק ניכר מחייהם, וניצבים בפני משכי חיים קצרים יותר. מאחר שכלבינו אינם מקבלים בעצמם החלטות הנוגעות לבריאותם ולאורח חייהם, מוטל עלינו – השומרים והמטפלים בהם – לקבל החלטות נבונות ומגובות־מדעית לטובת התמשכות חיוניותם.

כלב לנצח נותן בידינו כלים מעשיים מוכחים לשמירה על חברינו ההולכים־על־ארבע. רודני חביב והווטרינרית קארן שוֹ בקר נסעו בכל רחבי העולם ואספו את מיטב עבודתם של גנטיקאים, מיקרוביולוגים וחוקרי אריכות־ימים מובילים. הם גם ראיינו אנשים שכלביהם הגיעו לשנות העשרים ואפילו השלושים בחייהם. התוצאה היא המדריך המקיף וחסר התקדים הזה, המלא במידע מפתיע, בעצות יקרות ערך ובסיפורים מלאי השראה על כלבים והאנשים שאוהבים אותם.

כלב לנצח ממקסם את הידע המדעי העדכני ביותר בכל הקשור למזון ותזונה, פעילות גופנית, פריצות דרך רפואיות, חשיפה סביבתית והפחתת סטרס לתועלת כלבינו. המחברים דנים בסוגים שונים של מזון לחיות מחמד – ובכלל זאת במה שהיצרנים המסחריים אינם רוצים שנדע – ומציעים טיפּים ופתרונות פשוטים שיבטיחו כי כלבינו יקבלו את החומרים המזינים שהם זקוקים להם לאריכות ימים. מדריך מקיף זה יעצים אותנו בידע שיעזור לנו לקבל החלטות בתבונה ולשמור על כלבינו בריאים ומאושרים.

"מדריך שהוא בגדר קריאת חובה... לשמירה על זנבות מכשכשים זמן ארוך ככל האפשר."
– Publishers Weekly

"....בשעת בין הערביים, אחרי מרדף קצר עם גשם לח, אני מגיע ללבה הפועם של העיר ושל בורמה כולה: פגודת שְׁווֶּה־דָאגוֹן, 'יאנגון המוזהבת'. היא ניצבת בראש גבעה אך חמקמקה: היא כאן מולי, ובאותו זמן נעלמת. כדי להגיע אליה אני מסתבך בדרכים וכבישים פתלתלים, וכדי לראותה אני נעזר במעלית. אבל הפגודה מחכה בסבלנות לכל מי שיגיע, במעלית או ברגל, בודהיסט או לא, משתנה בכל שנייה ומכל זווית, חיה ונושמת, מוחשית ודמיונית כאחת. יחפים נעים כולם סביבה בשקט, ונחים לרגע ועוד רגע בצל הזהב, שכאן בבורמה יש לו אלף ואחד גוונים...."

זהו סיפור קורותיו של מסע הרפתקני אל עולם קסום, עלום ובלתי מובן שבו הטבע חי ובעל נפש, לרבות עצים. מדענים אולי יפקפקו בעצם השאלה אם לעצים יש נפש, נשמה או רוח, אבל יש תרבויות שמתייחסות לעצים כבעלי נפש משל עצמם. הספר מתאר כניסה מסחררת, הלכה למעשה, אל עולם של רוחות ועצים, עולם של אנימיזם – האמונה שלחי, לצומח ולדומם יש נשמה. באמצעות יומן מסע מלווה באיורים חושף המחבר את רגישותם וחוכמתם של כפריים בצפון בורמה, שפתחו את ביתם, עציהם ולבם לפניו, אפשרו לו לגעת באמונתם ולהבינה, ודרכה להבין את עצמו.

"מסע פואטי ויפהפה אל מיאנמר, אל נפש האדם ואל נשמת העצים, שהוא חקירה אנתרופולוגית מעמיקת שורשים הנפרשת לצמרת של הקשרים פסיכולוגיים ותאולוגיים. קראו ולכו חבקו את העץ הקרוב".

