עצים ורוחות

בראשית

מעולם לא היה מודע באופן כה פתאומי וכה מלהיב
לתחושה ולרקמה של קליפת העץ ולחיים בתוכה. הוא
חש עונג בעץ ובמגעו, לא כיערן או נגר; היה זה עונג
של העץ החי עצמו... (טולקין, שר הטבעות)

האם לעצים יש רוח? האם לעץ יש נפש? מדענים אולי יפקפקו בעצם השאלה, אבל יש תרבויות שמתייחסות לעצים כבעלי נפש משל עצמם. איך להבין את התופעה הזאת היא השאלה שעומדת במרכז הספר הזה. החיפוש אחר אנימיזם — העולם שבו לטבע יש רוח, נשמה, נפש (anima בלטינית) — הוביל אותי לבורמה. אף שהאמונה הרשמית במיאנמר (Myanmar, שמה העכשווי של בורמה)¹ היא בודהיזם, אמונה זו מתקיימת בסימביוזה עם אלפי אמונות ברוחות בכלל וברוחות של עצים בפרט. בבורמה הטבע הוא בעל נפש משל עצמו, משתתף פעיל בעולם "מונפש" או "אנימיסטי", שבו גם לצמחים, בעלי חיים ודוממים נפש משל עצמם. המחקר המודרני משתמש במונח "רוח" (spirit באנגלית, או esprit בצרפתית), במקום במונח "נפש", כאשר הוא מתייחס לחי, צומח או דומם כבעל תודעה. כך הוא מסמן את הממד הפסיכולוגי, הנפשי, האנושי כנפרד ומיוחד. אך בעולם אנימיסטי הבחנה בין נפש, נשמה ורוח אינה מוחלטת ולעיתים כלל לא קיימת. למעשה, הפרספקטיבה שרואה בעצים, בעלי־חיים, נהרות או אבנים בעלי נפש מבטאת תפיסה מאחדת של אדם וטבע. התפיסה הזאת באה לידי ביטוי במיאנמר דרך כל עץ בעל רוח. רוחות עצים והדרך להגיע אליהם ולהבין אותם ואת המאמינים שלהם הם נושא ספר המסעות הזה. עם זאת, המסע שלי לבורמה, לעצים שלה, לחיים שבתוכם, לרוחות שבהם, לא התחיל משאלה תיאורתית אלא מחוויה אישית ופרטית. הוא התחיל בבראשית, בראשית של התורה, מהקטע שקראתי לראשונה בכיתה א':

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע (בראשית ב, ז-ט).

הקשר בין אדם, אלוהים ועץ ברא עולם רווי מיתולוגיה בראשיתית. בעולם הזה מככבים עצים ואלוהים, נגישים ומוחשיים, בלי סתירה או פרדוקס. בעולם של ילדותי היו העצים חיים. אלוהים נגע בכל עץ, בגזע, בענפים, בעלים, בפירות, נוכח ונעדר בו־זמנית. בעולם של תחושות, אלוהים של התורה ואלוהים של העצים היו אחד, וגם הנפש הילדית הפרטית שלי חייתה בלתי מופרדת מעץ ומאלוהים: אחת עם העצים, אחת עם העולם.

הנפש הצמיחה גם דעת טוב ורע, שנטעה בה את ההכרח להבין. הדעת, ששייכת לאני בלבד, הפרידה את הנפש מהעולם שמסביבה. ובכל זאת, משהו מעולם התחושות הסביבתי נשאר: החיבור לטבע, לעצים, הפך למה שאפשר להרגיש בלי לדעת. והנפש המשיכה להתקיים בשני ממדים מקבילים: בממד הרגש ובממד הדעת. בראשון היא מחוברת ובשני נפרדת. פרדוקס.

איך להבין את מה שאפשר רק להרגיש, את החיבור לעץ, את נוכחותו? איך להיות בו־זמנית מחוברים ונפרדים? בעלי נפש נפרדת ומחוברת? איך יכולים שני הממדים האלה להיפגש ולהפוך לאחד? איך מחוברת מהות ההכרה ואי־ההכרה, התודעה ואי־התודעה של האני לסביבה, לעץ? בבורמה שני הממדים נפגשים: האדם יכול להתחבר לעצים שאותם הוא תופס כישויות חיות ובעלות נפש, ממש כמוהו, והנפש יכולה להיות מחוברת ונפרדת בו־בזמן דרך תחושה, רגש ודעת.

