אישה בקוטב

הקדמה
מאת
לורנס מילמן 

מעולם לא נמשכתי במיוחד למי שכונו האורים והתומים של גילוי הקוטב הצפוני. סר ג'ון פרנקלין, קומודור רוברט פִּירִי, פרדריק קוּק, וִילהַלמוּר סטפנסוֹן, אדוֹלפוּס גְרִילִי — הם תמיד נראו לי חבורה אובססיבית להחריד, וחוץ מקוק, שהיה עבריין מורשע, גם נטולת הומור במידה רבה. לפחות אחד מהם, פירי, נטה להתייחס לעניין כאֵיל הון תאגידי גזלן. "סופסוף שלי!" הכריז כשהצליח להגיע (או בעצם לא להגיע) אל הקוטב, כאילו זה עתה תכנן פלישה עוינת לשטח אויב.

כריסטיאנה ריטר לא הייתה מגלת ארצות ולא אורים ותומים. תחת זאת היא הייתה עקרת בית אוסטרית אמידה, שעד לשנה שעשתה בספיצברגן לא התרחקה הרבה מסביבתה הנוחה. אבל אולי מפני שלא היה לה עניין בגביע הארקטי הקדוש — לא בקוטב, לא במעבר "צפון־מערב" ולא בכיבוש ארץ לא נודעת — עלה בידה להוקיר את האזור הארקטי באופן שהאורים והתומים המוזכרים לעיל, שכל חפצם היה למצוא את "הגביע הקדוש", לא הצליחו. ובעצם ההוקרה הזו של האזור הארקטי ופריחתה בו, הפריכה את הרעיון שמקומן של נשים אינו בקצה העולם.

קשה לדמיין אדם שסיכוייו לבקר בקוטב נמוכים יותר, או שהיה מוּעד פחות ממנה לפתח תשוקה לקוטב. כריסטיאנה בת השלושים ושש הסכימה להצטרף אל בעלה הרמן בספיצברגן בעיקר — כפי שכתבה — כדי "לקרוא ספרים עבים בשלוות הניתוק, ואחרון חביב — אוכל לישון כאוות נפשי״. חבריה, ואחר כך הנוסעים בספינת התענוגות שהביאה אותה אל ספיצברגן, היו מזועזעים: מקומה של אישה הוא אִם לא בבית, ודאי לא במיקום גיאוגרפי שחסרים בו כל אביזרי הנוחות הרגילים. אילו ידעו שלכל הנשים האחרות ששהו זמן־מה בספיצברגן היה ניסיון קודם כלשהו בחיי הצפון, היו מזדעזעים רק מעט פחות.

כמה מילים על ספיצברגן, או אם להשתמש בשמו הנורווגי: סְוָלְבַּרְד. אף על פי שהוא ממוקם יותר משש מאות קילומטרים מצפון לנורווגיה, עדיין היה קרוב לאירופה די הצורך, ואירופים יכלו לעלות אליו לרגל ביתר קלות מאשר לקנדה הארקטית, למשל. ב-1934, כשכריסטיאנה הגיעה אליו, חיות הפרא כבר התמעטו באופן ניכר, והחוק הנורווגי אסר בתכלית האיסור להוציא בעלי חיים משם. בעיני חוקר הטבע הסקוטי סיטון גורדון, שכתב שנים מעטות בלבד לפני כן, ספיצברגן ניחן ב"דממה שמעיבה בלי הפוגה על השטחים הקרובים לקוטב". הדממה הזאת מעיקה או עצובה אף יותר, אם מבינים שלחמדנות האנושית יש חלק בהיווצרותה.

