איזה יופי של כתיבה. כל מילה – מילה. וכל מילה דמעה של געגוע. ואדם בוגר, שאימו הולכת ומתכלה לנגד עיניו, לא חסרים לו דברים להתגעגע אליהם. לילדות ולעיר ילדותו ולאימו ולזמן שבו היו בארצו ארבע עונות והנחליאלי בישר את הסתיו. הספר הקטן-גדול הזה משובץ בשיחות קטועות ומכמירות לב בין בן לאימו. כמו שני קולות משני עברי תהום-הזיכרון הם פונים זה אל זו ונדמה שהבן מנסה לבקע את הקרום הנורא של השכחה וכמו מדבר אל ליבת אימו-מפעם וקורא לה: את שומעת אותי? זה אני. ולא תמיד היא שומעת ולרוב היא לא זוכרת וקורי האהבה שקושרים בניהם דקיקים ועצובים. ובכל זאת הם שם ואי אפשר לנתקם בין אם נרצה ובין אם לא, עשויים מגעגועים ואהבה וכעס, שלובים זה בזה: "אבל היא כבר הלכה מכאן אל רובד אחר של המציאות, ובסך הכול אני מחזיק מעמד, עד שאני שם לב, שאני לא מוצא בי את המקום ההוא של הכעסים עליה, הכעסים על אמא שמלווים אותי, אולי כל אחד מאיתנו, מאז גיל ההתבגרות. כל הביקור אין בי טיפת כעס עליה, ואני נשבר, לא יודע אם אני חומל עליה או מרחם על עצמי, וקם ובורח החוצה..." והבריחה הזאת אל אהבת הציפורים, אל נקישות הנקרים וקריאות הקוקייה, אל רעש החיים וקולות הטבע היא בריחה שסופה חזרה. פעם אחר פעם הבן שב מאיפה-שזה-לא-יהיה ומחפש את המקום שהוא מקור הכעס וראשית הקיום, והוא מוצא לנגד עיניו לא את תמונת שיבת הבן של רמברט, אלא אם שאינה זוכרת מי הוא. וכך, בסופו של דבר עשוי האדם לגלות שהוא מצוי בגלות מבית ילדותו ומשם אי אפשר לשוב, לא לבית ולא לאם ולא לאב. אולי הגילוי הזה, משמעו בגרות. אולי בדידות. ואולי יש בו משניהם. מה שבטוח זה כואב. ובתוך כאב החיים האלה, שבו בן מגלגל את אימו בכיסא גלגלים, הוא מרים מבט מעלה, אל מעוף הציפורים, אל כתמי הרורשך של זרזירים המציירים בשמים את צורת הגעגועים לאימו הצעירה, ששערה אסוף בקוקו והליכתה נמרצת ויד קטנה נתונה בתוך כף ידה. והרגע הזה הופך לטיפת ענבר של אהבה וגעגוע. עבר שנעשה הווה-ניצחי, לכוד בזיכרונו של הבן. ממבט ציפור, מלמעלה, אפשר לראות רק שתי נקודות זזות, אם ובן, נעות בתוך עולם עצום של התרחשויות. במוח-ציפור - הכל חשוב או חסר חשיבות באותה המידה. אצלנו, בני האדם הדברים מסובכים הרבה יותר. אנחנו ההורים, אנחנו הבנים והבנות של הורינו, כולנו ילדים שמטלטלים את אותו חוט-קדום שקושר אותנו להורינו, ואנחנו כבר יודעים משהו שילדינו אינם מודעים לו - אי אפשר לנתקו. לא באמצעות שכחה ולא בהתרחקות. לא במוות ולא בחיים. ובאמת – מלאות החיים על כל היופי הזה שמורכב מעצב ואהבה וציפורים ופרחים ואדמה וזיכרונות, ממלאת את הספר הנפלא הזה. יש בו אהבה לציפורים ולטבע ולפרחים, בטח. אבל זה לא סיפור על קיכלים, קאקים, ירגזים, דוכיפתים, קוקיות וזרזירים ועוד כמה טיפוסים מעופפים שאני מודה שלא שמעתי עליהם, נגיד פיפיון. אבל משפט כזה: "פיפיון שדות מנתר בציוץ כפול אל תפרחת הסומק. הוא מביט בי, מופתע מקרבתי. עינו בי ועיני בו, עולמי עולמו ועולמו עולמי. אופקינו מתמזגים..." גרם לי לבדוק איך לעזאזל הם נראים, הפיפיונים. או צוצלות. כן, כן. עולם שלם רוחש ומצייץ ומשמיע קולות סביבנו, נחבא בין סלעים ועצים ואיפה לא. צריך רק לעצור לרגע, להקשיב ולהתבונן. רובנו שכחנו. המחבר הזכיר לי שכדי לראות את כל היופי, לא חייבים להרחיק עד לאיזה חור בטִיזִינָאבִּי. מספיק לפתוח את העיניים. והנה, פתאום אני רואה דוכיפתים בכל מקום, עם הציציות על הראש והכל. ניקנורים. ככה קראתי להם בילדות. והנה, בדרך לגינת הכלבים אני רואה גם נחליאלים. ואני שומעת את התנים בלילה ונזכרת במה שנזכרת. והכתיבה הזאת, שהיא מלאכת מחשבת של שזירת מילים, כולה אהבה לטבע וגעגועים לזמן שבו התבוננו. ושאלתי את עצמי מה קרה לנו שהפסקנו "..אין סיכוי או טעם להסביר לה את ההבדל בין ציפור כלואה וציפור של חופש." כך פיקי כותב. וחשבתי: כן. אודותינו הוא כותב ולא (רק) אודות הציפורים. אבל כאמור, זה לא סיפור על ציפורים וצמחים. זה סיפור על שיכחה וזיכרון, על הזמן ועל בני אדם ועל היותנו בני חלוף ועל שבריריותנו, ואיך בסופו של דבר, דווקא בגלל הדברים האלה, אנחנו משמשים כזה חומר-גלם נהדר לכתיבה. ואיך שווה להתבונן בעצמנו וסביבנו ולכאוב ולכתוב על מה שעושה הזמן לכולנו. ומפעם לפעם להרים את המבט מגובה האדם כלפי מעלה, אל צמרת עץ ושמים ועננים ולראות את היצורים שעפים מעלינו, נוסקים מעלה, ולא, אני לא מדברת על ציפורים, אלא על האנשים שאהבנו ואינם, אלו שלנצח לכודים בזיכרונותינו, ומפעם לפעם משתחררים בבועות של כאב ואהבה וגעגוע לשמים. סיימתי את הספר בדמעות. לכו קראו את הספר הנפלא הזה!