נועה מנהיים

קו ישר עובר מהספר חינוך לטבע של מרגולין בישראל של טרום הקמת המדינה אל המגמה הגלובלית והמקומית בת זמננו של חינוך יער, חינוך מבוסס טבע, חינוך מבוסס מקום, חינוך לקיימות ופדגוגיה מתבוננת. הספר משלב השקפת עולם שבמרכזה חיבור אינטימי, מושכל והרמוני עם הטבע כדרך נכונה להתפתחות אנושית ולפדגוגיה משמעותית עם גישה יישומית הכוללת פרקטיקות חינוכיות ומערכי שיעור לשגרת ההוראה לכל עונות השנה.

מרגולין מזמין אל דרכי ההתחנכות הפעילה בחיק הטבע מתוך זיקה לתוכנית הלימודים ולמורשות התרבות, ועומד על אמיתות חינוכיות שבימים אלה של משבר האקלים ומשבר האדם נראות נחוצות מתמיד. נוכח מגמות הניכור והריקנות הניכרות ביחסים של בני אדם עם עצמם, עם זולתם, עם התרבות ועם הטבע – הלמידה ההתנסותית, החווייתית והקבוצתית בחיק הטבע בונה את התשתיות הנדרשות להגשמת המטרות החינוכיות של נפש בריאה בגוף בריא וחברה בריאה בטבע בריא.

חינוך לטבע: משנת יהושע מרגולין מוגש כאן במהדורה ערוכה ומוארת המותאמת מבחינת לשונה ותכניה למורים ולתלמידים בישראל היום. הטקסטים המקוריים קוצרו ונערכו, ונוספו להם מבואות, הסברים והדגמות.

ד"ר מרוה שמואלי – גדלה והתחנכה בקיבוץ מעוז חיים. עוסקת בחקר שקנאים וקורמורנים. מרצה לזואולוגיה ומדעי הטבע בבית ספר למחוננים במכללת אורנים, מרצה בסמינר הקיבוצים וחוקרת בתחומי החינוך הסביבתי ובחינוך לאבולוציה.
ד"ר נירית אסף – גדלה והתחנכה בקיבוץ יד מרדכי. זואולוגית, חוקרת עכבישים. מרצה לחינוך סביבתי במכללת סמינר הקיבוצים. עוסקת במחקר בתחומי חינוך יער ופדגוגיה מתבוננת.

"בשביל מה, בשביל מה את עושה את זה?" היא שומעת את קולו של יונתן, והוא נרגז.

"כי מישהו צריך לעשות," ענתה לו. הימים היו עוד הימים שאחרי, ובניית החומה רק החלה. במהדורת החדשות בטלוויזיה התפלמסו המומחים על הסכנה, אבל יש שהופיעו גברים ונשים וסיפרו על חבל ארץ חדש־ישן שיש לגאול, וליישב, ודיברו בשבחו של מחוז כלניות, על יופיו הבתולי והאדמה המשוועת לאיכרים. הם ישבו בסלון ביתם, והיא אמרה לו, "תראה, זה ממש כמו הציונות של פעם! הם אפילו מדברים אחרת. מי אומר היום 'גאולת הארץ' או 'משוועת'?" והוא אמר, "יותר מדי את מתייחסת למילים."

בסוף מה שקרה זכה לשם "מה שקרה" ושירה מבינה שאם תישאר בבית, מול הטלוויזיה, לבטח תתמלא שנאה וזעם עד שלא תוכל עוד – ותתפוצץ.

לכן, יום אחד היא נכנסת למכוניתה ונוסעת דרומה, להצטרף להתיישבות החדשה במחוז כלניות – מקום שבו אנשים כמוה, ציונים הנוטים לנוסטלגיה, באים להפריח את השממה, לגאול את האדמה ואת עצמם, ובצילה של חומה גדולה, להתחיל את הכול – הכול – מחדש. אלא שגם הפעם לא ברור לאן תוביל הדרך הרצופה בכוונות טובות.

אורנה לנדאו היא סופרת ועורכת. תחנה אחרונה גן עדן הוא הרומן הרביעי שלה.