הרמן וכריסטיאנה ריטר בגרוהוק בקיץ

אף על פי כן, זה היה ועודנו נוף הפרא רחב הידיים ביותר באירופה, ואם יוצאים מלוֹנְגְיִרְבִּיאֶן, הבירה — שחנויותיה גדושות פריטים קיטשיים הקשורים לדוב הקוטב, ושמסעדותיה מציעות טאקוס ובוריטוס, לא בהכרח מאכלים צפוניים אופייניים — זהו מקום שדריכת רגלו של האדם בו מזערית. אפילו המבקר המזדמן בספיצברגן אינו יכול שלא להתמלא השראה למראה צביונו הראשוני. מובן שהרמן ריטר התמלא השראה למראהו, עד כדי כך שיצא לטיולים חוזרים ונשנים לשם, ראשית ב-1913, כמלח צעיר על היאכטה ״פרינס אוף מונאקו״, ואחר כך כצייד פרוות. לאמיתו של דבר, קשה לומר איזו מאהבותיו הייתה גדולה יותר — אהבתו לספיצברגן או אהבתו לאשתו. מכל מקום, שתי האהבות האלה התמזגו ברצונו לצרף את כריסטיאנה אליו למקום בשם "גרוהוק" (צוק אפור), שזכה לשמו בשל הסלעים האפורים באזור המזכירים את חוף דבון שבאנגליה.

עליבותה המוחלטת של בקתתם ("תיבה קטנה, חשופה, מרובעת") הפריעה לכריסטיאנה, לפחות בהתחלה. אף על פי שהיא אינה מודה בכך בפה מלא בספרה, סביר להניח שהייתה מוטרדת עוד יותר מכך שאדם נוסף — צייד נורווגי ששמו קרל ניקולאיסן — יחלוק את הבקתה הצפופה איתה ועם בעלה. קרל, מצדו, ציפה שכריסטיאנה תשתגע במוקדם או במאוחר, מן הסתם במוקדם, והניח שביטוייה השונים של ההשתגעות יספקו לו (כפי שאמר לימים לחוקר וילי קנוטסן) "בידור לעונת החורף". לימים הוא שינה את דעתו עליה. כריסטיאנה, אמר לקנוטסן, הייתה "יופי של אישה". זאת אינה הערה ממוגדרת או סקסיסטית, אלא אמת ישירה — מפיו של הצייד הישיר הזה.

ואמנם, כשכריסטיאנה נתקעה בבקתה לבדה בזמן סופת שלגים עצומה, היא אכן כמעט השתגעה. בו בזמן הבינה שגם אם הנסיבות קשות מאוד, היא יכולה לשרוד בהן. ומרגע זה ואילך חדלה לראות באזור הארקטי אויב. אלא מרחב שבו "כל דבר נוהג כמנהגו, גם בלי מעורבותו של האדם". התמורה שחלה בה הייתה עמוקה כל כך, עד שאפילו שיערה ש"אולי במאות הבאות ייסעו אנשים לחוג הקוטב הצפוני כמו שבימי המקרא הלכו למדבר כדי לחזור ולמצוא את האמת". איני יכול לדמיין שום חוקר קוטב שיֵצא בהצהרה כזאת...

הבקתה בגרוהוק, קבורה תחת שלג החורף

"אישה בקוטב" יצא לאור לראשונה בגרמנית בשנת 1938. עד לכתיבתו, כריסטיאנה לא כתבה שום דבר בעל נראוּת. אבל אם "אירלנד המשוגעת" (במילותיו של ו.ה. אודן) הניעה את ייטס לכתוב שירה מתוך כאב, נראה שלספיצברגן הקפוא הייתה השפעה דומה על כריסטיאנה, אף שהוא לאו דווקא הכאיב לה, אלא הפיח בה חיים. "שירה" היא אולי המילה המרכזית כאן. כי ספרה של כריסטיאנה מתאר את ליל הקוטב, וכמובן גם את יום הקוטב, בסגנון אקסטטי אך שקט ולירי עד כדי כך, שרוב המשוררים האמיתיים יוריקו מקנאה. ספרה גדוש לאו דווקא מעשי גבורה מחרפֵי־נפשות, לחם חוקם של נרטיבים רבים כל כך מהקוטב, אלא פסקאות מעין אלה: 

"לא, חוג הקוטב אינו מגלה את סודו בתמורה לכרטיס הפלגה. יש לעבור את הלילה הארוך, את הסערות ואת חורבן הריבונות האנושית. יש לחזות במיתתם של כל הדברים כדי לחוות את חיותם. סודו של חוג הקוטב והיופי עוצר הנשימה של נופיו טמונים בשיבת האור, בקסם הקרח, בקצב החיים של החיות ושל רחשיהן בשממה, בחוקיות המופתית הגלומה בכל צורות החיים שבו״. 

