אבן בינה

פרק ראשון
מעשה בית

מסעות רצופי קשיים ותלאות מתחילים בדרך כלל מהמחנק הבלתי נסבל של החיים הרגילים. הבית שלנו הופך לכלא, ואנחנו נואשים לפרוץ את הדלת ולצאת אל הלא נודע. במקרה שלי זה לא התחיל מהיציאה מהבית, אלא מהניסיון למצוא אותו. לא דהרתי לקרב עם שדים, פשוט התמוטטתי.

שכבתי שם ללא תזוזה. האוויר נשאף מריאותיי, ובמקומו חדר ריח היובש של האדמה. הסלע החד שבלט מהקרקע כמו קצה של קרחון, גרם לי ליפול אפיים ארצה. מסביבי נערמו הקוצים חורשי המזימות — גרסה אכזרית ומרושעת של קידה זעירה וקוצנית במיוחד. הם היו בגובה מטר, בלתי חדירים, והם פצעו את כפות רגליי ואת קרסוליי והותירו בי צלקות. במישור הגלילי הזה, סחוף הרוחות, לא היה עץ גלוי לעין. פה ושם הבליחו בירוק שיחי חרוב, אלון ואלת מסטיק, מדוכאים ומושפלים במאבקם לשרוד. הצלחתי לקום ולקרטע מבין הסלעים. ראשיהם המחוספסים כאילו נהנו ממעידת בני אדם רכי בשר אל תוך הדוקרנים הזוממים.

האין זה הסהר הפורה? גן העדן? האין זו ארץ זבת חלב ודבש? גיחכתי בייאוש. מאוחר יותר למדתי שהיערות המקוריים נבזזו בלי סוף בידי גלי פולשים. את הארזים והאלונים שכיסו פעם את הגבעות הללו גררו המצרים כדי ליצור מבנים, הרומאים כדי ליצור מנועי מצור, הצלבנים כדי ליצור ספינות, והטורקים עבור עצי הסקה. את העץ האחרון שרפו הבריטים, כדי שרכבות הקיטור יפעלו בזמן. שרפות ועיזים דיכאו את הנוף, עד שגן העדן הפך לעטור קוצים. אדם לא הוגלה ממנו — הוא ברח! החלב החמיץ ואת הדבש אכלו הנמלים.

השעות חלפו, שמש של תחילת הקיץ בערה וייבשה את מוחי. הקוצים רשרשו. הרוח החמה שילחה את משביה לזחול תחת עורי. רציתי למות ולהשתרג בשיחי הבטה המתים לכאורה. כיצד אוכל לחיות כאן? ואיך אבחר את מקום הבית כשכל האפשרויות מדכדכות במידה שווה? המחשבה כאבה כמו הסלע המשונן שישבתי עליו. הכאב החד הכה בי. קמתי וישבתי שוב. הייאוש הכביד עליי והקפיד לשבת לצידי, אף שניסיתי להרחיקו. היום הלך ודעך. אכלתי כריך ושתיתי מים.

כעבור זמן מה קמתי בנוקשות ודשדשתי חזרה אל הצריף. בדרך זכיתי בכמה שריטות נוספות. קולות נשק אוטומטי נשמעו מן הגבעה הסמוכה. הדרוזים הארורים האלה שוב יורים בשביל הכיף. אין טעם לקרוא למשטרה. הם המשטרה.

הגעתי לצריף העקום העשוי מקורות עץ משומשות, ששכרנו כבית זמני. הקירות החיצוניים כוסו ברשלנות בקרשים ששימשו בעבר כארגזי תובלה לעולים מרוסיה. על הלוחות ספוני השמן שבתקרה מעל ראשנו התנוססו עדיין אי אלו מספרים שחורים, ASHDOD BTY V3290, עדים לעגינה בטוחה. הם היו מיועדים למישהו אחר. זו הייתה עדיין ארץ של פליטים. גם אני רציתי להפוך לפליט — אבל בכיוון נגדי. מה לי ולכל זה? רציתי לברוח.

הגעתי למדרגות המרפסת של הצריף. מירה אשתי קיבלה את פניי, כשהיא נשענת על אחת מקורות התמיכה האפורות שבכניסה. את פניה העגולות והמלאות ואת שערה השחור והקצר מִסגר צעיף צהוב וישן מהעיר העתיקה בירושלים. היא לבשה שמלה מקומטת ומקושטת בפרחים אדומים. מירה הייתה בעלת גוף מוצק, ולא מופרכת תהיה הסברה שדווקא הקורה היא שנשענה עליה.