הָאָסִיר שֶׁבְּתוֹכִי מִזְדַּקֵּף,
זִיק חֹפֶשׁ נִפְרָע בְּעֵינָיו;
אֵי שָׁם בַּמֶּרְחָק
הֵחֵל לִפְרֹחַ הָרֹתֶם.

צריך לחיות באינטימיות של ממש עם הסביבה המדברית כדי להיות מושפע כך מן העובדה שלרותם, שיח בלתי מרשים בעליל, יש שעת עדנה. האדם המודרני, גם אם בחר לחיות בקרבת טבע ראשוני וגם אם הוא אוהב אותו וער לתופעותיו, איננו חופשי להיות בקשר מתמיד אתו, איננו חפשי להיות כמוהו.

לירון גרייף תופס את המצב הזה כמאסר, ומנקודת מוצא זו הוא כותב שירה אקופואטית במיטבה. הקשר העמוק שלו אל הטבע מאפשר לו להתבונן בו בעדינות ובעומק, ולשזור את הסמליות הפשוטה שלו בשירים המהדהדים גם את המורכבות האנושית.

גרייף חי עם משפחתו במושב חצבה, בלב הערבה ומול הרי אדום. עם זאת, בשל עיסוקו המקצועי הוא נמצא שעות ארוכות על הכבישים ובערים. כך יוצא שהוא חי את השניוּת של חבר בוגר בחברת האדם, שהוא גם "ילד טבע"; הוא חי את השניוּת של האגו החברתי־התחרותי ושל חיים המבטאים עצמי אקולוגי שיתופי והזדהותי. חיים אלה מפותחים כל כך אצל גרייף, שפריחת הרותם אי שם בנקיקים מסוגלת לפרוץ את הכלא החברתי ולהשיבו אל הפרוע והפראי, אל הבר. שירי ספרו שירת געגועים אל ים קדום, הזוכה בפרס כליל לאקופואטיקה 2024, מקרבים גם את קוראיו לחוויה זו.

"הישראלי" – כך מכנים אותו באפריקה – הגיע לכאן עם אשתו ועם בִתו הקטנה כאל מקום מפלט. לא מעט עבר עליו לפני כן בישראל, ודווקא בארץ הרחוקה קיווה למצוא לעצמו ולמשפחתו קצת נחת. אשתו, להפתעתו, לא היססה לבוא איתו, אבל הכול שונה כל כך מכל מה שציפו לו, וחברו החדש, קצין מקומי, מעורר בה רתיעה גם בלי שהיא יודעת מה בכוונתו לעולל.

בִתם הקטנה בת הארבע, מנותקת מחברת ילדים, מוצאת נחמה בחיות שבחצר הבית: כלב גדול וסבלן, קוף קטן תזזיתי וצב ענקי. מעט ממה שהוריה חווים נקלט בחושיה, אבל אף לא שמץ ממה שאביה עושה בארץ הזאת עם חבריו בשליחות צה"ל. הקיסר היילה סלאסי ביקש שיאמנו את צבאו, אבל זמן רב מדי הוא נאחז בשלטון, וקבוצת קצינים צעירים כבר להוטה להדיח אותו.

חמישה עשורים יעברו עד שהבת הקטנה תתחיל להבין מה היה שם; זו הבנה מעמיקה והולכת, שיכולה להאיר
חיים שלמים לאחור.

בתוך הנופים הזרים כל כך, שמצטיירים כאן במלוא מוחשיותם, פונה אילת שמיר אל אזורים טעונים, גבריים, שסופרים מהססים לעסוק בהם ומעוררת אהדה אל גיבוריה גם בחולשותיהם הגדולות ביותר – קצינים, קיסרים או משרתים. שניים מספריה הקודמים פסנתר בחורף ונטל ההוכחה הגיעו לחמישיית המועמדים הסופית של פרס ספיר.