כריסטיאנה עזבה את "נוף הפרא הארקטי" כלשונה ביוני 1935, ולא חזרה אליו עוד. הרמן עצמו שב לחוג הארקטי כעבור שנים אחדות בעל כורחו, כדי לפקד עבור הוורמאכט במלחמת העולם השנייה על תחנת מזג אוויר גרמנית בצפון־מזרח גרינלנד (מאחר שנחשב כעת מומחה בצפון). צפון־מזרח גרינלנד דומה לספיצברגן במובנים רבים, אבל קפטן ריטר, שלא היה נאצי ולא תומך נאציזם, היה אומלל לאין שיעור. באופן אירוני, אחת ממשימותיו הייתה ללכוד צייד פרוות דני בשם הֶנְרִי רוּדִי, שאותו הכיר לפני כן בספיצברגן. באופן אירוני אף יותר, ממשלת נורווגיה אסרה על הרמן לשוב לספיצברגן לשארית חייו משום ששירת כקצין גרמני, גם אם בלית ברירה, בזמן מלחמת העולם השנייה.

כריסטיאנה והרמן ריטר בספיצברגן

כריסטיאנה עצמה לא חשה צורך לחזור אל נוף הפרא הארקטי מאחר שהביאה אותו עמה הביתה, או לפחות הביאה עמה נקודת מבט שונה לגמרי על העולם. זמן קצר אחרי שחזרה מספיצברגן, אחוזתה של משפחת ריטר נשרפה עד היסוד. אבל במקום להתאבל על אובדן ביתה וכל רכושה למעשה, כריסטיאנה הייתה אסירת תודה במידת־מה, לפי בתה קארין. שכן כעת יכלה לחיות בפשטות, בלי מטען עודף, כפי שחייתה בבקתה בגרוהוק.

"שנה בחוג הקוטב הצפוני היא חובה לכל אחד," הייתה אומרת לחברים ולמשפחה ובעצם לכל מי שהכירה, ומוסיפה, "כי אז תבינו מה חשוב בחיים האלה ומה לא." דומה שהשנה שעשתה היא עצמה בחוג הקוטב השפיעה באופן מיטיב על חייה שלה. היא נותרה ערנית ופעילה עד יומה האחרון, ונפטרה ב-29 בדצמבר 2000, בגיל המרשים 103.

פיתוייו של חוג הקוטב הצפוני

לחיות בבקתה בחוג הקוטב הצפוני, זה היה החלום של בעלי מאז ומעולם. אם משהו השתבש בביתנו שבאירופה — קצר חשמלי, פיצוץ בצינור — או אפילו אם רק עלתה הריבית על שכר הדירה, הוא תמיד אמר שדבר כזה לא יכול לקרות בבקתה בחוג הקוטב.

אחרי שהשתתף במשלחת מחקר, נשאר בעלי בסְפִּיצבֶּרגֶן, יצא לדיג בים הקרח עם סירת המפרש שלו, וכשהכול קפא בחורף, היה יוצא לצוד חיות פרוותיות ביבשה. מכתבים ומברקים הגיעו מהצפון הרחוק: "עזבי הכול ובואי אחריי אל חוג הקוטב״.

אבל כמו כל תושבי אירופה התיכונה, המילים חוג הקוטב העלו בדעתי קור מקפיא ובדידות כפויה. לא באתי מיד.

אלא שאט־אט החלו לרתק אותי היומנים שהגיעו בקיץ מהצפון הרחוק. הם סיפרו על מסעות על פני מים וקרח, על בעלי חיים ועל קסמה של ארץ הפרא, על האורות המשונים בנוף, על האור המשונה של העצמי הרחק אי־שם בליל הקוטב. כמעט אף פעם לא הופיעו ברשימותיו קור וחשכה, סופות ותלאות.

בקתת החורף הקטנה נדמתה לי יותר ויותר קורצת. בתור עקרת בית לא אהיה חייבת לצאת לסיבובי הסידורים המסוכנים בחורף. אוכל להישאר ליד התנור החם בבקתה, לסרוג גרביים, לצייר את הנוף מהחלון, לקרוא ספרים עבים בשלוות הניתוק, ואחרון חביב — אוכל לישון כאוות נפשי.