היום המבוזבז הותיר על מצחה קמט של רוגז. במצח שלי ניכר הכעס: "אי־אפשר לגור פה," אמרתי. "למה לעזאזל הבאת אותי לכאן? פיתית אותי בהבטחות למקום שנוכל לקיים בו חיים אקולוגיים, והשלכת אותנו לארץ האלימה והתוקפנית הזאת, שאין בה הבדל בין אנשים וקוצים. אני מרגיש מרומה."

פניה של מירה התכרכמו בעצב ודמעות עלו בעיניה. "זה היה החלום שלך. האם אני טועה? כל הזמן אמרת שאתה כבר לא יכול לגור בעיר, ושהיא מדכאת אותך. היית גמור ורצית התחלה חדשה, חיים חדשים קרוב לאדמה. אני פשוט ידעתי שכאן זה יהיה אפשרי."

"לא, את מציגה את הדברים כמו שנוח לך," זעמתי. "את פיתית אותי. היה לך מניע נסתר — לחזור אל התרבות ואל השורשים שלך."

נפגשנו לראשונה כשזיפתה את הגג של דירה, שבה התגוררה בשכונת קמדן, בלונדון. אחרי שנישאנו בבריטניה, מירה, בתור ישראלית, תמיד ניסתה לנווט אותנו בעדינות חזרה לארץ מולדתה — ישראל, אף שנמשכה לאפשרות של חיים אחרים בלונדון. בליבה תמיד הייתה כאן, בארץ הזאת, בשפה העברית.

מבעד לזרם הדמעות התחדד קולה של מירה. "משמעות מושכת אותי. אבותיי שולחים לי מסרים שחיי יהיו בעלי משמעות אם אקשיב להם. יכולנו לגור בוויילס שבבריטניה, אבל אני יודעת שמשהו תמיד יחסר לי שם. ואולי הייתי משלמת מחיר לא ידוע. אבל לארץ שלי לא הייתה משמעות עבורך מההתחלה, אז איך אתה יכול לצפות להתקבל כאן בזרועות פתוחות? רק רצית להימלט, לכל מקום שהוא. זאת לא דרך טובה להתחיל. היחס שלך לאדמה הוא היחס שלה כלפיך."

"שטויות! זה לא קשור אליי. קוצים הם קוצים. האדמה תוקפת אותי!"

מירה כעסה עליי. "אתה סתם עוד בייבי בומר מפונק. למה ציפית? שהאדמה תתהפך מולך כמו גור שמבקש ליטוף בבטן?"

הייתי כל כך נואש. זמן רב טיפחתי את החלום לשוב לקרקע כפיצוי על נטייתי להיסחף לכל רוח. הרגשתי שכך אכה שורש בקרקע. שאהיה כמו מכת ברק שקולטת האדמה מהשמיים. מעולם לא עלה בדעתי שאולי הקרקע לא תרצה בי. הקשת הססגונית שאחריה נהִיתי התהפכה עליי. צבעיה המרהיבים הפכו לסבך אפור.

עליי להודות שאני רודף סדרתי אחר קשת בענן, לפעמים נפלתי לבור תוך כדי מרדף אחרי הקשתות, ולפעמים כבר הייתי בתוך הבור ולכן רדפתי אחרי הקשתות. הפעם תפסתי את הקשת בענן, אבל הצבעים שלה הפכו לאפרוריות לא נעימה. הייתי אמן בריחה מיומן: גדלתי בשנות החמישים בפרבר מוריק בצפון לונדון. פונקתי כמו תינוק שנעטף בשמיכת החינוך היהודי־בריטי. הייתי בורח לי לעולם פנימי צפוף מדי ומאוכלס בפנטזיות ובדמויות גדולות מהחיים. שקעתי בערמות של ספרים וביקומים מרובים, שהקיום הממשי היה רק אופציה אחת בהם. גם זהותי העצמית נדמתה רק לאפשרות מסוימת. הרי נאלצתי לחתום על הסכם עם המבוגרים — איתם כמובן לא יכולתי לדבר על הדברים. לא היה לי איש סוד, אז שתקתי ושיחקתי בכדור עם עצמי תחת הכוכבים, בעוד הילדים האחרים דיברו על ארסנל וטוטנהם.