מצויד בוויזה מיוחדת משגרירות מיאנמר בתל־אביב, במכתב הזמנה מאוניברסיטת מאנדליי (Mándalay) ובקורס אינטרנטי מזורז בבורמזית, הגעתי בספטמבר 2016 למיאנמר לתקופת שבתון, בלתי מודע לחלוטין למה שמצפה לי. ידעתי שהתשובות לא תימצאנה בעולם הספריות שאליו הייתי מורגל. מחקר מסוג שונה משך אותי: מחקר שיאפשר לחזור ולגעת בעולם של רוחות ועצים, יוֹקָאזּוֹ בבורמזית (YokkhaSòe/YokkaSò, מבוטא במלרע, בבורמזית: ). היוֹקָאזּוֹ לא היו קלים להשגה. ההגעה אליהם דרשה לעבור מספר שערים. כל שער פתח מעגל מסוג חדש והוביל לסדרת מפגשים עם אנשים בלתי מוכרים. אלה האירו את הדרך והציעו מפתחות לעולם של עצים ושל רוחות. המפתחות עזרו למצוא את מה שרבים וטובות חיפשו לפניי: אפשרות לחבר בין שני הממדים של הנפש, הממד הרגשי והממד התודעתי. בבורמה הנפש אינה שייכת לאדם בלבד. היא שייכת גם לעץ. בבורמה אפשר היה להתחבר לעולם טרם ההפרדה בין דעת לאמונה, בין אדם לעץ, בין הנפש למה שסביבה. המפגשים הבאים מתעדים באופן חי את חוויות המפגש עם העולם הבורמזי, את השאלות שהן מעלות ואת השפעתן על עולמי, בצורת יומן מסע.

שער ראשון: סוף המונסון

מפגש ראשון

בורמזים בחולצות לבנות עטופים בלונג'י משובצים צבעוניים, הסארונג המקומי, מרחפים בכפכפי אצבע על מרצפות הטרמינל. הם נראים עסוקים בציפייה מתונה, לא ברור למה. שעת ערב מוקדמת. בחוץ, על העץ, מצפצפת מקהלה רעשנית של ציפורים חסרות מנוחה לפני השינה. הריח הלח־חמצמץ המוכר מכל כך הרבה ארצות אסייתיות, ממזרח היבשת למערבה, עוטף בסמיכות את הכול. בדרך הארוכה בחושך משדה התעופה עד צ'יינה־טאון, על הגשר, מעל העיר הרועשת, המונית שלי משחקת תופסת עם פגודת שווה־דאגון (Shweh Dagon), מרכז היקום הבורמזי. חמוקי הזהב שלה מופיעים מצד אחד, נעלמים־מופיעים מהצד השני, ושוב נעלמים מעל לצמרות העצים ולבניינים המתפוררים והצבעוניים של העיר. אחרי מפגש עם חדר חמוץ ולח, לא פחות מהאוויר בחוץ, אני נפגש בהמולה ססגונית־מהבילה של מסעדת הרחוב הגדולה והבולעת של יאנגון. געש של צבעים וריחות. אטריות נבלעות במצמוץ רועש מול מבטם העוקב של עכברי רחוב. לביבות חסילונים וסופגניות ביצים בגודל אצבע מוגשות מעל זרם של ביוב, ודגים נשלקים על שפת המדרכה לצדם של מקקים מתרוצצים.