ההחלטה גמלה בלבי, להעז לעשות שם פעם אחת את כל החורף. התחלתי בהכנות מקיפות כי רציתי להגיע לקוטב מצוידת היטב, לִצפות לי בכל ההתרחשויות וביופיו הזר של ליל הקוטב כמו ממושב באולם קולנוע מוסק. אימהות, סבתות ודודות סרגו לי כיסויים חמים, אבות, דודים ואחים קנו לי מתקני חימום חדישים. שוב ושוב אמרו לי, כמובן, שזאת טיפשות מטופשת בשביל אישה, לנסוע לקוטב הצפוני.

באביב הגיע מכתב מבעלי:

"אני מקווה שתקיימי את הבטחתך ותבואי השנה. מצאתי בקתה קטנה בחוף הצפוני של ספיצברגן לחורף הקרוב. היא אמורה להיות חזקה ובנויה היטב. לא תהיי בודדה לגמרי מאחר שבפינה הצפון־מערבית של החוף, מרחק 90 קילומטרים בערך מכאן, גר עוד צייד, שוודי קשיש. נוכל לבקר אותו באביב, כשהאור ישוב והים והפיורדים יקפאו.

אינך צריכה להביא איתך דבר חוץ ממגפי הסקי שלך. נשאר כאן ציוד סקי מאחד המלווים הקודמים. אני אדאג לצֵידה ולכל הדרוש לשהיית חורף.

אל תביאי יותר ממה שאת יכולה לשאת בנוחות בתרמיל על גבך. יש לנו הזדמנות למסע נוח מאוד. נחתור עם הצייד נוֹיְס מאַדְוֶוְנטבּאי¹ ונחצה את אִיסְפְיוֹרְד. אחר כך הוא יעביר אותנו על פני הקרחון במזחלות הכלבים שלו, ומשם נמשיך לבד בווידֶבאי, ישר כל הזמן. אבל נצטרך לצלוח כמה נחלי קרחונים. בתוך שבועיים בערך נוכל להיות במעוננו בחוף הצפוני.

שלחי לי מיד מברק באיזו אונייה את מגיעה. בבוא העת אשלח לסיפונה שדר אלחוטי עם כל ההוראות לירידתך מהאונייה.

נ.ב. אם נשאר לך מקום בתרמיל הגב שלך, הביאי בבקשה משחת שיניים לשני אנשים למשך שנה ומחטים לתפירה״.

שעות אחדות לאחר שהמכתב הגיע הזמנתי לי כרטיס לאונייה ושלחתי לבעלי מברק עם שמה ומועד ההפלגה. רק אז התפניתי לתחושת האימה שמילאה אותי הבקשה לא להביא מטען. הרי מה לא הכנתי מראש. חוץ מהציוד, משמיכת פוך ומבקבוקי חימום גם ספרים ומחברות, קופסאות צבעים וסרטי צילום, אבקת אפייה וכל התבלינים, צמר וחוטי הטלאה. בוודאי אצטרך הכול לשהוּת של שנה שלמה בארץ הפרא הקוטבית עם גבר שאלוהים יודע אֵילו חיי פרא חי בשנים האחרונות...

ולמה היה חייב בעלי לבחור דווקא את החוף הצפוני לעשות בו את החורף? דווקא את החוף שלמיטב ידיעתי מכוסה קרח כמעט כל השנה, קשה לעגינה לספינות ומרוחק כ-250 קילומטרים מכל יישוב אנושי, מעבר לקרחונים ולפיורדים?

בלב כבד ארזתי בתרמיל הגב את החפצים הבסיסיים ביותר. את הערימה הענקית שנשארה מחוץ לו ארזתי במזוודות ישנות ובתרמילים גדולים ו... לקחתי גם אותה. מוטב שהמטען ישכב באיזשהו חוף נידח בספיצברגן אחרי שארד מהאונייה, אם לא יתמזל מזלם של מיטלטליי והם בכל זאת יגיעו ליעדם.