1
אישה בחלוק, שערה סתור ומבטה צף, הולכת לאיבוד בנבכי זיכרונה תחת אורות ניאון כלואים, זהויות דוהות, פושטות ממשות, זמנים מתבלבלים. חרקי טיפּוּלָה ארוכי רגליים מגיחים רעננים מגולמיהם שבקרקע, פורחים, ממלאים את העולם, טובעים בתאווה אביבית, צעירה. הטיפולות מהלכות רועדות על רגליים דקיקות כחוטים, רוטטות, מטפסות מהססות על הקירות, צונחות מתות על גרמי המדרגות. הן בכל מקום, מעופפות ונסחפות, מתדפקות על הַפִּיּוֹת, מזדווגות על פרחי החרדל הלבן שמזדקפים ומלטפים את שדות הבּוּר של קיבוץ חולדה בצהוב רך ונעים. הן מחוללות כנפשות תועות, לצלילי בזבוזים מצרצרים, ירקונים מנסרים. סיסים נאספים ללקט את אלה מביניהן שהמריאו גבוה מדי, נחליאלים את אלה שרוחשות על הקרקע. עשרות נחליאלים וּפִפְּיוֹנִים התלהקו כאן לכבודן. קרפדה מנסה להתגנב במלוא לחותה הכבדה. רחש גבעולים עוקב אחר התקדמותה.
פשוש שר מתחת לתפרחת החרדל, מקורו שוב שחור כפחם, צבוע בצבעי החיזור. קצת כמו האיפור, שהאישה בחלוק פעם הקפידה עליו וגם כיום היא מתמרחת בו מפעם לפעם ברישול. הוא זוקר את זנבו בהתרסה אל פשוש נוסף ששר בסמוך. ממקורה הבהיר של פשושית משתרבבים חומרי קינון. בקרוב יניעו אותה דחפים אימהיים. לפעמים היא שמחה בבואי. פעמים אחרות תוהה מי ומה אני. אני מנסה להיות קשוב, מכיל, חומל, אך קריאה רועמת של קוקייה מצויצת מתגלגלת בין עצי המטע כצחוק לא מרוסן. עורב נבהל. לבנין צנון נצמד אל סרפד מטולל. טיפות מתעבות על הגבעולים, נוטפות אל מצע הרקבובית שמכסה את הקרקע הטחובה. עוד טיפולות פורחות להזין רעב בלתי נדלה. עלווית חורף מרפרפת אל מול תפרחת החרדל, חום על גבי צהוב, מלקטת וטורפת, מכינה את עצמה לקראת הנדידה. נץ מצוי גולש חרש לעברה, ירגזי מתפרץ בקריאות אזהרה. היא נדרכת, הנץ מחמיץ ונעלם במטע. שרשראות מזון מתלפפות זו בזו, נקשרות ונפרמות. גם שנים של זיכרונות. ענן הסיסים מכהה את השמיים התכולים, זוגות נוצרים בו, הזדווגויות אוויריות, שריקות חדות והזוגות מתפזרים, נטמעים שוב בענן הציפורים הסמיך. סנוניות רפת מצטרפות לסעודה, גם טסיות ששבו לחולדה זה עתה.
אני פוסע אל תוך שדרות המטע. היא תועה במסדרונות לא מוכרים, אלה שלא הלכה בהם מעודה ואלה שהלכה בהם אין ספור פעמים. המוכר והלא מוכר הופכים אצלה אחד. אני מחריד מרבצו ינשוף עצים שנח ממלאכת הציד הלילית על אחד מעצי הרימון. הוא ממריא ונוחת ארבעה עצים במורד השדרה, משם הוא בוחן אותי בעיניו הכתומות, ציציות ראשו זקורות. השמש עולה מאחורי גבו. מעופו הקצר בין העצים העירומים הספיק כדי לחשוף אותו לבז מצוי, שמגיע במעוף מתפרץ לתקוף אותו. על רקע השמש שבגבו נראה הקרב כתיאטרון צלליות: צלליתו של הבז צוללת על צלליתו של הינשוף, שמתכווצת בין ענפי העץ. מבטי נמשך אחרי תמרוני הבז וכשאני שב לחפש את הינשוף הוא כלא היה; נעלם במעופו החרישי. סוכן חשאי של לילה, מהצללים בא ואל הצללים ישוב.
הטיפולות נטרפות ונבלעות בכל פה, לוע ומקור. אך הן כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת הַיָּם, ככל שיבלעו אותן, כך הן ממשיכות לפרוץ ולמלא את העולם, להזדווג, להטיל, למלא זיכרון שהולך ונפרם. הייתי רוצה לומר שהן נשמות פורחות. אך המוח הוא מערכת עצבית, הלב שריר, והחיים סערה שוככת של אותות חשמליים נחלשים וכבים.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