המפגש הראשון שלי מתרחש למחרת בבוקר בצומת רחובות סואן. עץ פיקוס בנגאלי עב גזע (ficus benghalensis), שמכונה בפשטות "פיקוס בניאני" (banyan ficus), תופס חתיכת כביש הגונה. הגזע העבות שלו שחור כמו פחם ובולט שבעתיים על הרקע הצבעוני שמסביב. רק כשמתקרבים אפשר לראות שהגזע, כמו פיקוס בניאני טיפוסי, מורכב מצינורות־צינורות של ענפים, כאן בצבעי שחור ולבן. אלה מתחרים זה עם זה בטיפוס כאילו היו עוגב. בגובה של שני מטרים מתפצל הגזע הרחב לארבעה חלקים עבותים אף הם, ואלה נושאים מעליהם צמרת שממלאת את השמים מעל צומת הרחובות בירוק בהיר. יותר מכול הפיקוס מזכיר דווקא עץ באובב. משהו בהתפצלות העבותה הזאת יוצר אווירת חכמה. העץ מטופל היטב ומוקף שיחי נוי ירוקים וסגולים, ודשא גזום. הם מכסים את אי־התנועה שבתוכו הוא עומד. על הגזע תלוי מקדש מנחות דק גזרה צבוע לבן, ובתוכו כד קטן של מים, ענפי עלים ריחניים, מקלות קטורת אדומים ופסל קטן. נראה שכך, כבר ביום הראשון, עברתי את הסף מתייר לחוקר והגעתי באופן לגמרי מקרי אל רוחות העצים, יוֹקָאזּוֹ, המפורסמים שאני מחפש. אבל אין את מי לשאול, והעץ בעצמו לא ידבר. בכל זאת, אני נחוש להתחיל כאן ועכשיו את מסע התיעוד של מאות אלפי רוחות העצים של מיאנמר.

יוֹקָאזּוֹ, משמעותו המילולית "צמח אוֹחז/נאחז/אחוּז", זאת אומרת עץ בעל רוח (נאט, nat/naat, בבורמזית, နတ်, הוא רוח, לא של בן אנוש, ויכול להיכנס/לאחוז בחי, צומח ודומם, כולל בבני אדם). להבדיל משאר נאט, יוֹקָאזּוֹ שוכן רק בעצים. זהו עץ שבו שוכן רוח. למרות נוכחותה הגדולה בבורמה של האמונה ברוחות העצים, לא זכה נושא חשוב זה למחקר, ונחשב עד היום לשולי גם במחקר המקומי במיאנמר.² ואמנם, באותו היום אני פוגש עשרות עצים, החל מאותו "באובב" חכם ששולט על צומת אסטרטגי ועד לעץ פיקוס דק גזרה נטוי על צדו עד השמים. הוא פושט את ענפיו כלאחר יד ברחוב צדדי של דוכני אוכל בדוונטאון־יאנגון ומשליך את צמרתו מעל קווי החשמל עד גגות הבתים שמסביבו. צבוע זהב עד מותניו, הוא מפקח בשקט על מזיגת תה בחלב על שולחן פלסטיק נמוך בצבע תכלת שמתחתיו. ממולו חמישה נזירים בגלימות בורדו מתנופפות מחליפים מילים, ספרים ושרשרות חרוזי עץ.

אני מצלם כל עץ מכל זווית אפשרית: כאלה שתלויים עליהם מקדשון ובתוכו כד קטן של מים; אחרים שעליהם מדף קטן ועליו בקבוק מים ובתוכו גבעול או פרח; כאלה שענפיהם משתוללים בפראות לכל כיוון וממלאים את החללים בין הבניינים; ואחרים שאליהם קשורים אגוזי קוקוס זהובים וכסופים, או פסלים של סוסים. ולפעמים אני מתעד סתם עצים שעליהם מודבק שלט בבורמזית. רב הנסתר מן הגלוי. אני נמנע לעת עתה מלחבוש את כובע החוקר ולנסות לדובב מקומיים. לא ברור לי כרגע היכן להתחיל, ואני מחליט להשאיר את היוֹקָאזּוֹ בלתי ברורים בינתיים. אף שהמונח הבורמזי "נאט", בדומה למונח העברי, "רוח", יכול להיות זכר או נקבה, אני בוחר במודע להתייחס אליו כזכר. רוחות העצים, ה"יוֹקָאזּוֹ", הם כמעט תמיד ממין זכר.

בשעת בין הערביים של אותו היום ממש, אחרי מרדף קצר עם גשם לח, אני מגיע ללבה הפועם של העיר ושל בורמה כולה: פגודת שווה־דאגון, יאנגון המוזהבת ("שווה" משמעו זהב, "דאגון" הוא שמה העתיק של יאנגון/ראנגון). גובהה של הפגודה הוא 98 מטרים, היא משתרעת על שטח של 460 דונם וניצבת בראש גבעה שגובהה 170 מטרים. אך הפגודה חמקמקה: היא כאן בדיוק מולי, אבל באותו זמן נעלמת. כדי להגיע אליה, אני מסתבך בדרכים ובכבישים פתלתלים, וכדי לראות אותה, אני נעזר במעלית. אבל הפגודה מחכה בסבלנות לכל מי שיגיע, במעלית או ברגל, בודהיסט או לא, משתנה בכל שנייה ומכל זווית, חיה ונושמת, מוחשית ודמיונית כאחת. יחפים נעים כולם מסביבה בשקט, ונחים לרגע ועוד רגע בצל הזהב, שכאן בבורמה יש לו אלף ואחד גוונים, ושלידו נראה הכול צבעוני כפליים. בני ארץ בורמה אינם מאמינים בצבעים אפרוריים, והם, נשים וגברים כאחד, מקפידים ללבוש לונג'י בקשת של צבעים ודוגמאות, שבולטים שבעתיים אל מול הזהב.³