ביום לוהט אחד ביולי עמדתי בתחנה הקטנה שלנו, לבושה בחליפת סקי ובנעלי שלג, ועל גבי תרמיל גבוה כמגדל, מוקפת בכל מי שנפרדו ממני — ההורים, האחים והאחיות, הטבחית, הגנן והכובסת. כולם טלטלו בלי הרף את ראשיהם בספקנות, אבל תחבו לי בכל זאת תשורות חיבה קטנות לתיקים, שלל זוטות שאי־אפשר בלעדיהן בקוטב הצפוני, כך אמרו, דברים שאני פשוט מוכרחה לקחת, ושמותר לי להסתכל בהם רק כשכבר אהיה על האונייה.

"אם תראי שהתנור בבקתת הציידים הקטנה גרוע, תחזרי עם האונייה האחרונה בסתיו," קראה אליי אמי המודאגת, כשהרכבת כבר פתחה בנסיעה.

יציאה למסע, והעולם נהיה בהיר וריק יותר

באדישות־מה צפיתי בתכונה שקמה באונייתנו שבנמל המבורג כשפתחה בהפלגה. בעיני רוחי כבר עלה השקט רחב הידיים של הצפון הרחוק. אבל סביבי לא הפסיקו האנשים לנופף ולמחות את אלפי אפיהם לצלילי שיר הפרידה של תזמורת הסיפון. הם קנו כיסאות סיפון בקצב מסחרר, הסתערו על טרקליני הקפה ועל האשנבים להמרת כספים — אנשי הכרך בקצב הכרך בתחילת המסע בן ארבעת השבועות אל חופשתם בחוג הקוטב הצפוני.

נמלטתי אל תאי, פתחתי את תשורות החיבה מהבית, ולבי רגש: מהדורת כיס של הביבליה מאבא, לבָנים מצמר גמלים מאמא, מראה בלתי שבירה מהאחים, פטרוזיליה מיובשת מהגנן, כפות בישול ומטרפה מהטבחית, ומהכובסת — ברכת־דרך מימי הביניים נגד כל הרוחות הרעות!

שותפיי לתא הביטו בבעתה במטען החשוד שלי. אבל מאחר שלא רציתי לספר באונייה על כוונתי לעשות את החורף בחוג הקוטב הצפוני, כדי להימנע מתשומת לב מיותרת, לא יכולתי לפתור להם את החידה.

למחרת נרגעה הסערה על האונייה. אלף וארבע מאות הנוסעים התזזיתיים שכבו ישנים בפני־נופש רגועות על אלף וארבע מאות כיסאות הסיפון שלהם, ואני הלכתי לוודא שהררי המטען שלי עלו איתי אתמול על הסיפון.

בחדר המטען הגדול, הריק, המואר באור קלוש בלבד, קמה דמות כבדה למדי מאיזו פינה:

"הוהו, עלמתי, האם את הגברת שנוסעת לספיצברגן?" רעם האיש בבס מאיים.

"מנין אתה יודע?"

"טוב, זה כתוב על המטען שלך. תגידי, מה יש לך לחפש באי הנידח הזה?" פַּקח המטען הזקן והשמן מביט בי בחמלה מעל למשקפיו בזמן שהוא ממלא טופס כבודה כלשהו.

"שום דבר... להסתכל באורות הצפון״.

"לאוניברסיטה?"

"לא, לעצמי״.

"אה. טוב, כדאי שתוציאי לך את זה מהראש. את תקפאי שם למוות. את לא מתאימה לשם, את עדינה מדי. ואת גם יכולה לחטוף צפדינה. אומרים שמי שישן טוב פעמיים רצוף, כבר קרוב מאוד לצפדינה. אני יכול לספר לך דברים. הייתי קודם בתברואה״.

"לא, תודה, עדיף שלא תספר לי. אבל נכון שתהיה נחמד ותשתדל להוריד את המטען שלי ליבשה?"

"לאן את רוצה לנסוע בכלל בספיצברגן?"

"אני בעצמי לא יודעת, באמת אין לי עדיין שום מושג״.

"טוב, אז תהיי חכמה ותיסעי איתנו בחזרה הביתה. הרב־חובל שלנו בכלל לא ירשה לך לרדת מהאונייה. לא, את לא מכירה אותו. הוא לא ייתן לדבר כזה לקרות״.

עכשיו בכל זאת נבהלתי קצת. "איפה אפשר לדבר עם רב־החובל?" אני שואלת את פקח המטען.