רובין הוא ילד חריג, חכם ורגיש עד כאב, פרי אהבתם הגדולה של אליסה ושל תיאו. שימור הטבע היה משימת חייה של אליסה. לאחר מותה התסכול והרגישות של רובין גוברים, והוא פוגע באחרים ובעצמו. תיאו האסטרוביולוג שקוע בחיפוש חיים ברחבי היקום, אבל אז הוא מבין שמוטלת עליו משימה דחופה יותר – להציל את בנו מעצמו וכן מחברת הילדים האכזרית וממערכת החינוך האטומה. באמצעות טיפול חדש וניסיוני רובין מצליח לאמץ את דפוסי המוח של אימו, שהוקלטו לפני מותה, ומוצא דרך משלו לעורר מודעות לסכנת ההכחדה הנשקפת למינים ביולוגיים שונים, המספקת לו גם מקור לחוסן נפשי ומטרה לחיים.

האִם, בתקופה שמהללת את הבורות ואת הפופוליזם ומזלזלת במדע, יצליח רובין להמשיך את דרכה של אימו ולהציל משהו מן הטבע? האם ימשיך הטבע להציל את רובין?

רומן מתוחכם, קורע לב ואקטואלי מאין כמותו, מפרי עטו של ריצ׳רד פאוארס, זוכה פרס פוליצר לשנת 2019 ואחד הכותבים המבריקים והמקוריים באמריקה של דורנו, הכורך את גורלה של משפחה אחת קטנה בגורל האנושות וכדור הארץ כולו. בשנת 2021 נמנה הספר עם המועמדים הסופיים לפרס בוקר ועם מומלצי השנה של אופרה וינפרי.

בקהילה בעלת חזון אקולוגי בגליל המערבי מחליט יונה לבנות את ביתו מאבנים פראיות. במו ידיו הוא מניח אבן על אבן, ובתוך כך ניצב בפני אתגרים פנימיים וחיצוניים אדירים ועובר חוויה רוחנית משמעותית. זהו סיפור מסע אישי מהפנט ורב־עוצמה המבוסס על מאורעות אמיתיים שהתרחשו בשנות ה-80. סיפורו של יונה, בן דמותו של המחבר, מוכיח שכל אחד ואחת יכולים לזכות בהארה – לא רק בישיבה על כרית מדיטציה, אלא גם בכור ההיתוך של היומיום.

בעדינות, ברגישות ובהתמדה מאיר אבן בינה את המקום שאליו נוכל להגיע אם נדבק בדרך המוּדעות. זהו ספר העוסק ביחסי גומלין בין רוח האדם לטבע, וביכולתנו לחיות בטבע בלי לזרות הרס – הבנה שאנו כה זקוקים לה בעידן המעורער והבלתי יציב שבו אנו חיים. כמו משב של רוח טובה הוא מלווה את קוראיו, ולא מרפה מהם ימים רבים מתום הקריאה בו.

בניית הבית בכליל התאפשרה הודות לשיתוף המופלא והמבורך עם רחל והילדות. וכמובן עם השכנים; החברים בישוב ותושבי הסביבה, שחיו דורות רבים בחיק החורש הטבעי, ושנתנו יד, ידע וכתף.

סטיבן פולדר, אחד המורים הרוחניים המובילים בארץ, הוא המייסד והמורה הבכיר ב"עמותת תובנה", ומלמד בודהיזם בישראל מזה כ-30 שנה. פרסם שישה־עשר ספרים, ביניהם רב־המכר ערוּת בחיי היומיום, שראה אף הוא אור בהוצאת פרדס. 

זהו אוסף של שירים משעשעים על כלבים, ציפורים ויצורים אחרים המתפרש מילדות עד זיקנה, מלגלג ברוח טובה על תקופת ההתבגרות ונוגע גם במציאות העכשווית ובפוליטיקה.

המחברת היא עורכת, מגיהה ומתרגמת בדימוס, כותבת מנעוריה ומפרסמת בעיתונים ובכתבי עת שונים. בעלת תואר BA בפסיכולוגיה בהצטיינות בארה״ב. 

אישה כבת ארבעים נוסעת עם זוג ידידים לסוף שבוע בבקתה באלפים האוסטרים. הידידים יורדים בערב לכפר הסמוך ולמחרת בבוקר היא מגלה באֵימה שקיר שקוף ובלתי חדיר התייצב בינה ובין שאר העולם. מצידו האחד של הקיר קפאו והתאבנו כל היצורים החיים, ומצידו האחר נותרה היא והכלב המסור של בעלי הבקתה. עם הזמן מסתבר שבהרים ובעמקים המוקפים בקיר השקוף נותרו בעלי חיים, אבל לא בני אדם, ושבעבודה קשה היא יכולה לשרוד – היא מגדלת תפוחי אדמה, צדה חיות בר, מאכילה וחולבת את הפרה שאימצה אותה ונקשרת לחתולה שפלשה לחייה.