הנזיר הסימפטי שיושב לצדי פותח בשיחה לתרגול האנגלית. הוא מספר איך הגיע למנזר ביאנגון מהאי שלו ראמרי, (Ramree) בצפון־מערב בורמה (בארץ אראקאן/ראקיין, Arakan/Rakhine State), כדי להתמחות במדיטציה. הוא לומד עכשיו אנגלית באוניברסיטה. האם המשפחה שלו שם? לא, אין לו משפחה. ההורים נפטרו והוא נותר לבד. האם אפשר לבקר באי שלו? לא, אי־אפשר, האי סגור לזרים. הוא מתחמק באלגנטיות מן השיחה על רוחות ועצים ומציע במקום זאת להוביל אותי לסיבוב ברחבה. אני מקבל הסבר מפורט על המדיטציה ועל המנחות. אני, שמסרב בתוקף לקרוא את ההסברים במדריך לתיירים, לומד עכשיו ממנו שכל מקדש מותאם לַיום בשבוע שבו נולד המאמין. ההסברים בעייתיים: ראשית, יש שמונה מקדשים מסביב לכל בודהא, ושנית, איך אדע באיזה יום נולדתי? כאן, כמו במקרים רבים לאורך הדרך, הטלפון הנייד הוא ידידו הטוב של האדם: התמזל מזלי ונולדתי ביום ראשון. לאלו שנולדו ביום שבת יש שני מקדשים, לפי שעת הלידה: שבת־יום ושבת־לילה. כך הופכת אנומליית שבעת הימים של השבוע למתומן הארכיטקטוני הקלאסי. הנזיר מוביל אותי לקנות מקלות קטורת דקים ונותן לי הוראות מדויקות כיצד לבצע את יציקת המים על ראש הבודהא, במקדש של יום הולדתי. אבל אני לא מוכן להיסחף בפשטות אחרי הנדיבות ששופעת מהבודהא השמנמן והחייכן ולא אחרי האורות הזהובים שהפגודה שולחת. למרות ההוראות והקטורת העדינה, אין לי כוונה לבצע את הטקס ולהעלות מנחה, אני הרי בתפקיד החוקר ולא התייר!

מפגש שני

בדרך למאנדליי, היעד שלי, אני עוצר בצפונה של ארץ שאן (Shan State) לכמה ימי שלווה על שפת האגם אין לה (In Le). הדרך לעיירה נייאונג־שווה (Nyaung Shwe), מצדו הצפוני של האגם, מלווה בקוקטייל ריחות שאליו מצטרפים כל עץ ופרח לאורך הדרך. בית ההארחה החייכני של טוסה והרווה מקבל את אורחיו בכוס משקה ומגבת לחה. אי־אפשר שלא להתאהב במקום. כמו במקומות אחרים במיאנמר, אלה האנשים שעושים את המקום. המסעדה על מיני המאפה שלה משקיפה על הנהר, ובצלחת מולי סלט דגים טרי בקארי עדין. את העיירה עצמה קל מאוד לחבב. היא שינוי מרענן אחרי השאון של יאנגון. כדי לרענן גם את הגוף, אני מבקש בקיוסק המקומי ג'וּן־יה (kwun ya), ה"פאן" (paan) המקומי: עלה של עץ הפלפל ההודי (piper betel leaf) מגולגל וממולא בתערובת תבלינים נרקוטית: אגוז ביטל (betel quid), אגוז דקל ארקה (areca nut), ליים וגם טבק. המקומיים נוהגים לגלגל הכול ביחד וללעוס אותם עד אינסוף, עד שלא נותרת אלא קליפה אדומה לעוסה ליריקה.⁴ המוכרת מכינה לי שקיק של עשרה עלים מגולגלים, כמו לכל אחד שנמצא בדרכו הביתה בערב. אני לא הולך על כל הקופה ומסתפק באחד בודד בינתיים. הצופים מסביבי מחכים לראות איך אגיב. אני לועס בפה מלא ופצצה של בושם תוקפת את האף ואת העיניים ומגיעה עד הקרקפת: כל מיאנמר חדרה בזריקה אחת אל תוך הוורידים, וכמו את מיאנמר, גם את הג'ון־יה אי־אפשר להכיל. היריקה שלי מגיעה מיד ונתקלת בצחוק רם, מכולם.