"למעלה," הוא אומר ומצביע באצבע המורה במאונך מבעד לתקרה, כמו לשמיים. "למעלה, על גשר הפיקוד״.

נחושה בדעתי אני עולה למעלה, מדרגות רבות מספור, עוברת על פני אלף וארבע מאות הנוסעים הישנים, המתערסלים בשמש וברוח, ועולה על גשר הפיקוד עם החלון הרחב והארוך, הצופה הרחק אל האופק האינסופי.

"אדוני רב־החובל, רציתי רק לשאול אותך אם תוכל להוריד אותי איפשהו, מתישהו, איכשהו בספיצברגן״.

רב־החובל מנענע את ראשו בחומרה, הוא לא יכול לעשות דבר כזה. זה מנוגד לשליחותו העליונה, להחזיר את כל הנוסעים הביתה בשלום. חוץ מזה, צריך לקבל אישור מממשלת נורווגיה אם רוצים להישאר שם בחורף.

"אבל בעלי מחכה לי שם״.

במהלך השיחה מתברר שרב־החובל מכיר את בעלי, כי הוריד אותו עצמו לפני שלוש שנים בקינגסבאי.

"אנחנו כמובן לא נעמוד בדרכך," הוא אומר, "תודיעי לנו כשתקבלי את המברק עם הוראות הירידה״.

בתחושת הקלה אני יורדת מגשר הפיקוד, קונה לי כיסא סיפון ונהנית מהמשך ההפלגה נטולת דאגות, כמו שאר הנוסעים.

הפיורדים מתקרבים, הפיורדים הצפוניים האופייניים, מי קרחונים ירוקים, מתוכם מזדקרים סלעים כהים תלולים, מפלי מים שרוחפים במורד ההרים כמו אדים לבנים. בכל בוקר, מה רבה השמחה, עומדות המיטה ומברשת השיניים בפיורד אחר. את הנוסעים מורידים מהאונייה, מסיעים במכונית, מניחים בפינות הרומנטיות, מרשים להם לדלג מאבן לאבן בפלגי הקרחונים, מרשים להם להציק לעזי הבר ההרריות, נותנים להם שקיות אוכל, הם מצלמים, כותבים וקונים מזכרות.

בערב אנחנו חוזרים אל אוניית הענק הרוטטת ממכונות, מהמולת מטבח וממותרות, מאכילים אותנו, משכיבים אותנו לישון וממשיכים להשיט אותנו. האנשים רוקדים, מפלרטטים, אוכלים ושותים לאורך חופים מפורסמים ביופיים, עד שיום אחד הם אינם יכולים שלא לשים לב לכך: שככל שהעולם מצפין, הוא נעשה יותר ויותר בהיר וריק ובודד.

הלילה אינו מחשיך. צוקים וראשי הרים קירחים נישאים מעלה מאורם החיוור של המים. הבל זר, צונן, נושב אליי מנוף הקדומים הזה. הסביבה כאן נראית כמו פני הארץ רגע לפני המבול.

מאחורי דלתות הזכוכית של סיפון הטיילת, בטרקליני הקפה המוארים, יושבים האנשים. הם מעשנים, שותים ורוקדים, הם חושבים ומדברים בדיוק כמו שהם מדברים בערב בבתי הבילויים שלהם שבעיר הגדולה. הם כנראה לא שמים לב כל כך לָעולם ההולך ונעשה זר, העולם שממנו יחזרו בעוד כמה שבועות, אחרי שהתפטמו וישנו כל צרכם.

אנחנו בטְרוּמְסֶה. מכמורות ושוברות קרח עוגנות בנמל, שקטות וצנועות. מדיפות ריח של זפת ושמן מכונות, אפופות אווירה של הרפתקה, קרח, סערה ומרחקים.

תושבי טרומסה עסוקים היום אך ורק בענקית האוקיינוסים הגרמנית, הם יוצאים לרחובות ולנמל, כל החנויות פתוחות, הכול שרוי בקדחת עשייה אף על פי שהשעה כבר עשר בערב.