מירה המשיכה למחות את דמעותיה ופסעה הלוך ושוב במרפסת הכניסה הרעועה. היא הייתה כה מוצקה וממוקדת כשדיברה. לעומתה הייתי ישות שמיימית — ראש בעננים, מעופף, מפוזר ובלתי מעשי.

עיסיתי את רגליי השרוטות. "ובכל מקרה, למה שלא תצאי בשמש הקופחת ותמצאי לנו מקום לגור? לי הרי קשה להחליט אפילו מהו הצד שלי בארון הבגדים, אז איך בשם אלוהים אוכל להחליט איפה נגור?"

"אם אני אחליט, אתה תרגיש עוד יותר מנותק." מאחורי דבריה הסתתרה איזו תובנה מתנשאת, שגרמה לי להרגיש עוד יותר רע.

תמונה שמכילה לחם  התיאור נוצר באופן אוטומטי

למחרת בבוקר הכרחתי את עצמי לחמוק החוצה מוקדם ולשוב לשם. הילכתי אנה ואנה. בטשתי במגפיי בוץ דביק לכל צד וחבטתי בקצותיהם החדים של הסלעים. האדמה העוינת לא הכריזה על הפסקת אש. איפה, בשם אלוהים, יכול אדם למצוא פה את המקום להקים את ביתו? מקום שאפשר למצוא בו מקלט מניח את הדעת, קצת צל, זכר כלשהו לפינה שעשויה להתביית? אלוהים, אולי רק עץ אחד נורמלי? הכול היה חי, אך שומם ומדכא — וכך גם מחשבותיי. קיללתי את האופי המחורבן שלי, שהוביל אותי לכאן.

לפתע פתאום נזכרתי באחד הספרים המכשפים שקראתי על בנייה עצמית, למשל "המדריך לבונה הבית". המפות והתרשימים שבהם פיתו אותי: כאן ייסלל שביל הגישה... פה נקבע דרך צרה לבניית גדר. לאורך הגדר יש לשתול עצי דולב ושקמה. מולם תיחפר בריכת מים, ובה ישתכשכו בשמחה ברווזים. זה יהיה מקור מים המונע בכוח הכבידה. כך נייצר את המקום המושלם לבית עצמו. הוא יהיה מוגן בצל הגבעה. הבית נטוע בקרקע פורייה, שתיועד לגן ירק. מאחורי הבית, ליד דלת המטבח, תוקם חממה לגידול עשבי מטבח ותבלינים. בין המטבח לבין ערוגת הירקות תשתרע חלקת הקומפוסט, כלומר שאריות הירקות והעשבים המיותרים מהגינה ההופכים לדשן אורגני. חיות הבית יהיו בצד השני. הפרדס באזור המישורי, הענבים במדרון — מוגנים מאימת הרוח ממזרח, אך נהנים מבריזה הנושבת מהים בצד המערבי. פתיחות לאור הצפון ועלווה צוננת בדרום. מדהים. אך כאן הספרים האלה הם בדיחה! לכל היותר מתאים להשליך אותם לערמת הקומפוסט.

"ג'ונה, בן אדם, אתה נראה כמו המוות שהפשיר!" קול צדדי קטע את הרהוריי. זה היה רון, שהתגנב בשקט דרך השיחים. הוא היה נמוך קומה ושחום, שערו היה שחור וחלק ועיניו היו כהות כלילה. רון עמד באגביות־מה לצד הקוצים. חיוכו הרחב והעקום סייע מעט לשיכוך מצוקתי הברורה. כששמעתי את שמי הבנתי כי הוריי ודאי קראו לי בשמו של הנביא יונה, שנזעק להושיע את נינווה. הם בטח סברו שנועדתי לגדולות. היה להם כל כך קל לשכוח שיונה לא התאים למשימה הגדולה שעמדה לפניו, הוא ניסה לברוח הרחק. הוא נחל כישלון מפואר, שקע בדיכאון עמוק ולבסוף ביקש את נפשו למות. יכולתי להזדהות איתו.