אשר ליוֹקָאזּוֹ, נייאונג־שווה ("שווה" היא כאמור המילה הבורמזית לזהב) מלאה בהם. עץ פיקוס בנגאלי זקן עומד בלב השדרה שעל שפת התעלה, ומחבר בין הפגודה שמולו למנזר שמאחוריו. על העץ תלוי מקדש תורכיז בגודל של קופסת נעליים. לפניו תקוע באדמה מקדש רחב יותר מעץ מגולף, בצורת פגודה וצבוע באדום וצהוב. צמרת העץ מכסה את כל אזור המחיה שלו ועוטפת גם את העצים הסמוכים. הגזע העבה מכוסה בצמחייה עבותה למרגלותיו, וזו, נדמה, מנסה בכל הכוח לטפס עליו ולכסות אותו בפריחה ורדרדה. באותה שעת בין ערביים נערים מנהלים משחק כדורגל ער במגרש מאולתר בחצר הפגודה, בלי לפגוע בעץ הקדוש, שמביט מהצד כמו בתפקיד השופט.

בערב על מרפסת הפתוחה לנהר מארחים אותי טוסה והרווה. אחיינה של טוסה מצטרף לארוחה. בחור חייכן וביישני שקץ בחיי הצבא ומצא שקט כאן בניהול בית הארחה. בין סלט לסלט אני נשאל מה אני עושה במיאנמר. אני מנסה להסביר על פרויקט המחקר שלי שעוסק בממד הפסיכולוגי־אנתרופולוגי של האמונה הדתית. במרכזו עומדת ההכרה שנפש האדם מתפתחת ופועלת מתוך קשרים בין־אישיים. כך נתפסת הנפש שלי בכל רגע נתון במערכות יחסים: ביני לבין השכן, ביני לבין המשפחה שלי, ביני לבין התלמידים שלי, ביני לבין המוכר בשוק. במילים אחרות, אני תופס את עצמי כל הזמן בתוך מישור של יחסים בין־אישיים. למעשה, מדובר בדרך שמאפשרת להבין את מקומו של האדם בעולם מתוך הקשר שבין עולמו הפנימי לכל מה שמסביבו. זוהי, אני מסביר, דרך להבין את העולם — אפיסטמולוגיה, שבנויה על מישור התייחסותי של קשרים בין־אישיים. בדתות שונות מתבטא המישור ההתייחסותי הזה גם בקשר לאל. זהו הקשר שמחבר בין המאמין לאלוהים דרך נפשו. הנפש היא שמאפשרת את החיבור לאלוהים. אך מה קורה בחברה אנימיסטית שבה גם עצים ואבנים בעלי נפש? האם הקשר הזה בין אדם לטבע מבוסס גם הוא על מישור התייחסותי של הנפש? ואיזה סוג של עולם הוא מאפשר להבנות? אני נוכח מיד עד כמה הנושא מעורפל, ממש פלונטר אינטלקטואלי. אבל הרווה וטוסה מרותקים, בייחוד מן ההסבר שלי על אנימיזם כאפשרות למודל של היחסים בין אדם לטבע.⁵ טוסה מתרגמת לבורמזית ועיני אחיינה מאירות. הוא מוסיף בשקט, וטוסה מתרגמת: בדרום הרחוק, היכן ששירת, בארץ קאיין (Kayin State), נמצאים רוחות כאלה בכל פינה. לא עולה על דעתי כלל לנסות לדובב את הבחור הביישן, עדיין לא חבשתי את כובע החוקר.