אבל זה איננו סיפור הישרדות בטבע: זהו מסע של גילוי עצמי של אישה, שתוך כדי מאבק יומיומי ברעב, בקור ובבדידות, לומדת להכיר את יכולותיה ואת רגשותיה, בפעם הראשונה בחייה מבינה שהיא לבדה אחראית על מעשיה ושאפשר לראות אחרת את החיים וגם את המוות. החיבה העמוקה כלפי בעלי החיים, התלות ההדדית בינה לביניהם ויחסיה עם הטבע הסובב אותה מעלים שאלות נוקבות על מקומם ואחריותם בעולם של האדם בכלל, ושל האישה בפרט.

מרלן האוסהופר נולדה ב-1920 ונפטרה ב-1970 באוסטריה. ספרה הראשון ראה אור ב-1955, והיא זכתה במספר פרסים ספרותיים. הקיר, שנכתב ב-1963, הוא הרומן המפורסם ביותר שלה. זהו ספרה הראשון של האוסהופר הרואה אור בעברית.

"הקיר הוא רומן נפלא... לעתים רחוקות אפשר לומר שרק אישה הייתה יכולה לכתוב ספר מסויים, אבל נשים באופן מיוחד יבינו את התמסרותה האוהבת של הגיבורה לפרטים של ההתמודדות היומיומית, כאשר כל יום הוא ניצחון על מה שעלול להרוס הכל"
- דוריס לסינג

"ספרה של האוסהופר הוא אחת היצירות הפמיניסטיות המעמיקות של המאה העשרים"
- האטלנטיק

"כאילו נועד לגילוי על ידי כל דור מחדש"
- הניו יורקר

בנחלה מבודדת בפינלנד, הרחק מכל עיר, חיים התושבים חיים קרובים אל הטבע. הם עובדים את האדמה, נטמעים בקולות היער ובמרחבים הרוחשים סביבם. בין גרגירים זהובים לנוף ביצות ערפילי, בין בנות יער מסתוריות לחיות פרא, חיים שם נשים וגברים, זקנים וילדים. הם מתאהבים, נפרדים בשברון לב, מחשלים את אופיים וקושרים את גורלותיהם אלה באלה. מאורעות הזמנים מעמידים אותם בניסיון, אבל היער הוא ביתם הבטוח. 

הנחלה הוא רומן אֶפִּי מרתק על נחלת נֵוָבָּקָה, העוברת מדור לדור במשפחה אחת. הוא מתחיל במאה ה-17, כשהחייל מַטְס מקבל חלקת אדמה כשכר על שירותו הנאמן למלך שוודיה. הספר, שהיה לרב מכר ותורגם לשפות רבות, עוקב אחר ארבע מאות שנים של תהפוכות חיים, הקשורות כולן לשושלת הנחלה. הסיפורים של שוכניה ארוגים בדברי ימי המקום – מלחמות, מגיפות, מסתורין ואמונה – אך גם בעונות השנה, בעצים, בציפורים, באיתני הטבע וביופיו.

מריה טורצ'נינוף, ילידת 1977, נולדה בפינלנד ומתגוררת בה גם היום. שפתה היא שוודית־פינית, ניב שוודי המוכר כשפה רשמית בפינלנד.

הנחלה, שבה מתרחש הרומן, שוכנת במחוז אוֹסטְרוֹבּוֹטְניה במערב המדינה, שרוב תושביו דוברי ניב זה. כתיבתה מלאת המעוף של טורצ'נינוף, האופן שבו היא פורשת סיפורים היסטוריים שובי לב ומעמידה דמויות נשיות חזקות, זיכו אותה בפרסים ספרותיים רבים.

הנחלה הוא הספר הראשון פרי עטה הרואה אור בעברית.