פתחתי את ליבי הדואב ושיתפתי את רון בייאוש, בבלבול ובתחושה שהארץ הזאת וכל שוכניה בגדו בי. באתי אליה מרצון כדי לחיות חיים אקולוגיים, לחיות אחרת, לדאוג לסביבה, אך היא דחתה אותי. רון קטע את דיבורי.

"מה שקורה לא מכוון נגדך, ולא סומנת במיוחד. זה גם לא נועד לטובתך. אתה חושב שהאדמה הפכפכה, אבל בעצם אתה הוא ההפכפך. אתה נמשך לטבע, לכן אתה כאן — אבל לא לטבע שכאן! אתה מקרין את הספקות המבולבלים שלך על האדמה, אבל האדמה היא פשוט מה שהיא."

הוא המשיך להוכיח אותי ולומר שאין זה הזמן להיות חלש וטרוד משיחי הקוצים. עליי ללמוד להיות קשוח כמו האדמה עצמה.

"תראה אותך. עור בצבע אפרסק ושמנת, השרירים — בצק רטוב, והדעת אפילו עוד יותר רופסת. אתה שבוי ברעיון שהעולם הוא גן משחקים הרפתקני. די! רד מהאולימפוס. ההתפקחות תכאב, אבל תראה נכון את הדברים. הפנטזיה על ההרפתקה נגמרה."

"חשוב על העולים הראשונים," הוסיף רון. "הם היו קשים כמו מסמרים ונואשים להצליח. כך תתגבר על הרכות המתפנקת שלך."

הצעתו האחרונה הייתה סדין אדום. צעקתי: "אני לא אחד החלוצים הישראלים הרומנטים, שאוחזים גרזן ברגע אחד, רובה ברגע הבא, ומפנים ערבים מהקרקע בלי למצמץ. מהם יש די והותר. הארץ הזאת עצבנית, מהירה להתגונן וחדורת רוח קרב. היא גטו על סטרואידים. מה אני עושה כאן?"

כיצד באמת נקלעתי לכאן? כשסיימתי את לימודיי באוניברסיטת אוקספורד חזרתי ללונדון ונסחפתי אל תרבות הפרחים של הסיקסטיז. גיליתי אפשרויות בלתי מוגבלות ודרכים חדשות להכיר את התודעה. הפסיכודליה הייתה כבדה ופראית. היו אלה לילות ללא שינה, מסיבות רגאיי עד אור הבוקר בבתי חברים מג'מייקה. הייתה הרבה מוזיקה הודית על רקע של גרפיטי צבעוני. הרגשתי שאני שוקע עם חבריי בעננוֹת של הרס עצמי. התנהלנו רע. המנטרה שלנו, "תתחבר, תדליק, תפרוש", הפכה לרעילה, ונוספה לה המילה. "ותקרוס". הבנו אפוא שעלינו להציל את עצמנו ולבסס משהו חדש. לא היה די בנטישת אורחות חיינו הקודמים, נדרש יותר מזה. בדירות שותפים בשכונת נוטינג היל גייט, לונדון, התווכחנו באילו דרכים אפשר לבסס קהילה חקלאית שתחרוג לחלוטין מן המוכר לנו. כשכולם מסביב חגגו את האפשרות לאחסן מזון בקופסאות פלסטיק, אנחנו תכננו קהילה שמסתפקת במועט, לא מפיקה פסולת, מגדלת את המזון בעצמה ובונה את בתיה בצניעות. מפגשינו היו רקומים בתוכניות נלהבות ובחוסר פשרה, אך גם היו תלושים למדי מכל מציאות. הכול התערפל בעשן המריחואנה שעמד בחדר. מקורה הלטיני של המילה קונספירציה הוא "לנשום ביחד"; שאפנו ונשפנו אוטופיות קטנות. לא ידעתי שהחזרה לאדמה היא עוד קשת בענן, שאצטרך לרדוף אחריה. התחלתי לנסוע ברחבי בריטניה ולבקר בקהילות מסוגים שונים. הן הקסימו אותי בערוגות ירק המוקפות בקירות לבנים בצבע אדמה, בגינות של עשבי מרפא בצורת ספירלה, בעיזים מלחכות עשב באחו, בזבל אורגני ובסככות עציצים. הייתי ילד פרחים שחיפש את שורשיו הקדמוניים.

המשך הפרק בספר המלא