למחרת מבול סוחף בשעת בוקר מוקדמת מודיע לכולם שהמונסון עדיין כאן. הוא מנקה את האוויר של נייאונג־שווה רגע לפני ההפלגה. הסירה הצרה גולשת לאט בין דייגים, גידולי עגבניות, מנזרים, בתי אריגה ואפילו מטעי לוטוס לטוויית חוטים. כולם צפים על המים בין כלונסאות ופגודות זהובות. מסע לאורך הנהר מביא את הסירה לכפר אין־ט'היין (Inn Thein או Inn Dain). במקום לעלות למעלה למקדש, אני נסחף בקלות הצידה אחרי קבוצת אנשי שאן (בני ארץ שאן) שעטופים בסודרים שחורים וצועדים במבט רציני קדימה. חבושים בטורבנים משובצים בצהוב, כתום וסגול, הם מובילים בהחלטיות הלאה מהדרך המרכזית אל תוך עמק מכוסה במאות פגודות אבן מצהיבות בנות מאות שנים. הפגודות מסותתות באינספור תבליטים, אבל הצמחייה היא ששולטת כאן במעשה האדם. כך אני נתקל בפגודה מכושפת במיוחד החובשת לראשה עץ בסבך ירוק שמתנוסס לשמים. היא בנויה כולה סביב פסל של בודהא בעל ראש לבן ורציני. זה לא הבודהא המחייך והשמנמן. האוזניים הלבנות הארוכות שלו יורדות עד לכתפיים, ואצבעותיו מגיעות עד לבסיס הפסל ונוגעות בדמות פצפונת של מאמין שכורע למרגלותיו, דמותו של המאמין שהזמין את הפגודה והקדיש אותה בנדר לבודהא. פסל אריה־גריפון חסר ראש כמעט, בגודלה של הפגודה, תומך בפגודה מצדה הימני. ממפתן אחר מציץ בודהא ביישן. הוא שונה משכנו הרציני. הוא מחייך ומזמין להישאר אתו עכשיו כאן, לחכות אתו לנצח או לפחות עד לבודהא הבא. הפגודה בת מאות שנים ועתיקה יותר מהפיקוס הבניאני. זה עוטף את הגג המחודד הצהבהב בענפים לבנים בסיבוב מהודק כמצנפת. העץ, שמורכב כולו מענפים ומעלים שצומחים זה על זה, מטפס מעלה לגובה של כשבעה מטרים, כאילו הצמיחה אותו הפגודה כדי להגיע לשמים. עד עכשיו לא ברור מה הביא לבנייה של יותר מאלף פגודות קטנטנות בעמק של אין־טהיין, בין המאה השלוש־עשרה למאה הארבע־עשרה, זו לצד זו. כל אחת מהן הוקדשה לבודהא על ידי מאמין או מאמינה ונושאת את החותם האישי שלהם, אם בארכיטקטורה, אם בתחריט, אם בפסל, אם בציור קיר ואם בעץ שהתלבש עליה.

על הנהר ממתינים כולם בסבלנות למשט הססגוני של הבודהות. השבוע חוגגים פה את הפסטיבל השנתי של ארבעת הבודהות של הפגודה העתיקה (Phaung Daw U Pagoda) שבמרכז האגם. פעם בשנה מוציאים את הבודהות לסיבוב בין כפרי האגם. כל לילה הם מתארחים בכפר אחר, ואני כמובן עוקב אחריהם לצד אלפי המקומיים. סירות סירות מגיעות המשפחות מכל רחבי האגם לחכות לשייטים נושאי הבודהות. אחרי שעה ארוכה של תופים ומצלתיים, זיקוקים ועשן, מגיעים הבודהות. סירות ארוכות משוט גולשות לאורך הנהר זו אחר זו. השייטים דבוקים זה לזה וחותרים ברגליים בעמידה. הם לבושים חולצות צחורות ומכנסיים בכתום, צהוב, ורוד ואדום, עוטפים את הנהר בתופים ומצלתיים. הצופים מתקרבים לגעת במשט, לחוש את הבודהות לפני שיגיעו לביתם החדש. דחק וצהלה טובלים בצבעים העמוקים של הירוק־חום של הנהר ושל בריכות הלוטוס שעל גדותיו. הכול מסתיים תוך שעה. נותרים רק הדייגים, שניצבים ברגל אחת על קצה הסירה בשיווי משקל בלתי ייאמן, אוחזים במשוט ברגל השנייה, מחוללים בין טיפות הגשם.