עם כתובת בידי אני שואלת את דרכי אל משפחה אחת מטרומסה שנתנו לי את פרטיה. הדרך עוברת בצמחייה בין עצי שדר, עשב וצמחי בר. הכול כאן ענקי ויפה. צמח הרוש שגובהו כמעט שלושה מטרים, עטור אשכולות פרחים ולעליו מראה טרופי דשן. האור הכפול של הקיץ מכפיל את הצמיחה. אני מגיעה לחווילת עץ צבועה לבן בחלקת טבע מגודרת. נראה שאין כאן גנים ופארקים. הטבע השופע הוא עצמו פארק.

המשפחה מקבלת אותי בזרועות פתוחות. הם האנשים הראשונים במסע שיודעים מהו יעדי. מאחר שאיני יודעת אף מילה בנורווגית, אחת הגיסות מתרגמת.

"אבא אומר שהוא במקומך לא היה נוסע למדבר הקרח של ספיצברגן!"

"אני לא מפחדת," אני עונה, "בעלי אומר שהצפון לא שונה בהרבה מאירופה התיכונה, אם לבושים בגדים חמים די הצורך״.

"בעלך מיומן בשהיות חורף כאלה," אומר אחד מבני הבית ומניד בראשו.

שואלים אותי אם אפשר איכשהו לעזור לי.

"הֶלְמֶר הַנְסֶן יודע איזה ציוד נחוץ לי, אני עוד צריכה להספיק לקנות אותו היום. בעלי כתב לו הכול״.

מישהו הולך לקרוא להלמר הנסן. אני מדמיינת לי את הלמר הנסן כהר אדם. הוא היה בן לווייתו של אמונדסן בגילוי הקוטב הדרומי, בן לווייתו של אמונדסן במעבר הצפון־מערבי על סיפון "יואה" ובמעבר הצפון־מזרחי על סיפון "מוֹד".

הלמר הנסן הוא אדם שקט ועדין למראה שעיניו גדולות, כחולות ורוחשות טוב. הוא לוחץ שוב ושוב את ידיי ואומר: "קַפּטַיין ריטר ישמח ש'פְרוּאֵן סִין [אשתו]' באה״. אחר כך הוא נהיה ענייני: "פרואן צריכה לקנות קוֹמַאגָה. מגפיים חסינים למים אינם נחוצים, אבל גרבי לֶבד כן״.

כל הדברים הדרושים מובאים לי מהעיר בכל המידות לבחירה.

קומאגה הן נעליים מלפלנד, רחבות כמו סירת אַרבָּה ועשויות ביד מעור רך להפליא. קצות הנעליים מתעקלים מעלה בחרטום. הן מגיעות עד מחצית השוק. אני מנסה את הזוג הקטן ביותר, הוא ענקי עליי.

"קטנות מדי!" אומר הלמר הנסן בפסקנות. הוא מייעץ לקחת את הזוג הגדול ביותר. הרבה עשב עומד להיכנס לנעליים. ככל שהנעליים יותר גדולות, כך עדיף.

בשעה שתים־עשרה בלילה מחזירים אותי אל הרציף. ענקית האוקיינוס הלבנה עומדת בלב הים כמו טובלת באור הערב האדמדם. כל מנורות הסיפון דולקות. המראה מרשים. הנוסעים מתרוצצים אנה ואנה על הסיפון, כמו פרפרים באור מנורה. נדמה שכולם שיכורי־חושים מאור הדמדומים, מן האודם הבוהק של השמיים ושל המים, מן האודם הבוהק ונטול הזמן של אור הערב, שמעט אחרי חצות זוהר אף יותר באודם עז של שחר. איש אינו חושב על שינה. רק כשהאונייה יוצאת לדרכה ונהיה קריר. לאט־לאט נוסף לאוויר משהו קשה, קר.

למחרת בבוקר לא נראית יבשה. הדגלון שמסמן את מסלולנו במפה עולה צפונה על הים שבין נורווגיה ובין אי הדובים. תזמורת הסיפון מנגנת לראשונה בשעות היום, ואפילו בזמן כל הארוחות בחדר האוכל, אולי כדי לעודד את האנשים, שלא יתגנב ללבם פחד מפני האי הגדול והבודד באוקיינוס הקרח הצפוני.

אני קצת לא שקטה, כי עדיין לא קיבלתי מבעלי שום הודעה היכן עליי לרדת מהאונייה.

המשך בספר המלא